מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ט בסיוון תש"ע, 11.6.2010.
רק קרוב לסוף היא מסירה את משקפי השמש הגדולים שסככו עליה שעה ארוכה בבית הקפה הירושלמי המוצל, ושולפת את זוג העיניים שלה, שתי פיסות צלולות של שמֵי צהריים ישראליים. "שתי איגרות אוויר תכלכלות", כאמור בעניין אחר באחד משיריה האחרונים; שתי איגרות אוויר תכלכלות ששלחו אלינו, דרך כל העשורים שעברו בינתיים, הפנים הצעירות, הנאות להפליא, המתנוססות על גב ספרה הישן 'מסע אל רגע החסד'. כאלה הן עינינו: הן צולחות רעננות את כל שנותינו, "שבע השנים הטובות, ושבע השנים הרעות, וכל שאר השנים שהן ככה-ככה, ואותן שהן יותר ככה מאשר ככה", כלשונו של עוד אחד משיריה החדשים. ו"בלילה בלילה על מיטתי, בחשכת הגיגים על מיתתי" הן מקבלות גימ"לים, פטור מחרדת הכיליון, ולבדן ישנות שנת יופי. עכשיו הן נשלפות. שתיהן. רִנה לי, בת 78, מישירה מבט.
זה קורה כשאני אומר לה שהרבה מקוראינו יגידו לה בלבם: עם כל הכבוד לשירייך, ועם כל הכבוד למחקרייך הספרותיים על עגנון והזז, ועם כל היקר לביקורייך הרבים בישראל – ירדת מהארץ עם בעלך לפני ארבעה עשורים ואת מתגוררת בניו-יורק, ולזה קשה לנו להתייחס בסלחנות; מה יש לך לומר להגנתך?
"אני לא צריכה להצטדק על משהו", היא משיבה. "בעבודתי בארצות הברית, בהוראת הספרות העברית והלשון העברית באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק, אני חושבת שעשיתי לא מעט למען הארץ ולמען העברית. יש הרבה תלמידים שחיבבתי עליהם את השפה, את הספרות, אולי אפילו השפעתי עליהם שיחשבו לבוא לארץ, כך שאני לא חושבת שמבחינה זו עשיתי פחות מאיזו אישה שיושבת פה בבתי קפה אבל גרה כאן. שירתי בצבא שנתיים, בעלי לחם במלחמת השחרור, נאלצנו לנסוע בגלל התנהגות לא כל כך יפה של חברה ישראלית שהותירה אותו מחוסר עבודה. נכון, יכולתי לחזור ארצה קודם, ולא עשיתי זאת. אני חוזרת לשיעורין, וזו בעיה, אבל בעיה שלי, הפסד שלי.
"אם אני צריכה להיענש, אז נענשתי בנושא הנכדים שיש לנו בארצות הברית. לא מצחיק. הם נהדרים, והם אוהבים אותנו ואנחנו אוהבים אותם, אבל באיזשהו מקום קורט הזרות שהם חשים כלפי הסבא והסבתא האלה, שאין להם בדיוק המבטא הנכון ובדיוק העולם שלהם – זה כואב מאוד. זה לא פשוט לעקור. אבל אני לא חושבת שעקרתי. אני חיה על אדמת העברית. אני מבינה גם את הביקורת. ואני מרגישה ענווה עמוקה בפני חברים שלי בארץ שילדיהם בצבא".
"לְפֶתַח כִּיסי כחטאת רובץ הדרכון", כתבה ד"ר רנה לי במחזור שיריה 'שירי ערער'. "מעמיד פני תם,/ כמו לא יידע כמה שהוא מוכתם". הוא מוכתם מרוב שהוא מוחתם, היא רומזת בלשון הכפָלים המאפיינת את שירתה, ודרכון, כנראה, הוא במקרים כאלה גם דרקון. וגם, בשיר 'ספר חיי', על חיי משוררת עברייה בגולה-מרצון: "בניו-יורק רבּתי,/ כאיזה טקסט עברי הווה ומתהווה,/ אני מושכת תו אל תו/ תיבה אל תיבה גוררת/ ותמיד במרוצה בכיוון ההפוך/ משאר המון-אדם/ השועטים עָטים מנגד (...) ספר-חיי הולך ונכתב/ מימין לשמאל ומשמאל לימין –/ אך פעמים יכֵּני פחד/ שבלי דעת, אט אט,/ הוא מוחק עצמו מצד אל צד/ ומשני הקצוות גם יחד".
