אַפְטֶר פַּרְטְנֶר

יוֹם בָּהִיר אֶחָד בָּנָאלִי

אֵין זֵין עַבָּאדִין בֶּן-עַלִי.

לְבָנוֹן הוֹפְּס הִתְמַסְּרָה לָהּ

לַיָּדַיִם שֶׁל נַסְרָאללָה.

הַמִּשְׁעֶנֶת שֶׁל מֻבָּארַכּ

פַייפֶן. פַארְשׁ. קָפּוּט. כַּפָּרָה.

מֵחַלּוֹן מֻשְׁלֶכֶת מָסָה:

עַזָּה זָזָה הַחָמָאסָה.

יש רָשׁוּת בָּעִיר רַמְאַללָה

אֲבָל מִי בִּכְלָל נִשְׁמָע לָהּ.

הַגְּלִימָה עַל הַמַּדָּף הִיא

זוֹ שֶׁל קוֹלוֹנֶל קָדָאפִי.

לַאֲרִי-עֲרִיץ דַּמֶּשֶׂק

עֵסֶק בִּישׁ, אוּלַי דַּם-עֵסֶק.

רַק אֶצְלֵנוּ הַדַּפָּ"רִים

טוֹחֲנִים מִלִּים עַל פַּרְטְנֶר.

זהו נוסח מורחב ומעודכן להיום של שיר שהופיע בטור שלי ב'מקור ראשון' בכ"ג בשבט תשע"א, 28.1.2011. כאן עודכן הבית על מובארכ (שאז עוד נלחם על שלטונו) ונוספו בתים על לוב, סוריה והרש"פ. ודאי יהיו בשבועות הקרובים סיבות לעדכונים נוספים - אבל העיקרון אותו עיקרון והדפ"רים אותם דפ"רים.

שמח בחלקִי, עצוב בחלקִי האחֵר: עם שחר-מריו מרדכי

שחר הוא נער דיכאוני וסגור מהקריות שהפך למנחה טלוויזיה. מריו הוא נכדו של ספן איטלקי, ויועץ מדיני שניסה לשנות את האנטי-ישראליות הבריטית מבפנים. מרדכי הוא אינטלקטואל ישראלי מזרחי שמוטרד מהאנטי-ציונות של חבריו. שחר-מריו מרדכי הוא כל החלקים האלה ביחד, וגם הכלאה של נתן זך עם רבי ישראל נג'ארה

שחר-מריו מרדכי. צילום: אופיר הראל

רגע לפני מארס: על מארס ומרץ ושני האדרים

בשנה מעוברת אחרת אבל פורחת כמו זו שלנו פרסמתי בטור שלי ב'מקור ראשון' את שירי זה:

צור ארליך
עוד אדר

מַרְס סוֹמֵר שֵׂעָר שֶׁל עֵשֶׂב.

מַרְס רוֹמֵשׂ, רוֹמֵז: לִחְיוֹת!

מַרְס רוֹמֵס מֻרְסוֹת שֶׁל עֶצֶב,

מַאֲדִים כַּלָּנִיּוֹת.

מַרְס סוֹעֵר: אָבִיב בַּפֶּתַח.

בִּגְוָנִים לֹא מְקַמֵּץ.

אַךְ הָאֲנָשִׁים בַּשֶּׁטַח

מְסָרְסִים, צוֹרְמִים לִי: מֶרְץ!

מֶרְץ. צְלִיל שֶׁל שְׂרִיטַת צִפֹּרֶן.

לֹא הָדָר וְלֹא סְמָדַר.

לֹא פַּרְפַּר, וַדַּאי לֹא פּוּרִים.

טוֹב שֶׁיֵּשׁ פָּשׁוּט אֲדָר.

טוֹב שֶׁיֵּשׁ אֲפִלּוּ שְׁנַיִם

הַשָּׁנָה. בְּשׂוּמִים כָּל כָּךְ.

אִם זוֹרְקִים מֵהַשָּׁמַיִם

מַתָּנָה כָּזֹאת – נִקַּח.

