מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בי"ט בשבט תשס"ט, 13.2.2009.
"אלוהים הוא מושג שלא שמענו עליו בַּישיבה", כותב אלחנן ניר באחד ממאמריו. "הוא לא היה דמות נוכחת, בן שיח שיוצרים איתו קשר נמשך, סוער ובלתי פוסק, אלא רק מישהו שמעניק את האידיאלים האין-סופיים שלו לעולם ויש לחקות אותם".
למשוררים מותר להגזים, אבל דומה שרוב בוגרי החינוך הדתי מהעשורים הקודמים יודו שניר אינו מגזים. שמרנו מצוות כי אנחנו דתיים, לא כי יש לנו קשר לאלוהים. כשניר, משורר ומורה לחסידות, נדרש בשיחתנו לנושא הנֵיאוֹ-חסידוּת, אותה תופעה הרווחת והולכת של צעירים דתיים-ציונים המאמצים יסודות רוחניים חסידיים, הוא קובע כי "ניאו-חסידות היא כל מרחב רוחני שאפשר לדבר בו על אלוהים – ובאקלים הרוחני שלנו זה עדיין חידוש".
הוא מדבר על כך הרבה בספר שיריו הראשון, 'תחינה על האינטימיות', שהופיע עתה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היחס הישיר לאלוהים הוא אחד הפנים של אותה "אינטימיות". בשיר שכותרתו 'הֶעָדִין הֶעָדִין' זה נשמע כך: "...והייתי זורק עצמי עד קצות הצעקה/ עד שאין בי חיים אם אינךָ/ וצא כבר צא מִטֶּבע נעלם שלך./ ואמרו שאני מגַשֵם אותך/ ומטביע עיניים במי שאין לו פָּנים/ ופוצע בך גוף/ אבל העדין העדין שלי יָדַע/ שהייתָ נוגע בו".
משחק מסוכן על סף הגשמת האלוהים? אולי, אבל "אם אתה מוותר על אפשרות של מגע ושל קשר אמיתי ונוקב עם הקב"ה", הוא אומר, "הוא נהיה איזה אוסף סיסמאות ותהליכים שפועלים בהיסטוריה, אלוהים מאוד זר וגדול. אני מחפש את המפגש עם אלוהים כמפגש אינטימי. כמגע עם מישהו, לא רק עם משהו. עם מישהו שיש לו פנים, שיש לנו דיבורי סוד, שיש בינינו תקופות שפל וגאות והתרחשות מתמדת. זה הדבר הכי מפתיע שקיים בחיים שלי. דבר שכל הזמן אני מתנהל למולו".
ואכן, אל העניין הזה, חידוש הדיבור עם אלוהים, מתחתרים כל ערוצי הפעילות של אלחנן ניר בן ה-28: שירתו המסמנת אותו זה שנים כאחד הבולטים במשוררי 'משיב הרוח', וסדנאות השירה שהעביר בישיבות כשזה היה חלוצי לחלוטין; קרבתו לרוחניות ההוֹדית; הוראת חסידות, מחשבת ישראל ותלמוד בישיבה הגבוהה החדשנית 'שיח יצחק' שבגבעת-הדגן באפרת, שבתחומיה הוא אף מתגורר עם אשתו ובנו הפעוט; ועריכת מדור הספרות במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'.
"איך להיוולד עכשיו?/ איך להיקרא?" הוא שואל במחזור השירים החותם את הספר, יומן שירִי מרטיט שכתב סביב פטירתה של אמו רחל מסרטן. שירים רבים בספר הם שירי תפילה ושיח עם אלוהים, אך דווקא פרק שירה זה, שכולו שיח עם אם, זכה לכותרת "האינטימיוּת". ניר מחבר גם תפילות פיוטיות שאינן מוגדרות בפיו שירים, והן עושות דרכן, בעילום שם המחבר, לציבור רחב. שתיים מהן נכתבו בימי מחלת אמו: תפילה לפני טיפול כימותרפי, ותפילה אחריו. אמו, הוא מספר, אמרה אותן בכל פעם, ואיתה גם החולים האחרים במחלקה. לקראת ההתנתקות ערך עם עִדו לוינגר קובץ תפילות על הארץ, 'ציר כיסופים'.
היכן הגבול שלו בין תפילות לבין שירים ליריים שהוא כולל בספר, ושגם הם בעצם תפילות? – כמו זה הנפלא המתחיל ב"אתה יודע לברוא לב/ אבן שאתה יכול גם להרים" (על בסיס ההתחכמות הידועה "האם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים?"), או זה שמבקש מ"אלוהי אלחנן" שיציל אותו "משמועות רבות הבאות לאט" ומ"רווקוּת שבכל העולמות"?