- את חושבת שהחמצת הזדמנות להיות משוררת מרכזית מפני שאת אינך פה?
"אני לא יודעת. גם כשעוד גרתי פה לא הייתי נדחפנית, ולא שייכת לשום סיעה, ולא שיחקתי את המשחק של שמור לי ואשמור לך. לכן אני לא יכולה לומר מה היה לו נשארתי בארץ. כשאתה בוחר באפשרות אחת בחיים, האפשרויות האחרות יוצאות מהמשחק. אני מניחה שהיה יותר טוב לו נשארתי כאן מבחינת שמירה על קשר עם העברית החיה. זה כן".
- השירים שלך באנגלית באמת מוחקים את השירים בעברית, ולהפך, כמו שכתבת בשיר?
"החשש הזה נוגע יותר לחיים מאשר לשירים. את הנטייה שלי למשחק בשפה ולהשתעשעות במכמניה תראה גם בשיריי באנגלית. אבל בעברית אני יכולה ללכת למקורות העמוקים יותר, ושם לא. אני לא יכולה לומר באנגלית כל דבר שאני רוצה לומר בעברית, אבל אני יכולה למצוא לו צורה אחרת".
רנה לי
מבחר מקיף מששת קובצי השירה העבריים של רנה לי, בתוספת שירים חדשים, הופיע עכשיו בהוצאת כרמל, בכותרת "...והים אנה ילך?". מהכותרת אפשר ללמוד הרבה על אופי שירתה. הנדיבות המופלגת בסימני הפיסוק ההבעתיים אופיינית למובָנות המופגנת של השירים: שפע סימני שאלה והסברים בגוף השיר, קצת יותר מדי. מי שמבקש שירה מהורהרת וגבוהה, אבל כזו שלא תשאיר אותו מבולבל ומפולבל, יכלך לו אצל רנה לי.
ועם זה, המילים "והים אנה ילך?" הן גם המשך מרומז לפסוק "כל הנחלים הולכים אל הים" – וגם זה אופייני: מתחת כל אבן שאתה הופך בשירים הפשוטים כביכול האלה, אתה מגלה מעיין, מקור קדום שהיא משלחת לכיוון חדש. כשמצטרף לכך משחק צלילים, החגיגה שלמה. אם אפשר לקרוא חגיגה לפתיחת השיר 'קינה לשאול': "בְּכֶינָה בָּנוֹת בְּכֶינָה/ אַל תִּשְׁאַלְנָה עוֹד לְשָׁאוּל –/ קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִינָה". לא מסובך, אבל בהחלט מומלץ להכיר קודם את קינת דוד ואת הפסוק "קשה כשאול קנאה", ולהצטייד באוזניים מחודדות.
לי הוא קיצור של ליפשיץ, שם נעוריה, שנולד לצורך חתימה על שיריה הראשונים. רשמית קוראים לה רינה קופמן, כשם משפחתו של בעלה אבשלום. היא בת ארבע יבשות: נולדה בפולין, גדלה בארץ, שהתה כמה שנים בניגריה ובקניה, ולבסוף התמקמה בארצות הברית, שם גם פנתה לראשונה ללימודי ספרות עברית.
השליטה המלאה ששיריה מפגינים בכל אוקטבות הפסנתר של המקורות היהודיים – לא רק התנ"ך אלא גם משנה, תלמוד ותפילה – מרמזת נכון לרקע האישי שלה: "גדלתי במשפחה מאוד מאוד יהודית. אמי לוטה הייתה שומרת מצוות. אבא היה בשלב מסוים בחייו דתי. אחר כך היה, במקום זה, צמחוני מאוד. עד שבא למסקנה שהצמחונות עשתה אותו שונא אדם, כי הוא הסתכל מלמעלה על כל אוכלי הבשר, אבל, כל הזמן, דתי או לא, הוא היה יהודי עד לשד עצמותיו. למד בקביעות גמרא, היה שומר את החגים, צם כמו אני לא יודעת מה".
- הצמחונות של אביך הובילה אותך לכתוב את 'עגנון והצמחונות'?
