שיפוט מהיר 2: אבנר בן-נר מורקמי

הופיע אתמול במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 22. על 'המסע הלילי הארוך הביתה' מאת יצחק בן-נר, 'שקרים מהבוידעם' מאת תמרה אבנר, 'המתקפה על המאפייה' מאת הרוקי מורקמי.

עצות מרפות ידיים למשוררים בדחק ג

בכרך ג החדש (מארס 2013) של כתב העת דְחָק, פרי רוחו ויוזמותיו ועריכתו של יהודה ויזן, 620 עמודים ובהם רוב מכמנים. מהמבקר (רביזור) של גוגול במלואו בתרגום רועי חן עד מאמרי ביקורת נרחבים וקטלניים במיוחד (וכרגיל) של אמנון נבות. פרשת השבוע הנוכחית, שמיני, זוכה במקרה או לא במקרה לכבוד גדול, עם פיוטי 'יוצר' לפרשה זו מאת רב סעדיה גאון בההדרת יוסף טובי, המוסיף ומספר הרבה על היוצר ובעיקר על היוצר שלו. לצד היוצר יש גם עובד, הלא הוא אובידיוס, שאת ה'מטמורפוזות' שלו תרגם לעברית בתקופת הרנסנס שבתאי חיים מאריני בכותרת 'שירי החליפות אשר לעובד' וההדירה דבורה ברגמן. לעמינדב דיקמן אולי אסור לי להחמיא בקול רם, כי למדתי אצלו, אבל נפלאו, פשוט נפלאו, הסנוניות שהוא משחרר מספרו העתידי 'למצער שתיים' (שם זמני) - תרגומים לשירה יוונית ורומית שלצד כל אחד מהם שיר שדיקמן עצמו חיבר בהשראתו. רצף של כמה טקסטים בכרך מוקדש לתרגום דברי משוררים וסופרים על משלח ידם זה, ובפרט לעצות שלהם לבעלי שאיפות ספרותיות. כלולים בו שני דברים קטנים שיהודה איתר בשבילי ותרגמתי מאנגלית. והם יובאו כאן. 

ולטר אלכסנדר ריילי (1922-1861)

האמן

הָאָמָּן וְאִשְׁתּוֹ, אֵשֶׁת בִּישׁ,

מְקַיְּמִים חַיֵּי פַּחַד וָרִישׁ,

מֻקָּפִים בְּתִלֵּי תּוֹצָרָיו

שֶׁבַּשּׁוּק אֵין בִּקּוּשׁ לָהֶם רַב.

לָעוֹלָם יֵשׁ מַרְאֶה דֵּי נָעִים;

הָאָמָּן מְחַתְּכוֹ לִטְלָאִים.

מִתְקַשְׁקֵשׁ עִם פִּלְאֵי הַבּוֹרֵא

וְהוֹפְכָם מוּזָרִים לְמַרְאֶה.

הָאָמָּן, אִישׁ נוֹרָא שֶׁכָּזֶה,

אִם יָכוֹל – הוּא אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה;

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁאֵין הוּא יָכוֹל,

וְעֵינֵינוּ זְרוּיוֹת מִן הַחוֹל.

הָאָמָּן בְּיַשְׁרוּת מִכְחוֹלוֹ

מְעַקֵּם עוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא לֹא,

וּמַגִּישׁ חֶשְׁבּוֹנִית עַל הַזְּמַן

שֶׁהִקְדִּישׁ לַעֲווֹן שֶׁזָּמַם.

מאנגלית: צור ארליך 

יש מקיז דם בקהל? - על המהדורה העברית הראשונה של "הרפואה במקרא ובתלמוד"

איור: שי צ'רקה

אבותינו הקדומים ריפאו את חוליהם בעזרת כבד של כלב ומי כליות של תיש, אבל החזיקו בתפיסה מתקדמת מאוד של היגיינה, הבינו את רעיון החיסון גם בלי לדעת על נוגדנים וחיידקים, והקדימו את סביבתם בהכרה שהלב נמצא בצד שמאל. מאה שנה לאחר חיבור המחקר המקיף ביותר עד היום על הרפואה במקרא ובתלמוד, נמצא לו סוף סוף גואל עברי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום.

