יום ראשון, 31 באוגוסט 2014
אשתו האפורה של הצייר הצבעוני: על 'לאן נעלמה מדאם סזאן'
תוויות:
אמנות,
ביקורת,
חבצלת פרבר שפר,
סזאן
יום שישי, 22 באוגוסט 2014
ליל הגלשונים של המו"לות הישראלית: על 'עם הנצח לא מפחד'
עַם הנצח לא מפחד
מאת שני בוינג'ו
תרגום מאנגלית: שני בוינג'ו
זמורה ביתן, מאי 2014, 59 שקלים, 288 עמ'
סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בעמ' 19, בכותרת "עם הנצח לא עילג".
אני מנסה להבין איך זה קרה להוצאת הספרים
המובילה בישראל. איך קרה שקטסטרופה כזו יוצאת מתחת למכבשי הדפוס שלה בקול רינה
יחצנית בלי שאיש עוצר אותה בדרך. לא לקטורית, לא עורכת, לא מתרגמת, לא עורך-תרגום,
לא מגיה, פונקציות ש'זמורה ביתן' מאיישת בדרך כלל בקפידה ובמסירות.
דמיוני מותיר לי רק אפשרויות כגון זו: רצו שם
מאוד, בזמורה ביתן, בספרה של הסנסציה העולמית שני בוינג'ו, הצעירה הישראלית
שסיפוריה באנגלית התפרסמו ב'ניו-יורקר' ומאמריה ב'ניו-יורק טיימס', שהייתה הזוכה
הצעירה אי פעם בפרס מסוים לסופרים צעירים. חפצו שם מאוד בספרה העוסק בשלוש חברות
המשרתות בצה"ל, 'ד'ה פיפל אוף פוראבר אר נאט אפרייד', שכבר תורגם מאנגלית
לעשרים שפות ואשר שמעו הגיע לעיתונות הישראלית. הגיעה אפוא הסופרת הצברית הצעירה
לפגישה, ובעִבריתה המאונגלת אמרה כך:
"זה או אני מתרגמת זה לעברית, ואף אחד לא
עושה שום נגיעה בזה, או אני יורה. קיבלתם את זה?"
"אבל שני, תיתני לנו לפחות לשמור על כתיב
תקני?"
"בסדר, הכול זכות, אול רייט, אתם יכולים
לעשות את הכישוף, איך הם אומרים זה, ספֶּלינג? אה, איות. שום דבר חוץ מזה. איך אני
כותבת עברית ככה יהיה".
תוויות:
ביקורת,
ספרות ישראלית,
צה"ל,
שני בוינג'ו,
תרגום
טוביה החולב: עם טוביה טננבום על מה שאנשים חושבים באמת
תוויות:
אירופה,
אנטישמיות,
גרמניה,
החברה הישראלית,
טוביה טננבום,
פלשתינים,
תיאטרון
יום שישי, 8 באוגוסט 2014
שיפוט מהיר 16: פרוגרסיה ופרברסיה, טיפשות וטהרה
סדנה למתקדמות
מבט חטוף של הנצחי
אליענה אלמוג
כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'
כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'
העניינים אצל אליענה אלמוג מתקדמים מאוד. כלומר,
עולמה הוא הכי מתקדם שאפשר, וסיפוריה הקצרים שבספר זה שוטחים אותו בשיטתיות. קשרי
אהבה הומוסקסואליים הם תמיד מקום מפלט לרך ולַנֶאֱצָל. קשרי אהבה הטרוסקסואליים הם
תמיד אלימים, מדכאים, מאמללים את האישה האוהבת ההורסת את עצמה בהתמכרותה להם.
גברים הם בדרך כלל אלימים, אם כי לפעמים לא, בפרט אם התמזל מזלם להיות ערבים. ערבים
טבעם להיות מלאכים או קדושים מעונים, מתנחלים טבעם לרצוח, פעילות שמאל טבען להתייסר
מרוב צדקנות ואהבה לעַמן השנוא. וברלין, אוי, ברלין. ברלין היא העולם האמיתי ומחוז
החפץ. שם, בבירת החופש והפרברסיה והשכחה, אפשר סוף סוף להניח את המספריים בצד
ולדבר על זה.