"לא. זה התחיל מהזמנה לכנס בהיברו יוניון קולג' על הקשר בין יצירתו של סופר לקורות חייו. אף פעם לא עסקתי בזה, כי תמיד, כמנהג החוקרים בני דורי, התייחסתי ליצירה עצמה. מה שנתן לי את הרעיון היה הסיפור 'כיסוי הדם' של עגנון, היצירה שבה הוא מדבר על השואה באופן החשוף ביותר, המתרחשת בחלקה במשחטה. כאן הזדקר לעיניי הקשר בין חיו לבין מה שמתבטא ביצירתו, שכן הוא היה צמחוני והרבה להתבטא בנושא הזה. מכאן התחלתי מחקר, שחשבתי שיהיה קטן, אבל הוא הלך והסתעף ונמשך לי עשר שנים".
- כי את מטפלת שם באשכול של דברים שמתקשרים לטעמך לצמחונות. ריסון באכילה לעומת זלילה, הרב קוק, מה שקראת לו 'צמחונות תורנית', תפיסת הגאולה אצל עגנון, היחס לבעלי חיים.
"נכון. כי ברגע שהתחלתי ללמוד את זה, דבר הוביל לדבר: נחשפתי להשפעה הרבה של הרב קוק, בעל 'חזון הצמחונות והשלום', על עגנון, לדרכו המיוחדת של עגנון בצמחונות, למעמד המיוחד של בעלי החיים בסיפורי עגנון, לקישור הסמוי שהוא עושה ב'שירה' בין אכילת בשר ותאוות בשרים, ועוד ועוד".
- ולחייך שלך הצמחונות קשורה?
"כשעבדתי על המחקר הזה, זה כמעט קרה. כי כשנחשפתי לחומרים, לתיאורים הספרותיים של השחיטה, התחלתי לקבל בחילה מזה. אבל יש לי מגבלות בריאות די רבות בנושא האוכל, ואם הייתי מוסיפה את המגבלה הזו זה היה עושה את חיי קשים ביותר. אז הכרחתי את עצמי לא להפוך לצמחונית. כך שאם יש לי זיקה ביוגרפית לצמחונות, זה רק דרך אבא.
"אבי היה מורה דגול. ישראל ליפשיץ. הוא לימד אותי מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה הרצליה. הוא היה רגיש לכבודם של מורים אחרים; אם היה רואה ביומן הכיתה שמישהו הסתלק מהשיעור שלפני השיעור שלו, נגיד שיעור ציור, הוא היה אומר – לא היית בשיעור ציור? לא תהיה גם במתמטיקה. פעם הוא ראה שלא הייתי בשיעור הקודם, הראשון. זה היה שיעור של מורה שלא הכניס מאחרים. אבא שלי אמר, 'ליפשיץ?! לא היית בשיעור הקודם!'. עניתי לו, אבא שלי לא העיר אותי בזמן. הוא כל כך צחק, לא היה יכול להמשיך את השיעור. שלוש שנים למדתי את המקצועות הריאליים עם אבי, ומבחינה מסוימת הוא היה יותר ספרותי מהמורה לספרות".
- בואי נלך להתחלה.
"נולדתי בפולין, בביאליסטוק. אבי היה ליטאי, אמי מגליציה. אתה יודע מה זה נישואים בין ליטוואק לגליציאנר? משהו סוער מאוד. בת שלוש, ב-1935, הביאו אותי ארצה. הוריי ידעו עברית עוד שם, אבל פה קשקשתי בפולנית בלי סוף. גדלתי בתל-אביב. שני הוריי היו מורים, והיה להם קשה למצוא עבודה. אמא שלי הייתה מורתי בכיתות א-ב בבית ספר 'עתיד', בית ספר באלנבי על יד שדרות רוטשילד שלא היה לו לא עתיד ולא עבר. משם הלכתי אחרי אבי, לאן שהוא לימד. הוא לימד כמה שנים בבית ספר של הייקים. למדתי שם כיתה ד', שהייתה הגרועה בכיתות שלי. אחר כך אבא התקבל להורות בגימנסיה הרצליה ולקח אותי איתו, ושם למדתי מה' עד הסוף.
בצבא הייתה בעתודה האקדמית; היא הגיעה לשירות עם תואר שני במשפטים, ושירתה כסגנית של מאיר שמגר שהיה קצין ייעוץ וחקיקה. תקופה עמוסה של מעבָר לחוק השיפוט הצבאי, אבל היה גם מעניין; עשינו פעם משפט מבוים לצורכי חינוך. הייתה בתקופה ההיא תופעה של מכות אלימות לטוראים, ועשינו משפט על פי הספר 'זעקת הקרב' של לאון יוריס. חיים טופול מלהקת הנח"ל גילם את אחד הנאשמים. הוא נורא הצחיק, אי אפשר היה לחקור אותו. הייתי השופטת, וזיכיתי את הנאשמים בכמה פרטים, כי אמרתי שבצבא יש הרבה דברים לא נורמליים, גיוס בנות למשל, אז האלימות היא פרי של מציאות לא נורמלית. טוב, זה לא היה מאורע חשוב בקריירה הספרותית שלי".
