ילדים טובים ליברפול: קצת על הביטלס, ועוד קצת על פול מקרטני

ד"ר עודד הייבלרונר: "מוטיבים של מרד הצעירים כמעט לא עניינו אותם. רוח 68' פסחה עליהם לגמרי. בסמים, למרות כל הדיבורים וכל העניין שעשו מזה, הם נגעו מעט מאוד. לנון יותר, מקרטני פחות. סיפורי שערוריות המין שלהם הם בעיקרם המצאה של לנון בראיון שנתן לאחר פירוק הלהקה, כשרצה להפגין ריחוק ממנה"

פרופ' נפתלי וגנר: "יש איזו אמביוולנטיות בתיאור הדמות המוסיקלית של מקרטני בתוך הביטלס. מצד אחד מנגידים אותו ללנון, כאילו לנון הוא שהביא את כל המוזרויות והראש המקורי, הפסיכדלי, בעוד מקרטני הוא המוסיקה היותר יפה, קונוונציונלית, מלודית. מצד שני אנחנו יודעים שדווקא מקרטני הוא שהתעניין באוונגרד"

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח באב תשס"ח, 29.8.2008



חיפושיות הקצב, כפי שנהגו פעם לתרגם את השם הדו-משמעי ביטלס, הולכות בקצב איטי מאוד. כחמישים שנה עברו מאז נוצרו בגלגולם הראשון, וכמעט ארבעים שנה עברו מאז התפרקו, אבל רק עכשיו הן מגיעות לארץ. כלומר, כמובן, לא ממש הן, אלא השריד האחרון שלהן שעדיין גם חי וגם יוצר וגם מופיע, פול מקרטני. בפעם הראשונה (אם לא יקרה שוב משהו) שהיא גם הפעם האחרונה (הפעם אולי באמת אחרונה, כי מקרטני מכריז בפירוש שזה סיבוב פרידה מהקריירה).

וכאן עולה כמאליה האגדה העממית על סיכול בואם של הביטלס להופעה בארץ ב-1964, או בגרסאות אחרות ב-1965, או גם וגם. תופעת הביטלמניה כבר היתה במלוא תוקפה, אף שימיה הגדולים של הלהקה מבחינה מוסיקלית, השנים הניסיוניות של סרג'נט פפר ואילך שבהן הדמות הבולטת ברביעייה מבחינה אמנותית היתה מקרטני, עוד היו לפניה. פקידי ממשלה, ועל פי הגרסה המקובלת המשנה למנכ"ל משרד החינוך יעקב שריד – כמה סמלי! אבא של יוסי הליברל! – טרפד את ההופעה בטענה שהלהקה הפרועה עלולה להשחית את הנוער. סיפור פופולרי מאוד, שכן הוא מוכיח כמה קצרי ראות הם אותם אנשים מיושנים, בני אותו דור שקרא לביטלס, חה חה, חיפושיות הקצב. פעם, במילואים, ביקש מישהו להוכיח לי שזה לא בסדר שאני שומע בעיקר מוסיקה קלאסית. ההוכחה היתה הסיפור הזה: הנה, אנשים כמוך שלא צועדים עם הזמן לא נתנו לביטלס להופיע, והיום הביטלס הם הרי קלאסיקה.

בסרט על חייו של האמרגן גיורא גודיק, שהוקרן לפני כשנה, סיפר עורך דינו שלאנשי הממסד דוגמת שריד האב לא היה קשר לביטול ההופעה: גודיק היה מתוסכל מכך שב-1963 היתה בידיו ההזדמנות להביא את הביטלס להופעה בארץ והוא העדיף על פניהם את קליף ריצ'רד – ולכן ב-1965, כשהאמרגן יעקב אורי ניסה להביאם ארצה, התייצב גודיק לפני ועדת הכספים בכנסת ושכנע את חבריה שלא לתת לאורי את הקצבת המטבע הזר שנדרשה אז. יוסי שריד טרח השבוע לפרסם במאמר ב'הארץ' את דבר טיהורו של אביו. ובכל זאת, נראה שהעניין מסובך יותר. ב-1964, טוענת גרסה אחרת, ניסתה רות דיין להביא את הביטלס לקונצרט התרמה לבית החולים שיבא, ושריד האב הוא שמנע זאת. וגם ב-1965 התבטאו אישי שלטון וחינוך נגד הגעת הלהקה; שר החינוך אהרן ידלין הסביר שהדבר עלול לגרום להפרת הסדר.