שיפוט מהיר 1: אהרן מגד, נתיבה בן-יהודה, על סטראנס

המדור "שיפוט מהיר" חוזר למדור הספרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. נכון לעכשיו נכתוב אותו ברוטציה, ד"ר שמואל פאוסט ואני, והמדור יופיע אחת לשבועיים.

בגיליון שהופיע אתמול זכיתי לחנוך את המדור המחודש, עם רשימות תמציתיות על שלושה ספרים חדשים: קברות התאווה מאת אהרן מגד, מחברות נתיבה בעריכת רוביק רוזנטל, ומסתורין באַיסברגטאון מאת על סטראנס. ככל שהרשימות קצרות, בעיתון המודפס הן אפילו קוצרו עוד טיפ טיפה; הנה הן כאן במלואן.

רזאל בבית המדרש, גרסת הרמב"ם

בשבוע שעבר, בטקס סיום שנת לימוד של פרק רמב"ם יומי בחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד),  שר הזמר אהרן רזאל את שירו "קבעתי את מושבי בבית המדרש" בגרסה מיוחדת לאירוע, שכתבתי בהזמנת חמ"ד. הנה המילים המלאות: 

הזאת נעמי: עם הביוגרפיה החדשה של נעמי פרנקל

רב-סרן נעמי פרנקל, מדובבת לוחמים וגלאית שקר, בתפקיד. צה"ל, שנות השבעים.
התצלומים באדיבות ציפורה כוכבי-רייני

מברלין הנאצית לתעלת סואץ עם אריק שרון, מקיבוצי השומר הצעיר לחברון, מצמרת הברנז'ה התל-אביבית למדף הכי נידח בארון – דרכה הנפתלת של נעמי פרנקל מעולם לא נראתה כה מתבקשת מאליה כמו בביוגרפיה הארוכה החדשה שלה. 1,500 עמודים מסעירים פותרים את חידת חייה של הסופרת הבכירה של הימין הישראלי – ואולי לא. הוויכוח כנראה רק מתחיל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013, עמ' 34-28.

רפסודיה לצ'לו ולדפיקות לב

"מר מוות סר לביקור" - שיר שלי מימי מלחמת ראש השנה. הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ט באדר תשס"ב, 13.3.2002, בתקופת השיא של הטרור, שבועיים לפני מבצע חומת מגן, וסיפר  איך זה לקום כל בוקר אל יומך האולי-אחרון. יזהר פלורסהיים כתב סביבו לפני שנים אחדות יצירה מוזיקלית קצרה ונוגעת ללב, והנה העלה אותה באחרונה ליו-טיוב. לחצו על התמונה למעלה והסכיתו. הביצוע הוא של יזהר, ואת עיקר הקריינות עושה אשתו אלה. אחרי היצירה ההיא כתב על פיה, כפי שסופר בבלוג זה, יצירה תזמורתית ארוכה יותר, אופטימית יותר, ושמה סר מר המוות, שאף זכתה בפרס נאה. קצת דיכאון להיזכר בימי מלחמת הטרור, אבל לא יזיק לעשות זאת מפעם לפעם.

לנשר יש קול: עם מתן קולנשר על רוקנרול ימני

מתן קולנשר, מנהיג 'קולנשר והיונים', אוהב לסבך לעצמו את החיים. במקום לשיר שירי פופ קליטים על אהבה, הוא שר רוק מחאה על בירוקרטיה וסיאוב. במקום לצאת נגד הממשלה, הוא יוצא נגד בית המשפט העליון ומפרגן להתנחלויות. במקום לגור עם חברה, הוא נשוי לדתייה. אבל מה ששיגע את המורים שלו ב'רימון' היה דווקא הנטייה לכתוב בחרוזים

עטיפת הספר והאלבום 'תל-אבסורד' של מתן-ארז קולנשר, מאחור ומלפנים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, י"ד בשבט תשע"ג, 25.1.2013, עמ' 26-22, בכותרת 'רוק בקסבה'.

פיוטים של מוצאי בחירות

מי הצביע מה

הַשְּׂמֹאלָנִים הָלְכוּ הַפַּעַם עַל מֶרֶצ.

