‏הצגת רשומות עם תוויות העפלה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות העפלה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 14 באוגוסט 2026

בתחבולות: הילוך בחופו זרוע המפרצים של 'סתר שוק' לנתן אלתרמן

במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' שאני כותב בפייסבוק ובטלגרם, ובתוך זה במסגרת קריאתנו הרצופה ב'שירי עיר היונה', קראנו בקיץ תשפ"ו את השיר 'סתר שוק'. מדי יום התקדמנו בקטע קצרצר נוסף. לפניכם כפיות הביאור שלי כסדרן, ועימן מבחר מהתגובות בעלות האופי הפרשני שכתבו קוראים-משתתפים.


סֵתֶר שׁוּק

השיר הרביעי ב'שירי עיר היונה' עוסק בפעילי המוסד לעלייה ב' שקנו אוניות וציוד בערי החוף של דרום אירופה. הפעילות כמובן חשאית ובלתי-חוקית, ומצריכה מגע עם גורמים מקומיים מפוקפקים והליכה בדרכים עקלקלות. מפירי חוק הם אשר קמו לישועתו של עם שהחוק רדף. השוק הוא מקום גלוי במהותו, פומבי, אך יש כידוע גם שוק שחור, והשוק עצמו, כמקום וגם כדימוי, גדוש ומגובב ומזמין תככים ואפלולית ומבחינה זו הוא מקום סתר. על כל אלה ידובר בשיר שכדרכנו נקרא לאיטנו יום יום.

*

חוֹפֵי יָוָן זְרוּעֵי הַמִּפְרָצִים,
עַרְשָׂם שֶׁל הַמְּתַוֵּךְ וְהַמַּבְרִיחַ.

הרבה מפרצים פירושו הרבה מעגנים אפשריים וקושי לפקח על כולם. נוחות זו הפכה את יוון לתקופות למעצמה ימית, ולתקופות מבולגנות יותר, כמו תום מלחמת העולם הראשונה, לזירה קלאסית לפעילי סחר-סתר. לכאלה, ובמיקום הנוח הזה, זקוקים מי שמבקשים לרכוש סחורה לא חוקית ולהעביר אנשים בין ארצות ויבשות כשהדבר אסור. 

שורות פתיחה אלו של 'סתר שוק' מסמנות את הזירה, אם כי תכף תוזכר גם צרפת. כמו בסיום השיר הקודם, על הכוחות הקולטים את המעפילים, שהם "כקדם ערוכים", כך גם עתה בפתח השיר הבא הפונה אחורה בשרשרת ההברחה: מתווכים ומבריחים פעלו במקומות הללו גם בעבר הרחוק: הם כביכול ערש התופעה. 

שני אבות הטיפוס, המתווך והמבריח, שונים מעט בכך שהמתווך לא בהכרח פועל בסתר. לא בהכרח אך כאן כן, ולכן המפרצים מתאימים להם. בהמשך יפורטו מתווכים שבפירוש אופי פעולתם מפוקפק: סוחרי סמים וסרסורים (אומנם במובן המקורי של המילה, מתווכים וסוחרים-קטנים). 

"ערשם" מהדהד בעיצוריו את אלו של סוף המילה הקודמת, "המפרצים". ר, צ/שׂ, ם. כסדרם. צמד מובהק אף יותר הוא "המתווך והמבריח": מ, ו/בֿ, ך/ח, כסדרם.  

"המבריח" מבריח אותנו לראשונה זה זמן ממתכונת סיומי השורות המלרעיים. זו אפיינה את כל השיר הקודם. שורה זו היא באמת שורת מעבר, בריחה, בין שתי תבניות משקליות: אחת שאפיינה את כל השיר הקודם ואת תחילת הנוכחי, ואחת שתאפיין את ההמשך. השוני ביניהן הוא תוספת רגל משקלית אחת, במקרה של שירים אלה תוספת ימב שישי: עוד שתי הברות שהשנייה בהן מוטעמת. 

הנה בית אחרון בשיר הקודם וברצף בית ראשון אצלנו. השורה השנייה שלנו, "ערשם של המתווך והמבריח", אכן פועלת כמתווכת ומבריחה ממשקל למשקל, בהיותה ממוצעת. היא מוסיפה את ההברה האחת, בסופה, חַ, ליצירת סיומת המלעיל, וכך פותחת פתח להתארכות נוספות בשורה הבאה. 

פְּנֵי סַוָּרִים וְאַלְחוּטַאי קַשּׁוּב
וּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֶזְרָחִים.
הַרְחֵק, הַרְחֵק, בְּלַיְלָה בַּל יָשׁוּב,
נִרְאֶה אוֹתָם כְּקֶדֶם עֲרוּכִים.

חוֹפֵי יָוָן זְרוּעֵי הַמִּפְרָצִים,
עַרְשָׂם שֶׁל הַמְּתַוֵּךְ וְהַמַּבְרִיחַ.
מִסְחָר עַתִּיק נִשָּׂא כְּעוֹף עַל מִפְרָשִׂים
וְקָם בֵּין יַבָּשׁוֹת לְגֶשֶׁר וְלִבְרִיחַ.

בכל שורה כאן, עד "חופי יוון זרועי המפרצים" ועד בכלל, וכך גם בכל הבתים הקודמים של השיר הקודם 'מראה חוף', יש חמישה ימבים בדיוק, סירוג הברה לא מוטעמת ומוטעמת על פני עשר הברות. קל לראות זאת בשורה הראשונה אצלנו, 

חופי / יוון / זרועי / המפ / רצים. (5 זוגות)

השורה הבאה מוסיפה כאמור הברה: 

ערשם / של המְ / תווך / וה / מברי / ח (5.5 זוגות). 

תוספת כזו לשם מלעיל נפוצה בשירה, אבל בדרך כלל בשורה הבאה חוזרים למתכונת של השורה הראשונה. אך כאן לא: בשורה השלישית נוספת הברה כך שיש שישה ימבים במקום חמישה: 

מסחר / עתיק / נישא / כעוף / על מִפ / רצים (6 זוגות)

וכאשר נזקק השיר שוב לחרוז מלעילי, לא נגרעת הברה אלא נוספת:

וקם / בין יַ / בשות / לְגֶ / שֶר וְ / לבְרי / חַ (6.5 זוגות). 

מתכונת זו, של 6 ימבים בשורה מלרעית ו-6.5 במלעילית, תאפיין את השיר כולו מכאן ואילך, והיא גם הייתה מתכונתו של השיר שלפני-הקודם, 'דו שיח'. ההבדל בין שני המשקלים, זה שבסיסו חמישה ימבים (זוגות הברות) וזה שבסיסו שישה, לא גדול כמותית (בבחינת "וחמישיתו יוסף עליו"), אך הדבר מורגש ונותן כר לביטוי פחות טלגרפי ויותר נינוח, ולהתחלקות טבעית של כל שורה לשני חצאים, עניין שהורגש היטב בשיר 'דו שיח' ודיברנו עליו.

יפה כאמור שאת המעבר הזה, פריצת גבול, עושה השורה על המתווך והמבריח. יתרה מכך, כפי שאפשר לראות בבית במלואו, זהו גם מעבר בין מפרצים קטנים לתנועה "בין יבשות".

*

מִסְחָר עַתִּיק נִשָּׂא כְּעוֹף עַל מִפְרָשִׂים

אלתרמן משלים את התמונה הקטנונית שנצטיירה לגבי חופי יוון. ראינו שהם זרועים במפרצים והם ערשם של המתווך והמבריח, של פשיעה קטנה במפרצים זעירים. אבל משם יצא בימי גדולתה של יוון סחר בינלאומי, שתכף יתואר כמגשר בין יבשות, ולו מתאימה דווקא תמונה של גדוּלה ואפילו מעין תעופה. מפרשי האוניות מצטיירים ככנפי עופות גדולים, נישאים על הגלים אבל נדמים כנישאים לגובה, לשיא. 

את מגמת ההתבוננות אל העת העתיקה בהקשר של יוון וספינות המעפילים ראינו כבר בשיר הקודם, 'מראה חוף'. הברחת האוניות, ועוד קודם לכן ההתעסקות החשאית ברכישתן, היא למראית עין יום-קטנות, אבל יום-גדולות היסטורי. גודל השעה בהיסטוריה היהודית מתחבר, באמצעות הגאוגרפיה, לגודל ימיה של יוון ההיסטורית, העתיקה.

איך קראתם את השורה? "מסחר עתיק / נישא כעוף / על מפרשים" – או "מסחר עתיק נישא / כעוף על מפרשים"? הדרך השנייה, המחלקת את ששת זוגות-ההברות (היַמבּים) של השורה לשני חצאים, טבעית יותר; כך היה בנוי כזכור השיר שלפני-הקודם, 'דו שיח', הכתוב במשקל הזה. אבל היא יוצרת כאן בלבול בהבנת התמונה. יוצא כאילו הדימוי הוא "עוף על מפרשים", ברייה קצת משונה. והלוא המפרשים הם חלק ממשי מהמסחר, הם באמת הנושאים אותו; והדימוי של אוניות המפרש נושאות הסחורות הוא ל"עוף". שכן המפרשים שלהן הם ככנפי העוף, וגופן כגופו. 

גם בשיר הזה, השורות בנות ששת זוגות-ההברות תתחלקנה באמצע, לשתיים. אומנם, כפי שהראיתי אתמול, השורה שלנו היא הראשונה בשיר העשויה שישה זוגות הברות. השיר נפתח דווקא בשורות לא-סימטריות, בנות חמישה זוגות. לכן אנחנו באים לשורה הנוכחית בלי הרגל מוכתב, ובהשפעת השורות הקודמות אולי באמת קוראים את השורה שלנו באופן טבעי כעשויה שלישים ולא חצאים, וההפרדה בין העוף ל"על מפרשים" כן טבעית לנו. 

"על מפרשׂים" מתחרז באריכות עם "המִפרצים". אך מעין התחרזות, סכימה של תנועות ושל עיצורים, יש לו גם בתוך השורה שלנו, עם כל אחד מן השלישים הקודמים שלה: "מִסְחָר עַתִּיק" חוזר בכל תנועותיו, כמעט כסדרן, ב"עַל מִפְרָשִׂים", ואף מוסר לו את העיצורים מ, ס, ר גם הם כמעט כסדרם; וגם "נִשָּׂא כְּעוֹף", אף כי במידה פחותה, מתהדהד ב"עַל מִפְרָשִׂים" בעיצורי שׂ ו-ף ובתנועות המילה "נישא" החוזרות ב"מפרץ". נוסף על כך, בכל שליש מופיעה האות ע. 

כל זה יוצר איזה תואם בתוך השורה המחליק לנו את הצירוף הדי מפתיע שהיא יוצרת. המסחר אומנם מתקשר עם נשיאה, עם משא-ומתן, ובאסוציאציה באוזן עם נסיעה; אך כאן, מתברר, הוא כמו נישא באוויר! המפרשים והעופות באמת נפגשים באוויר, נישאים ברוח, ומעל הים ואוניותיו אפשר לפגוש עופות, אך, שוב, כאן המסחר כביכול מעופף בעצמו! וזה במסחר עתיק, כשאיש לא העלה תעופה מסחרית על דעתו. כך מוצעת לנו המרָאה ממש מקטנות המבריחים במפרץ אל גודל השעה, אל עומקה בזמן ואל גובהה במרחב.