תוויות:
אליענה אלמוג,
ביקורת,
הלל לרמן,
יורם בק,
ספרות ישראלית,
עבודה,
פסיכולוגיה,
שיפוט מהיר,
שירה
יום ראשון, 27 ביולי 2014
שיפוט מהיר 15: שירים, דרשות, סיפורים
המהדורה ה-15 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. והפעם: על כל שירי יוכבד בת-מרים, על הדרשות הבאמת מתוקות של יורם טהרלב לפרשות השבוע, ועל סיפוריו הקצרים של שפי שפס.
מחצית מול מחצית: כל השירים
יוכבד בת-מרים; עורכת: רות קרטון-בלום; עורך
משנה: גדעון טיקוצקי; הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 584 עמ'
שתיים חיכו לי בדואר באותו יום, שתי ציפורים
במכה אחת. 'ציפור אחוזת קסם', אלבום רשימות, מכתבים, ציורים ושירים גנוזים מאת
זלדה; וספר כל שיריה של יוכבד בת-מרים. שתי מתנות יקרות ערך לתרבות הישראלית,
המנכיחות בה מעתה בהיקף רחב את עולמן של השתיים: שתי שלא הילכו בגדולות אך כן
בנפלאות. שתי בעלות נפש, שתי אנטנות רגישות-רגישות למופשט ולנשגב. שתי משוררות
ארצישראליות, יוצאות רוסיה, אשר חיו בשנים פחות או יותר חופפות (זלדה 1915–1984,
בת-מרים 1901–1980), אך פרסמו בתקופות אחרות: זלדה התגלתה ברבים בגיל העמידה, שנים
לאחר שבת-מרים נדרה למשוך ידה מן הכתיבה בנפול בנה נחום הזז ("זוזיק")
במלחמת השחרור. זוהי המחצית-מול-מחצית של חיי בת-מרים, מחצית השירה ומחצית השתיקה –
אף שביטוי זה הופיע בשיר מוקדם שלה, בטרם השבר: שיר על שתי המחציות של פניה, של
נפשה.
תוויות:
ביקורת,
יוכבד בת-מרים,
יורם טהרלב,
ספרות ישראלית,
פרשת שבוע,
שיפוט מהיר,
שירה,
שפי שפס
יום שבת, 26 ביולי 2014
צִחקק בַּצד מצבור פצצות: על שירת מלחמת העולם הראשונה באנגלית
הוספתי עוד שניים על השירים שתרגמתי קודם ל'הו!' (ראו אחת הרשומות האחרונות פה), וכתבתי סביב כולם כתבה. כל זאת לכבוד הגיליון המיוחד של 'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', שהופיע אתמול ואשר הוקדש למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה. הכתבה הופיעה שם בעמודים 37-36 בכותרת "שיר ערש דווי".
תוויות:
בשדות פלנדריה,
ג'ון מק'קריי,
וילפרד אוון,
זיגפריד ששון,
מלחמת העולם הראשונה,
רופרט ברוק,
שירה אנגלית,
תרגום שירה
יום שישי, 25 ביולי 2014
תותחים במקום גרביים, סברס במקום מנהרות: על כיבוש עזה ב-1917
שלוש פעמים ניסו הבריטים לכבוש את עזה, שער הכניסה לארץ ישראל ולאימפריה העות'מאנית. בפעם הראשונה נסוגה פשוט מפני שלא ידעה שכבר ניצחה. מח"ט הצנחנים דאג אשתקד לתרגם ספר על הקרבות הללו, מתוך תחושה שההיסטוריה חוזרת. עכשיו הוא שם
מאת צור ארליך
מתפרסם היום במהדורה מיוחדת של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", המוקדשת למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה (עמ' 13-12, בכותרת "צוק איתן 1917").
יום ראשון, 20 ביולי 2014
מצב המוץ ומצב ה-art: על "אדון מוצרט מתעורר" מאת אווה ברונסקי
אדון מוצרט
מתעורר
אווה ברונסקי, מגרמנית: חנה לבנת, כנרת זמורה
ביתן, 5.2014, מחיר נקוב 49 שקלים, 304 עמ'.
סקירה: צור ארליך. הופיעה שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23-22, בקיצורים קלים ובכותרת "מוצרט מנגן ג'אז".
איזו דמות היסטורית שמתה בדמי ימיה היינו
מזמינים לקום לתחייה בימינו ולהמשיך את מפעל חייה שנקטע? תנו לי דמות אחת בלבד; וכזו שתקבץ סביבה הסכמה אוניברסלית.