"לדעתי הביטלס בכלל לא רצו לבוא לארץ", אומר ד"ר עודד היילברונר מהאוניברסיטה העברית. השבוע, בתזמון לא מתוכנן אך ודאי לא מזיק, מופיע ספרו החדש של היילברונר 'אנגליה חולמת' (הוצאת כרמל), העוסק באנגליה של שנות השישים ובייחוד בביטלס כתופעה תרבותית-חברתית. "היה כנראה גימיק, המצאה של אמרגנים פה בארץ. אני לא יודע אם הביטלס ידעו מה זו ישראל, ואם בכלל היה אכפת להם ממנה. בקיץ 64' הם בכלל היו בארצות הברית. לא היתה להם סיבה לבוא לישראל; הרי למי בכלל יהיה פה כסף לקנות כרטיסים. הם לא באו בתקופה ההיא למקומות קטנים. הם נסעו ליפן, לאוסטרליה, הופיעו באצטדיון שיי בניו-יורק בקיץ 65' עם 150 אלף איש. אין לנו שום הוכחה שהביטלס רצו לבוא לארץ. האמרגן היהודי שלהם, בריאן אפשטיין, לא היה יכול לסבול את ישראל, וסירב למשל לבקשות לפרסם הודעת תמיכה בישראל הנצורה ערב ששת הימים, כך שמהכיוון שלו זה ודאי לא יכול היה להגיע. הגימיק הזה הצליח להקים פה מהומה קטנה סביב הלהקה שמשחיתה את הנוער בשערותיה הארוכות".

היילברונר בכלל רואה בביטלס, רביעיית לובשי החליפות המחויטות, תופעה שמרנית מבחינה חברתית ותרבותית. איפה הם ואיפה להשחית את הנוער. את המהפכנות הם שמרו למוסיקה גרידא. דמותו של מקרטני עצמו ממחישה זאת במיוחד. "יחסית לסצנת הרוק באותה תקופה הם היו ילדים טובים. לכן אנגליה אימצה אותם בחום. בלטה אצלם ההזדהות עם האנגליוּת, עם אנגליה. מוטיבים של מרד הצעירים כמעט לא עניינו אותם. רוח 68' פסחה עליהם לגמרי. בסמים, למרות כל הדיבורים וכל העניין שעשו מזה, הם נגעו מעט מאוד. לנון יותר, מקרטני פחות. סיפורי שערוריות המין שלהם הם בעיקרם המצאה של לנון בראיון שנתן לאחר פירוק הלהקה, כשרצה להפגין ריחוק ממנה, והוא הודה בזה בראיון אחר שנתן מעט לפני שנרצח. הם שמרו על פרופיל נמוך מבחינת הבעת דעות חברתיות, דעות פוליטיות, אם זה בכלל עניין אותם.

"ג'ון לנון נכנס בשלב מסוים לקטע הפוליטי בהשפעת אשתו יוקו אונו, ובצורה מאוד מאולצת. האחרים, בטח מקרטני, לא נטלו חלק בכל הדבר הזה. וזה מאוד תרם להצלחה שלהם. כי רוב האנשים באנגליה, גם רוב הצעירים, לא רצו מהפכות, לא רצו שינויים רדיקליים, לא רצו אלימות ברחובות. מהבחינה הזו הביטלס שיקפו את דעת הקהל, וגם חיזקו אצלה את הכיוון הזה. אני קורא לספר 'אנגליה חולמת' כי בשנות השישים לאנגליה היה חלום, רצון להיות חברה חסרת מעמדות, עם הרמוניה וקונסנזוס, וזו היתה במידה רבה גם המגמה במציאות. הביטלס ביטאו את החלום הזה. וזה התפרק. החלום – והביטלס. אנגליה הפכה חברה מקוטבת. עלה נושא השחורים, עלתה תרבות גלוחי הראש, והביטלס לא התאימו לזה. הם התפרקו בדיוק בזמן".

