נקב הדין את ההר: על 'הר האושר' לאמיר גוטפרוינד

הופיע במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 19-18, בכ"ו בשבט תשע"ו, 5.2.2016

הר האושר

אמיר גוטפרוינד, זמורה ביתן, 197 עמ'

צור ארליך

אמיר גוטפרוינד חי בינינו בחודשיים האחרונים, החודשיים שאחרי לכתו, כמרחב מילולי. וכך הוא יחיה וכך הוא יינון. מרחב מילולי הוא הביטוי האקדמי המקורצץ שנוקט גיבור ספרו האחרון 'הר האושר' כדי לתאר את המושא החמקמק של מחקריו המיותרים. מרחב מילולי הוא גם תיאור יאה לגן העדן הססגוני, עדן הדמיון, שנוסיף ונתהלך בו אנחנו הקוראים, יתומיו של גוטפרוינד.

כל יצירה נכתבת מתוך תודעת הסופיות, אבל 'הר האושר' נכתב מתוך תודעת סופיות קרובה וודאית. קו הגמר של חיי אמיר גוטפרוינד סומן בחוות הדעת הרפואיות. גוטפרוינד נשדף והלך, נגרם והלך, שתת והלך מהמרחב הממשי אל המרחב המילולי. 'הר האושר' נכתב מתוך ידיעה שהוא הספר האחרון. מתוך חשש ממשי של המחבר שלא יזכה לחבוק את הנולד. מתוך ספק שמא גם לא יספיק להשלים אותו. זו יצירה של צ'אנס אחרון: הזדמנות אחרונה הניתנת לסופר קצר ימים להשלמה, לתיקון, לגימור הקורפוס הכולל שלו. מצחיק לקרוא לה צוואה, כי היא דבקה בסירובה לקחת את עצמה ברצינות. אבל שיהיה. גם צוואה.

'הר האושר' נכתב כקנה אחרון שישלים מנורת שבעת קנים. שבעת ספריו של גוטפרוינד. מכאן ומכאן ערוכים שבעת קני המנורה. שלושה רומנים ארוכים, דשנים, סימפוניים, מן העבר האחד, הלא הם שלושת הראשונים שכתב; שלושה רומנים קצרים, קפיציים, קאמריים, מן העבר האחר, שלושת האחרונים. ובמרכז, בריבוי פניו, עומד 'אחוזות החוף', ספר הסיפורים. מנורת שבעת קנים, או אם תרצו מגן דוד בן שישה שפיצים ומרחב-מפגש באמצע – כי הקורפוס של גוטפרוינד הוא קורפוס יהודי, יהודי במפגיע, עם כל ההומור העצמי הכרוך בכך, עם כל הפגיעוּת.

והוא גם קורפוס ציוני, ציוני מאוד. על יסוד אנשים שלא היו, ובעזרת סיפורים בלתי מתקבלים על הדעת, הוא מברר מה היה פה, ומה יכול היה להיות, ומתוך כך מי אנחנו. ובעיקר למה אנחנו, וזה כנראה הכי פשוט. אנחנו כאן, יהודים במדינת היהודים העצובה והמצחיקה והמשוגעת, כי אנחנו קיימים ואנחנו רוצים להמשיך להתקיים. השואה לעולם מתארחת בספריו, לא כי היא ההצדקה היחידה לחיינו פה, אלא כי היא האפשרות החלופית. היא הצד החשוך של המטבע. אין זה מקרה שבספר האחרון של גוטפרוינד, כשהוא עצמו על סף החידלון, גיבוריו וגיבורותיו נאחזים באֶרוס כפי שלא נאחזו בו בשום ספר קודם שלו. המשיכה הארוטית – הזוכה הפעם לביטויים עסיסיים למדי, לתשומת לב הנזהרים – ממלאת בספר הזה את תפקידה כיצר חיים, יצר בונה ומחבר ומפעיל, לא הורס ומסכסך.

אבל זה ברקע. זה לא הגלעין. זו הציפּה המיצית והדשנה של הספר. לציפה שייך גם עסיסן החי של הדמויות, כמו גם העסיסיות של הרפליקות שבפיהן ובדיבורן-הפנימי. דמויות גוטפרוינדיות קלאסיות, קטנות מהחיים, מתוקות מתיקות מוזרה של פרי טרופי, מרפדות את הספר. למשל, דמותה השיגיונית של אשת יחסי הציבור הערמומית וחדת הלשון והכושלת דורין. זו מתעקשת להמשיך להעסיק, כמו על תקן שן שום של מזל, את הגיבורה הראשית השנייה של הספר, שירי. שירי היא שלימזלית, אובדת דרך, ומקסימה: שלוש תכונות שידהירו אותה אל המפגש האבסורדי עם הגיבור הראשי הראשון, ד"ר סמואל ניטר, חוקר שוודי של מרחבים מילוליים היסטוריים.

ניטר הוא פרודיה לא-מייצגת להפליא, בלתי אפשרית, אקסצנטרית, מעוררת חיבה, על אקדמאים למדעי הכלום, על אירופים ששונאים אותנו מרוב אהבה, על אינטלקטואלים שמוצאים נאציזם ונאציזם בכל מקום. כדרכו של גוטפרוינד בקודש, מרוב שהדמות שבָּנה לא מייצגת כלום, היא הכי מייצגת בעולם. זה כלל גדול בספריו. אצלו, ככל שדמות מופרכת, כך אפשר ללמוד ממנה יותר על המין האנושי. ככל שעלילה מטורללת יותר, כך גדולה האמת הבוקעת ממנה. והשטותניקיות היא הקרום המתוח על התהום ומעביר אותנו מגדתו אל גדתו שמנגד.

אכן, קורותיו של ניטר – החוקר שחי שנים אחדות כניאו-נאצי כדי לחקור את התנועה הזו מבפנים, האיש שעושה בטעות ליל-בדולח קטן של ניפוץ קיר זכוכית של בית כנסת כשהוא בא להרצות בו על ליל הבדולח – קורותיו אלו, בשטוקהולם ובחיפה ובפרגוואי, מובילות אל הגלעין הקשיח של הספר, אל הדין שייקוב את הר האושר. כי בעומק לבו, הרומן 'הר האושר', מעשהו הספרותי האחרון של אמיר גוטפרוינד, הוא תיקון פרוע, ריכוך במסרקות ברזל אירוניים, של ספרו הגדול והקשה והמכונן, 'שואה שלנו'. הספר האחרון כמשלימו ומתקנו של הספר הראשון.