"בכתיבת שירים אני בעצם מתפלל", הוא מסכים. "אני כל הזמן כותב את הסידור החדש שלי. ההבדל בין השירים לתפילות הוא שבשיר יש נוכחות אישית שלי, ואני מוותר על משהו מהאוניברסליות. על התפילות אני לא חותם בשמי. יש תפילה שכתבתי לשעת חופה, והייתי כבר בעשרות חופות שהיא נאמרה בהן. כתבתי אותה לכבוד חתונה של חבר, לומר אותה בעצמי, והראיתי לו, והוא ביקש שיחלקו אותה לאורחים בחתונה. אנשים לקחו, ומאז זה רץ. לא מזמן הייתי בחתונה ואני רואה לידי שני חבר'ה עם ג'ל וקוצים מתפללים מתוך דף בדבקות עצומה. ממש בעצימות עיניים ובתנועות ידיים ובוויברציות שאני לא יכול להגיע אליהן. אני מבקש לראות והוא אומר, הנה, יא-אחי, תיקח, תתפלל. ואני רואה שזו התפילה שלי".
פונים אליך שתחבר תפילות?
"אתמול התקשר אליי מורה מתיכון דתי וביקש שאכתוב לו תפילה לאמירה לפני שיחות אישיות עם תלמידים; הוא מרגיש ששיחות כאלו הן דבר גדול ושהוא חייב להתפלל לפניהן, ולא מצליח. ביקשו גם מ'בית תפילה', מרכז לתפילה חילונית בתל-אביב. הייתי במבוכה; אמרתי שחשבתי שלאנשים שאינם מחויבים למטבע תפילה מסודר קל יותר להתפלל. האיש שביקש אמר לי 'עזוב, אנחנו כבר אחרי זה, אנחנו חייבים תפילות עכשוויות, וכתיבת תפילות כנראה אפשרית יותר אצל כאלה שמתפללים כל יום'. אני מרגיש שהחיים המודרניים מזקיקים כל הזמן כתיבת תפילות".
יש בספר גם כמה ניצנים של שירת יהודה ושומרון, על נופם הקונקרטי. על בית-לחם ושכם ועל בוסתני התאנים והגפנים "עם כל היופי והיין שפרש אלוהים לעינינו/ בימֵינו העולים// בעשן". המקומות האלה, הוא אומר, "הם לא רק מקומות גיאוגרפיים אלא מקומות של עוצמה. הרי החברה הישראלית רוצה להשתחרר מ'השטחים' מתוך סוג של רצח אב: האב נוכח שם יותר מדי, ורוצים קצת ללכת לים ולשחרר את השליטה שלו. אנשים שגרים ביהודה ובשומרון, ובפרט אלו מהם שכותבים, מחויבים לאיזה הקשר, לאיזו הקשבה: הנה, אני יושב במקום הכי קרוב למקומו של דוד המלך. אני זוכר שכנער, כשהייתי בקשר עם משוררים וסופרים כנתן יונתן, דליה רביקוביץ ומשה שמיר, כולם אמרו לי, 'אנחנו מצפים כל כך לשירה מהמקומות האלה'. לדליה היה קשר מיוחד עם דמותה של רחל אמנו".
אחד משירי השומרון עורר קצת מהומות. זהו השיר 'רץ אליךָ', המבטא הערכה למסירות הנפש ולתפילה הזקופה של הברסלבניקים המתגנבים לקבר יוסף בשכם, לעומת הפיהוק והאיטיות המאפיינים את תפילתנו שלנו. "כשהשיר הופיע בזמנו ב'נקודה', הרב ישראל אריאל מיצהר תלה אותו בכל תחנות האוטובוס ביו"ש, ואילו קרוב משפחה מהקיבוץ הדתי סעד התקשר ואמר לי שצריך להכניס אותי לכלא על השיר חסר האחריות. עכשיו, כשהספר הופיע, יש כנראה סיבוב חדש. התקשר אליי בחור מישיבת הסדר בצפון שתלה את השיר, בלי ידיעת ההיסטוריה הנפיצה שלו, ועורר התלהבות בין התלמידים ומחאות מפי הרבנים על כך שאני כביכול מעדיף תפילה אקסטטית על פני החיים".
מה הלחץ? הרי רק מעטים קוראים שירה, והם מבינים שהיא לא הוראות הפעלה.