*

וְקָם בֵּין יַבָּשׁוֹת לְגֶשֶׁר וְלִבְרִיחַ.

אמור על המסחר העתיק במזרח הים התיכון, ועל נמליו ביוון; אבל מחזיר אותנו לנושא השיר, הברחת המעפילים משם. יוון בקצה אירופה סמוכה דרך הים לשתי יבשות נוספות, אסיה ואפריקה. לכן המסחר שיצא ממנה הוא מעין גשר או בריח, המוט המחבר קורות זו לזו או דלת אל מזוזתה. 

המסחר הזה, נאמר בתחילת המשפט, "נישא כעוף", כאילו הוא למעלה מן הים, וכך גם כאן עם הפועל "קם". כך אכן בנוי גשר. בריח הוא כבר דימוי אופקי יותר. הוא צפוי פחות. גשר בין יבשות הוא דימוי מקובל שנעשה כמעט קלישאה. הרי יש גשרים על נהרות ועל מצרי ים, כך שההבדל הוא רק בגודל. לא כן בריח. הוא דימוי קצת יותר רחוק, כי הוא מחזק את החיבור בין צמודים ממילא. המסחר, כביכול, לא רק גישר בין היבשות אלא ממש חישק ביניהן.  

כאן הוא בא כחרוז עם "המבריח". וכמעט אפשר לומר שיש אנלוגיה בין שני הזוגות: המתווך והמבריח, גשר ובריח. מעניין שבריח הוא גם כינוי לסוג של חרוז, כזה החוזר לאורך השיר ומחבר את חלקיו בצליל אחד. חרוז מבריח-בריח כאן אינו חרוז בריח ממש, אבל הוא כן משמש כמיני-בריח בבית הנוכחי, כי הוא מוצב בסופי חצאיו, כלומר בשורות הזוגיות, ואף בסופי שני משפטיו. 

אך הוא מעניין מבחינה אחרת. השורש אותו שורש, אך המשמעויות בדרך כלל לא נקשרות זו לזו. בריח מתקשר עם חיבור צמוד, הברחה עם דרכי עקיפין. אבל כאן הם נפגשים, כי הברחת הגבול נחוצה לחיבור בין היבשות. המבריחים נחוצים למעפילים כגשר ובריח בין היבשות.

באסוציאציה, בריח חשוב במיוחד הוא "הבריח התיכון", המחבר בין דברים באמצעם. וכאן הבריח הוא באמת על פני הים התיכון. מעניין לראות איך בפסוקים על הבריח התיכון במלאכת המשכּן הפעלים "להבריח" ואפילו "לברוח" משמעם בפשטות שזירה וחיבור. "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות כו, כח); "וַיַּעַשׂ אֶת הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (שמות לו, לג). מעבר לכך, "בריח" נפוץ מאוד במקרא כציון ציורי לביצורים, למשגבן של ערים וממלכות.

*

אִיִּים עֲלוּמֵי שֵׁם. נָמָל בְּחֶבְיוֹן צוּק, – 
לְסוֹחֲרֵי סַמִּים וּלְגוֹנְבֵי גְּבוּל נָכוֹן הוּא.

המשורר מפרט עתה מעט יותר את האמור בפתיחת השיר, "חוֹפֵי יָוָן זְרוּעֵי הַמִּפְרָצִים, / עַרְשָׂם שֶׁל הַמְּתַוֵּךְ וְהַמַּבְרִיחַ". תנאי השטח בחופים המפורצים של יוון הם אכן תנאים שמאפשרים "סתר שוק", ככותרת השיר ועבריינות בין-לאומית. 

יסוד ה"סתר" מתגלה כאן בשני שורשים נרדפים, "עלם" ו"חבא". עלומי, חביון. זה תרגיל מעניין, כי היותם של האיים "עלומי שם", ששמם לא מוכר (כי רבים וקטנים הם), הרי אינה קשורה במהותה ליכולת להסתתר. הרי לכאורה רק השם שלהם עלום. אבל בפועל הדברים קשורים, כי עלומי השם גם נעלמים מתשומת הלב. 

חביונו של הנמל במסתור הצוק קשור לכאורה יותר. הנמל נסתר מעיני מי שמסתובב באי, כנראה כי הוא במפרצון בין צוקים, ויכולות לעגון בו סירות הברחה למשל. 

תחבירית, המילים "נכון הוא" נסובות על הנמל. הנמל הנסתר מתאים לסוחרי סמים ולגונבי גבול. סוחרי הסמים הם סוג גרוע במיוחד של "המתווך", ואילו "גונבי גבול" הם "המבריח" כפשוטו. שניהם מנצלים את תנאי השטח, פועלים במחתרת ועם השימון הנכון יכולים לסייע לצורכי מפעל הברחת הפליטים היהודי. 

שני הביטויים הללו, שני המקצועות הפליליים, בנויים כסומך ונסמך המתחילים באותה אות. ס בסוחרי סמים, ג בגונבי גבול. יתרה מכך, בכל אחד מהם יש צליל חוזר נוסף: מ ב"לסוחרי סמים", ב רפה וגם ל ב"ולגונבי גבול". משחק קצת דומה באפקט שלו יש בתוך הביטוי "איים עלומי שם", עם מ בסופי המילים או כמעט בסופיהן. 

כך בתוך כל צירוף מילים, כמעט. הצירוף הנותר, "נמל בחביון צוק", מתהדהד עם אחרים: "נמל" עם "עלומי" שלפניו, "חביון" עם "נכון" שמתחתיו. 

אך גם רמה אחת למעלה מזה, כלומר ברמה הבין-צירופית, יש מכנה משותף בולט. כל צלע וצלע (מחצית שורה) בשתי השורות הללו עשויה רובה או כולה מצירוף סמיכות. עלומי-שם, חביון-צוק, סוחרי-סמים, גונבי-גבול. ובשלושה בהם, הנסמך בן הברה אחת: שֵם. צוק. גבול (בפועל, על פי המשקל וכנהוג בדיבור, ג של גבול נהגית בשווא נח). 

וכאן צריך להכיר תופעה לשונית עברית עתיקה, שכל קורא בטעמי המקרא מממש אותה רבות. היא נקראת "נָסוֹג אָחוֹר". בצירופי מילים (בעיקר צירופי סמיכות) שבהם המילה הראשונה מוטעמת במלרע, בהברה האחרונה, והמילה השנייה מוטעמת בהברה הראשונה (כגון כשזו ההברה היחידה בה), נוצר מצב לא נוח להגייה, של שתי הטעמות רצופות במילים שאין להפריד ביניהן. הפתרון הוא הכלל "נסוג אחור". הוא מסיג את ההטעמה במילה הראשונה הברה אחת אחורה, כלומר הופך אותה למלעיל, וכך יוצר רווח בין ההטעמות. למשל ב"עלומי שֵם" מוטעמות ההברות לוּ ושם. 

[למבקשים יתר פירוט: א. הכלל הזה לא גורם לשינוי הניקוד. ב. במקרה שההברה שלפני האחרונה אינה ניתנת להטעמה, שכן היא בשווא או בחטף, נסוגים אחור הברה נוספת. למשל בצירוף "נִבְחְרֵי עַם" חְ היא שווא נע ולכן תוטעם ההברה שלפניה, "נִבְ".]

הכלל הזה לא כל כך נהוג ברבדים מאוחרים יותר של עברית, אבל הוא כלל רשות, והוא מנוצל בשירה השקולה, כי שם הבעיה אכן קריטית: בשום משקל נפוץ לא תיתכן הטעמה של שתי הברות רצופות. ולכן או שנוקטים נסוג אחור, או שלא מחשיבים את המילה הראשונה בצירוף כמוטעמת ומצפים מהקורא שיחווה אותה כנספחת לחלוטין למילה הבאה, או שסובלים חריקה קלה במשקל, או שנמנעים מצירופים כאלה.

כאן יש לנו ריכוז גבוה במידה נדירה של נסוגי-אחור כאלה. מי שלא יודע, קורא את השורות בהטעמה הרגילה וזה קצת חורק אבל לא נורא, זה לא ממש הולך נגד המשקל. מי שיודע משתמש בנסוג אחור, קורא עלומי, חביון וגונבי במלעיל, וכך נקראות לו השורות בדיוק לפי הניגון של כל השיר: כל הברה שנייה מוטעמת. 

[לגבי הצירוף הנותר, ולסוחרי סמים, אוסיף למתעניינים: כאן כמובן לא נדרש נסוג-אחור, כי ב"סמים" סַ לא מוטעמת. אילו היה הדבר נדרש, ב"סוחרי" הייתה מוטעמת ההברה "סו", כלומר נסוג-אחור-פעמיים, כי "חֲ" בחטף ולא יכולה לקבל הטעמה. למעשה, בגלל תבנית המשקל של השיר המטעימה כל הברה שנייה, "סו" נקראת במילא כאילו היא מוטעמת, נוסף על "רֵי" המוטעמת גם על פי השפה וגם על פי תבנית המשקל".]

הפוך הוא מקרהו של הביטוי "נכון הוא" שבסוף הקטע שלנו. לכאורה אותה בעיה. "נכון" במלרע, "כון" מוטעמת, ואז "הוא", מילה חד הברתית. האם ניסוג לאחור ונאמר "נכון" במלעיל, בהטעמת "נָ"?

לא. כאן אין זה צירוף סמיכות. המילה "נכון" אינה תלויה ב"הוא". התשובה  במקרים כאלה הוא שמילים חד הברתיות עשויות להיחוות, בתוך תבנית משקלית סדורה, כלא מוטעמות. כלומר בצירוף "נכון הוא" מוטעמת רק ההברה "כון". לכך הרי דוחף אותנו גם המשקל. כך נוצר בסוף השורה מלעיל, הנחוץ אף הוא למתכונת החריזה. 

החרוז ש"נכון הוא" יקבל אצלנו יהיה קצת חריג, אבל זה כבר עניין אחר.

> אקי להב: טריק, לקוראי שירה יודעי חן, ואהוב עלי במיוחד, הוא הנמכה מדודה היטב של ההברה המוטעמת בנסמך.
מעין הרמה לא (כל כך!) מוגשמת, ולמעשה ל"כמעט כזה". מוסיף על זה (קורא מיומן מסוג זה) מעין הפסק קל בין הסומך לנסמך.

*

נָמָל

התעכבות קטנה, ולא נחוצה כלל להבנת השיר שלנו, על מילה אחת: נמל, שאלתרמן מנקד בשני קמצים. זו צורה די מקובלת בדיבור, שאולי קיבלה גם תוקף בדיעבד, אך איננה הצורה המקורית והמומלצת: הנכון הוא נָמֵל. נתעכב על זה לרגע כי לאלתרמן יש אישיו עם הנושא, אומנם היתולי למדי. 

הפולמוס איך יש לנקד ולבטא נמל פרץ בכל עוז סביב הקמת נמל תל-אביב בגלל ההשבתות הלאומניות של נמל יפו, באמצע שנות השלושים. ועד הלשון הודיע עוד ב-1928 שהצורה הנכונה היא נמֵל בצירה. באביב 1936 ניתן האישור לבניין הנמל והחלו העבודות. עכשיו התפרץ העניין הלשוני, כאילו לא חסרו ביישוב בעת המאורעות מחלוקות על עניינים מהותיים. 