הרושם המבלבל שקוראים רבים נחלו מ'שואה שלנו', בעיקר מחלקיו המאוחרים, רושם קיצוני בהרבה מכפי שהמחבר רצה כנראה, היה רושם של טשטוש מוסרי מסוים: של סימטריה, כביכול, שיש בה גרמנים רעים וגרמנים טובים ויהודים רעים ויהודים טובים. 'הר האושר', בדרכו הקלילה והמבדרת, חוזר על הרושם הזה, לכאורה – כדי להטיח אותו בפניה של אירופה, בפניו של העולם הערל.

טשטוש הגבולות והערבוב והמורכבות ב'הר האושר' גדולים לא פחות מב'שואה שלנו', ואפילו מופגנים יותר. ההיפוכים הנפגשים, ובפרט הנאציזם שישנו גם כשאינו, הנאצי הקטן שכביכול עלול לקנן בכל אחד, הם מוטיב מרכזי. ד"ר ניטר מואשם כבעל גרעין סמוי שכזה, כבעל זיקה לא-מודעת לשורש הרוע, דווקא בשל עצם הצלחתו להסוות את עצמו בקרב הניאו-נאצים. פלישת הנאציזם למקומות לא-לו קורית גם כאשר ניטר מחפש בישראל, במפגיע, את הנאציזם נטול הנאציות. ישראל היא בשבילו "אנטארקטיקה של הנאציזם", כלומר מרחב ריק בתוך עולם שכולו, כמושכל יסוד, רווי נאציזם.

תפקיד דומה ממלאת בסיפור גם האמונה ביבשת האבודה אטלנטיס. אגודת שוחרי אטלנטיס היא עוד מוטיב בולט ומצחיק בעלילת הספר, המחזק, בסמוי, את הקינה על גן העדן האבוד הרוחשת בעומק תשתיתו. והנה מתברר כי אמונת אטלנטיס משותפת לתימהונים עדיני נפש ושוחרי טוב – ולנאצים המאמינים בגזע עליון שנטמא. וישנו גם החבר-לשעבר של שירי שעושה לה נאחס, ומכונה בפיה "לב נאצי". נאציזם, נאציזם בכל מקום, גם באין-מקום. ובכלל, גם חוץ מהנאציזם הזה, 'הר האושר' בנוי מערבובים, מאי-הבנות. מקירות שהמעבר דרכם כואב אבל הכרחי, כמאמר המשורר השוודי תומס טרנסטרומר במוטו השני של הספר.

המוטו הראשון הוא פסוקי ה"אשרי" מתוך "הדרשה על ההר" של ישו. ההר הוא הר האושר. אשרי האבלים, אשרי עניי הרוח, אשרי הרחמנים, אשרי הנרדפים: לכולם מבטיח ישו את מלכות השמיים ואת ירושת הארץ. גורנישט מיט גורנישט, ילמד אותנו גוף הספר. מוסר הנרדפים הרי לא החזיק מעמד יותר מדקה וחצי מרגע שהנצרות אזרה כוח. והעולם, כאמור, אינו מתחלק בפשטות כזו לבין מסכנים למנצלים, בין קרבנות ומענים. צפעון הנאציזם, האנטישמיות והגזענות גדל בחיקם של בעלי המוסר האלה ומארסם ינק.

הביקורת שיש ברומן הזה על מוסר הקורבניות הפשטני ממוקדת, להבדיל מב'שואה שלנו', לכיוון יחיד וברור. אירופה הנוצרית, בת המוסר המזויף של "הנרדפים" ו"רודפי השלום" מהדרשה על ההר; אירופה שהמוסר היה רק כסות משי לאגרופנותה; אירופה שבכור המצרף שלה, במנהרות מאיץ החלקיקים בצרן שליד ז'נבה, יושב מדען ישראלי שלא דופק חשבון, ועושה איתה את כל החשבון הזה.

החשבון עם התקינות הפוליטית, עם הבונטון האקדמי הליברלי-פרוגרסיבי-פרו-ערבי, נעשה ברומן על פסים סאטיריים גלויים. זו הדת האירופית האחת. והחשבון עם האחרת, הגדולה, העתיקה, עם הנצרות, נעשה בסמוי. הוא נעשה באמצעות קריסתה דה-פקטו של האתיקה המרוממת של "הדרשה על ההר". החשבון נסגר בסמליות במסעו המרומז של ד"ר ניטר, בסוף הספר, אל היהדות – הדת שבאופן סימבולי, מבחינת סיפור החיים הלא-מוכר לו של אביו הפליט, היא בעצם כור מחצבתו. ואולי, בעדינות, ברמז ודרש וסוד, מתגלם חשבונה של היהדות עם הנצרות האירופית במוטיב הקומי המוביל של העלילה, מוטיב גניבת הטקסטים.

אמנם כן: טקסטים, בעיקר טקסטים על אודות טקסטים, נגנבים בספר הזה חזור והיגנב, מעשה קונדס ומעשה נקם ומעשה אוהב ומעשה שטן, וגם הדעת נגנבת פה ושם. גם אם אין כאן רמז למה שעשתה הנצרות ביהדות, יש בגניבת הטקסטים גילום היתולי של מוטיב תהומי המוליך את גיבורי הספר אל קו הגבול של שפיותם: מוטיב אובדן המילים והמשמעות. "כל החיים אני מחפש את משמעות המדויקת של כל מילה חשובה שנכתבה בהיסטוריה האנושית", אומר ד"ר ניטר לפסיכולוג. "אני לא שבע רצון עד שאני מוצא אלף מילים לתאר מילה אחת. המשמעות, כן. מה המשמעות? אבל אני עצמי איבדתי את המשמעות, נכון? אני גבר מבוגר בדיכאון נפשי, ואין לי כוח לתאר את עצמי באלף מילים" (עמ' 55).

זה גם מה שקורה לשירִי הישראלית במשפט האחרון בספר. "ולה לא הייתה אפילו מילה אחת להשמיעה". אבל המילים, וחשוב מכך, המשמעות, הן מה שנשאר לנו גם אחרי השורה הזו, השורה האחרונה בכתבי אמיר גוטפרוינד.  

'הר האושר', שירת ברבור של סופר צעיר, הוא קינה על המילים האבודות, ועל מה שהמילים לא יגידו עוד. קינה מצחיקה להטריף. קינה מנחמת בממתקי עלילתה. הקינה נחמה. קינה על הר האושר, המזוהה פעם ופעמיים כהר של מילים. קינה על מוסר קרבנות ונרדפים שמעולם לא היה אפשרי. קינה על אירופה האובדת, על תרבות שתיפלש בברבריות. קינה על הגירוש מגן העדן המדומה, מן התקווה לדעת בקלות טוב ורע. קינה מאושרת של פרידה, קינה קורנת על אובדן האלמוות.