יַלְדֵי אִמָּא-מָאזֶן הָלְכוּ לַתְּנוּעָה.

אָנַרְכִיסְטִים בְּשֶׁקֶל הִמְּרוּ עַל אֶרֶץ

חֲדָשָׁה וְהִרְוִיחוּ בּוּעָה.

יְרֵאֵי קְלָלוֹת הִצְבִּיעוּ רַב עוֹבַדְיָה.

חוֹבְבֵי קְלָלוֹת – רַב עוֹבַדְיָה כּוֹכָבִית.

מִי שֶׁחוֹלְמִים עַל עוֹד אִנְתִּיפָאדָה

מָזְגוּ תַּעַ"מ-רַעַ"ל לְתוֹךְ הֶחָבִית.

בַּזּוֹמְבִּית מִבַּלַ"ד

תָּמַךְ מִי שֶׁבָּא לוֹ

עַל שֵׁיט עִנּוּגִים בְּמִשְׁלָט עִם קָלָאץ'.

הָרֹב וְהָעַמְךָ

בְּכָל זֹאת בְּמַחַל.

גְּבָרִים עִם חָסָךְ – בִּרְשִׁימַת כַּלְכָּלָה.

הַבִּלְתִּי אֶוּקְלִידִים הִצְבִּיעוּ גִּימֶ"ל.

הַלֹּא קוֹאָלִיצִים הִצְבִּיעוּ נֵץ.

הַפִּירָאטִים הִצְבִּיעוּ רַק בְּאִימֵייל.

הָאַמִּיצִים בָּחֲרוּ לֹא לְהִתְאַמֵּץ.

הַסְמַיילִים הַלֹּא שְׂמָאלִיִּים – לְבֶּנֶט,

הַמַּפָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָפְכָה לְמַפִּית.

נַעֲרֵי הַקּוֹטֶג'

וְיַלְדֵי הַשַּׁמֶּנֶת

וְרָאשֵׁי הַלִּכּוּד

הִצְבִּיעוּ לַפִּיד.

רועים לכם

צֹאן שֶׁמְּצַמֵּחַ סְוֶדֶר

וְתוֹעֶה בְּאֵין רוֹעֶה

תָּמִיד הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְעֵדֶר,

מַהֵר מַהֵר וּבְאֵין רוֹאֶה:

מִתְנַהֲלִים נַהֲלָאִים,

אֲבָל בְּיוֹם פְּקוּדָה, יוֹם צֹמֶת,

נֶאֱסָפִים כָּל הַטְּלָאִים.

פַּעַם הָלְכוּ אֶל אַבָּא טוֹמִי,

פַּעַם לְסַבָּא גִּמְלָאִים,

פַּעַם לְאִמָּא שְׁמָהּ קָדִימָה,

וּפַעַם צֹמֶת שֶׁל רָפוּל

חִכְּתָה בַּצֹּמֶת וְהִדְהִימָה

(צֹמֶת בַּצֹּמֶת! הֵיי, כָּפוּל!) –  

תָּמִיד זֶה בָּא. הַפְרָאייֶרִים

שֶׁל הַשְּׁמוּעָה וְהַנַּחְשׁוֹל,

צֹאן טְוִיטֶרִים וּפְלָאייֶרִים,

יוֹדְעִים לְפֶתַע, בְּלִי לִשְׁאֹל,

וְנוֹהֲרִים אֶל הַמִּשְׁעוֹל

הַמְּשֻׁתָּף וְאֶל הַכַּר

אַחְרֵי רוֹעֶה אֶחָד עָקָר.

וּכְשֶׁאַתָּה עַכְשָׁו נִזְכָּר

בְּכָל אוֹתָם רוֹעִים-לְרֶגַע,

בִּנְפִילָתָם וּבְנִזְקָם,

אַתָּה אוֹמֵר, לְאוֹר הָרֶקַע:

אַחְרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְגֻחָכִים

מָה כְּבָר יַזִּיק הַנּוֹכְחִי.

(פעם ביובל אני מפרסם גם פה בזמן אמת את הטור השבועי שלי המופיע בקביעות ב'יומן' של 'מקור ראשון'. אז היום)

קבלו תיקון: מקצוע האזרחות והדתיים - מאונס לזוגיות שברירית

מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' (כ"ב בטבת תשע"ג, 4.1.2013, עמ' 24-18). כאן מופיעה גרסה משופרת.  