הסיפור מובא יפה בשיחה בין ד"ר יעקב עציון לירעם נתניהו בהסכת של ירעם בענייני לשון, קולולושה, פרק 88, בערך מדקה 23 עד דקה 27; פרק שעניינו כיצד עוזרים פיוטים קדומים ללמוד, על פי החריזה והמשקל, איך בוטאו מילים. כדאי להקשיב שם, וגם ללכת למאגרי האקדמיה ללשון העברית, כפי שיעקב ממליץ, ולקרוא. כאן אקצר מאוד. 

ידוע במיוחד מהתקופה ההיא הפזמון שכתבה לאה גולדברג לרגל בניית הנמל, שבו חרזה למשל את "החוף והגל" עם "אנו בונים פה נמל, פה נמל!". אחרים חרזו אז עם נמל את המילה התקופתית האהובה "עמָל". מאמרים לכאן ולכאן הוכברו איפה אם לא בעיתון הארץ. ועד הלשון הזכיר במאמרו עובדות ניצחות. מקור המילה ב-limen היוונית. בכתבי יד מנוקדים של המשנה זה למֵן ואז נמֵל. פיוט של ר' שלמה הבבלי חורז נמל עם חסד גומל ועם כרמל. אומנם ר' שלמה אבן-גבירול חורז נמל עם גמל, אבל אצלו זה שיר על חיות והמדובר בנמלה זכר. ובכן, אין ספק. אומנם, כמו שלחז"ל היה מותר להפוך לימן על פניו לנמל מותר גם לדברני זמננו להמשיך ולהפוך צירה לקמץ. אבל לפחות שנדע מאיפה זה בא ולא נהרוס לר' שלמה את הפיוט. 

לפולמוס מעל דפי הארץ, במה ציונית מרכזית באותם ימים, הצטרף מדור 'רגעים' של אג"ב, הוא נתן אלתרמן; צריך להזכיר מפעם לפעם שלפני 'הטור השביעי' ב'דבר' כתב אלתרמן במשך יותר משמונה שנים את 'רגעים' ב'הארץ' (ואכן, עוד קודם לכן, לתקופה קצרה ב-1934, את 'סקיצות תל-אביביות' ב'דבר'). השיר בא' בתמוז תרצ"ו, 21.6.1936, דורש, בשם הנמל עצמו ובשם העם והרגליו, שוועד הלשון לא יכפה מילים "קליריות", משל היה נמֵל סוג של אץ-קוצץ. עד כדי כך. בתמונות השיר, "למלחמת הקמץ והצירה".

ייתכן שזו תמונה של ‏טקסט שאומר '‏למלחמת הקמץ והצירה רע'ש היום אטם את .ገክ חדלה ריצה ומרוצה. בלילה שקט, על חוף תל-אביב שוכב הנמל במים קמוצה. שוכב, מרַבב: -מתני טוב מות... אלי, למי אני עמל? קויתי להיות לנמל אמתי והנה מתגרים בי: נמל!.. אעבד בשבילכם בסופה משתוללת, אלף טונות לכם, לא אעצרה! הטילו עלי תפוחים ומלט, אל תטילו עלי את המים בצירה! מערף- עלים לי, מאות על מאות. שר הים בי תוקע את שלש-רקלשין מפנים-‏'‏


ייתכן שזו תמונה של ‏טקסט שאומר '‏במטען הוכחות מדמיעות מסתער ועד הלשון! ועד הה, התחננתי: רנתי:-הה,וצדיאקר, יקר, סקל את כרמי העברית, כה לחו, אך שמות שקרמו כבר עוד וכשר, אסורים כאבר מן החי! ישלף נא אזמל הדקדוק, אל ינוח! יקלף שבושים מדבור ומשלט! אך מדה יש וגבול, כי מרב הצחצוח הופכות לפעמים המלים לשלד! אז הועד עונה ודבריו כה ִשוטים: יטען לו העם, יתחּך... לחנם! אנו, מעב הענמן, מושיטים את "לשונו !ay? זה השיר הקצן רעיון מַסמל ומוֹדיע: חבל וחבל, עלדכם, במלה הקלירית נמל, איננו מריש נמל! 270‏'‏

*

עָרֵי צָרְפַת דְּרוֹמִית. שְׁאוֹן פַּרְוַר הַשּׁוּק
וּמֵעָלָיו יָדָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה.

השיר מוסיף ליוון את צרפת, ובצירוף איטליה שחופיה הוזכרו בשיר הקודם אנחנו מתחילים לקבל פריסה מלאה יותר של מוצא המסעות הימיים של המעפילים. כאן הסביבה קצת יותר עירונית. החסות לפעילות הסתר אינה הצוקים ואלמוניות האיים אלא ההמולה המסחרית בשוק שבפאתי העיר. 

לאפיון המקום מצויר גם פסל המדונה, "גברתנו", אם ישוע, בכנסיות המקומיות. ידה המושטת פרוסה מעל – יחליט הקורא אם מעל לשאון, לפרוור או לשוק; הכול נכון. אנו מקבלים את ההקשר התרבותי האזורי, הקתולי, ותזכורת לכך שגם העבריינים המאכלסים את השיר והשוק, כלי העזר של מבריחי המעפילים, נתונים ליראת האמונה או לפחות לאיזו מחויבות לצדקנות חיצונית, ושמא באיזו פינה בתודעה גם לתודעת הקשר ההיסטורי עם היהודים. 

בערוץ אחר, רמיזתו הסמויה של הצליל, אפשר שהמדונה נותנת גם יסוד של מדון, כיאה לשוק; שהרי ה"מדון" שבה מתחרז בסמוי עם ה"שאון" ועוד קודם עם "נכון". החרוז עצמו הוא נכון-הוא / מדונה; חרוז שונה בזנבו, בתנועה האחרונה, הלא-מוטעמת ולכן לא קריטית בחרוז. ההברה המוטעמת "וֹנ" משותפת לנכון-הוא ולמדונה, ותומכת בו מרחוק ההברה הקודמת, נָ/מָ. 

על חולשת החרוז מפצה מעט המעשה הצלילי של המילה "המדונה": היא סוכמת צלילים מהמילים הקודמות, "מעליו ידה", ועוד קצת אחורה "שאון" ו"דרומית". מעניין מכך נגלה בשורה הבאה, שכבר שייכת לבית אחר, עת תשוב מילת מפתח בשיר הזה ובקודמו, "קדמונים". גם שם היא תבוא בסוף שורה, כביכול חרוז-חיזוק למדונה שלנו. 

נזכר כאן "שאון" והכלל הנקוט בידינו הוא שאלתרמן לא מציין במפורש עניינים של קול בלי להפעיל בחוזקה רובד צלילי. ראינו את המעליו-ידה-מדונה. ה"שאון" עצמו מוסר את אות-השאון ש ל"שוק". וברצף "ערי צרפת דרומית" מתגלגלת ר כאות (וכעיצור) השנייה בכל מילה, ובדילוג של מילה נשמעת ר זו עוד פעמיים ב"פרוור"; אך האפקט מצומצם כי ר נפוצה מאוד במילא. ועוד, בעקיפין, "צרפת" מהדהדת במצלולה את ה"מפרצים" במיקום הקודם, יוון, בתחילת השיר. 

וישנו ה"שוק" המתחרז בפשטות עם "צוק": שני סוגי המסתור, הטבעי והאנושי, לפעילות ההברחה. 

> ניצה נסרין טוכמן: תמונה/נוסחה מוכרת, חוזרת, העם הזה יגאל שנית מן השפל, יוולד מבין עבדים. בתרבות מערב [נראה לי גם מזרח] הנמלים [שם רוחשים כנמלים בני האדם] שער כניסה לבשורות, טובות ורעות.


*

בְּאֵלֶּה יְרִידֵי הַיָּם הַקַּדְמוֹנִים,

כך מכנה עתה השיר את ערי הנמל בחופי הים התיכון של אירופה, את "פרוור השוק"  והחופים שמהם היו יוצאות אוניות סוחר כמתואר בבתים הקודמים. ירידי ים, כלומר אזורי מסחר סביב הנמלים, ובאופן אחר הנמלים עצמם הסוחרים עם העולם. קדמונים כי הם פעילים בזמננו אך הם או שכמותם שקקו חיים כאלה גם בעבר הרחוק ואף בימי קדם. החיבור לימי קדם מרכזי בשירי ההעפלה הללו, זה וקודמו, כפי שאנו רואים שוב ושוב.

אלתרמן משחק בשורה הזאת עם צירופי מילים קיימים ויוצר מהם חדשים. "ירידי הים" מנגן על הביטוי "יורדי ים", ספנים. המילה "יריד" אינה נקשרת בדעתנו עם ירידה; "יריד" כמו קיבל עצמאות סמנטית מהשורש שלו, "ירד". אך הנה כאן בעזרת הסומך "הים" מתגלה בתת-מודעותנו הקשר הזה: הביטוי החדש "ירידי הים" נשמע מוכר מאיזשהו מקום.

כך גם בשותפות הנוספת של הים, רצף המילים "...הים הקדמונים". התואר קדמונים אמור כאן על הירידים. לכן אני אומר רצף מילים ולא צירוף מילים. אבל הרצף הזה, "הים הקדמונים", נשמע מוכר, וקדמוני בפני עצמו. זאת משום שבתת-מודעותנו עולה "הים הקדמוני": כינוי מקראי לים המלח הנמצא בקדם, במזרח. כינוי זה נמצא ביחזקאל, ביואל, ובנבואה מפורסמת במיוחד בזכריה. 

נוסף על כך, ב"ירידי ים" שתי המילים מתחילות ב-י, ושתי מילים אלו יחד שולחות את עיצוריהן האחרונים שאינם י, ד של יריד ו-מ של ים, להופיע ברצף במילה הבאה, הקדמונים. 

אך חזק מזה המעשה שעושה השורה כולה. היא פותחת בית חדש, אבל ממש חוזרת בצליליה, לאורכה, על פי סדר, על אלו של השורה הקודמת, האחרונה בבית הקודם, וקצת גם בשורה שלפניה. הנה הרצף:

עָרֵי צָרְפַת דְּרוֹמִית. שְׁאוֹן פַּרְוַר הַשּׁוּק
וּמֵעָלָיו יָדָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה.

בְּאֵלֶּה יְרִידֵי הַיָּם הַקַּדְמוֹנִים,

ומעליו=באלה+הים, ידה=ירידי, המדונה=הקדמונים. וכן דרומית=ירידי+הים. כל זה, נדמה, בא כמעין פיצוי מיידי על חולשתו הצלילית של החרוז ש"המדונה" קיבלה, "נכון הוא". גם "נכון הוא" מקבל פיצוי כזה על חולשת חיבורו עם "המדונה", כפי שנראה בשורה הבאה, מחר.