- הקריירה הספרותית הזו החלה כשנעשית משוררת?
"כן, עוד כשהייתי פצפונית ממש. הספר הראשון הופיע ב-60', כשהייתי בת 28, אבל עוד בתיכון פרסמתי שירים בעיתון 'במעלה'. עוד בתיכון. כך שהמעבר מעולם המשפט לעיסוק בספרות לא היה חד. פשוט אבא שלי היה יהודי מודרני מעשי, והוא אמר שהוא רוצה שלבת היחידה שלו יהיה מקצוע, ולכתוב שירים זה לא מקצוע – אז תלמדי משהו שתוכלי להתפרנס ממנו, ותכתבי שירים בלילה. למה בחרתי משפטים? כי רפואה לא היה בשבילי, הרי אפילו מתיאורים ספרותיים של דם אני כל כך נבהלת, גם מדעי הטבע לא, ואילו בתלמוד ¬– פעם זה היה מקצוע משמעותי גם בחינוך הממלכתי – הייתי חזקה, אז חשבתי שאולי זה מתאים. התקופה באוניברסיטה בירושלים הייתה נהדרת".
היא נישאה לאבשלום, מהנדס בניין. מדינת ישראל הייתה נשואה אז נישואים קצרים לאפריקה המתעוררת, ושלחה אליה מדריכים ומהנדסים לרוב, וכך קרה שהמשפטנית המשוררת יצאה בעקבות בעלה המהנדס לניגריה הנבנית. החוויה האפריקנית התחילה כבר בשדה התעופה. "כשנחתנו, בעלי לא היה לקבל אותי ואת בננו הבכור התינוק. ראיתי מבטי רחמים של אנשים מסביב. איכשהו מצאתי מישהו מהחברה שיוביל אותי לבית שלנו. שם התברר שהמברק על בואי הגיע שבוע אחריי. על התקופה שלנו בניגריה כתבתי ספר, 'אויבּו אויבּו'; פירוש המילה בשפה המקומית הוא 'מקולף'; כך כינו שם אנשים לבנים.
"בניגריה ילדתי את בני השני. לידה בתנאים די נוחים. הבעיה שם הייתה הקדחת. היה צריך לקחת תרופה יום יום. והילדים לפעמים לא בלעו אותה, אז הם קדחו. כמעט חזרתי כי הגדול היה מאוד חולה. אבל מעבר לזה היה נוח; הייתה שם קהילה ישראלית די גדולה, ואני לימדתי את הילדים שהיו בגימנסיה".
הם שבו לישראל לארבע שנים. "התחלנו להתבסס פה, ולבעלי היו המון הבטחות לעבודות, והכול נראה ורוד, ואז בא המיתון של 66' והרס את כל התקוות. בנקודה הזו חברת בת של מקורות הציעה לו לצאת לקניה, לבנות דרכים להובלת עלי תה מהמטעים לבית החרושת. באותו זמן כבר היה לנו תיק בשגרירות האמריקנית, כי בעלי תמיד חמד את הרעיון לעבוד באמריקה, ואילו אני מאוד לא רציתי; הייתי חולמת חלומות מבהילים על מדרגות נעות מגורדי שחקים אל התהום. לכן שמחתי מאוד על ההזדמנות של קֶניה, שזו עבודה מטעם חברה ישראלית.
"נסענו לקניה, וזה היה המקום הכי קרוב לגן עדן שהייתי בו בחיי. אחוזה גדולה, איילות בדרך, סנאים, אוויר נהדר, הר קניה בחלון. זו הייתה בשבילי התעוררות בלתי רגילה. אבל נוצר מתח אישי בין בעלי למנהל חדש שהגיע לשם, ונאלצנו לשבור את החוזה באמצע. לא היה לאן לחזור, כי הדירה הייתה מושכרת, היה אמצע שנת הלימודים, עבודה לא הייתה – ונסענו לאמריקה. חשבתי שניסע לשנתיים, ובינתיים חלפו ארבעים וכמה שנים. כמו הבדיחה על האיש שאמרו לו לשבת ואמר אני לא רוצה, בפעם האחרונה שאמרו לי לשבת ישבתי בבית סוהר 18 שנה.