רסיסי קסטנר: על "המורה" מאת מיכל בן-נפתלי

לרגל שינוי העיצוב של מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', מדורי "שיפוט מהיר" עבר  השבוע למתכונת חדשה: לא עוד עמוד שלם ובו שלוש סקירות קצרות, אחת לחודש בערך, אלא סקירה קצרה בודדת, בעזרת ה' ברוב הגיליונות השבועיים. במקביל, כמו קודם, אמשיך לפרסם מפעם לפעם גם רשימות ביקורת באורך מלא. לפניכם המדור שהופיע אתמול.

המורָה

מיכל בן-נפתלי, כתר, 185 עמ'

למיכל בן-נפתלי, או לבת-דמותה הבדיונית, הייתה בתיכון מורה לאנגלית. קפדנית, מרוחקת, מסתגרת, מצמיתה, נערצת. כשמיכל הייתה בצבא המורה קפצה אל מותה. "איש לא שמע את הצעקה האדירה שפילחה את האוויר, איש לא ראה גוף שחור, אישה ציפור שנפלה ככוכב באמצע הלילה" (עמ' 167). כעבור כשלושים שנה הבחינה מיכל שמסלול חייה דומה מכמה בחינות לדרכה של המורה, והחליטה לפענח את דמותה. מיכל בן-נפתלי, מסאית ופסיכואנליטיקנית, יצאה לתחקיר חייה. או שבת-דמותה הבדיונית יצאה אליו. את החללים שבין פיסות המידע המעטות שמצאה מילאה בתעצומות דמיון של סופרת ובהיגיון של אשת מקצוע.

המורה, המכונה בספר אלזה וייס, הייתה אישה נשואה צעירה כשהחלו הנאצים, בפרכוס רצחני אחרון של מובסים, לשלח את יהודי הונגריה לאושוויץ. היא ניצלה מפני שזכתה לעלות על רכבת ההצלה שארגן ישראל קסטנר. טיפין טיפין, בבנייה סיפורית מופתית, מגלה בן-נפתלי לקוראיה כיצד השתלב הסיפור הכאוב בבניית אישיותה החריגה של אלזה. נטייתה המוקדמת לפרישוּת; העובדה שהוריה נתנו לה ולבעלה, הצעירים, את המקומות שיועדו להם עצמם ברכבת ההצלה, כרטיסים לחיים שלא רצתה בהם; הרגע שבו כמעט שנשלחה לכבשן, עם שאר הנוסעים, בגלל טעות בירוקרטית; הכליאה בברגן-בלזן; ולבסוף, בישראל, הטלת הדופי הציבורי בקסטנר, ובמשתמע, מבחינתה, בניצולים שהסתדרו על חשבון אחרים, ובעצם היותה שלה עצמה בין החיים.

בעין בוחנת ורחומה בונה בן-נפתלי דמות וסיפור שהם בגלעינם בעיה פילוסופית: הבעיה של שיתוף הפעולה. אלזה וייס היא מזיגה מיוחדת של התנגדות וסרבנות פנימית עם הרכנת ראש והכרה סבילה בשלטונו של הרוע. שיתוף-הפעולה של גורמים בהנהגת יהודי הונגריה, ולא רק שלהם, עם הרשע ועם הכורח ההיסטורי מובן לה מבחינה מסוימת. "כל העניין הוא המשאלה לשרוד, חשבה. ההישרדות מזוהה לזמן-מה עם דמות העתיד עצמו, ואת יודעת שעלייך לחבור אליו, אל העתיד הזה, ולא להיאבק בו, לתרום ולו ולתמוך בו כדי איכשהו להינצל ממנו. (...) בינה לבינה הניחה שלמשתפי פעולה יש יותר הומור משיש לאנשים אחרים. הם בטח יודעים שהם לא מושלמים" (עמ' 65).

מובאה זו אופיינית לרומן יותר מתיאור קפיצת ההתאבדות שציטטנו קודם. הגיגיה המשוערים של אלזה, וגם הגיגיה של המחברת על גיבורתה ועל סוגיות עקרוניות העולות דרכה, אלו כאלו אינם בנאליים כלל – אך הם תופסים את רוב הספר. החיווי הפילוסופי, המגדיר, הוא כלי הסיפור העיקרי של בן-נפתלי – גם כשהסיפור מעלה חוויה. זה עשוי לייגע. ועדיין, המסה-בצורת-רומן של המסאית והפסיכואנליטיקאית מותירה לקוראיה, קוראי הספרות-היפה, משהו מן המלאכה שהם אמונים עליה: הבנת קשרים לא-אמורים ושחזור מפה רמוזה של סמלים. והרבה חומר למחשבה. 

*
הערה מאוחרת. ברשימתי הקצרה הזו הרשיתי לעצמי להתמקד בפן הספרותי. השלמה היסטורית-פולמוסית חשובה אפשר למצוא במה שכתבה על ספר זה הסופרת והמבקרת עופרה עופר-אורן (שכתבתי במדור זה בעבר על ספרה 'מעקב' הנוגע לפרשת קסטנר). ראו כאן.

פייסבוק לא מרשה: #כפית_אלתרמן_ביום - מהדורה בגלות

אָבִי, כְּלֵיל צִיָּה חָשַׁכְתִּי עַד עֵינָי.

אָבִי, בַּדּוּמִיָּה נָשַׁכְתִּי בְּשַׂר יָדָי.

שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי! שַׁלְּחֵנִי לַחָפְשִׁי!

יִסֹּב, יַכֵּנִי נֶפֶשׁ מְבַקֵּשׁ נַפְשִׁי!

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא בָּא עוֹד גְּמוּל עַד נֶפֶשׁ.

אֵין דַּי לוֹ, בְּנִי בְּכוֹרִי, בְּנֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.

עוֹר תַּחַת עוֹר יֻקַּח. שְׁמוּרָה תַּחַת שְׁמוּרָה.

כָּל אֶצְבַּע תִּגָּבֶה. כָּל שֵׁן, כָּל שַׂעֲרָה.

לא את התיאור המוחשי, החי, הרוחש, הזוחל, של מכת כינים נקרא הבוקר, לבל יגיבו הרגישים שבכם בתקיפות. נשתמט משלושת הבתים הראשונים, ונציץ באמנות ההסוואה האלתרמנית, המאפיינת תכופות את מחזורי שירת המוסר והגמול שלו כגון שירי מכות מצרים. חרוזים אפרוריים למראה, שחוקים, לעתים אותה מילה עצמה, מכסים על צבעוניות כבושה.