מוצרט, מוצרט הוא המועמד המתבקש. אותו ספק אדם
ספק כרוּב שהדליף לנו דפי תווים ממקהלת המלאכים בגן עדן. האוזן האבסולוטית, הכי
אבסולוטית. התגלמות המוזיקה, הכי מוזיקה. אולי לא גדול המלחינים בהיסטוריה, אבל
בוודאי השם המזוהה ביותר עם המוזיקה הקלאסית – בתודעה העממית ובתרבות הפופולרית
ואפילו בתרבות הגבוהה.
קחו למשל את הסיפורת הישראלית, ואפילו את הקוטב העילאי שלה. אין זה מקרה שדווקא שמו של מוצרט מככב בכותרים כגון 'מוצרט לא היה יהודי' של גבריאלה אביגור-רותם ו'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי, ולא שמותיהם הגדולים לא פחות של באך או בטהובן. באך שֵירת את המלאכים, בטהובן נאבק עם מלאכים, מוצרט פשוט פטפט איתם. וכבר כשהיה בן 36 הם לקחו אותו. באמצע כתיבת הרקוויאם שלו, בעוד רוב פרקיו הם סקיצות חלקיות שעתידות להיות מושלמות בידי תלמידיו; מיסת האשכבה שנעשתה, בעל כורחה ולמשוש לבם של צרכני המיתוסים המודרניים, לתפילת אשכבה עצמית של המלחין.
תוויות:
אדון מוצרט מתעורר,
ביקורת,
מוזיקה קלאסית,
מוצרט
יום חמישי, 17 ביולי 2014
רָאִיתָ בְּתַמּוּז תַּ'מּוּזָה? עוד שלושה שירי-חודש מעיתון IVRIT
כהרגלנו בקודֶש / קדושה נשלֵש / ושלושה שירי חודש / נדביק (מעליש!) - / שירי האולפן / של אייר ותמוז / וכמובן של סיוון / (ביזיון של חרוז).
יום ראשון, 6 ביולי 2014
להיכנס החוצה: על "שמש שקהלת לא ידע" לסיון הר-שפי
שמש שקהלת לא ידע, סיון הר-שפי, הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע
רבינוביץ לאמנויות, תשע"ד 2014, 93 עמודים.
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 19.
בהכללה, בהפרזה, מתוך הסתייגות ומודעות לחלקיות
נכונותו של הדבר, בדחילו ואפילו באיזה רשימו של רחימו, נֹאמר: ריב לנו עם רוחו של
קהלת. חיינו המודרניים, יהדותנו כפי שהתעצבה באלפיים ומשהו השנים האחרונות,
עבריותנו, כולם נאבקים בשָׂרו של המלך החכם הקדמון, וליתר דיוק בדימוי שהתעצב, לאו
דווקא בצדק, לבעל המגילה הקדומה: המחזוריות הסיזיפית, הפרישה אל מגדל השן של
האין-טעם, הייאוש המתוק, ההשלמה.
ריב לנו עם קהלת האסקטי, עם הדימוי הנזירי-מתנשא-בז-לחומר
שהלבשנו לו, עם הפיתוי הרוחני שאינו אלא מסֵכה לבָנה על פניו של מלאך המוות, ובעצם,
בואו נלך עם זה עד הסוף, ריב עם האתוס הקתולי. ריב זה רבים רוב הרבדים ששיקענו
ביהדותנו מאז ימי בית שני ועד היום: הפרושיות-רבניות עם 'יפה תלמוד תורה עם דרך
ארץ', המשיחיות ותיקון עולם שלה, החסידות, האף-על-פי-כן הציוני. יומיומו של האדם
המודרני, יומיומנו שלנו, אף הוא מאבק בקהלת: מאבק בפיתוי לא לפקוח עיניים בבוקר, בדיכאון
ובתשישות, בתחושת האין-תוחלת ובציניות. וגם תולדות השירה העברית החדשה עשויות
להשתרטט כקורות המלחמה ברוחו המצמיתה של קהלת. מלחמה שחזיתותיה משתנות עם השנים,
ואשר על דגלה, על דלת יצירת הכתר של השירה העברית המודרנית 'שמחת עניים', חקוקה
אמרת המפתח: לא הכול הבלים, בתי. לא הכול הבלים והבל.