הופיע ב'מקור ראשון בי' באדר ב' תשס"ג, 14.3.2003   

עתידנו מחכה להם: על המכללה למדינאות

פרידה לאין קץ: על לַיין המסיבות של גבי אשכנזי

הרבה צהלולים יש בצה"ל. הקצונה הבכירה אוהבת מאוד מסיבות, ערבי הוקרה, אירועי פרידה, "שתייה" וכל כיוצא בזה. גם בבסיסים, כשעבדים לבושי מדים מאביסים את החוגגים המאושרים, וגם מחוצה להם, על אזרחי, כפי שלימד אותנו לאחרונה מנחם הורביץ למשל. עם גבי אשכנזי, אלוף רב פעלים אך על פי החשדות גם רב מעללים, זה הגיע לרמה של פרודיה, של אירוע-מתגלגל הנמשך מדי יום זה חודש ויותר. על רקע פרשת גלנט והרפז, ולאור כוונותיו הפוליטיות הברורות של הרמטכ"ל היוצא, חגיגת הפרידה הבלתי נגמרת הזו נראית סרת-טעם במיוחד.
בשבוע שעבר הקדשתי לכך את הטור השירי הקבוע שלי בעיתון 'מקור ראשון'. לקריאת הטור באתר 'חדשות מחלקה ראשונה' הקליקו כאן. הטור התפרסם ביום שישי, ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011. 

הוא נשא בחלל את הזמן: שמונה שנים לנפילת אילן רמון

במלאת שמונה שנים לאסון התרסקות המעבורת קולומביה, מוגש להלן הטור שפרסמתי בסוף אותו שבוע ב'מקור ראשון'. התאריך שבראש השיר, יום האסון, הוא הכותרת. הטור הופיע בעיתון ב-7.2.2003, ה' באדר א' תשס"ג.

השמאלולוג: עם אמנון לורד על אורי אבנרי ובעצם על השמאל

אמנון לורד בחר להקדיש ספר שלם לאדם אחד: אורי אבנרי * דרך סיפורו של אבנרי הוא מתחקה אחר הלוחמה הפוליטית המתנהלת נגד ישראל, ומראה מה קורה כשאנשי שמאל מסרבים לפקוח עיניים * מצד שני, היחס אל לורד בחוגי העיתונות מלמד מה קורה כשאנשי שמאל מתעקשים לפקוח עיניים

ויהי מפץ: עם נתן אביעזר על אמונה ומדע

הפיזיקאי פרופ' נתן אביעזר, מחבר הספר הפופולרי 'בראשית ברא' ועכשיו גם 'אמונה בעידן המדע', אינו מתלהב משיטת דילוגי האותיות בתורה, וגם לא מסיפורים של אנשים שראו אור פלאי אחרי מוות קליני. הוא מעדיף להתעסק ביחסים שבין המדע האמפירי וסיפורי התורה, ולהוכיח שהצדדים מתיישבים בקלות

עז שחורה: על אביגדור ליברמן והפיינשמקרים, 12 שנה אחורה

"מופע האימים של איווט", צעקו כותרות הצהובונים לפני 12 שנה ושבוע, ב-4 בינואר 1999, לאחר שבנאום ההכרזה על הקמת מפלגת ישראל ביתנו תקף אביגדור ליברמן בחריפות רבה את האימפריאליזם השיפוטי של אהרן ברק. באותו יום כתבתי על כך טור; זה היה השבוע השמיני לקיומו של הטור שלי במקור ראשון.
והנה, על דבריו נגד ארגוני השמאל הרדיקלי השבוע, הפעם כשר החוץ של ישראל, ועל התגובות להם, אפשר היה לכתוב אותו טור ממש. רק להחליף את הנושא. הנה הטור ההוא, השמיני:

עז שחורה
צור ארליך

הוּא נִסְחַף, הוּא גָּרַף, הוּא עִוֵּת,
הוּא סָפַר גַּם צַדִּיק עִם רָשָׁע.
בַּנְּאוּם שֶׁהִשְׁמִיעַ אִיוֵט
הוּא אִבֵּד גַּם גְּבוּלוֹת, גַּם בּוּשָׁה.

הוּא הִגְזִים, לִיבֶּרְמַן. הוּא הִגְזִים.
אַךְ צָרִיךְ לְהוֹדוֹת בְּלִי מוֹרָא:
כְּשֶׁכֻּלָּם כְּמוֹ עִזִּים
וְאֵינָם מֵעֵזִים
לְדַבֵּר – טוֹב שֶׁיֵּשׁ עֵז שְׁחֹרָה.