*

בְּתוֹךְ עֲדַת רוֹכְלִים נוֹעֶזֶת וְנוֹכֶלֶת,

משסיכם את המקום, "ירידי הים הקדמונים", מסכם השיר את אשר אמר על הסביבה האנושית. עדת הרוכלים הנועזת והנוכלת היא "המתווך והמבריח", "סוחרי סמים וגונבי גבול", וגם סתם אנשי "מסחר עתיק" הממלאים את "פרוור השוק". 

החידוש כאן הוא אולי ה"נועזת", המשתמע בהקשר העברייני לשלילה, אבל בהקשר ירידת-הים והסחר והיזמות לחיוב. כך או כך, תעוזה נדרשת כדי לעזור לאותם יהודים המחפשים דרכים להבריח את אחיהם המעונים. 

המצלול הדחוס הממחיש את השווקים, שאפיין את השיר גם קודם, מגיע כאן לריכוז מיוחד, כשמתוארת הצפיפות האנושית. מכאן הרוכל והנוכל להטיותיהם, "רוכלים... נוכלת", עם החולם-כֿ-ל, וגם המילה "בתוך" ב"וֹךְ" שלה מטרימה אותן; ומכאן הצמד "עדת... נועזת". ע, ת, וביניהן ד/ז הדומות. על כך מוסיף כמובן המבנה הדומה של מילות הצמד "נועזת ונוכלת".

מילת החרוז "נוכלת" (שחרוזה טרם בא) מהדהדת בינתיים מרחוק בצלילים דומים את מילות החרוז מהבית הקודם "נכוֹן הוא". הללו כזכור זכו להתחרז חרוז חלקי עם "מדונה"; זו האחרונה קיבלה כזכור גם היא הד מעין-חרוזי מפצה בבית שלנו, במילת החרוז בשורה הקודמת "הקדמונים". הנה לנוחותכם שני הבתים ברצף; השני והשלישי בשירנו:

אִיִּים עֲלוּמֵי שֵׁם. נָמָל בְּחֶבְיוֹן צוּק, – 
לְסוֹחֲרֵי סַמִּים וּלְגוֹנְבֵי גְּבוּל נָכוֹן הוּא.
עָרֵי צָרְפַת דְּרוֹמִית. שְׁאוֹן פַּרְוַר הַשּׁוּק
וּמֵעָלָיו יָדָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה.

בְּאֵלֶּה יְרִידֵי הַיָּם הַקַּדְמוֹנִים,
בְּתוֹךְ עֲדַת רוֹכְלִים נוֹעֶזֶת וְנוֹכֶלֶת,
בְּטֶרֶם קְרָב סוֹבַבְנוּ וַנִּהְיֶה קוֹנִים
סְפִינָה בְּהֵחָבֵא. שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב.

נוצרת אם כן מערכת קשרים מעניינת בין חרוזי שני בתים שאינם אמורים לחרוז אלו עם אלו. "נוכלת" שלנו, בפרט, היא מעין חוליה מקשרת בין חרוז "נכון הוא" מהבית הקודם לבין חרוזה בבית הזה, הרשמי, שגם הוא בדרכו חלקי, "היא חֶרֶב" ("חרב", מצידה, תזכה לחרוז נוסף, מפצה, בתחילת הבית הבא!). מין החכר-והשאל של צלילים ההולם עדת רוכלים נועזת; גשר ובריח בין בתים, כאמור שורה אחת אחורה בשירנו, בסוף הבית הראשון, על המסחר שלהם: "וְקָם בֵּין יַבָּשׁוֹת לְגֶשֶׁר וְלִבְרִיחַ".

*

בְּטֶרֶם קְרָב סוֹבַבְנוּ וַנִּהְיֶה קוֹנִים
סְפִינָה בְּהֵחָבֵא. שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב.

מחצית שיר כבר מאחורינו. כולה הוקדשה לתיאור המקום והאווירה, הנמלים והשווקים של חופי דרום אירופה. כך גם תחילתו של המשפט הנוכחי. והנה אנו מגיעים לעניין. מה עשינו שם, "אנו" קולקטיבי של היישוב העברי. קנינו במחתרת ספינה, על כל הכרוך בכך.

ובכן. בְּטֶרֶם קְרָב, שיכול לכאורה להתפרש כמלחמת השחרור אבל עוד קודם לכן הוא הקרב על הזכות להיכנס לארץ. תכף נראה שלכך הכוונה.

סוֹבַבְנוּ, כלומר הסתובבנו בשווקים ובנמלים הללו. השורש הזה, סוב, יצמיח את השורה הבאה: ספינה-בהחבא; ספינה-היא חרב. ובעצם, המשותף לשני הצירופים, ספינה בהחבא וספינה היא חרב, גדול מכך: ס-ח-ב, באותו סדר. זה יוצר בעיקר הרמוניה וקשר סמוי בין הדברים; זה לא שחווים כאן במובלע את רעיון הסחיבה. אבל מי שרוצה יקשר את הסחיבה לנושא שלנו: סחב משא, וגם סחב כלקח במשיכה בפלמחניקית. 

וַנִּהְיֶה קוֹנִים, כלומר נהגנו לקנות. הבחירה בזמן המשונה הזה באה גם כדי ליצור את "קונים" שיחרוז עם "קדמונים". ובהרחבה, "הים הקדמונים" עם "ונהיה קונים": גם י העיצורית שולחת לחרוז חיזוק קל מרחוק.  

סְפִינָה בְּהֵחָבֵא כי אכן נקנו ספינות ישנות, ונשכרו אנשי צוות וכן הלאה, וכל זאת בסתר. מעניין שגם המילה ספינה היא מהשורש של ספון, נסתר מהעין. נושא המחבואים רץ איתנו לאורך השיר, עוד מכותרתו. 

הפרויקט היה הרי בלתי-לגלי, וצריך היה להתבצע הרחק מעיניהם הבולשות של הבריטים. זו סיבה מספקת להחבאה. אך כאן מפתיע המשורר ומחזיר אותנו אל המילים "בטרם קרב". הספינות הן הכנות ל"קרב" הזה:

שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב. והלוא אין מדובר בספינות מלחמה. הספינה היא כלי נשק בקרב המוסרי והמעשי והתדמיתי על עתידו של עם ישראל, על שלומם של פליטי השואה ועל הבית הלאומי היהודי בארצו. בקרב הזה הספינה היא כלי הנשק הגנרי, החרב. 

המילה "חֶרֶב" מחזירה אותנו לביטוי בְּטֶרֶם קְרָב גם במישור הצלילי. "בטרם" הוא חרוז סמוי ל"חרב", מבחינת התנועות, ההטעמה, והעיצור ר בנקודה הקריטית. "קרָב" הוא בעיצוריו חרב בשינוי אות. 

נוסיף לכך את החרוז הרשמי ל"חרב", "נוכלת", שגם הוא מתחרז עם "חרב" רק מבחינת התנועות, ההטעמה ועיצור אחד (כ/ח); וגם את צירוף המילים שיגיע מייד, בתחילת המשפט (והבית) הבא, "כבר חֵרֶם" – ונקבל שלל וריאציות חלקיות למילה חרב, כל אחת עם אלמנטים אחרים מתוכה: נוכֶלֶת, בטֶרֶם, קרב, החבא (ח-ב), כבר, חֵרֶם. 

*

כְּבָר חֵרֶם הִקִּיפָנוּ. 

אלתרמן מתחיל כאן בתיאור מצבו של היישוב בארץ. נעילת שערי הארץ, ותחילת סגירת השערים בחלק ממדינות מזרח אירופה, וההפרעה ליישוב וליכולתו להתעצם לקראת מלחמה. בזכות ההקשר הימי המובהק עולה על הדעת מובן נוסף של חרם, רשת דייגים. כלומר החרם הוא גם חסימה ומצוד. לכן מתאים במיוחד הפועל "הקיפנו". 

המילה כבר, ויותר מכך המילה חרם, ממשיכות בחזרת צליל ואף בחרוז את המילה "חֶרב" שהיא המילה הקודמת בשיר – סוף הבית הקודם: "שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב". בפרט כשאנו מגלים שהחרם גם הוא סוג של נשק. מעניין שאך אתמול קראנו בתורה, בפרשת ראה, קשר בין חרם לחרב. זה עניין "עיר הנידחת" שלא כל כך קשור אלינו, אבל אפשר לראות שחרב-חרם הוא משחק מילים ותיק: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר (ההוא) [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב... וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם" (דברים יג, טז-יח). 

ועתיק הוא גם החרם המקיף אותנו.

> ליפז שמוע-ניר: חרם הוא עונש נוראי וכמה חכם אלתרמן שהוא תפס את העניין הכי קשה של החרם שסוגר על אנשים שהורחמו. משיחות שעשיתי עם תלמידים שעברו חרם הם מתארים מצב שהעולם הולך ומצטמצם סביבך ואז הוא פוגע באופן אנוש בתחושת השייכות והביטחון. ולכן לצערנו, זו טראומה שאנשים סוחבים איתם כל החיים.

*

דֶּגֶל הַמְּצֹרָע
אוֹ הַהוֹלֵךְ לָמוּת הִנֵּה הוּנַף עָלֵינוּ.

הבית שאנו נמצאים בו מתאר את בידודם של היהודים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, היהודים הפליטים באירופה כמו גם היישוב העברי בארץ. והוא עושה זאת במשפטים מתארכים והולכים: חצי שורה, שורה וחצי, שתי שורות. 

קודם צוין באופן כללי "כבר חרם הקיפנו". עתה מתוארת התפיסה שלנו בעיני העמים האחרים, תפיסה שיכולה להיות זדונית אבל גם כנה. ראו בנו מצורעים שיש להתרחק מהם, או גוססים שאין תועלת בהתעסקות איתם. מצורעים וחולים שהאמינו שיש להתרחק מהם היו צריכים בימי הביניים לשאת סימנים מזהים, כגון דגל. ככאלה סומנו היהודים.

מצורע נתפס כדימוי למנודה, למי שמתייחסים אליו בסלידה, שמחרימים אותו בעצם. ההולך למות לאו דווקא. עם ישראל נתקל גם בשנאה וגם בתפיסה שהוא מתכלה ונספה ושארית הפליטה שלו לא תצלח. אלו הם בהתאמה המצורע וההולך למות. בהקשר של שיר זה, בשל הגב שהפנו האומות ליהודים, אותה הנפת דגל המצורע או ההולך למות, נדרשו לצורך הברחת היהודים ארצה תחבולות ועסקים עם מבריחים וגורמים מפוקפקים אחרים. 

> ניצה נסרין טוכמן: ה שכתבת צור לגבי המצורע כדימוי אבל להזכיר שהייתה תיאוריה אקדמית [שלמה זנד כמדוני ] על מוצא היהודים ככת של מצורעים שנדדה מהאי כרתים אל אגן המזרחי של הים התיכון, הוא נשען על מנהגי הטהרה שהוו ציר בזהות שלנו והביאו עלינו האשמות ועלילות.

*

תֵּבֵל וּטְרַקְלִינָהּ, מוֹשְׁלֶיהָ, מִסְחָרָהּ,
בְּפַחַד רָחֲקוּ מִגְּבוּל מַעְגָּלֵנוּ.