וזהו ריבהּ, ואלה נפתוליה, וזה ניצחונה, של סיון
הר-שפי. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כתב המשורר הקדמון שאני משמיץ
פה לאו דווקא כדין, והמחזוריות הזו היא גם המפתח במחזור שיריה-תפילותיה-הַשבָּעותיה
של המשוררת בעלת הרוח הגדולה הסובבת הולכת בתוכנו. ממקום שהיא יוצאת אליו היא שבה,
אל מקום שהרוח הולך, וסופה מעיד תמיד על תחילתה של הליכתה – אך לעולם אינו חוזר
עליה. ספרה, ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה, בנוי כמעגל, כמסגרת בתוך מסגרת. וכך גם
רבים משיריה.
תוויות:
ביקורת,
ניאו חסידות,
סיון הר-שפי,
שירה
רווח נקי: עם ארז צדוק על ערכים וניירות ערך, על עושר ועוני וברוקר תימוני
מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 21-16.
יום רגיל בחייו של ארז צדוק מפגיש אותו עם פסגת
העושר ועם שפל העוני. עם חומר וכסף ועם רוח, דמיון וערכים. לפעמים בבת אחת.
בבוקר הוא ייצא מביתו המרווח באלקנה אל משרדו
באזור העסקים של רמת-גן, ועמו צידניות על גבי צידניות עמוסות קופסאות של ארוחות
שבת שאסף מחבריו ליישוב. עם חלקן ייכנס לבתי נזקקים בגוש דן, ואחרות ימסור לשליחים
שיובילון לנצרכים בערי הדרום.
או אז ייכנס למשרדו ויתחיל את יום העבודה עם
הלקוחות, כאלה שיש להם לפחות כמה מאות אלפי שקלים פנויים להשקעה, ובדרך כלל הרבה
יותר, או ייצא לפגישות עם מנהלי החברות שכספם של הלקוחות עשוי להיות מושקע
במניותיהן. אלא שבשנתיים האחרונות הוא כבר אינו בעל בית השקעות רגיל, אלא בית
השקעות המפעיל קרן יחידה במינה, קרן של תיקון עולם: כזו הבוררת בקפידה באילו חברות
להשקיע, על פי מידת ההוגנות שלהן כלפי הציבור, כלפי הלקוחות וכלפי העובדים.
בין לבין ישחרר לציבור התבטאות מנומקת כלשהי נגד
תופעות של שחיתות, חזירות או סתם ריכוזיות – בכלי התקשורת או בעמוד הפייסבוק
הלוחמני שלו 'מחסום ארז', או אפילו בפגישות עם אנשי מבקר המדינה ומשרד המשפטים
במסגרת מאבק שהוא מנהל השנה נגד הבונוסים הפראיים למנהלי הבנקים.
ואחרי העבודה, אם ימצא פנאי לשחרר את האצבע
מהדופק של שוק ההון ואת היד השנייה מהמקפיא ומאיסוף המנות, יחליק את שמונה אצבעותיו
על מקשי האותיות שבמקלדת ואת שתי בהונותיו על מקש הרווח – רווח הוא הרי המומחיות
שלו – וירקום פרק נוסף ברומאן נוסף. אולי מותחן, אולי עלילה משפחתית, תמיד משהו
שנושק איכשהו לשוק ההון, הריאה המנשימה של המדינה, ומוטת כנפיו בהיסטוריה היהודית,
בביטחון ומודיעין ובשאר עולמות.
תוויות:
ארז צדוק,
כלכלה,
ספרות ישראלית,
עוני,
שוק ההון
אונה לכם: עם דב ינאי על כישורי העתיד
מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו בסיוון תשע"ד, 13.6.2014, עמ' 26-20, בכותרת "זהירות, רובוטים לפניך".
יום שבת, 21 ביוני 2014
שיפוט מהיר 14: שלושה רומאנים ישראליים חדשים שאינם דומים זה לזה בשום אופן
מדורי 'שיפוט מהיר' הופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 22. הפעם על שלושה רומאנים ישראליים חדשים: המיזנתרופ מאת יונתן יבין, הצורף מאת משה סקאל ועונת פרא מאת דיויד קאהן.