כְּשֶׁהָעֵדֶר (אוּלַי לֹא בִּכְדִי)
דּוֹמֵם וְלָבָן כְּגוּשׁ שַׁיִשׁ,
טוֹב שֶׁיֵּשׁ עֵז אוֹ גְּדִי
שֶׁהוֹלֵךְ יְחִידִי
וְצוֹעֵק: "יֵשׁ קַרְנַיִם לַתַּיִשׁ!".

כְּשֶׁכֻּלָּם מִתְפַּטְּמִים בַּמִּרְעֶה
טוֹב שֶׁקָּם הַשָּׁחֹר, הַחַד-גַּדְיָא,
וּמַזָּל שֶׁהוּא קָם וּפוֹעֶה:
"זְהִירוּת! אַהֲרֹן-בָּרָק-קְרַטְיָה!"

אַךְ הָעֵדֶר רוֹגֵז וְהוֹמֶה:
"דַּי, תִּשְׁתֹּק כְּבָר, חַד-גַּדְיָא! עַד כָּאן!
כִּי כְּבָר יֵשׁ לָנוּ תַּיִש, מֶה-מֶה,
וְלֹא רַק לְךָ יֵשׁ זָקָן!

"אַל תִּהְיֶה לָנוּ פֹּה עֵז שְׁחֹרָה.
אַל תּוֹסִיף לְךָ פֶּשַׁע עַל חֵטְא.
תְּחַכֶּה כָּל עִזָּה בְּתוֹרָהּ
לַפְּרַקְלִיט, לַשּׁוֹפֵט, לַשּׁוֹחֵט".

ט"ז בטבת תשנ"ט, 4.1.1999. הופיע ב'מקור ראשון' בכ' בטבת תשנ"ט, 8.1.1999.

מבריח היהודים מהרי האטלס: על 'בין האנשים הכחולים'

משה בר-חן, בין האנשים הכחולים, הוצאה עצמית, 2010, 287 עמ'



 

תרומה או רימה

בני משפחתו של הכדורגלן אבי כהן העדיפו את "שלמותו של אבי", ולמעשה את טובתן של התולעים, על פני הצלת חייהם של חולים המשוועים למרפא ועל פני רצונו המפורש של המנוח - ונתנו דוגמה איומה לרבבות האוהדים שנשאו אליה עיניים.
הטור השירי שכתבתי על כך, ושהופיע ב'מקור ראשון' בכ"ד בטבת תשע"א, 31.12.2010, הועלה לאתר 'חדשות מחלקה ראשונה'. לקריאתו לחצו כאן.
והנה שיר באותו נושא מלפני שלוש שנים וחצי.

רגן על רגן

רגע לפני התרסקות החלום האמריקני במנהטן פרסמה סופרת רבי המכר נעמי רגן בספר חדש את סיפור התנפצות החלום האמריקני שלה. ראיון אישי מקיף, קצת אחרי 11 בספטמבר 2001, על הכול פחות או יותר
 

אינני עומד במרכז חיי: עם יצחק מאיר בעקבות אישה אחת

הילד ארווין-יצחק מאייר ברח מבלגיה לשווייץ, מאימת הנאצים. המבוגר יצחק מאיר היה שגריר ישראל בשתי המדינות הללו. ועכשיו הסופר יצחק מאיר מספר את סיפור הבריחה ההיא, עם הרבה מחשבות על חוויית הרדיפה, המאסר וההסתננות - אבל הכול מפיה של אמו, זו שחצתה שלגים עם שני ילדים ובטן גדולה. לא הייתי מחליף את החיים האלה, הוא אומר אחרי הכול

סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו

הכול כידוע טעות. העשור השני של המאה ה-21 יתחיל בעוד שנה, ב-1.1.11. זה פשוט: שנת 2010 היא השנה ה-2010 לספירה, כלומר רק כשהיא תיגמר ימלאו לספירה 2010. באותו אופן, המילניום התחיל בעצם רק שנה אחרי באג 2000 שלא היה: ב-1.1.2001. זה הכלל: עשור לא נגמר עד שספרת האחדות לא הופכת מ-0 ל-1. מדוע פשטה הטעות והעולם חוגג חילופי עשורים ומאות שנה מוקדם מדי? אולי מפני שלכל עשור קוראים על שם ספרת העשרות שלו – שנות השישים, שנות השמונים וכדומה – וקצת קשה לתפוס, למשל, ששנת 80' אינה שייכת לשנות השמונים.