החרם על היהודים נובע מזיהוי חולשה, משנאה קמאית, מחישובי אינטרסים, אבל גם מתוך פחד. כך עלה גם מאזכור "דגל המצורע וההולך למות" שהונף עלינו, בשורות הקודמות. פחד מהיהודים, המוכים, האודים המוצלים? נראה יותר שזהו פחד מפני נוגשיהם וחוסמיהם. כלומר חישובי אינטרסים. 

"תבל" מתפרטת מייד ל"טרקלינה, מושליה, מסחרה", ללמדנו שהמתרחקים העיקריים הם הגורמים הגבוהים, הקובעים. הטעם הטוב, העולם הדיפלומטי, אולי גם אנשי ה'טרקלינים' התרבותיים, ולצידם גורמי הממשל, וגורמי המסחר החוקיים. הרי משום כך נזקקנו לעסקים עם עבריינים. 

מעגל הוא חוג אנשים, הסביבה האנושית היהודית, אבל גם מעגל כפשוטו ההנדסי: כאילו מסומן סביבנו גבול עגול, מעגל של כך וכך אמות לכל כיוון שיש להישמר ולהישאר מחוצה לו. 

בשתי שורות אלו יש תואם בולט לאוזן בין המילים לקצב: מחצית ראשונה של כל שורה מבחינת מספר ההברות וההטעמות, צלע אחת, כוללת תמיד שתי מילים. והשתיים הללו קשורות זו לזו קשרי צליל. "תבל וטרקלינה" מתחילות שתיהן ב-ת/ט ובהמשך בא ל. "מושליה, מסחרה" מ, ס/ש, וסיומת קמץ-ה. "בפחד רחקו" עם חַ באמצע. "מגבול מעגלנו" מ-ג-ל משותפות באותו סדר. אפשר לצרף לכך את הצמד "הנה הונף" מהשורה הקודמת. 

הנה הבית השלם. תוכלו לראות את התארכותם ההדרגתית של המשפטים, את התפרטות החרם, את המשחק בין שנאה לפחד, את התפתחות הציור של ההתרחקות. וגם את החריזה. 

כְּבָר חֵרֶם הִקִּיפָנוּ. דֶּגֶל הַמְּצֹרָע
אוֹ הַהוֹלֵךְ לָמוּת הִנֵּה הוּנַף עָלֵינוּ.
תֵּבֵל וּטְרַקְלִינָהּ, מוֹשְׁלֶיהָ, מִסְחָרָהּ,
בְּפַחַד רָחֲקוּ מִגְּבוּל מַעְגָּלֵנוּ.

עלינו-מעגלנו חרוז פשוט המבוסס על אותה סיומת דקדוקית, אבל שימו לב לכך ששתי אותיות שורש משותפות בו אף הן, ע-ל. מעניין החרוז מצורע-מסחרה: הוא מתחיל כבר ב-מ, ואז בצמד הצלילים הדומים צ-ס, זאת נוסף על הסיומת המשותפת הבולטת רה-רע. עם המצורע אין מסחר. 

*

לָכֵן תְּהִלָּה לְכָל עָרְמוֹת עִם רְמִיּוֹת

המשורר משבח את המגונה, בשל המציאות שתיאר עד כה: העולם החוקי, הרשמי, הטרקליני, עולם הממשל והסחר, מחרים את היהודים ומייחל למות שרידיהם. לא נותר לו אלא לפעול בהיחבא. לקנות סחורות שנאסרו עליו ולהבריח גבולות. בשורה הזאת התהילה מופנית למעשי התחבולה באופן כללי, ובשורות הבאות יפורטו סוגי האנשים ובעלי המקצועות שסייעו לבריחה ולהעפלה וראויים לה.

העורמות קרובות במובנן לרמיות, כי כדי להערים על מישהו עליך לאחוז את עיניו. אבל העורמה נתפסת ככלי חיובי, כפיקחות, ואילו הרמייה נשמעת שלילית. אלו כאלו נדרשו, ואפילו ראויות בהקשר הזה לתהילה. "עורמות" דומה ל"רמיות" גם באותיות, ובפרט ברצף ר-מ. מילת היחס "עם" שנכנסה ביניהן, אף שהברירה הטבעית הייתה "ו", מוסיפה מ שלישית (ו-ע שנייה). עורמות – עם – רמיות. 

אותו דבר (במתכונת תחבירית הפוכה) קורה גם במחצית האחרת של השורה, המחצית הראשונה: לכן – תהילה – לכל. כאן שתי מילות יחס (קישור, כימות) קרובות מאוד בצליליהן כסדרם: לכן, לכל. ל-כ, וגם האותיות הנוספות בכל מילה, נ ושוב ל, נשמעות דומות. בין לכן ללכל נכנס שם עצם המחזק את האות החוזרת במילא, ל: תהילה. 

כך אנו מקבלים שלטון של ל-כ בצלע אחת, המדברת על תהילה, ושלטון של ר-מ בשנייה, המנוגדת לה, במנותה דברים שבדרך כלל אינם ראויים לתהילה כלל. צלילי ל-כ/ח ימשיכו לשלוט בבית הזה. 

*

וּלְכָל חוֹבְלִים שְׂכִירִים וּלְמַבְרִיחֵי הַמֶּכֶס

מתוך רשימת הראויים לתהילה, סייעני הבריחה וההעפלה שבסתר השוק והנמל. כמו ב"עורמות עם רמיות" גם כאן מצורפים הלגיטימיים עם הבלתי-לגיטימיים. חובלים היינו מלחים, ספנים, שהשכירו עצמם לעבודה בספינות. מבריחי המכס העבירו סחורות נחוצות לא חוקיות; לצד הבורחים עצמם, צריך גם ציוד לאוניות, לאבזורן ולחימושן. 

מנהגו של השיר לצרף מושגים יחדיו באמצעות דמיון צלילי נמשך כאן, והפעם הדמיון הוא בין צמדי המילים: בין "חובלים שכירים" לבין "למבריחי המכס". שניהם נשענים על שלד הצלילים ח/כֿ-בֿ-ל-מ-שׂ/ס-ר. כל הרשימה מופיעה בכל אחד מהצמדים, והצליל ח או כ רפה מופיע בכל אחת מארבע המילים. כל זה (אך בעיקר המילה "חובלים") נתלה במילה הנותרת, "לכל". 

*

וּלְסַרְסוּרֵי עָרֵי הַחוֹף הַדְּרוֹמִיּוֹת
אֲשֶׁר מָכְרוּ כְּלֵי שַׁיִט וּכְלֵי אֵשׁ לַמְּלֶאכֶת.

סרסורים הם מתווכים בכלל ולדבר עבירה בפרט, לאו דווקא לזנות כפי שמקובל להשתמש במילה היום. אלה הם אותם מתווכים ומבריחים שכבר הוזכרו בשיר. הם מכרו למלאכת הברחת היהודים לארץ ישראל, ובהרחבה למלאכת התקומה בכלל, כלי שיט, אותן ספינות שנזכרו לעיל, וגם כלי אש, נשק כמסתבר. 

(בכרך 'עיר היונה' שברשותי מנוקד ולסִרסורי, ס בחיריק כאילו מדובר בשם-פעולה, אך קרוב לוודאי שזו טעות. שהרי הם בפירוש קבוצת אנשים, בעלי 'מקצוע', המצטרפים לחובלים ולמבריחים. איני הראשון לתקן זאת).

ערי החוף הדרומיות הן ערי הנמל של דרום אירופה, כלומר חופו הצפוני של הים התיכון. "הדרומיות" כבר כולל את כל דרום אירופה, ומתחרז יפה עם "רמיות". בשיר נזכרו, כדוגמאות, יוון ודרום צרפת, ובשיר הקודם, 'מראה חוף', שהוא במידה רבה תחילתו של השיר הנוכחי, נזכרה גם איטליה. עתה באה ההכללה. 

לשיר הקודם מחזיר אותנו גם הצירוף "כְּלֵי שַׁיִט וּכְלֵי אֵשׁ". כדרכו של שירנו לכל האורך, הוא מחבר בין שני דברים בעזרת אסוציאציה צלילית: ש הבולטת ב"שיט" וב"אש". עד כה, בשיר שלנו, חשבנו שמדובר רק בשיט, שהוא, בפני עצמו, כלי מאבק: "בְּטֶרֶם קְרָב סוֹבַבְנוּ וַנִּהְיֶה קוֹנִים / סְפִינָה בְּהֵחָבֵא. שֶׁכֵּן סְפִינָה הִיא חֶרֶב". אך הנה כלי נשק ממש. אזכור "כלי" משני הסוגים הופיע ב'מראה חוף'. גם שם עם צליל משותף: "וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל". מעניין שגם שם הפירוט נקב רק בכלים הקשורים בספנות: סירה וחבלים. 

המטרה, ומילת הסיום, היא ה"מְּלֶאכֶת", כלומר המלאכה, שמהותה אינה מפורטת לעת עתה. צורת הנסמך של "מלאכה", "מלאכת", משמשת כאן כצורת הֶפסק מוגבהת, אף שבמקרא אין שימוש כזה. זאת לשם החריזה עם "מבריחי המכס". 

הקשיבו לחרוז. הַמֶּכֶס-לַמְּלֶאכֶת. המשותף הוא הַמֶּ..כֶ... . מֶ ו-כֶ הן ההברה המוטעמת ותחילת ההברה שאחריה, המשפיעות על תחושת החרוז. 
ב"למלאכת" נוספות כאן שתי ל, שהן הד לכפל לֵ במילים שקדמו לה: כְּלֵי שַׁיִט וּכְלֵי אֵשׁ לַמְּלֶאכֶת: פעמיים לֵ (ב"כלי... וכלי"), ואז לַ ושוב לֶ ב"למלאכת". גם מילה אחת נוספת אחורה, "מכרו", חוזרת בעיצוריה הראשונים, מכ, ב"מלאכת". 

וכך, "למלאכת" חורז כנדרש ממתכונת השיר עם "המכס", בתוספת הדים חזקים ל"מכרו כלי שיט וכלי אש". נוסף על כל אלה, "למלאכת" חוזר על הצלילים השולטים של תחילת הבית, ל, כ רפה וגם מ ו-ת: לָכֵן תְּהִלָּה לְכָל עָרְמוֹת עִם רְמִיּוֹת / וּלְכָל חוֹבְלִים...". 

בקיצור, ה"מלאכת" הזו היא גם התכלית של כל התחבולות והרכישות, ובעצם של כל המתואר בשיר, וגם המילה שהשיר מתנקז אליה בצליליו. לא פלא שהיא חותמת אותו בתרועה הרמה של ייחודיותה הדקדוקית. 

















יום שישי, 31 ביולי 2026

רשת על פני הים: קשב מדוקדק לשיר 'מראה חוף' מתוך 'שירי עיר היונה' לנתן אלתרמן

במסגרת 'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק ובטלגרם, ובתוך זה במסגרת קריאתנו ב'שירי עיר היונה' כסדרם, קראנו בחודש אב תשפ"ו, יולי 2026, את השיר השלישי ביצירה, 'מראה חוף'. לפניכם כפיות העיון היומיות שכתבתי, ועימן מבחר מתגובות העוקבים בעלות האופי הפרשני.  