"שירה נוגעת באחוז אחד מהעולם, אבל זהו האחוז שהופך את העולם. יש קטע נוקב של האדמו"ר האמצעי מחב"ד בסיום 'קונטרס ההתפעלות' שלו, שאומר שרזי תורה מתגלים למי שיש לו מרה שחורה טבעית מנעוריו. מישהו שאינו מוכן לקבל את המציאות כפי שהיא, שכל הזמן לבו דואג בקרבו, שכל הזמן מנסה למצוא את השלב הבא, את האור הגנוז המפעם במציאות".
אלו לא אותם אנשים שגם מגיעים לספקות ולכפירה?
"ההתחבטויות מביאות לאמונה עמוקה ומפתיעה וחזקה לאין ערוך מהאמונה הקלאסית. זו אמונה שאין לה שום דבר מובן מאליו. 'המחדש בכל יום מעשה בראשית': בכל יום אני ממשיך את האמונה, ומצד שני כל הזמן מחדש אותה. האמונה אינה אתרוג בוויטרינה".
ואכן כתבת באחד ממאמריך שהחילוניות היא מה שיכול להפריח כיום את לימוד התורה.
"כוונתי לא לאתיאיזם, אלא לאי-מחויבות דתית, שאני כשלעצמי מחויב לה בכולי. זה מוליד הרבה פעמים יצירתיות וחופש ורצינות עמוקה בלימוד. כשהעולם הוא הדבר עצמו ולא רק לינק לאיזו מציאות שאינה כאן, זה יוצר המון עוצמות. כשדברים באים מחוץ למחויבות, אבל עם הרבה רצון למפגש עם התורה, יש כאן גילוי של תורה לא רק מלשון הוראה אלא גם מלשון תיוּר, חיפוש אינסופי בתורה. ועדיין אני חושב שהתורה היא דבר מחייב הדורש כניסה מלאה לפרקטיקות שלו, ואי אפשר לברור ממנו רק את מה שעומד בסטנדרטים עכשוויים – תופעה שמתפתחת היום בממדים גדולים".
לא רק מהחילוניות מבקש ניר לשאוב מים חיים לדתיוּת היהודית, אלא גם מהודו. הוא היה שם פעמיים, התוודע לגורואים וערך ספר חלוצי על הממשק בין הודו והיהדות, 'מהודו ועד כאן'. מה אפשר לקבל מהודו? "למשל אפשרות לחוות 'שבת שבכל העולמות', כמו שכותבת זלדה. הוויה שבתית בנפש, של קדושה ומנוחה, ששם יֶשנה כל הזמן וכאן בארץ איננו מצליחים ליצור אפילו בשבת. אתה סופג שם גם את היכולת לשהות; להרפות מהתביעה המתמדת מעצמנו להיות במקום אחר מזה שאנו נמצאים בו. הודו מאפשרת גם להבין כמה הנפש זקוקה למרכז רוחני, לחוויית המקדשיוּת, ואפילו לפולחן שאצלנו הפך למילה גסה ופגאנית. אני מרגיש שהעבודה-זרה הקטנה של הודו מצליחה לפורר את העבודה-זרה הגדולה של המערב שאנחנו חלק ממנה – הריצה אחר החומר והקריירה ושאר המדדים שנכפים עלינו מבחוץ".
אבל יאמרו לך שכיוון שדתות הודו הן עבודה זרה אסור ללמוד מהן כלום.
"חלקן אינו עבודה זרה, לפי הפוסקים. דת הסיקים מונותיאיסטית, ובבודהיזם אין אל. אבל גם זרמים הינדיים שהם עבודה זרה יוצרים בתנועה באוויר שלהם מרחב המפורר את העבודה-זרה הגדולה שלנו. לדבר על עבודה-זרה קדומה ולטעון שזה הדבר שמאיים עלינו, במקום להישיר מבט ולראות מהי העבודה הזרה הגדולה שלוכדת ומשתקת את כולנו ומנוגדת לקיום הפנימי שלנו – זאת החמצה אדירה של הרלוונטיות העכשווית של התורה. זאת כמעט תנועה קראית של דבקות קשוחה בתורה שבכתב תוך איבוד האינטואיציות הפנימיות ההולכות ומתפתחות ברווחים הרבים שבין האותיות, רווחים הנקראים תורה שבעל פה".