הרעיון המרכזי בצמד הבתים הזה, הדו-שיח שבלב השיר "כינים", די ברור אני חושב. הסבל הגופני שגורמות הכנים מטריף את הדעת. האדם מעדיף לצאת לחופשי - כלומר למות. "במתים חופשי" (תהלים פח, ו). החרוז הקצת משומש מדי, חופשי-נפשי, מצביע (וחוזר ומצביע) על ההיפוך המצמרר: יכני נפש (יהרגני) מבקש נפשי (רוצחי) - זהו ה"חופש" הנואש שהבן המעונה מן הכינים מייחל לו.

והאב עונה לו במה שבשיר הזה הוא מהותה של מכת כינים: הגמול שמצרים תשלם על לקיחת הנפש (ראו על כך בבית שקראנו פה שלשום, ממכת דם) אינו רק לקיחת נפשה, אלא גם העינוי הקודם לו, לפרטיו ולדקדוקיו. "עין תחת עין" - לא ממון. בעונש המוות מידי שמיים, עין תחת עין ממש, ועור בעד עור (איוב!).

עכשיו הביטו בשתי השורות הראשונות. הלוגיקה בשורה הראשונה היא אלתרמנית קלאסית, כלומר מבלבלת במתכוון, מחליפה פעולה בגוף ומדומה לדומה. החושך אינו אופף את האדם אלא הוא באדם עצמו, האדם חשך. "חשכתי", הייתי לחושך. מה שכאן, במקרה, דווקא די נכון, כי איננו מצויים במכת חושך. החשכה היא תחושה. לכן אלתרמן לא מסתפק בכך ואומר , חשכתי *עד עיניי*. משמע, לא "עיניי חשכו", הביטוי השחוק, אלא במפורש, דווקא "עד" העיניים. כל הגוף חשך. אבל מה זה החרוז הדקדוקי העלוב הזה, שכל ילד לא מיומן חורז כמוהו, עינָי-ידָי?

או! הנה לנו גדולת ההסוואה האלתרמנית במלוא תפארתה. לפנינו המחשה צלילית, פואטית, לרעיון שבצמד הבתים. נפש תחת נפש, היעד הסופי של עונש המוות האלוהי, איננו העיקר. הוא רק הסוף. העיקר הוא בדרך, בפרטים שלכאורה בחשבון סופי כלל אינם נחשבים. בייסורי העור, השמורה, האצבע. הביטו שוב בצמד השורות הזה. יש בו, בפנימו, חריזה שופעת עד טירוף ממש. מילה אחר מילה, עור אחר שמורה אחר אצבע. בואו נקרא אותן במפורק:

אָבִי,                    אָבִי,

כְּלֵיל צִיָּה              בַּדּוּמִיָּה

חָשַׁכְתִּי                נָשַׁכְתִּי

עַד עֵינָי.              בְּשַׂר יָדָי.

#‏כפית_אלתרמן_ביום‬

שיפוט מהיר 32: סוגרים מעגלים

מהדורה 32 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בה' בשבט תשע"ו, 15.1.2016. והפעם: "יום שני בחמש" מאת כינרת מעיין, "הצופן הנוצרי באמנות" מאת אפי זיו, והמסכת מאת יריב בן-אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

יום שני בחמש

כינרת מעיין, גלים, 189 עמ'

לכאורה, ספרה השלישי של מטפלת הגוף-נפש כינרת מַעיין אומר, בעזרת סיפור, דברים פשוטים: בלכתכם לטיפול נפשי או רוחני, שמרו על עצמכם. היזהרו ממטפלים שרלטנים. היזהרו מ"מוארים" מוזרים שאולי בכלל חשוך להם. אל תיתלו את כל יהבכם גם במטפלים שנראה לכם שהושיעו את נפשכם. עשו את העבודה בעצמכם. והישמרו מהיסחפות רגשית, שלא לומר ארוטית, אחר המטפל. 

הדברים חשובים, אף כי הם מתבקשים. ואם הם מובאים כסיפור סוחף על אנשים בשר ודם ועל מה שקורה להם בחדר הטיפולים ומחוצה לו, אז למה לא. ספרה הקודם של כינרת מעיין, 'עצי תה לא יפרחו כאן', שהופיע לפני פחות משנתיים והיה ספר הסיפורת הראשון שלה, היה קצת כזה: סיפור מעניין שמעביר מסר ברור ופשוט. היא חבשה בו פצע-ילדות אישי, של התנכלות לה ולמשפחתה בקיבוץ שגרו בו. הספר ההוא היה חד צדדי, שחור-לבן. כתב אישום נגד דמויות מפלצתיות כביכול. מדורנו משתדל לשמור את הנשכנות למחברים שאינם מתחילים ולהוצאות ספרים ידועות, ועל כן עבר על הספר בשתיקה ובציפייה לבא אחריו.

גם לכתיבת ספרה הנוכחי ניגשה מעיין מתוך חוויה אישית ועם מסרים מוכנים, אך התוצאה אחרת לגמרי. אין טובים-ורעים, אין תוקפן-וקורבן, אין ארכיטיפים קוטביים. הדמויות הן הפעם יותר מאוסף של שמות תואר. והסיפור הוא הרבה יותר מסכום לקחיו.

גיבור הספר המטפל דוד גור מאכלס לכאורה את המשבצת של המואר החשוך, הרוחני המזויף, בעל הכריזמה שמחפש כסף וכוח וגם גולש אל עשיית הבַּל-ייעשה. הוא כזה אבל הוא גם לא כזה. הוא באמת מטפל טוב, רוב הזמן. הוא דמות אוקסימורונית שנבנתה בקפידה. הוא סובל בעצמו מחסכים גרועים מאלה שרבים ממטופליו ממררים עליהם, הוא סנדלר אומן שהולך יחף – אבל האם זה בהכרח לרעתו? לאו דווקא. כך גם המטופלת העיקרית שלו בסיפור, רות האלמנה. היא נמצאת לכאורה במשבצת של המטופלת הנסחפת, הלא-רציונלית, המטפחת תקוות שווא – אבל מסלולה אל ההתמכרות למטפל הוא מסלול פרדוקסלי, דו-קוטבי, ולא בטוח שרות היא הפְּתָיָה פה. שליחותה החברתית של היצירה הזו נופלת קרבן לספרותיות שלה. איזה מזל.