המיזנתרופ
יונתן יבין, זמורה-ביתן, 477 עמ'
תחילה, העלילה נראית רק תירוץ. יונתן יבין, כך
נדמה לקורא, בחר גיבור מיזנתרופ, כלומר שונא-אדם, יהיר וציני ומבריק, מחזאי
תל-אביבי צעיר ומצליח מאוד בזירת התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, שהכול משחרים לפתחו
ורק מחכים שישפיל אותם ביציאה שנונה – ובכן, יונתן יבין בחר בגיבור כזה כדי למצוא
תירוץ תקין-פוליטית ליידות בנו מלאי בלתי נגמר של שנינה ארסית. לתאר את המצב
התל-אביבי/ישראלי/אנושי בלי מסך של נימוס. להרהיב בדימויים, להתאכזר באבחנות, לשפד
אנשים לא תמיד על עוול בכפם. את כל זאת, הֵבין יבין, מוטב לעשות, בעידן של תקינות
פוליטית ושל בוז ליום גדולות, בחסותו של גיבור שמותר לו. הנה סיבה ראשונה מדוע
'המיזנתרופ' הוא תענוג חריף, מרוכז, מעורר. אספרסו ארוך מאוד.
תוויות:
ביקורת,
דיויד קאהן,
יונתן יבין,
משה סקאל,
שיפוט מהיר,
תיאטרון
יום ראשון, 1 ביוני 2014
מאה שנה למלחמת העולם הראשונה: שלושה שירי לוחמים
גיליון 10 של כתב העת 'הו!' יצא היום לאור. בין היתר יזם העורך דורי מנור מבצע לתרגום שירי המלחמה הקלאסיים מחמש לשונות. אחד המתרגמים מאנגלית הוא אני. תרגמתי את 'בשדות פלנדריה' מאת ג'ון מק'קריי הקנדי (מקור השראה ברור לאחדים משירי מלחמת העצמאות של חיים גורי), את 'הם' מאת זיגפריד ששון היהודי-בריטי, ואת השיר השלישי במחזור 'המתים' מאת רופרט ברוק הבריטי. הנה השירים, תרגום ומקור.
בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קְרַיי
בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קְרַיי
בִּשְׂדוֹת
פְלַנְדְרִיָה הַצְּלָבִים פָּמוֹט
לִפְרִיחַת
פְּרָגִים, שַׁלְהָבוֹת חַמּוֹת
אֲדֻמּוֹת
פּוֹרְעוֹת עַל קִבְרֵי עֲרַאי –
עֵת
מֵעָל יָחוֹגוּ בְּרֶנֶן מַאי
עֶפְרוֹנִים
חֵרְשֵׁי יְרִיּוֹת הוֹלְמוֹת.
הַמֵּתִים
– אֲנַחְנוּ. אֲבָל יְמוֹת
הַחַיִּים
בְּטַל אַהֲבוֹת תַּמּוֹת
עוֹד בּוֹרְקִים
עָלַי וְעַל פְּנֵי רֵעַי
בִּשְׂדוֹת
פְלַנְדְרִיָה.
בְּיָדֵינוּ
אֵלּוּ הַדּוֹמְמוֹת
נַנְחִילְכֶם
לַפִּיד שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹט:
שְׂאוּ
אוֹתוֹ לַקְּרָב. הוּא שְׁבוּעָה וְשַׁי.
אִם
תָּפֵרוּ זֹאת, הַפְּרָגִים עֵדַי
שֶׁנָּקוּם
מִתַּחַת אָדְמָם הַחַי
בִּשְׂדוֹת
פְלַנְדְרִיָה.
In
Flanders fields
In
Flanders fields the poppies blow
Between
the crosses, row on row,
That mark
our place; and in the sky
The
larks, still bravely singing, fly
Scarce
heard amid the guns below.
We are
the dead. Short days ago
We lived,
felt dawn, saw sunset glow,
Loved,
and were loved, and now we lie
In
Flanders fields.
Take up
our quarrel with the foe:
To you
from failing hands we throw
The
torch; be yours to hold it high.
If ye
break faith with us who die
We shall
not sleep, though poppies grow
In
Flanders fields.