ב-1966, גורסת תיאוריית קונספירציה נפוצה ומעגנת זאת בשלל הוכחות צבעוניות ואוויליות, נהרג פול מקרטני בתאונה, ומונה לו כפיל כדי להסתיר את דבר מותו. הכפיל היה כנראה מוצלח במיוחד בתפקידו כפול מקרטני, כי מאותה שנה ואילך תפס אותו מקרטני מדומה את ההובלה בלהקה, על חשבון לנון שהתעייף, והזניק אותה לשיאים מוסיקליים. היילברונר חושב שבהנהגתו של מקרטני גברה בלהקה המגמה השמרנית מבחינה חברתית והמגמה הניסיונית מבחינה מוסיקלית. "לנון אף פעם לא אהב את כל הטכניקות, העיבודים והדברים האלה. הוא לא היה בתוך הדברים האלה. הוא תמיד רצה יותר פשטות. ומקרטני היה יותר פסוודו אינטלקטואל כזה, היה מסתובב בחוגים יותר אמנותיים, אוונגרדיים, שפרחו בלונדון באותה תקופה".

אחרי פירוק הלהקה ניהל מקרטני קריירה עצמאית ממושכת כסולן להקות, כיוצר שירים ואף כמלחין של מוסיקה 'קלאסית'. בולטת למשל 'אורטוריית ליברפול' המרשימה, אך הדומה מדי למוסיקת סרטים, שכתב על בסיס קורות חייו. היילברונר אומר שמביך אותו לדבר על מה שקרה למקרטני מאז הביטלס, בלי התחרות המַפרה עם לנון. "הוא בחר להמשיך בתפקיד של בלדות, שירים נחמדים, מלודיות יפות, אבל בלי ברק בעיניים. ומאז הוא כל הזמן יורד".

ספרו החדש של היילברונר עולה על מדף דליל במיוחד, ריק כמעט, של ספרי עיון על הביטלס בעברית. קדם לו רק ספרו של פרופ' נפתלי וגנר מהאוניברסיטה העברית, 'הביטלס: שבע השנים הטובות' (הוצאת מאגנס), הבוחן את שירי הביטלס מההיבט המוסיקולוגי. וגנר, שעיקר אהבתו ועיוניו נתונים למוסיקה הקלאסית (וגנר או לא וגנר?) רואה במוסיקה של הביטלס מעין קודקוד של פירמידת המוסיקה הפופולרית, קודקוד שיש פער איכות עצום בינו לבין מה שמתחתיו.

"אני חושב שבהשפעתי היילברונר הוציא את המוסיקה מכלל הקביעה שלו שהביטלס הם סתם ילדים טובים ליברפול", הוא אומר. "כי מבחינה מוסיקלית זה ממש לא ככה. הייתי יכול לקרוא לספר שלי כולו 'המהפכנות המוסיקלית של הביטלס'. זה כך כבר בתחילת דרכם, ולכן אני יכול לקחת בספר תכונה מוסיקלית מסוימת ולדגום אותה על פני כל הרפרטואר שלהם, מההתחלה ועד הסוף. אפשר למשל לראות איך הם פיתחו, שכללו ותחכמו את האלמנטים הבלוזיים שטבועים ברוקנרול הבסיסי נוסח אלביס, הרית'ם אנד בלוז שמתוכו הם יצאו".

איפה מקרטני נמצא בכל זה?

"יש איזו אמביוולנטיות בתיאור הדמות המוסיקלית של מקרטני בתוך הביטלס. מצד אחד מנגידים אותו ללנון, כאילו לנון הוא שהביא את כל המוזרויות והראש המקורי, הפסיכדלי, בעוד מקרטני הוא המוסיקה היותר יפה, קונוונציונלית, מלודית, יותר ילד טוב מוסיקלי. מצד שני אנחנו יודעים שדווקא מקרטני הוא שהתעניין באוונגרד, בזרמים של מוסיקה מודרנית בתקופתו, וניסה לפתוח את הביטלס לדברים ניסיוניים בסאונד ובתזמור וברית'ם סקשן ועוד. התשובה לסתירה הזו היא שהספקטרום של מרקטני רחב מאוד. יש לו דברים שנשמעים כשיר רוק עם נטייה פולקלוריסטית, למשל I will, Let it be או Hey Jude, שירים יפהפיים אבל לא פריצת דרך בשום דבר – מצד שני יש לו דברים שהם די מרחיקי לכת. למשל Fixing a hole ב'סרג'נט פפר', או She's leaving home, שירים עם גילויי מקוריות והרמוניה יוצאי דופן".

עקבת אחרי קריירת הסולו שלו?

"לא כל כך. הביטלס כבודדים נעשו פחות מעניינים. תקופת גדולתם היא זו שבה הם עבדו יחד. גם לנון המוזר והמקורי, כשהוא לבד השירים שלו הם, אני לא רוצה להגיד מקרטניים, אבל הרבה פחות מוזרים".