כישרון התיאור של מעיין מתגבר מספר לספר, ומחייה את המתכונת בעלת פוטנציאל הייבוש של סיפור-הטיפול. אמנם מינון ה"הגדה", כלומר מתן-השם והתיאור-המסכם לתופעות במקום להניח להן להמחיש את עצמן, עדיין מעט גבוה מדי; ומנגד, פעם-פעמיים, יש מאורעות מתפרצים נעדרי הנמקה פנימית ורעיונית מספקת. ניסיוננו עם ספריה של כינרת מעיין מספק לנו תקווה שעד הספר הבא גם זה ישתפר.

הצופן הנוצרי באמנות

אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 383 עמ'

גם הספר הזה מחזיר אותי אל ימים עברו במדור זה. לפני שנתיים וחצי כתבתי על ספרו הקודם של אפי זיו "סודות אלי האולימפוס": "הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף".

נכונים הדברים גם לגבי אחיו הצעיר של הספר ההוא. כמוהו, מטרתו לעזור לקורא המתעניין באמנות לעשות סדר בעולם-תוכן מסועף ורב-דמויות-ועלילות שחלק ניכר מאמנות המערב מוקדש לו. אז דובּר במיתולוגיה הקלאסית; הפעם זו המיתולוגיה הנוצרית. מטבעה היא חסודה יותר מהמיתולוגיה היוונית-רומית, ובמקום אלים עם מאפיינים אנושיים יש בה בני אדם או לכל היותר מלאכים ואדם המועלה למדרגת אל. אין כאן סבך של קשרי משפחה והולדה חובקי-כול כמו במיתולוגיה הקלאסית; ועדיין, חובב האמנות שאינו מומחה לנצרות מסתחרר אל מול שפע האישים, המושגים והסצנות שעליו להכיר כדי לדעת מה לפניו.

עיקרי החומר הבסיסי הנדרש להבנת היצירות מוגשים כאן, מאורגנים בפרקים נושאיים – פרקים על אישים בולטים במיוחד, ופרקים על קטגוריות של אישים כגון דמויות מהתנ"ך העברי, שליחים, מרטירים וקדושים. זיו מונה ומתאר ומספר, ותמיד מדגים בתמונות, סצנות אופייניות לכל גיבור, ובייחוד "אטריבוטים": עצמים-מזהים שאפשר לדעת על פיהם מי בתמונה; ראית חצים תקועים בגיבור? דע שזהו סבסטיאן הקדוש. לאיש יש קרניים? זה משה רבנו, בגרסתו הנוצרית. נחמדים ושימושיים במיוחד הם קטעי "כיצד נבדיל" הקצרצרים המשובצים בהבלטה ליד סצנות שיש אחרות הדומות להן, כגון פליצ'יטה האבלה על שבעת בניה שדומה לה סצנת חנה ושבעת בניה (וכך נבדיל: אצל חנה נהוג לצייר ברקע את בית המקדש).

"קל היה למעייֵן הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי", גערתי לפני שנתיים וחצי – ויש תוצאות: הפעם כן מופיעים מפתח דמויות ומושגים, ואף מפתח אטריבוטים. ברור שזה היה קורא גם בלי זעקתו של מדורנו: החסר זעק אז לשמיים (או במקרה ההוא: זעק לאולימפוס). מפתחות אלה הם המפתח לשימושיותו של הספר. הם המאפשרים לו להביא תועלת למי שנתקל בתמונה ואינו יודע מה בה, ולמי שיודע מי בתמונה אך אינו יודע באיזה פרק למצוא אותו.

המדריך הזה מיועד לחובב האמנות הרוצה להבין את הרקע הדתי-סיפורי ליצירות, אך הוא יכול גם לשמש גם בכיוון ההפוך: אמצעי מהנה, מחכים ומשובב-עין להכרת עולמה של הדת העיקרית במערב.

שירי עיר היונה (נתן אלתרמן): מסכת

יריב בן-אהרון

הקיבוץ המאוחד, המכינה ע"ש יצחק רבין והמדרשה באורנים, 208 עמ'

יש לנו אֶפּוֹס לאומי. הוא נכתב על תקומת ישראל בידי בכיר המשוררים העבריים. זהו 'שירי עיר היונה' מאת נתן אלתרמן, היצירה התופסת את חלקו הראשון של הכרך 'עיר היונה' (1957). יש בו שירים על ההעפלה ועל הקליטה, על השואה ועל התקומה, על המסות הגדולות אשר ראו עיני הורינו; ויש בו מסות שיריות על המתח בין ריבונות לבין גלות, בין יהדות לישראליות, בהתגלמותו בימי ההתגלעות הגדולים שלו.

אבל הציבור, גם הציבור הקורא, כמעט ואינו מכיר את האפוס הזה. לבד משיר אחד מתוכו, 'ליל חניה' המולחן, ואולי עוד אחד-שניים. מדוע יש ליצירה האדירה והעילאית הזו מקום כה שולי בתרבותנו? איך איבדנו את האפוס הלאומי שלנו – אף שכתב אותו הפופולרי שבמשוררינו?

חברו לכך כמה נסיבות תקופתיות. הימים היו ראשית ימי המרד של חבורת משוררים ומבקרים צעירים באלתרמן, והכרך 'עיר היונה' התקבל לפיכך במקלחת ביקורתית צוננת. גם האתוס הלאומי-ציוני כבר התחיל בימים ההם, בקרב שכבות האליטה הקוראת, להיסדק ולהיכנס למירכאות. אבל ייתכן מאוד שאויביו העיקריים של 'שירי עיר היונה' היו שיריו האחרים של אלתרמן עצמו. שכן, חייבים להודות, יש ברוב שירי האפוס הזה כובד מסוים, לפעמים גם ארכנות, שאינם אופייניים לרוב יצירותיו של המשורר. וכך, מצד אחד, האפילו על 'שירי עיר היונה' השיאים הקודמים של אלתרמן הצעיר, שגם המשורר עצמו התקשה לשחזר את קסמם החד-פעמי; ומנגד, שיריו העיתונאיים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי', שעסקו גם הם באירועי התקומה, כגון 'מגש הכסף', הם קלים ונגישים יותר, ועל כן הם שהגיעו לקהל הרחב.

היו מדי פעם שניסו להצמיח ליונה הזו כנפיים. כזה היה למשל המלחין יאיר רוזנבלום שהלחין ללהקת פיקוד מרכז כמה משירי היצירה – מכולם תפס רק 'ליל חניה'. ועדיין היצירה מחכה לתקומה. המחנך ואיש הספר הוותיק יריב בן-אהרון, איש כפר ראש-הנקרה, קם ועשה מעשה. הוא לימד את האפוס בכמה מסגרות, בייחוד כאלו המזוהות עם 'ההתיישבות העובדת' ועם תנועת 'דרור ישראל' – ועם התובנות שלו עצמו ושל תלמידיו-חבריו הצעירים יצר חיבור דמוי מסכת תלמודית: שירי הספר מופיעים במרכז הדף, וסביבם פירושי מילים ועניינים, הרחבות, הקשרים היסטוריים, דברי פרשנות נקודתיים, ושפע מקורות-השראה הנקשרים לשירים – רובם ממקורות היהדות ומיצירות אחרות של אלתרמן. אין זו ה'מסכת' הראשונה שבן-אהרון שותף ביצירתה.