"הם" / זיגפריד ששון
"כְּשֶׁיַּחְזְרוּ
הַבַּחוּרִים", אוֹמֵר לָנוּ הַכֹּמֶר,
"הֵם לֹא
יִהְיוּ כְּפִי שֶׁהָיוּ, שֶׁכֵּן הֵם לָחֲמוּ
בִּשְׁבִיל
עִנְיָן צוֹדֵק. הֵם נִהֲלוּ לְבַד, הַקֹּמֶץ,
אֶת קְרַב
הַמְּאַסֵּף עִם אַנְטִי-כְּרִיסְט. כְּשֶׁדִּמְּמוּ
רֵעִים לְעֵינֵיהֶם,
דַּם הַנּוֹפֵל וְעֹז הָרֵעַ
הֵקִימוּ
גֶּזַע נְפִילִים מִכָּאן וּלְמַפְרֵעַ".
עוֹנִים
הַבַּחוּרִים: "אֲנַחְנוּ לֹא כְּפִי שֶׁהָיִינוּ.
כִּי גּ'וֹרְג'
אִבֵּד אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו וּבִּיל נִהְיָה עִוֵּר,
גִּ'ים נֶעבֶּעךְ
עִם רֵאוֹת קְרוּעוֹת, הַלְוַאי עָלָיו אַנְגִּינָה,
וּבֶּרְט חָטַף
עַגֶּבֶת. לֹא תִּמְצָא פֹּה שׁוּם חָבֵר
שֶׁהִתְגַּיֵּס
וְהוּא עֲדַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם".
הִפְטִיר
הַכֹּמֶר: "נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הָאֵל בַּקֹּדֶשׁ".
"They"
The Bishop tells us: "When the boys
come back
They will not be the same; for they'll
have fought
In a just cause: they lead the last
attack
On Anti-Christ; their comrades' blood has
bought
New right to breed an honourable race,
They have challenged Death and dared him
face to face".
"We're none of us the same!"
the boys reply.
"For
George lost both his legs; and Bill's stone blind;
Poor Jim's shot through the lungs and
like to die;
And Bert's gone syphilitic: you'll not
find
A chap who's served that hasn't found
some change. "
And the Bishop said: "The ways of
God are strange!"
המתים (3) / רופרט ברוק
עַל עֲשִׁירִים שֶׁמֵּתוּ שִׁיר, שׁוֹפָר!
דָּלִים בִּשְׁנוֹת חַיִּים מֵאֵין
כְּמוֹתָם –
אַךְ מָה הֶעֱשִׁירוּנוּ בְּמוֹתָם.
אָדֹם-מָתוֹק הִקִּיזוּ לֶעָפָר
אֶת יֵין נְעוּרֵיהֶם, וְאֶת
מַחְמֶצֶת
שְׁנוֹת אֹשֶׁר עֲתִידָם, וְאֶת
שַׁלְוַת
מִשְׁקֹלֶת הַזִּקְנָה, וְאֶת תִּקְוַת
הַהוֹלָדָה שֶׁתַּכְתִּירֵם בְּנֶּצַח.
הַרְנֵן, שׁוֹפָר! הִנְחִילוּ
מֵתִים אֵלֶּה
אֶת שֶׁחָסַרְנוּ: אַהֲבָה, מַכְאוֹב,
קְדֻשָּׁה, כָּבוֹד שֶׁשָּׁב
לְכָאן כְּמֶלֶךְ
שֶׁנְּתִינָיו סָכִים בְּמֹר
הַשָּׁב;
וַאֲצִילוּת שׁוּב כָּאן, מֵחוֹף
אֶל חוֹף;
וְאָנוּ שׁוּב חֻלְיָה
בְּמוֹרָשָׁה.
Blow out, you bugles, over the rich Dead!
There's none of these so lonely and poor of old,
But, dying, has made us rarer gifts than gold.
These laid the world away; poured out the red
Sweet wine of youth; gave up the years to be
Of work and joy, and that unhoped serene,
That men call age; and those who would have been,
Their sons, they gave, their immortality.
Blow, bugles, blow! They brought us, for our dearth,
Holiness, lacked so long, and Love, and Pain.
Honour has come back, as a king, to earth,
And paid his subjects with a royal wage;
And Nobleness walks in our ways again;
And we have come into our heritage.
There's none of these so lonely and poor of old,
But, dying, has made us rarer gifts than gold.
These laid the world away; poured out the red
Sweet wine of youth; gave up the years to be
Of work and joy, and that unhoped serene,
That men call age; and those who would have been,
Their sons, they gave, their immortality.
Blow, bugles, blow! They brought us, for our dearth,
Holiness, lacked so long, and Love, and Pain.