אז שיהיה כך. מה זה משנה? במילא כל הספירה הנוצרית היא טעות. היא מבוססת על כך שישו נולד בשנת 1, אבל כיום ידוע שישו נולד לכל המאוחר בשנת 4 לפני הספירה, שנת מותו של המלך הורדוס. שלא לדבר על הטעות המוסרית והתרבותית שבשימוש שלנו בספירה הזו, המיוסדת על המאורע המכונן של דת אחרת – שימוש שאפשר לתרצו בצורך בתיארוך בינלאומי מוסכם. חגיגות תחילת העשור הן אפוא טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואולי טוב שכך: זה מדגיש את השרירותיות שיש בעצם חלוקתה של ההיסטוריה לעשורים. זה מזכיר לנו שחילופי העשור הם לא יותר מאבני מיל מקריות שהעיתון קצר הנשימה יכול לנוח עליהן ולהרגיש לרגע קצת ספר היסטוריה, קצת כדור בדולח, ובעיקר איש העולם הגדול.

יורם בגוב העריות

פתאום שמעתי שיורם כהן נמצא בווילה של התוכנית 'האח הגדול'. את יורם שלנו לא שואלים יותר מדי שאלות. תמיד הוא יצוץ לך היכן שלא חשבת. ירחף במצנח, יבנה יקב יוקרתי בחצר, יאבך מקטרת, יקרא לילדים שלו שמות כגון תניא ואחר כך עוד יקרא על שמם יינות, יזרוק לך משפט שאין לך מושג מאיפה הוא בא לו, יוציא ספר של פרוזה פיוטית, יתלווה אליך בדרך מבית הכנסת בעפרה למדרגות היורדות לבית הוריך ולא ירמוז לך שבעוד שבוע הוא ייכלא מרצון עם מיטב השרלילים של ישראל וכל שמנה וסלתה של גלקסיית ערוץ 2 תדע מי זה יורם כהן. רק יורם כהן יודע איך לשבת בתוך הגועל הזה בלי להקיא, איך לשבת בין כל היפות האלו כשיש לו רשות להשתמש בהן אבל מותר לו לראותן בלבד.

כמחווה לאיש עם הקסקט הנה בית מתוך טור שלי שהופיע לאחר שנמסר שמיליון איש צפו בתוכנית הזו, לפני שנתיים ורבע. הטור במלואו הופיע בעיתון מקור ראשון בכ"ה בתשרי תשס"ט, 24.10.2009.

בְּזוּזִים מֵהַבָּאז וּזְבוּבִים מִזִּמְבּוּר,
מַחֲצִית הָעִתּוֹן וּשְׁבִיעִית הַצִּבּוּר
דָּנִים עַד זֹב תֵּיקוּ
עַל דְּבַר יוֹשְׁבֵי וִילָה,
עַל אֵיךְ הוּא פִּהֵק לוֹ
וּמָה הוּא הֵבִיא לָהּ,
וְאֵיךְ הָאֶחָד מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
וְאֵיךְ הַשְּׁנִיָּה אוֹתוֹ זְמַן יְשֵׁנָה עִם,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמוֹת אָכְלוּ שָׁם פַּסְטְרָמָה,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמִים אָכְלוּ גַּם, מִסְּתָמָא,
וּמָה מַצָּבָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בּוּבְּלִיל
(זֶה כָּךְ, בְּמִלְרָע?), וּמָה עוֹד רָץ בַּבְּלִיל,
וּמָה שָׁם הָיָה, וּמָה הָיָה שׁוּם,
וְכַמָּה וְלָמָּה וְכָל מָה שֶׁכְּלוּם,
וּמִי טִפְטֵף טוֹפוּ וּמִי יָצָא פִיטִים
(צָפִיתִי בָּזֶה, וַדַּאי שֶׁצָּפִיתִי,
קָשַׁטְתִּי עַצְמִי, כִּי תָּבְעוּ כָּךְ חֲזָ"ל,
וְהֶחְזַקְתִּי דַּקָּה כִּי הֶחְזַקְתִּי חָזָק).