חשיבותה התרבותית והלאומית של המסכת עצומה. כעת יכול כל קורא עברי, בכל רמת-ידע וניסיון, לקרוא את היצירה היפהפייה ורבת ההדהודים מתוך הבנה והנאה. המסכת מספקת ידע תשתיתי – ומהווה הזמנה לחוקרים לכתוב בעזרתה מאמרי פרשנות, הזמנה למוזיקאים ושאר יוצרים לצקת את שירי עיר היונה בכלי-אמנותם, והזמנה לציבור הרחב לשוב ליצירה שמקומה הראוי הוא על ראש שמחתו.

מחשוון עד שבט: עוד ארבעה שירי חודש מעיתון IVRIT

ארבעה שירי-חודש נוספים סוגרים את השנה השלישית של הטור שלי, "שורות קצרות", בעיתון לומדי-העברית "IVRIT" מבית ג'רוזלם פוסט. 

חשוון תשע"ו:

בִּטּוּיִים לְכָל מִסְפָּר

אָדָם רָגִיל, אַחַד הָעָם,

הָלַךְ לוֹ יוֹם אֶחָד לַיָּם,

וְאַף אֶחָד לֹא בָּא אִתּוֹ,

רַק הָאַחַת שֶׁלּוֹ, אִשְׁתּוֹ –

וּפֶה אֶחָד, גַּם הִיא גַּם הוּא,

סִכְּמוּ שֶׁתֵּכֶף יִגְמְעוּ

מִיַּיִן טוֹב אֲשֶׁר נִסְחַט

מֵעֲנָבִים אֶחָד-אֶחָד.

וְאָז לְסֶרֶט לֹא שָׂרוּט

הָלְכוּ חַת-שְׁתַּיִם: בִּמְהִירוּת.

זֶה זוּג מֻצְלָח. טוֹבִים הַשְּׁנַיִם.

דּוֹמִים כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁל מַיִם.

אַךְ בְּמַבָּט שֵׁנִי נַזְכִּיר

שֶׁהָעִנְיָן הוּא דּוּ-עֶרְכִּי

וּשְׁנֵי צְדָדִים יֵשׁ לַמַּטְבֵּעַ,

גַּם לְגַבָּיו גַּם לְגַבֶּיהָ,

וְאִי אֶפְשָׁר, גַּם לֹא בַּסְּתָיו,

לִתְפֹּס מַקֵּל בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו –

וּבְנֵי הַזּוּג רָבִים שָׁעוֹת:

"שְׁנֵי יְהוּדִים שָׁלוֹשׁ דֵּעוֹת".

אֲבָל הַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ

לֹא יִנָּתֵק, הוּא לֹא חַלָּשׁ.

הָיָה פֹּה רִיב, דִּמְעוֹת שָׁלִישׁ,

אֲבָל נֻכָּה מִמֶּנּוּ שְׁלִישׁ

וּכְשֶׁצִּלְצוּל שְׁלִישִׁי נִשְׁלַם

הֵם כְּבָר הָיוּ בְּתוֹךְ אוּלַם

הָאוֹפֶּרָה בִּגְרוּשׁ אוֹ לִירָה:

לָהּ שְׁלִישׁ גַּן עֵדֶן, לוֹ שְׁלִישׁ בִּירָה.

לְמָחֳרָת... שֶׁלֹּא נֵדַע:

שָׁלוֹשׁ אַרְבַּע לַעֲבוֹדָה!

לַעֲבוֹדָה חָזְרוּ עַל אַרְבַּע

(רָצוּ לַחְזוֹר, רָצוּ מְאוֹד)

וְנִשְׁאֲרוּ עַד מְאֻחָר בָּהּ

(עָזְבוּ רַק אַרְבַּע אִמָּהוֹת).

וּכְשֶׁהַסּוֹף הַמְּאֻשָּׁר בָּא,

בְּגִ'יפּ חָדָשׁ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע

יָשְׁבוּ בְּיַחַד שׁוּב הַשְּׁנַיִם

וְשׂוֹחֲחוּ בְּאַרְבַּע עֵינַיִם

וְהִתְאַמְּצוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ

בְּנִיב עִם הַמִּסְפָּר חָמֵשׁ.

כסלו תשע"ו:

תּוֹר

הבחירה, שלמת שמיים / ו"ב ייטס

הבחירה / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה

בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.

אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל

מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

אִם כָּכָה אוֹ אִם כָּךְ, כְּשֶׁהַסִּפּוּר יִתַּם

חֶלְקוֹ בַּעֲמָלוֹ יַטְבִּיעַ בּוֹ חוֹתָם:

אוֹ מְבוּכָה בַּת אֶלֶף שֶׁרֵיקוֹת יָדֶיהָ,

אוֹ רוּם יוֹמוֹ וּמְרִי לֵילוֹ שֶׁל הַיּוֹדֵעַ.

מתוך גיליון ו' של כתב העת 'דחק', הרואה אור היום.

The Choice

The intellect of man is forced to choose
perfection of the life, or of the work,
And if it take the second must refuse
A heavenly mansion, raging in the dark.
When all that story's finished, what's the news?
In luck or out the toil has left its mark:
That old perplexity an empty purse,
Or the day's vanity, the night's remorse.

שלמת שמיים / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

לוּ הָיִיתִי עוֹטֶה כַּשָּׁמַיִם שַׂלְמָה

רְקוּמָה בִּזְהָבוֹ וּבְכַסְפּוֹ שֶׁל הָאוֹר,

תְּכוּלָה וּכְחוּלָה וַאֲפֵלָה כְּשַׂלְמָה

שֶׁל לֵיל וְשֶׁל אוֹר וְשֶׁל דִּמְדּוּמֵי אוֹר,

הָיִיתִי פּוֹרֵשׂ שַׁלְמָתִי לְרַגְלַיִךְ:

אַךְ דַלּוֹתִי, וְכָל רְכוּשִׁי – חֲלוֹמִי;

פָּרַשְׂתִּי אֶת כָּל חֲלוֹמִי לְרַגְלַיִךְ;

דִּרְכִי נָא בְּרֹךְ: הוּא הֲרֵי חֲלוֹמִי.  