Honour has come back, as a king, to earth,
And paid his subjects with a royal wage;
And Nobleness walks in our ways again;
And we have come into our heritage.
תוויות:
בשדות פלנדריה,
ג'ון מק'קריי,
זיגפריד ששון,
מלחמת העולם הראשונה,
רופרט ברוק,
שירה,
תרגום שירה
יום שבת, 24 במאי 2014
פרסה כפולה: עם שבתאי קור, אחרי פוניבז' ואחרי ההפך
מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון.
שעתיים שופך שבתאי קורדובה אש וגופרית על המחייה
ועל הכלכלה ועל העוני, ושוכח לקדם את עניינו של שבתאי קור, הלא הוא שמו הספרותי
שלו עצמו. הוא שוכח, כמעט בכוח, את מה שכל שם ספרותי אחר זוכר בראיונות הכי טוב:
לספר על ספרו החדש, על חווית הכתיבה וכאלה. כשאני מוצא את עצמי מזכיר לו, בפעם
השלישית, ומציע לו על מגש של כסף את פוזת הסופר, הוא שש אלי שעשוע ומאנפף
בחולמניות מעושה של סופר, "איזה מדהים זה שאפשר לכתוב מילה ועוד מילה, ולחבר
משפט! ואז הוא מתחבר לעוד משפט! ואז פסקה, ופרק, ואז אורזים את זה ושמים בַּרקוֹד!
והכול בזכות זה שהתקבצנו כל היהודים, ואפשר לכתוב בעברית!"
רק אז הוא מתחיל לדבר על 'זה ג'ונגל פה'; ספרו
החדש (הוצאת כרמל) המתאר בעמקנות כיצד צעיר כריזמטי מצליח לגרום לצעירים
אינטליגנטים להשתעבד לו ולחבור לכת אלימה שהוא מקים. עד כה – שעתיים ראשונות של
שיחה, כאמור – לא רק שהזניח את שליחותו השיווקית, אלא אף עמל ברוב דברים לנתץ את
דמותו שלו שצייר בספרו הקודם, האוטוביוגרפי, 'נהג חדש' (כרמל, 2007), ושעמה הוא
מזוהה בציבור. זוהי דמותו של צעיר מבריק ופלספן ומחפש-דרך, השואל אם יש אלוהים ומוכן
לשלם על התשובה שימצא כל מחיר כואב שיידרש: התפקרות, עזיבה כואבת של הישיבה,
המשפחה והעולם החרדי, ומשברים נפשיים במקרה שלו. דמות חקרנית שווריאציה חילונית
שלה מככבת גם בספר החדש.
כי קורדובה כבר במקום אחר. כבר לא בקטע השכלתני
הזה. כבר לא בסיפור התיאולוגי. כבר לא בדיוק חילוני. כולו זעם חברתי וקצף מעמדי. "כשיצאתי
מהישיבה אל העולם החילוני", אמר לי בין היתר, "חשבתי שאני יוצא לחיי
חופש. אבל אם הייתי יודע שהבחירה שלי היא בעצם בין שתי הצגות, היית נשאר חרדי: שב
ואל תעשה עדיף. חיי החילוני אינם חיים אמיתיים, אם לא התמזל מזלו להיות בצד של
החזקים; אם הוא אחד מהרבים שעובדים ומשרתים אחרים ולעולם לא יגיעו ליכולת לרכוש
דירה.
"נגיד, אתה עובד בבית מלון, כמו שאני הייתי
בתחילת דרכי כחילוני; אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה? אתה עבד של ה'לקוח' ש'תמיד
צודק', ואתה חושב שיום אחד יגיע גם תורך להיות 'לקוח' עד שיום אחד אתה תופס שלא,
אין לך סיכוי. החיים שלך קשים יותר מהחיים של בחור ישיבה, שאמנם מתאמץ אבל לפחות מחדד
את השכל ולומד משהו. כאן צריך לזוז כל הזמן, ומשפילים אותך, והאורח, שהכסף בצד
שלו, חושב שקנה אותך". אכן כן: שבתאי קור, יוצא ישיבת פוניבז', סמל לדור צעיר
של חרדים מתפקרים, חושב היום ששאלות אמוניות הן סתם פינוק למיליונרים שיש להם זמן.
הירשם ל-
רשומות (Atom)