מַרְאֵה חוֹף

אחרי שני שירי פתיחה, על העת ועל הקורבן, מתחילה כאן עלילת התקופה כסדרה. 'שירי עיר היונה' עוסק תחילה בהעפלה. לא פחות מתשעה שירים, חלקם ארוכים למדי; השיר הנוכחי, הראשון בהם, 'מראה חוף', קצר מכולם. 

נקודת פתיחה זו מפתיעה. למה להתחיל את סיפור התקומה מרגע שרירותי שבו המוני יהודים נמצאים על חופיו הצפוניים של הים התיכון ויהודים בארץ ישראל נערכים לעזור להם? הרי אלה פליטי שואה, שאך זה עתה עברו מה שעברו, ואחיהם הרבים לאין ערוך מהם הוכרתו מן העולם; והצורך בעלייה חשאית נובע ממצב עניינים מסוים בארץ ישראל; ולא נולדנו מן הים, הרי. 

תשובה אחת היא שסיפור צריך להתחיל מנקודה כלשהי, והרי גם לשואה קדמו דברים; ובהמשך, תוך כדי סיפור ההעפלה והמאבק בארץ, יפנו השירים את מבטם גם למה שקדם לנקודת ההתחלה הסיפורית. תשובה נוספת שתלתי בשאלה. "סיפור התקומה". מתחילים מהנקודה שבה מתחילה ההיסטוריה היהודית לעלות, להעפיל. 

נתחיל מחר במסע הזה, שורה אחר שורה. תחילה השיר הזה ותאומו-ממשיכו  שאחריו, 'סתר שוק'. ניפגש בחוף.

> נדב שבות: בתור מחזה (בתיאטרון) המהלך מתבקש. כמהלך סיפורי להתחיל מנקודת הדרמה ואחר כך תתפרס לה הדעת אחור וקדם. אבל ראשית כל לאחוז אמצע הזמנים. זה גם דרמטי וגם יפה וגם חידתי (למרות שכמובן הקורא יודע לפרש את החידה אבל כאילו אומר "הבט כמה מוזר בעצם האירוע") ויש בו הבזק האור שאיני יודע להסביר כרגע אבל הוא אלתרמני ביותר. 
מחשבה על אלתרמן על מאפיין מופשט לעומת מאפיין מוחש: יש המבקרים מסתייגים מאלתרמן על רקע היותו לא אנושי ובעיני הם מפספסים נקודה חשובה והיא שאלתרמן נוגע בחוויות שרק הוא יודע לקרא להן בשם שהוא לא מבטא את הרגש המדובר אלא מחלץ דבר מה שורם נקרא לו שם. יחד עם זאת בתוך זה יש באלתרמן יכולת ויזואלית מרשימה (מה ששייך לאזור הפחות מופשט) כמו פנסים כמו עבדים מולקים. כאן זה בולט ביצירת דרמה ויזואלית.


*

מֵחוֹף הָאִיטַלְקִים וְהַיְּוָנִים
הָלְכוּ הָאֳנִיּוֹת. 

שיר 'מראה חוף' ועימו כל הנרטיב ההיסטורי של 'שירי עיר היונה' פותח בשורה-וחצי של תיאור היסטורי כמעט יבש לכאורה. אוניות המעפילים יצאו מחופי צפון-מזרח הים התיכון, איטליה ויוון לכאורה. 

אבל אפילו כאן, בפתיחה כזאת של הכללה עלילתית, יש סגולות מעניינות. היותן של שורה-וחצי אלו שקולות, כלומר במתכונת מוסדרת של הטעמות, כהתוויה למשקלו של השיר כולו, והתעתדותה של הראשונה להתחרז, הן רק הטריוויאליות שבסגולות אלו. 

האוניות יצאו גם מארצות שאינן איטליה ויוון. רומניה, צרפת שתוזכר בשיר הבא ועוד. אבל איטליה ויוון הן שני שפיצים בולטים בחוף הים התיכון. והאיטלקים, כלומר הרומים, והיוונים הם העמים העתיקים ששלטו במרחב דרום אירופה, עד הים השחור, וטבעו בו את חותמם – ביבשה ובים. לכן גם נזכרים העמים ולא שמות המדינות. הבחירה הזאת נוטעת אפוא את העובדות של מציאות שנת 1946 ברקע היסטורי ואפילו מיתי. אומנם לא בהגזמה, אלא בשימוש בשמות מדינות קיימות, ולכן לא "הרומאים". 

במיוחד נוצר כך מהלך סמלי. אלו הן אוניות של שיבה מהגלות, שאליה יצאו בימי, או בידי, היוונים (כשליטים תרבותיים; ההלניסטים) והאיטלקים. לצד זאת, הפתיחה הזאת, הפתיחה-למעשה של אפוס התקומה שלנו, יכולה להזכיר אפוסים יווניים-רומיים כגון האודיסאה ואינאיס. 

האוניות "הלכו". אין לאוניות רגליים והן אינן דוחקות עצמן קדימה נגד יבשה נוקשה. הבחירה בפועל הזה רומזת להליכה שהייתה נחלת הבורחים מרחבי אירופה אל החופים. היא גם תורמת לאווירה הקצת מיתית וקדמונית שנסכה בפתיחה הזאת הבחירה ב"האיטלקים והיוונים". תיאור אונייה, או הנוסעים בה, כהולכים, מצוי כמה פעמים במקרא, הרבה לגבי אוניות שהלכו לתרשיש, וגם בצירוף המפורסם "שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן" במזמור "ברכי נפשי" בתהילים (קד, כו). אצל משוררנו אנו מכירים את "אונייה מהלכת בים השקט" מ'האם השלישית'.

המילה "האוניות" מצידה מהדהדת, כחותמת המשפט, את "היוונים" שבסוף השורה הראשונה שלו. זאת כתוספת למילה שעתידה לחרוז עם "היוונים" במשפט הבא. ולצידה, לפחות בדיעבד, המילה "הלכו" מהדהדת את "מחוף" ואת "האיטלקים", כל אחת מהן חלקית ובדרכה. חו>כו, Aלקי>הָלכו.

*

בָּאֲפֵלָה
חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי,

ההיערכות של היישוב בארץ לקליטת אוניות מעפילים מוצגת כאן, במילים הראשונות ביצירה המתייחסות אליה, בהדגשה יתרה של התנאים הקשים. זהו שבט, לעומת "האיטלקים והיוונים" שמחופיהם יצאו האוניות. ולא רק זאת אלא שהוא עני. אמצעיו לתפעל את ההעפלה ולקלוט את בני עמו דלים. הוא אפילו נאלץ לחכות באפלה, ואנו יודעים שזה מפני שאין להם ריבונות ובעלי המנדט בארץ מונעים את הגעת אחיהם ניצולי השואה, אך לעת עתה האפלה מצטרפת ל"שבט העני" בציור אווירה של קושי ודלות. 

"השבט העני" חורז כאן עם "והיוונים" (מֵחוֹף הָאִיטַלְקִים וְהַיְּוָנִים / ... / חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי"). בֶ של "השבט" הוא חלק מהעניין. צליל שב"והיוונים" נשמע פעמיים, בראשונה מהן באותה תנועה, ve. הנה כך; אותיות גדולות מסמנות את הצלילים המשותפים:

VEHAyVANIm - VEtHEANI

הכינוי "שבט" ליהודים, אלו שבארץ וגם בני "שבטם" המגיעים באוניות, מבטא בבת אחת את חולשתם, את משפחתיותם, את קטנותם היחסית לאומות אימפריאליות, ואת קדמוניותם. תכונות אלו קושרות את "השבט העני" ל"האיטלקים והיוונים", רובן על צד הניגוד, והאחת, הקדמוניות המרומזת ב"שבט", על צד הדמיון. חריזת "השבט העני" עם "היוונים" מפנה לכך את, איך נקרא לזה, התת-קשב שלנו. זה עובר אלינו בסמוי, קושר בלי שנרגיש את קצות הניגוד. 

*

הִצִּיב צוֹפָיו עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו,

חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים
וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל. 

השיר מפרט כאן מה עשה "השבט העני" שחיכה "באפלה" לאוניות שיצאו מחופי יוון ואיטליה. אני נותן כאן קטע ארוך יחסית, המתחיל בסוף בית אחד ונמשך אל תוך הבית הבא, בגלל הרמוניה המתקיימת בו.

אנשי היישוב העברי בארץ מתכוננים על החוף לאוניות, באפלה כאמור, כך: מציבים צופים (בעברית המסורבלת של היום זה התנפח למפלצת הלשונית "תצפיתנים", בדרך כלל אפילו "תצפיתניות") שיזהו את הגעת הספינות מחד גיסא והבריטים מאידך גיסא; והכין כלי עזר משני סוגים, כלי פריקה מהאונייה וכלי מלחמה למקרה חירום. 

כלים אלו האחרונים הם "כלי סַבּל", ואליהם מצטרפים, מוחבאים, סירה וחבלים לצורך הורדת הנוסעים והציוד מהספינות אל החוף, שכן האוניות אינן מגיעות לנמל מסודר של מים עמוקים אלא לחופים של עגינה חשאית. 

יש כאן איזו מורכבות תחבירית לגבי ה"כלים". בבית הראשון הם נערכים, בבית השני שוב נזכרים כלים (ואפילו פעמיים) שמוצפנים. למעשה ההצפנה היא פירוט של ההיערכות. 

המיוחד כאן הוא מערכת הצליל. פרוסות כאן, אם להישאר בעולם הסירות והחבלים, רשתות של ממש. 

האחת, מוקדה במילה "צופיו". היא מהדהדת בשני עיצורים (צ, v) את המילה "הציב" שלפניה; ואז חוזרת בחלקה במילה "חוף" (חולם-פ-רפה), ואז חוזרת כמעט במלואה בפועל "צופן"! צופיו-צופן, שניהם בסתר, שניהם כדי לקדם את פני הבאות. ניצבים על חוף. 

מערכת שנייה ארוגה סביב "חבלים". הצירופים "על חוף" ו"ערך כליו", בסוף הבית הראשון, כבר מבשרים את ה"חבלים": ב"על חוף" יש ל-ח, וב"ערך כליו" יש כל ה"חבל" כולו: ך שנשמעת כמו ח, ל, ו-ו שנשמעת כמו ב רפה. המילה "חיכה", החוזרת בצמד הבתים שלוש פעמים, נותנת לנו את ח של תחילת חבלים, אבל בעיקר מצטרפת ל"סירה וחבלים" באסוציאציה כי היא דומה ל"חַכּה". "וכלי" יש שוב, בפועל, צלילי ח-ל של "חבלים". ב"לוחם" שוב, הפעם גם עם מ: לוחם-חבלים. ולבסוף, סוג הכלים השני, "סבל", הוא כיווץ של "סירה-וחבלים"! 

רשתות הצליל גם מחזקות את החרוז החותם את הבית הראשון, החלש למראית עין. "בָּאֲפֵלָה" מתחרז עם "כֵּלָיו" חרוז די סמוי, ברצף eLA. אבל הרצף השלם "עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו", עם פ הרפה של "חוף" הדומיננטית כל כך בקטע הזה, ועם הפתיחה ב"עַ", יוצר כולו את ה"אפלה" בדילוגים. 
 