Cloths of Heaven

William Butler Yeats

Had I the heavens' embroidered cloths,
Enwrought with golden and silver light,
The blue and the dim and the dark cloths
Of night and light and the half-light,
I would spread the cloths under your feet:
But I, being poor, have only my dreams;
I have spread my dreams under your feet;
Tread softly because you tread on my dreams.

שיפוט מהיר 31: אי, יבשות ונהר

 מדורי שיפוט מהיר שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. הפעם: 'האי' מאת משה גרנות, 'שם מאחוריי לי קוראה יבשת' מאת יוחאי אופנהיימר, 'שני נסיכים ומלכה' מאת שמואל דוד.

האי

משה גרנות, מעיין, 128 עמ'

הספר "האי" הוא מטהר אוויר. האוויר הדחוס הזה שאנחנו נושמים עכשיו, אוויר של טהרנות ושל טיהורים ושל השתקה. מבחינה ספרותית זהו ספר ז'אנרי למדי, ודאי לא פורץ דרך ספרותית או משהו, אבל מטהר אוויר לא צריך להיות מבית קוקו שאנל. ודאי לא כשהמחנק נורא.

משה גרנות, מחבר "האי", הוא סופר, מבקר ומסאי שמעולם לא נבהל מתקינות פוליטית. את עמדתו על המהפכה הפמיניסטית ביטא לפני כעשר שנים בספר חתרני, "שיחת גברים על נשים". הפעם הוא מזקק את הדברים לסיפור בדיוני, וגם את עמדתו על יחסי גברים-נשים הוא כמדומה מעדן ומדייק. זוהי עמדה מורכבת, מאוזנת, גם אם פרובוקטיבית. היא אומרת – כן לפמיניזם כתנועה של שחרור ושוויון זכויות; לא לאגף השוביניסטי-נשי המהפכני שהשתלט על הפמיניזם, וכדרך אוונגרדים מהפכניים הפך את התנועה שוחרת-הטוב שהצמיחה אותו לקרבנו הראשון.

התרחיש המתואר בספר הוא בוודאי מוקצן וקריקטורי. הפמיניזם הרדיקלי תפס את השלטון בישראל, העניק לנשים קול כפול בהצבעות בכנסת כאפליה מתקנת, עיגן בחוקים דרקוניים את אמונותיו, כגון שיחסי מין הטרוסקסואליים הם (כברירת מחדל) אונס, ושלח את אויבי המהפכה, ובייחוד אינטלקטואלים שפלטו פליטות פה בעייתיות, למחנה לתיקון-המידות באי יווני שנשכר לשם כך. קריקטורי – אלא שהתכנים הנלמדים בשטיפת המוח הזו לקוחים בלי כחל ושרק היישר מכתביהן של פמיניסטיות רדיקליות אמתיות ומשפיעות ונערצות, והדינמיקה היא זו האמתית שהתקיימה בתנועות מהפכניות אחרות שהשתלטו על מדינות, כגון הקומוניזם. הספר הוא אות אזהרה, בעיקר לפמיניסטיות שאינן מודעות לקיצוניות של "השמות הלוהטים" בהגות הפמיניסטית.

הפרובוקטיביות של המחבר מאוזנת היטב ברגישות שהוא מפגין כלפי כאביהן האמתיים של הנשים: הגברים במחנה העונשין נדרשים להתנסות בספיגת הערות גסות, בטיפולים גינקולוגיים, בטיפול בתינוק ובייסורי לידה, והצד הזה בחינוך-מחדש שלהם נתפס כדי מוצדק.

עוד גורם מאזן הקיים בספר הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר שלו: את התרחיש העתידי הבדיוני והמוקצן מאזנים בעלילה זיכרונות מן "העבָר" – כלומר פכים אמתיים ממציאות ההווה שלנו. כך למשל אחת הדמויות בסיפור נזכרת בפסק דין של השופט מישאל חשין, שמנע את פרסום שמן של נשים שהעלילו על אדם עלילת שקר כאילו תקף אותן מינית, וכמעט שהובילו להרשעתו. זאת בנימוק שהפרסום עלול לרפות את ידיהן של מתלוננות נגד מטרידים (ומה עם עידוד מתלוננות שווא? אך כאלה, על פי האמונה הפמיניסטית רדיקלית, אינן קיימות, ועצם הזכרת קיומן הוא תרבות-אונס). הקורא שנתקל בשמו של שופט אמתי בודק באינטרנט ומגלה שאכן, פסק הדין השערורייתי ניתן. כך, באמצעים ספרותיים מגוונים, מיידע גרנות את הקורא שהמציאות הנוכחית אבסורדית כמעט כמו זו הבדיונית. 

שָם מאחורַי לי קוראה יבּשת

זיכרון הגלות בספרות העברית

יוחאי אופנהיימר, מוסד ביאליק, 381 עמ'

"שלילת הגלות" או "שלילת הגולה" היא שם-משפחה לכמה עמדות ציוניות רדיקליות. זו יכולה להיות ההשקפה שהימנעות יהודים מעלייה לארץ ישראל איננה לגיטימית; או גם ההשקפה שמורשת הגלות היא שלילית – וגם כאן יכולה להיות הכוונה לדברים שונים, כגון ליהדות כפי שהתפתחה בגלות, או להשפעות הנכריות שדבקו בנו, או ל"אופי היהודי" הגלותי הסטריאוטיפי. זוהי אפוא אידיאה מוקצנת, שאפילו בימי פריחתה, סביב אמצע המאה הקודמת וסביב דמויות כגון דוד בן-גוריון, כמעט לא היה מי שהחזיק בה על כל פניה.

ובכל זאת, שלילת הגולה מזוהה בסטריאוטיפ, ופה ושם גם באקדמיה, כמאפיין של הציונות בתקופה הנזכרת. מתברר שאפילו הספרות העברית, בתקופתה הציונית המוצהרת, נתפסת בעיני חוקרים כמגויסת לרעיון שלילת הגולה. יש ביניהם הגורסים שהסופרים בעלי האמפתיה לגולה ולמורשתה נדחקו החוצה מהקאנון. פרופ' יוחאי אופנהיימר מערער בספרו החדש על תפיסה מחקרית זו.

למרות האובייקטיביות המדעית המאופקת שלו, ניכר שמבחינתו זהו כתב הגנה על הסופרים העבריים הקאנוניים, שאולי אפילו נועד לזכותם בעיני הבון-טון הפוסט-ציוני: הנה, הסופרים והמשוררים הללו השכילו לנקוט עמדה ציונית רכה מזו הרשמית, מכילה יותר, אפילו ביקורתית וחתרנית. הדבר אמור גם כשבח למדיום הספרותי עצמו, המאפשר זאת.