ביקור במוזיאון המורשת הפלסטינית בירושלים

ביקרתי השבוע במוזיאון המורשת הפלסטינית בירושלים. ליד מלון אמריקן קולוני, שני צעדים משורת המלונות הגדולים של קו התפר (עץ הזית, ליאונרדו, ואחד עם שם באנגלית שדומה לקובנט גארדן, כעונש על השם האנגלי שכחתי אותו). ומהעבר השני, שלושה צעדים מאוריינט האוס. יפה, חדש, מצוחצח, מעוצב. 
מהי המורשת הפלסטינית על פי המוזיאון למורשת פלסטינית? 
תלבושות כפריות ועירוניות; עבודות רקמה; תולדות התפירה הפלסטינית מהנול הפרימיטיבי עד למכונות תפירה תוצרת אירופה; כלים חקלאיים; כלים לעיבוד תוצרת חקלאית; חדר הנצחה מוחשך לדיר-יאסין ולשאר 418 הכפרים החרבים, לגרסתם; שחזור חדרה של גב' הנד חוסייני; תצוגת תכשיטנות עם הסברים על כך שהתכשיטנות הפלסטינית "אקלקטית" כי היוצרים באו מכל מיני ארצות במזרח התיכון וסביב לו. 
אפס תרבות, אפס פולקלור, אפס יצירה, אפס היסטוריה, אפס ארכיאולוגיה (נס שלא גייסו כהרגלם למורשת פלסטין את הארכיאולוגיה הכנענית), אפס מורשת, אפס עם. 
אני ממליץ לשר גדעון סער, בשיא הרצינות, לשלוח לשם קבוצות של תלמידים ישראלים. שיראו אחת ולתמיד מהי המורשת של העם הפיקטיבי ביותר בעולם.

אלוהים כן מרשה: עם מיכה גודמן על הכוזרי שבתוכנו

"יש רבנים שמתייחסים על הגאון מווילנה. אני מתייחס על ראש שבט אינדיאני". עם סבתא נוצרייה, דעות מהפכניות ומעמד של חצי גורו בקרב קהלים גדלים והולכים, ד"ר מיכה גודמן הוא אחד האנשים הכי מעניינים לשבת איתם לשיחת עומק

 מאת רחלי מלק-בודה וצור ארליך. הופיע במגזין 'מוצש' מבית מקור ראשון, א' בטבת תשע"ג, 14.12.2012, עמ' 26-18.

ארסן נגד הערסים: על "נמר השלג" לאייטמטוב

נמר השלג (הכלה הנצחית), מאת צ'ינגיס אייטמטוב, מרוסית: דינה מרקון, עם עובד, 2012, 247 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט' בכסלו תשע"ג, 23.11.2012, עמ' 21, בכותרת "אגדת החמדנות ועונשה".

לפעמים מאכילים אותנו בכפית וטעים לנו. כן, גם לנו, אניני הטעם. בתחום הסאטירה האקטואלית, למשל, אנחנו מכירים את זה מ'מהדורת השבט' של לאטמה. אלחנן ורונית מגישים לנו רצף של פריטים מתוחכמים, מרומזים, אירוניים, מותירי-פערים – ופתאום, באמצע, מגיע קליפ באנגלית המיועד גם להפצה ויראלית בעולם, והקליפ הזה נוצר, בעליל, בשביל המתקשים. נניח, סכינאי עם טורבן ששר משהו כמו "אני מוסלמי קיצוני, אני רשע מרושע, אירופה פראיירית שלי, אירופה הנמושה". ואיכשהו זה עובר את מסנני האיכות הקנטרניים שלנו, הצופים גבוהי הציפיות. למה? כי זה עשוי טוב, כי מוכמנים בזה גם רמזים למתקדמים, כי זה נמצא בתוך מסגרת מוצלחת ובעלת מוניטין, וכנראה גם משום שזה מופנה לזרים, לחוצלארצים. ואלה, מה הם כבר מבינים. הרי צריך להאכיל אותם בכפית.