רשתות הצליל פרוסות על פני כל הקטע שנתתי כאן היום, כלומר מעבר לגבולות שבין בתים. הדבר תואם את התחביר: גם המשפטים אינם מתחשבים בגבולות שבין בתים או בין שורות. הרי גם בקטע שהצגתי כאן, השורה האחרונה קטועה: המילה האחרונה בה, שלא הובאה כאן, שייכת למשפט הבא. ומעניין שכך קורה בשני הבתים הראשונים של השיר בדיוק באותו מקום: בכל אחד מהם, המילה האחרונה בשורה השנייה, כלומר המילה שתחרוז עם המילה האחרונה בבית, באה אחרי נקודה ומתחילה משפט חדש.

*

חִכָּה
מָהִיר וְקַל קְפִיצָה כָּאַיָּלִים
אַךְ אֶל תַּכְלִית צָמוּד כָּעֲלוּקָה.

"השבט העני", וליתר דיוק פעילים בתוכו, אנשי המוסד לעלייה ב, הפלי"ם ויתר הקולטים את אוניות המעפילים בחוף. השיר מצייר אותם כממתינים באפלה על החוף מוכן לפעולה החשאית. 

פעילות זו מחייבת זריזות, גמישות והיענות לתנאי הרגע, ולצד זאת עיקשות. אלתרמן מדגיש כאן, באמצעות דימויים לבעלי חיים, את המנוגד לכאורה בין שני ההיבטים הללו. קלות תנועה ועם זאת היצמדות לנקודה. כמובן, התנועה היא במרחב וההיצמדות היא בתודעה, ואלה אינם ניגודים באמת. אך הצגת הדברים כניגודים מבליטה את המורכבות ואת ריבוי התכונות הנדרשות למשימה. 

כבר האבחנה הזאת היא מעשה אמנותי, והדימוי לבעלי חיים הוא כמובן אמצעי ספרותי נוסף; ויתרה מכך, ה"עלוקה" השנואה, הטפילית, המתועבת בעיני כול, נבחרת כדימוי לתכונה חיובית ביותר, הדבקות במטרה. מטרה קדושה ממש במקרה הזה. כאילו, מרוב דבקות בתכלית, מוכנים מכווני-הספינות גם שידמו אותם ליצור כזה, לא רק לאיילים האציליים. 

אך כאן זו אמנות-אולטרה, שכן בשיר של אלתרמן עסקינן, והיא מזמנת לנו קומה נוספת. הדימויים דומים – בצליל ובסביבה הצלילית. הם שייכים לשני צמדי חרוזים שונים, אך מתחרזים זה עם זה על דרך העיצורים. הדימויים ההפוכים באו לשרת אבחנה נועזת, והנה בא הדמיון הצלילי ביניהם לטשטש את האבחנה הזאת. להחדיר בנו, בערוץ חושי עוקף תבונה, את ההרגשה שהתכונות המנוגדות משרתות יעד אחד. 

להמשך עיוננו/הקשבתנו כדאי שהבית השלם יעמוד לנגד עינינו:

חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים
וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל. חִכָּה
מָהִיר וְקַל קְפִיצָה כָּאַיָּלִים
אַךְ אֶל תַּכְלִית צָמוּד כָּעֲלוּקָה.

הדמיון בין המילים אייל ועלוקה מוגבל, אך כּ הדימוי המיודעת המצורפת לשניהם הופכת אותו למובהק. כָּ הנצמדת לשתי המילים חוברת ל-קָה של עלוקה. גם האיילים מקבלים תגבור נוסף של עוד צליל קַ, וגם ק סתם, במילים שלפניהם: קל, קפיצה. "קל קפיצה כאיילים" מתכווץ ל"כעלוקה". 

אין זה הכול. עוד צלילים חוזרים בשתי השורות הקצרות הללו. צָ מופיעה במילים שלפני האחרונות, "קפיצה" ו"צמוד". הפגשה של ניגודים באמצעות הברה משותפת. וכן, מ של "צמוד" מפצה על מ של "איילים" החסרה ב"עלוקה". 

תיאור התכונה האיילית מגוון בצליליו: "מהיר וקל קפיצה" – המחשה צלילית לתכונה! לעומת זאת, תיאור הצמידות ממחיש את תכונת הצמידות. הוא פותח בהכפלה של אותם שלושה עיצורים, באותו סדר! "אך אל תכלית": כלתכלת.  ריבוי צלילי כ-ל כאן הוא המשך לרשת הצליל ששלטה בשורות הקודמות, במיוחד במילים "חבלים וכלי לוחם". 

כך מתקבלת בבית כולו מערכת חריזה אחודה. החרוזים התקניים משׂתרגים זה בזה, אבאב, כמתכונת השיר, אבל קרובים זה לזה דווקא כצמדים, אאבב. 

כלומר, זוגות החרוזים הרשמיים סבירים אך לא עשירים: חבלים-איילים, חיכה-כעלוקה. אבל השלמה צלילית לכך נמצאת בחוויה שלהם כצמדים, חבלים-חיכה (ח) וכאיילים-כעלוקה (כָּ/קָ, אַ/עֲ, ל); וביתר הרחבה, ברצפי המילים השלמים: 

סירה וחבלים / סבל חיכה (ס, בל, ח); 
קל קפיצה כאיילים / צמוד כעלוקה (צ, מ, נוסף על מה שהזכרנו). 

וזה ממחיש את התוכן המילולי! החרוזים בבית הזה גם עשויים ב"קפיצה", משורגים, אבאב, וגם, בעיצורים, באופן "צמוד", אאבב; המונח התאורטי "חרוז צמוד" ממש נמצא פה! כאמור לעיל גם הצלילים בתוך כל שורה המחישו את רעיון הגמישות לעומת הצמידות. 

לסיכום, דו-תכונתיות מנוגדת, המשרתת יעד אחיד, היא גם הרעיון המובע בבית הזה וגם הצורה המוזיקלית שלו. 

> רפאל ביטון: נראה לי ש"עלוקה" הוא גם כינוי למוקש ימי. אולי בימי כתיבת השיר הכינוי הזה יותר ידוע.



*

יִקַּח הַשִּׁיר לוֹ אֶבֶן חַלָּמִישׁ
וּבְאֶבֶן צֹר יַכֶּה וְזִיק יֵרוֹם

חציו השני של השיר הקצר נפתח בקריאה לשיר עצמו להאיר את המתואר בו. זה באמת מה שהשיר עושה, בדרכו. בכך נכנס יסוד של פתיחה חגיגית קלאסית לשיר הזה – שהוא השלישי ב'שירי עיר היונה' אבל הראשון בחלק העלילתי-כרונולוגי שלו. 

הקריאה לשיר, או לבת-השיר, למלא את תפקידו, אופיינית למשל לאפוס הקלאסי, כגון פתיחת האודיסאה ב"כַּני לי מוזה" והאיליאדה ב"שירי, בת האלוהים" (בתרגומיו של טשרניחובסקי). גם ב'שיר פותח' אצלנו, השיר הראשון בשירי עיר היונה, השיר מכריז על עצמו ואף נגמר בתפילה של המשורר על כך שהשיר יאיר את התקופה כראוי: "לו ייגעו בשוליה [של העת] שירי זה הצרור". 

אצלנו, השיר נקרא להאיר את פני הזמן והדמויות (זה ייאמר במפורש בהמשך המשפט) – ואת החוף. זה הולם את המצב בשיר, שכן הדברים התרחשו "באפלה". כך הרי נאמר בתחילתו. ההתרחשות על החוף בארץ ישראל, ההמתנה לנחיתה, נעשות בחושך. השיר יאיר אפוא את הדברים, כמובן בדרכו הרוחנית, המושאלת, בלי לחשוף את המשתתפים לעין הבריטים. 

אחרי המילה "באפלה" בא כזכור התיאור הנפתח שלוש פעמים במילה "חִכָּה". הנה שוב, בזריזות ובלי חלוקה לשורות: "בָּאֲפֵלָה חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי, הִצִּיב צוֹפָיו עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו, חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל. חִכָּה
מָהִיר וְקַל קְפִיצָה כָּאַיָּלִים אַךְ אֶל תַּכְלִית צָמוּד כָּעֲלוּקָה". "חיכה" שימש כאן אנאפורה, מילת פתיחה חוזרת, במספר הסמלי שלוש, דבר רווח אצל אלתרמן. זו גם הייתה מילת החרוז. 

והנה, למרבה היפעה, ה"חיכה" של השבט נענה במילה הנשמעת כמעט זהה, רק מעבירה את צליל ח הפותח אל הסוף: "ייקח". השבט העני באפלה חיכה, חיכה חיכה... והשיר, שהוא מבטנו המשתאה אליהם, ייענה כבת-הד, וייקח! 

מה ייקח? כיצד יאיר? אנחנו באמצע המאה העשרים, גם לחוף אפשר להביא למשל פנסים או פגזי תאורה, אבל השיר שומר על האווירה הקדמונית של "שבט" ושל ימי הקלאסיקה של "האיטלקים והיוונים", כפי שהסברנו כאן לפני כמה ימים, ושל סגנון הפנייה אל השיר, כפי שראינו זה עתה. הוא ידליק אור באמצעות שתי אבנים. את כל זה תאשר לנו המילה שלפני אחרונה בשיר: כקדם. האור יראה לנו את בני זמננו ערוכים "כקדם". 

אבן הצֹר מכה על אבן החלמיש, וכך נוצר ניצוץ. זיק שבאורח פלא גם יתרומם לשמיים. יושם לב שגם אבן החלמיש, הסדן שעליו מכה פטיש הצור, היא אבן עזה. חלמיש מתקשר במקורות דווקא עם צוּר, שתי מילים לציון סלעים גדולים וקשים. מעניין אף שכל אחת מהן באה כנסמך (או שמא שם תואר) לחברתה במקום אחר בספר דברים. ה' מוציא מים "מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ" (ח, טו) ושמן  "מֵחַלְמִישׁ צוּר" (לב, יג). 

צֹר, כלומר צוֹר, הוא משהו קצת אחר: סוג מסוים של סלע, קשה במיוחד, המשמש להדלקת אש. הפגשת הצֹר והחלמיש כאן היא אם כן משחק מילים אסוציאטיבי, לצד היותו תיאור ריאלי. עוד אסוציאציה נוצרת מכך שצֹר (בחולם) היא גם עיר חוף בים התיכון, סמוכה למדי לחופים המדוברים, אך בעת העתיקה חשובה הרבה יותר כעיר סחר ים-תיכונית, התשובה הפיניקית לרומאים וליוונים דאז. 

"צֹר" גם תהדהד לנו תכף עם "פס החוף הצַר"! "חלמיש" מצידו ישמש לחרוז עם צמד המילים החשוב "זמן-ואיש".

בתמונה השיר כולו, בהבלטת האפלה לעומת ההארה, שילוש ה"חיכה" והדהודו "ייקח", וגם השילוש הנגדי שעוד נגיע אליו, "פנֵי". אפשר לזהות כך בקלות את "ייקח" כמילת הציר של השיר. 

> שלומי ליס: יש פה כמה וכמה מושגים ימיים או מילים שמצלצלות דומה- חכה מזכיר חכה, צופיו מצופים, צופן מזוהה עם ימאות, סירה, חבלים, עלוקה - מוקש ימי כאמור, העיר צור כאמור, סורים -סבלי נמל, אלחוטאי.