"אז אני לא אגיד שאני מתחרטת על הכול. הרי לו באמת רציתי יכולתי אלף פעמים לחזור. אלא שאיכשהו נהייתי מעורבת בחיים שם. למדתי, הילדים גדלו והתחתנו שם, וכשאתה מגיע לחשוב אתה כבר שם. איפה אני מרגישה יותר בבית? אני חושבת שבתל-אביב. יש לי שירים שמבטאים את זה. וזה אמיתי, לא התחזות. בייחוד למי שהשפה כל כך חשובה לו".
- עד שפרשת לגמלאות לימדת ספרות עברית באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק. מיהם הסטודנטים שבאים היום ללמוד ספרות עברית באמריקה? יהודים?
"תלוי. היו לי קורסים שהספרות העברית נקראת בהם בתרגום אנגלי, ואליהם באו גם הרבה סטודנטים לא יהודים. אבל הקורסים של קריאה בספרות עברית במקור – היה לי קורס על עגנון, וקורס על ביאליק, ועוד, וגם קורסים בלשון עברית – בהם רוב התלמידים היו כנראה יהודים".
- יש לך חברים דוברי עברית שם?
"כמעט ולא, מאז סגירת 'ההסתדרות העברית', הארגון שפעל בארצות הברית לקידום התרבות בשפה העברית. היום, הצד החברתי העברי קיים בשבילי כמעט רק בביקורים בארץ. בשבילי הארץ היא קודם כול אנשים. כשבאתי לאמריקה היה עיתון 'הדואר', ביטאון ההסתדרות העברית של אמריקה. אני לא יודעת אם רבים קראו אותו, אבל רבים חתמו עליו. היה גרעין של שוחרי עברית. 'הדואר' היה שבועון, אחר כך דו-שבועון, אחר כך ירחון, אתה מכיר איך דברים מזדלזלים. לפני כמה שנים הוא שבק חיים. הייתי חברת המערכת, ובכל הישיבות דיברו על התקציב, כמה שאין. לַכול יש תקציב ליהודי אמריקה, אבל לא לעברית. כל כך התאכזבתי".
התרבות העברית שגשגה בארצות הברית בראשית המאה הקודמת, ולרגע היסטורי אחד ניו-יורק הייתה מרכז של ספרות עברית. פרופ' נורית גוברין בוחנת את סיפורו של המרכז הזה במאמר המופיע בספרה 'כתיבת הארץ'. עד שנות העשרים המוקדמות, היא כותבת, נראה המרכז האמריקני כיורשו של זה שבמזרח אירופה, וכגדול יותר מהמרכז הספרותי שהתפתח בארץ ישראל. אלא שארצות הברית התגלתה במהירות כלא יותר ממקום גלותן האחרון, המידלדל כקודמיו, של הספרות העברית והלשון העברית, וארץ ישראל נעשתה הזירה המרכזית היחידה שלהן. היוצרים התמעטו, שכן הדור הראשון של סופרי העברית בארצות הברית לא הצליח להעביר את האנרגיות לבאים אחריו. וגם קהלם התכרסם, שכן הלשון העברית נותרה במעמד של לשון-ספרות לכל היותר, ובדרך כלל לשון לענייני קודש בלבד.
גם כשהמרכז היה בשיאו, כותבת גוברין, הוא פעל בתוך סביבה שהלשון העברית אינה מדוברת בה, ודינה של העברית שלו נחרץ להיות קפואה ומיושנת. זה הפך אפילו לאידיאולוגיה: "שירתם של המודרניסטים בארץ ישראל", היא כותבת, עוררה "את התנגדותם של המשמרים בארצות הברית, שראו את עצמם כשומרים על טהרת הלשון וספרותה, ואילו את חבריהם בארץ ישראל כמחלליה". מנגד, סופרים ארצישראלים מצאו עצמם מפצירים בסופרי אמריקה להתנער מסיפורי העיירה המזרח-אירופית ומהשירים הרומנטיים המסורתיים שהם הוסיפו לכתוב, ולהתחיל לכתוב על נושאים אמריקניים. הקריאה אכן הניבה פירות, בדמות פואמות מחיי האינדיאנים והכושים, למשל. אולם לא היה לזה המשך. כמה מהבולטים במשוררים העברים בארצות הברית, כגון שמעון הלקין, ראובן אבינעם, ישראל אפרת ואברהם רגלסון, עלו ארצה. כיום, סופרים הכותבים עברית בארצות הברית הם ברובם המכריע ישראלים, הפועלים בתוך ההקשר הספרותי הישראלי וספריהם נדפסים בארץ.