"רובנו", הוא מוסיף, "כולל עולם התורה על למדנותו מושפעים גם מחשיבה שהגיעה ביסודה מהמערב. אז מותר לנו גם לברור בקפדנות דברים מהמזרח, ממסורות נקיות שאנשים השקיעו בהן מאות שנים, כמו יוגה, מדיטציה או וִיפָּסָנות. כיום אין לנו מסורות יהודיות איך העולם הפיזי קשור לעולם הרוחני. אין מסורות של תפילה: כוונות, השוות לכל נפש, עבודת גוף, מחוות פיזיות. היהדות לא עסקה בגוף, בנשִימה, בתורה שבאה תוך כדי הילוך בדרך, בעולם שלם שייקרא עולם הרוח במובן הפשוט שלו שרק חיים באדמה שלך כנראה מאפשרים ומכריחים אותו.
"אין לנו ספרים שאומרים לנו איך להגיע למעלה, אלא יש הנחה שתלמד ותתקדם. שני ספרים, 'מסילת ישרים' של רמח"ל, ו'שערי קדושה' של רבי חיים ויטאל, מציעים מסילה של התקדמות, אבל רוב האנשים לא יכולים למצוא בהם הדרכה פרקטית מספקת ולא תודעות קיום מקיפות שכוללות גם גוף ושינה והכָּרוֹת וחלומות. במזרח יש תורה שעוסקת בשלבים מסודרים בדרך למפגש עם המטפיזי, להארה. ועם זאת, המזרח כל הזמן מדבר על תודעת העלייה, והיהדות מזכירה לעולם שצריך גם ללמוד איך לרדת, כי בעבור זאת נברא העולם. איך לקחת ממה שמעבר ולהשכין אותו בתוך חומות העולם. להכניס את כלות הנפש למרחב של כלא שבסופו של מבט הוא המפרה ביותר בשבילה".
*
במדור הספרות של ידיעות אחרונות בשבוע שעבר, בכותרת המשנה לרשימתו המחמיאה של אלי הירש על ספרו של ניר, תואר הספר כ"דוגמה מרתקת להתעוררות השירה באגפים המתקדמים של הציבור הדתי-לאומי". ניר רואה עצמו דווקא כמי שצמח באגף השמרני של ציבור זה, האגף התורני עד חרד"לי. הוא אמנם גדל במעלה-מכמש, יישוב דתי-לאומי ממוצע, אך התחנך מילדות במוסדות 'מרכז הרב': בתלמוד תורה 'מורשה', ב'ישיבה לצעירים' וב'מרכז הרב' עצמה. מבחינות חשובות הוא לא התנתק מזרם זה. הוא סבור שדווקא ממנו, מ"עוצמות התורה" כלשונו שיש בו, יכלה להתפתח המהפכה שלו ושל חבריו. בעיניו, ספק אם הניאו-חסידות ופריחת האמנות האמונית היו מתפתחות אלמלא המהפכה התורנית של חוגי 'מרכז הרב'.
"החברה החרד"לית, הישיבתית, נוצרה כפריצה ראשונה של מסגרת הדתיוּת-הלאומית הנינוחה והשמרנית", הוא אומר. "אבא שלי הוא דוגמה למה שאירע אז: הוא נרשם לטכניון, להיות מהנדס, והלך ל'מרכז הרב' לחודש לימודים לפני הסמסטר – והחודש הזה נמשך זה כארבעים שנה. ה'מרד הקדוש' הזה שימש בסיס לפריצה שנייה, משלימה, שחבריי ואני אולי חלק ממנה. הדור שלנו מנסה להוסיף ל'תזה' של הפריצה הראשונה, ללמדנות ולהשגות השכליות, את ה'אנטי-תזה' של העיסוק ברגש, בפנימיות נטולת הפאתוס. אני מקווה שהוא יידע לנקוט את שתיהן. לא במיזוג של סינתזה, אלא בבניית בית אחד המכיל את הסתירות".
מהיכן צמחה הפנייה שלך ושל חבריך לקבלה ולחסידות?
"הרגשנו שהן פותחות בפנינו אפשרויות שאנחנו זקוקים להן: מפגש עם הקב"ה, עם העצמי ועם הגוף. אשר למפגש עם הגוף, להכרה בו ובמקומו, החלוץ היה הרב קוק; כל יום אני מודה לקב"ה שנולדתי אחרי שהרב קוק גילה לנו מהו הסוד של הגוף. מבחינה זו אי אפשר לחסידות החדשה בלי תורת הרב קוק. עיקר החידוש בניאו-חסידות הוא מפגש עם הקב"ה, שמוליד בהכרח מפגש עם עצמי".