הקורא ההדיוט של הספרות העברית הקאנונית, השומע כמעט בכל מרחביה נהיית געגועים ואהבה של היוצרים לקהילות הולדתם האבודות, אולי איננו זקוק לאופנהיימר שיוכיח לו שספרות זו אינה שוללת-גלות. ובכל זאת יש לספר תועלת גם לקורא המשוכנע מראש. ראשית, בפרשנות נרחבת שהוא נותן ליצירות עצמן, כגון "הבריכה" לביאליק ו"שכול וכישלון" לברנר. אבל גם בנוגע לגלותיות לגילוייה בספרות, אבחנותיו מגוונות ומסקרנות.

כך למשל ביאליק, אם כבר הזכרנוהו, עם כל ציוניותו ואֶל-הציפוריותו, מתגלה כמי שמציג בשירתו האוטוביוגרפית את הגלות כמולדתו. וטשרניחובסקי – הרי דרום רוסיה היא במפורש "נוף מולדתו". בפרק מרכזי על משוררי העלייה השלישית נבחנים שירי געגועי-הבית של משוררים ציונים שעלו ארצה כגון שלונסקי ואצ"ג – ושירתם זו מתגלה, בין היתר, כדרך לעיבוד הגעגוע הזה כאֵבל, העומדת כחלופה למנגנון הכחשת-האבל שהציעה האידיאולוגיה הגלויה בשלילת הגלות.

באותו פרק מראה המחבר גם כיצד הפך אצ"ג את הגבריות הלמדנית והעדינה של הגלות למודל חלופי וחיובי לגבריות הגופנית הארצישראלית. אכן, עניין מיוחד יש לספר בגבריות, משום שהגלותיות זוהתה עם נשיות. מודלים גבריים גלותיים חיוביים מוצא אופנהיימר גם אצל טשרניחובסקי (היהודי הכפרי ה"טבעי" ברוסיה), ואצל אפלפלד שהעלה על נס דווקא מאפיינים "גלותיים" כגון מומים ודבקות דתית. מתוך כל אלה ואחרים מתנסחת, לגבי רוב הסופרים הנסקרים, עמדה מורכבת שמנסחה המפורש, בשירה פובליציסטית שמוקדש לה פרק מעניין בספר, הוא נתן אלתרמן: שלילת ההישארות בגולה, חיוב הלמידה מהטוב שהבשיל בה.

שני נסיכים ומלכה

שמואל דוד

פרדס, 466 עמ'

סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטופפו יותר מאלף יהודים על גבי שלוש ספינות נופש קטנות על נהר הדנובה. הם ניסו להימלט לעבר הים השחור וארץ ישראל. מאות מהם היו חניכי תנועות נוער חלוציות דתיות וחילוניות. עוד מאות היו משפחות. רובם ככולם מארצות מרכז אירופה. ב"שער הברזל", בקטע הנהר ששימש גבול בין יוגוסלביה לרומניה, המסע נעצר והושב אחור. שישה עשר חודשים תמימים התעכבו הנמלטים ביוגוסלביה – בתוך הספינות, ובמחנות זמניים, בתנאים קשים. רוב הזמן ישבו בעיירות קלאדובו ושאבאץ, ועל שמן קרויה הפרשה.

הנוסעים התקועים היטלטלו בין תקוות סרק לחידוש המסע לבין הידיעות על סיבות העיכוב: הגבלות העלייה מצד הבריטים, היעדר אונייה שתקלוט אותם בחוף, התנגדויות מצד מדינות בדרך, חשש מסערות ותקיפות טורפדו בים השחור ועוד. ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה פרסו על המסע את חסותם וניסו לעזור, ללא הצלחה. כעבור שישה-עשר חודשים התאפשר ל-250 בני נוער מהפליטים הללו לצאת לארץ ישראל ברכבת אטומת חלונות. היתר נועדו לצאת זמן מה אחריהם. אך פרק הזמן הזה היה קריטי: באביב 1941 כבשו הנאצים את אזור בלגרד. פליטי ספינות הדנובה נלכדו ונספו במחנות ריכוז ביוגוסלביה, במשאיות גז ובחיסולים בירי.

שמואל דוד הוא בנו של אחד הנערים שעלו ארצה: האנֶה (יוהאן, ולימים שלמה) דוד. שמואל חקר את הפרשה לפרטיה, והתוצאות מסופרות בעלילתו של הרומאן התיעודי-למחצה שלפנינו. הסיפור הארוך, העשיר בפרטים, מתמקד בדמויותיהם של האנֶה, בני משפחתו, וחברתו למסע אינגה מולר המבוגרת ממנו מעט. משפחת דוד הייתה משפחה אמידה ומשכילה בבלגרד. היותה של המשפחה הזו מקומית ודוברת השפה הסרבו-קרואטית הקנתה לה תפקיד מיוחד בחיי קהילת הפליטים-על-הנהר.

בין האנה החילוני לאינגה הדתייה התרקם סיפור אהבה יפה – שנגדע כשלהאנה, ולא לאינגה, התאפשר להיחלץ מאירופה. סיפורם של אינגה, אחות רפואית מסורה ובעלת תושייה, ושל הוריו של האנה, נמשך בחלקיו המאוחרים של הספר – סיפור-שואה נורא, עם הרכיבים המוכרים-לצערנו ועם הייחוד היוגוסלבי. חלק זה של הסיפור נמסר בעזרתה של דמות חדשה, אריקה, חברתה של אינגה ששרדה כי חָבְרה לפרטיזנים היוגוסלבים. אריקה מספרת את החלק הזה בזִקנתה, בארצות הברית, לבנו של האנה, איש תוכנה שירד לניו-יורק ואשר פגש אותה במקרה גמור לאחר שהחל להתעניין בסיפורו של אביו.

זה כבר חלק מסיפור-המסגרת של הרומאן, המתרחש בזמננו; מסגרת שאין בה הרבה יותר מתחבולת-ארגון סיפורית. גם הסיפור ההיסטורי עצמו אינו מנסה, או אינו מצליח, לחרוג במובהק מן התיעוד אל האמנות. הסגנון פשוט וקריא, השפה עיתונאית, ולמרות ריבוי התיאורים והעומק הפסיכולוגי הניתן לדמויות, ההופכים את הקריאה למעניינת וקלה, ניכר שהמטרה היא להנחיל לקורא ידע וזיכרון.