"את הלקין הכרתי בארץ", מספרת לי רנה לי. "גם את ראובן אבינעם, שעלה ארצה ועבד עם אבא שלי. הוא שכל כאן את בנו נעם במלחמת העצמאות, ובנו השני היה איתי בכיתה אחת – ועכשיו גם הוא איננו. בכל פעם שאני באה ארצה חסרים עוד. זה קשה. זו תקופת החיים שהגעתי אליה. החיים מאוד מצטמצמים. יש לי ידידים שכבר לא מתפקדים. יש לי ידידה שהיא כמו אחות לי, והיא צמח. אפשר להשתגע. זה כואב".
אכן, כמו לעובדַת חייה בחו"ל, גם אל ההזדקנות היא מישירה מבט. היא כותבת כמה שירים על זוג קשישים, ש"מכל מקום נחלו על המוות ניצחון אחד: כבר לא יוכל לקחתם צעירים". ובהמשך: "זה לא שהזִקנה קפצה עליהם,/ כפי שאומרים;/ הן הזִקנה זקֵנה מכדי לקפוץ./ אדרבה, אט אט פסעה/ כבוססת בבוץ, ברגליים נפוחות/ ובנעליים אורתופדיות שטוחות". בשיר אחר, 'על קֹצֶר: מעין דיוקן עצמי', היא כותבת כי "על קוצר ידי עכשיו נוסף גם קוצר נשימה", ואומרת עוד – "אני אישה גבוהה/ (אף כי שיעור קומתה שנוי במחלוקת)". השיר שאחריו מספר בגוף שלישי על "אישה גבוהה", כנראה אותה אישה גבוהה מהשיר הקודם, שסוקרת את גופה השוקע, למשל את לבה "שיָדע לשעוט משמחה,/ שר וצחק ובכה,/ כשהגיש את עצמו למנחה –/ טרם נִדְחָה".
"האנרגיה שלי היום כבר לא חסרת גבולות כמו שהייתה", היא אומרת, "אז אני משתדלת להתמקד בכמה פרויקטים. אני זוממת ספר שירה באנגלית. אני גם עובדת על ספר על החיים בקניה, כמו 'אויבּו אויבו' שכתבתי על ניגריה אבל אחר. קראתי לו 'אתמול היום ומחר'; שזה שם של שיח שהיה לנו בגינה בקניה, שהפרחים שלו משנים את צבעם – תחילה לבנים, אחר כך סגלגלים-כחלחלים, ולבסוף סגול כהה – ובכל נקודת זמן פורחים בו פרחים בשלושת הצבעים. בלשון השוק היו קוראים לזה יסטרדיי-טודיי-טומורו. כשאתה מריח את השיח הזה כל הריחות נשאבים ביחד. היו שם גם חוויות מסוג אחר כמובן".
- בשירים שלך אי אפשר לראות שהיית באפריקה ושזה השפיע עלייך.
"נכון. לא חשבתי על זה אף פעם. כי אפריקה השפיעה עליי מאוד. היא עוררה בי יצירתיות, אבל כנראה רק את היצירתיות הפרוזאית. היא עוררה בי הרבה דברים בכלל. בייחוד התקופה של הפחות משנה בקניה נחקקה בי. אבל אני לא רוצה לחזור לשם לבקר, כי אני יודעת שזה נהיה איום. ראיתי תמונה של העיירה שהיינו בה, וזה נראה נורא שם עכשיו. התקדמות טכנולוגית כביכול, שבעצם היא אכולת שחיתות".
- גם להתפתחויות בשירה הישראלית הייתה השפעה לא גדולה במיוחד על הכתיבה שלך.
"היה אחד בירושלים שהיה עושה מנורות ואהילים. מָאייר שמו. כשהייתי נכנסתי לְבית וראיתי אהיל ידעתי אם הוא שלו; הייתה לו טביעת אצבע. פעם, כשהייתי בחנות שלו, נכנסה אישה, ראתה משהו בסגנון עתיק עם מעין כוסות רוח מנחושת, ושאלה אותו, תגיד לי, זה מודרני? הוא ענה לה – גברתי, אני לא יודע מה מודרני. אני יודע מה יפה".