מהמצב הקיים בעולם הניאו-חסידי אין הוא מאושר. "בגלל הרצון למלא את החסך הגדול שנפער בעולם הנפש, חלק מהניאו-חסידות ויתר על עולם ההכרה והידיעה בשם איזו זרימה שלפעמים מגיעה לכדי שפל ניו אייג'י. מכיוון אחר, חסרה שם התחדשות ביחס לתפיסת התורה שבעל פה. לטעמי יש ללמוד את הגמרא בדרך המסורתית, אך לצדה לשלב מתודות היסטוריות וספרותיות המאפשרות למשמֵע את הסוגיה. לימוד גמרא אינו עוסק רק בהגדרות משפטיות מופשטות, אלא גם ביכולת ליישר את החיים עם הסוד היהודי שעובר כבר עשרות דורות במסירות הנפש הפלאית על התלמוד. כשאני לומד מסכת שבת, למשל, זה חייב להשפיע על גם על היחס שלי למושג הזמן. צריך גם לפתח דברים שאינם מצויים די בעולם החסידות, שרובו בעל אוריינטציה בסיסית של גלות: יחס לאנושיות, לתרבות עכשווית ולמציאות קונקרטית, ואפילו להוויה פוליטית".
גם החוויה האמנותית הכרחית?
"לחלוטין. זה רובד עמוק שבמידה רבה היה חסר שנים רבות בחיים היהודיים, והתחדשותו היא בשורה אדירה. כמעט בלתי אפשרי יהיה עוד מעט לדבר עם הקדוש ברוך הוא בלי מגע חזק עם אמנות. תפקידנו לאפשר את השלב הבא. לחיות בתנועה, כל הזמן להסתכל ולשאול מה הנפש מבקשת, מה הזמן מבקש, מה הקב"ה מבקש".
ראש החץ של התחדשות אמנותית זו בחברה הדתית והישיבתית הוא השירה. אולי, מסביר ניר, בגלל שהיא נתפסת, לאו דווקא בצדק, כמופנמת יותר מאמנויות הגוף ומהמוסיקה, כמדיום שאינו תובע פריצת גבולות וחושפנות עצמית מופגנת. ומדוע שירה יותר מפרוזה? "השירה באה כמלווה של עולם נפשי סוער במיוחד שבחורי הישיבות חווים", מציעה שרה אשתו, ואלחנן מסכים. בדיוק על כך, על החיפוש הרוחני הסוער של תלמידי ישיבה ("זו חוויית החיים הבסיסית שלי, ואני מאוד שמח בה"), הוא כותב זה זמן את הרומאן הראשון שלו.
למה אתה חושב שחיי הנפש של תלמידי הישיבות כל כך סוערים?
"בחברה הכללית נראה שכמעט נגמרו האפשרויות להפתעה. לעומת זאת חברה שמרנית מצמיחה דברים מרתקים. הדבר נכון עוד יותר בחברה החרדית. אני בקשר עם הרבה אנשים מהחברה החרדית – יש אפילו מגיד שיעור מ'ישיבת המתמידים' שאנחנו בקשר קרוב – ואני מגלה דברים שנעלמו כבר אצלנו: איזה ברק בעיניים, איזו תביעת ידע, איזו תודעת חיפוש נוקבת! בשנה שעברה הגיעה אליי מחברת שירים של תלמיד בפוניבז' שכמותה לא קראתי, ורצתי לפרסם ב'שבת' שלושה שירים ממנה כמוצא שלל רב. אחר כך התפתח בינינו קשר עמוק שחשף לי אילו אוצרות יצירתיים מחכים שם לפריצה.
"לא מזמן הגיעו שני אברכים חסידי גור מבני-ברק לכנס שערכנו מטעם הישיבה על לימוד תורה כבקשת אלוהים; לא תאמין איזו דרך הם עשו כדי לא להגיד לנשותיהם ולילדיהם למה הם נסעו לירושלים. נתתי שם שיעור, יחד עם הרב דב ברקוביץ', וכמה הסדרניקים תהו במהלכו על דרך הוראתי שנראתה להם חדשנית. אחרי השיעור ניגשו אליי שני החסידים ואמרו, 'אנחנו לא מבינים. יש לכם הרב קוק, ויש לכם אדמה ויש לכם שמיים; איך יש אצלכם כאלה שמרנים? תרוצו הלאה, בלי להסתכל אלינו אחורה, ואנחנו החרדים כבר נלך אחריכם'. מבחינת זרמים רוחניים יש בחברה החרדית לגווניה, במקומות הסמויים מהעין הציבורית, התחדשות מהפנטת".