האוורסט, רק הפוך: עם הישראלים שהגיעו לנקודה העמוקה ביותר מתחת לקרקע

חברי המשלחת מתקדמים עם הציוד במערת קרוברה וורוניה.
תצלומים: ליאוניד פייגין ויורי קסיאן

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ד בחשוון תשע"ג, 9.11.2012, עמ' 26-22, בכותרת "לצלול אל האוורסט"

כולם עבדו בשביל אחד: גנאדי סמוחין, הצוללן הבכיר של המשלחת. השתלשלו בחבלים בפירים אימתניים, זחלו במנהרות תלולות ובקעו מסדקי סלע אפלים, יותר משני קילומטרים לעומק, כדי שסמוחין יגרד את התחתית עוד קצת, ואולי ימצא שכמו אלו שקדמו לה, גם היא תחתית כפולה.

המערה היא המערה העמוקה ביותר הידועה כיום, קְרוּבֶּרָה ווֹרוֹנְיָה, באבחזיה שבהרי הקווקז. והתחתית, נכון לעכשיו, היא סיפוֹן – מעבר כמעט-אופקי בין שני חללים גבוהים ממנו, ועל כן מצטברים בו מים. במקרה זה, מים שעל סף נקודת הקיפאון. "לפני ארבע שנים סמוחין הגיע בתוך הסיפוֹן הזה, ששמו 'שני קפיטנים', לעומק של 45 מטר. השנה הוא הצליח לצלול, ליתר דיוק להזדחל במים, עוד חמישים מטר לאורך, ומה שחשוב יותר מבחינת השיא, חמישה מטרים לעומק", מספר ליאוניד פייגין, תושב צור-הדסה, אחד מארבעת הישראלים במשלחת.

טרור ליברלי בבית המשפט: כך חוסלו אוהבי ישראל ביד השמונה

עלעול ראשון במקור ראשון, עם מטאטא ביד, בין וִיש לווִיש. בינתיים, הכתבה המדהימה ביותר - וכשאני אומר מדהימה כוונתי מעוררת תדהמה - היא של יהודה יפרח במוסף צדק. בית ההארחה ואולם האירועים של מושב יד השמונה מחוסלים, בגלל פסיקה של השופטת דורית פיינשטיין. 

עיקרי הדברים: המקום, שתושביו נוצרים מאמינים אוהבי ישראל ויהודים משיחיים, סירב לקיים חתונה לסבית. הכלה והכלה, שכנראה אוהבות זו את זו וגם אוהבות כסף, רצו

 עם הסירוב לבית המשפט. פסק הדין: יד השמונה עבר על חוק ההטרדה המינית, וגם על איסור אפליה במתן שירותים. 60 אלף שקל קנס.

כן, מה שאתם שומעים: אתה לא מעוניין לקיים באולם הפרטי שלך חתונה לסבית - אתה מטריד מינית, ממש כמו בוס שמנסה לכפות יחסי מין על עובדת שלו. 

מזכירת היישוב מספרת שמאז פנו אליהם עשרות זוגות חד-מיניים בבקשה להתחתן שם - כדי לשמוע סירוב ולרוץ לבית המשפט ולסחוט כספים. לכן נאלץ העסק להיסגר.

בתחילת השבוע נכנס אליי סוקר העובד במחקר של אוניברסיטת תל-אביב. מחקר עם שאלון עמדות קצר, שברובו בכלל הוקדש לשאלות המודדות אושר. אשתף אתכם בכמה מהתשובות שלי, כי הסיפור הזה של יהודה יפרח גרם לי להבין טוב עוד יותר למה עניתי כמו שעניתי. עד כמה, בסולם מאפס עד עשר, אתה מסכים שאין למנוע (משפטית, חוקית) מהומואים ולסביות לעשות כרצונם? עשר. עד כמה חשוב לך לחיות במדינה דמוקרטית? עשר. עד כמה ישראל דמוקרטית בעיניך? שמונה. מה מידת האמון שלך במערכת המשפט? שש. 

וחוץ מזה, אם כבר אנחנו מדברים, בשאלות על אופטימיות ושביעות רצון ואושר הפתעתי את עצמי לטובה. אבל זה כבר עניין אחר.