*

וְהוּאֲרוּ פִּתְאֹם פְּנֵי זְמַן וָאִישׁ

הזיק שהשיר מתבקש להצית אמור להאיר פנים! פני זמן ואיש, ועוד פנים שיפורטו להלן. אבל קודם כול פנים, הארת פנים, עצם הביטוי, והדבר מוגדש במילה "פתאום" המכפילה את פּ שבראש "פנים". 

פנים יש לאנשים, פנים כפשוטו, ופני האנשים שנמצאים בזירה המתוארת בשיר, החוף המוכן להברחת המעפילים, מוארים ממש. אומנם, גם זה סמלי, שהרי השיר לא מאיר פיזית, בטח לא אירוע היסטורי ורב-פעמי. ועוד, הארת פניהם של האנשים מובנת בפשוטן של מילים כהטלת אור על פניהם, כך שנראה אותם ואת הבעתם, אבל כביטוי כבול בעברית יש לה כאמור מובן אחר, סמלי יותר, הפוך בכיוונו: הפנים של האנשים הללו מוארות כי הן קורנות אור של טוב וחסד. 

ברמה מופשטת עוד יותר, ועדיין פשוטה להבנה, מוארים פני הזמן. השיר שולח זרקור אל זמן שעבר, אל תקופה הרואית מסוימת, ואנו יכולים להתבונן בו. הזמן הוא ה"עת" ההיסטורית, שהוזכרה רבות בשיר הפותח ושוב בשיר הפותח השני, 'דו שיח'. אך כמו לגבי ה"איש", גם כאן לפנינו מובן נוסף, סמוי, המתחבא במבנה השפה וצירופיה: "פני" קשור לזמן גם בכך שכדי להתייחס לזמן קודם אנחנו אומרים "לפני"! השיר מאיר זמן שעבר, מה שהיה לפני כך וכך שנים. מבחינה זו "זמן" עדיף על "עת" כי הזמן הוא רצף ויש בו "לפני" ברור. 

כמובן, השיקולים הם גם של משקל וחרוז. זמן ולא תקופה או עת, איש ולא אנשים או איש-ואישה (כגון מיכאל ומיכל שלנו), גם כדי להתאים לתבנית הניגונית, וכדי ליצור חרוז למילה "חלמיש". "זמן ואיש" חורז עם "אבן חלמיש" כצירוף: "זמן ו" מוסיף ל"איש" שתי תנועות A לפני I המוטעמת והחותמת, בדיוק כמו ב"חלמיש"; ואת כל שלושת עיצורי המילה "אבן", המצויים כולם ב"זמן ו"! 

> שלומי ליס: "כמו פני עיר נבנית, פניו של שדה הקטל".
>> צור: בדיוק. תודה. אני צריך באמת לדבר גם על מקומם של הפנים בשירי עיר היונה כגון זה שציטטת, ובמיוחד להזכיר את חשיבותם בשיר הפותח, שעסקנו בה בזמנו. "ופני שמחתה עזות וחזקים לעומתם פני תוגתה". "ופני היונה ואבחת חרבה הן דמות פניה הנחצות".

> אקי להב: חכה - ייקח - כמה נפלא. אלתרמן מעצב את הסיטואציה באבחת צמד המלים (אומנם גם "יכה" מעבה קצת).
כמו בשירים רבים שלו, ניכר שאלתרמן מתעד כאן מראה שהיה עד ראייה לו. פרנסי היישוב דאז, בצעד מדהים לדעתי, לקחו אותו לשטח כדי לצפות בהעפלה של ממש. וכאן הוא פורע את השטר. כותב את האפוס.
נכון מאד אזכור ליל חנייה כאן, ע"י חברנו שלומי. גם בשיר ההוא אלתרמן מדבר ארוכות על ציר הזמן שהשיר ממוקם עליו.
המחבר רואה את הדברים מתרחשים, חושב על הרגע ההיסטורי, ועל הדרך בה נראה אותו בעתיד (אנו הקוראים), לאחר זמן הוא יושב ומשחזר את מחשבותיו ההן, ואת כל החבילה הוא אורז ומעצב ומגיש לנו. "כל זה מתל ומגדות נחל / יהיה עולה ביעף, ושב נקטע בילל / של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל". או "לזכור לא רק לרע ימי רעה" וכו' וכו'.

> עפר לרינמן: "פתאום" - תאום. באור נגלה כי תאומים האיש שעל החוף וזה שעל הים.

> ניצה נסרין טוכמן: כל הבית לראייתי הוא תיאור של יצירת מפגש פיזי ומטפיזי. גורלי. נקודת מפגש= רגע, "זיק"... ועל מנת שתתרחש צריך שיתאחדו לכל הפחות שני מימדים: זמן ומקום. כאן הזמן הוא האור הנוצר ממכת החלמיש והצור ואילו "המקום" הוא ה"איש" . יש פה המרה של קואורדינטות מתמטיות לפואטיקה באמצעות מילים שהן סימני דרך סמלית מקראית.

*

עַל פַּס הַחוֹף הַצַּר וְהֶעָרֹם.

אל השורה הזו יצא שהגענו בקריאתנו ב'מראה חוף' היום, תשעה באב, שהוא גם יום הולדתו ה-116 של המשורר. התענית יכולה להיות סיבה להפסקה בת יום בכפיות אלתרמן שלנו; יום ההולדת, אולי סיבה לכפית חגיגית דווקא, לחריגה מסדר הקריאה. אבל נראה לי שהטמון בשורה הזאת, לכאורה תיאור גאוגרפי לא חשוב בשיר כמעט לא מוכר, דווקא שולח אותנו היום הזה ישר אליה. 

כשלעצמה, בשיר, היא מציינת את המקום שבו יוארו פתאום פני זמן ואיש בתאורה של השיר; המקום שבו חיכה באפלה "השבט העני" עם כלי לוחם וכלי סבּל לאוניות מעפילים. זה קורה כמובן בחוף, אזכור שלישי של המילה בשיר הקצר; על פס צר של חוף, שהוא בהרחבה תיאור גאוגרפי של מישור החוף בישראל, ובהתמקדות תיאור של הרצועה הצרה באמת בין קו המצוק לבין המים באזורים בשרון למשל. 

הפס הזה צר וגם ערום: חלק, נטול צמחייה, לא בנוי, וגם חשוף לעיני כוחות בריטיים שעלולים להגיע. "ערום" מתחרז יפה עם הפועל "ירוֹם" שנאמר על הניצוץ המאיר את הסביבה. טוב לחרוז שם עצם עם פועל בחרוז מלא כל כך, כל ה"רום" בתוכו, ולקשור כך בין המילים הזרות זו לזו: בין שתי הסיבות לכך שהחוף חשוף לעין. התואר הנוסף, צַר, מהדהד מצידו מילה המופיעה מעט לפני "ירום": צֹר, אבן הצור הקשה שהציתה את הניצוץ. 

הצר והערום גם יחד מסמנים גם דלות, פשטות, תפאורה סגפנית למעש הגדול של קיבוץ הגלויות. גם ב"פס", שפירושו האחר הוא "עבר, התפוגג", יש תרומה להרגשה הזאת. אנו זוכרים את ההגדרה לעם ישראל לאחר השואה, ולסניף שלו בארץ בפרט, "השבט העני", שאמש למקרא הקינה של אבן גבירול "שבייה ענייה" חשבתי שמא הוא רומז גם אליה: שבט-שבי עני, מצבו הפיזי הירוד של עם ישראל באותו זמן. ועם זאת פס החוף הוא גם סף, סף הארץ. המעבר מגלות לארץ מבטחים מובטחת. 

היום המסמן במיוחד את מצב הדלות והגלות הוא תשעה באב, שהוא כאמור גם יום הולדתו של אלתרמן. ט' באב תר"ע אפילו: יום רעה וגם יום תרועה (יש בזה משהו משיחי ממש, אבל לאלתרמן לא היו יומרות). יום הולדת שני למשורר היה ערב פסח. זה היום, בשנת תרפ"ה, שבו הרפתה משפחת אלתרמן הצעירה את עול הגלות מעליה, עול נדודים ובריחה, ונחתה בחוף יפו. יציאת מצרים פרטית בערב פסח, חלק מיציאת מצרים לאומית של אותן שנים, מכור הברזל לגאולה.

לרגע זה של הולדת אישית-לאומית אפשר למצוא סימנים בשורה שלנו; ייתכן מאוד שהם לא מכוונים ביודעין. החוף ערום דווקא, כתינוק ביום היוולדו. והצירוף פּס-החוף משמיע לנו את "פסח". גם ב"צר" המצטרף ל"צוֹר" אפשר להירמז לארבעה שעמדו על הים בקריעת ים סוף על פי אברהם אבן עזרא: צאן וציר, צר וצוּר (דהיינו בני-ישראל ומשה, המצרים והקב"ה). 

> אקי להב: שבט עני, ביטוי חביב על אלתרמן. הולך טוב עם ה"חכה - ייקח". 
נזכרתי בהופעה נוספת של השבט, מאוחרת יותר ב"עיר היונה". שם הוא כבר מגלה תכונות נוספות, אולם כולן קשורות ב"עניו ההוא". "קם שבט קולני / גלוי זרוע וירכיים" "... ציית קלל, נצנוץ / אותות עולה מארב. / חִרְדִי משבט גוץ, חשוף מרפק וברך..." (שירים על ארץ הנגב). תנו דעתכם ל"גלוי זרוע וירכיים" או "חשוף מרפק וברך". אין כאן מקרה. אלתרמן עצמו הציג במציאות דמות הפוכה מזה. היה תמיד לבוש בחליפה, גם בקיץ התל אביבי. גם כשהוזמן למסיבות הפלמ"ח "סביב המדורה" נהג כך. הבליט את זרותו. 


*

פְּנֵי סַוָּרִים וְאַלְחוּטַאי קַשּׁוּב
וּפְנֵי הַחַיָּלִים הָאֶזְרָחִים.

את פני אלה יאיר השיר; הרחבה של "פני זמן ואיש על פס החול הצר והערום". האנשים הפרוסים על החוף, הערוכים לקליטת המעפילים, הם בין היתר אלה המפורטים כאן. השיר אגב עומד להיגמר, כך שהארת פני האנשים הללו מסתכמת בציון הימצאם שם. אבל בשירים בהמשך היצירה תבוא התבוננות של ממש בחלקם. 

ריבוי ה"פני", המושלם כאן לכדי שילוש, מקביל לשילוש ה"כלים" ו"כלֵי" בתחילת השיר: "חִכָּה לָהֶן הַשֵּׁבֶט הֶעָנִי, / הִצִּיב צוֹפָיו עַל חוֹף, עָרַךְ כֵּלָיו, // חִכָּה צוֹפֵן סִירָה וַחֲבָלִים / וּכְלֵי לוֹחֵם עִם כְּלֵי סַבָּל". 

ההקבלה אינה מסתכמה במספר הסמלי שלוש. שם נזכרים "סירה וחבלים" ו"כלי לוחם עם כלי סבּל"; והנה כאן באים "הסוורים" שהם אנשי הסירות וגם הסבלים הנזכרים ברשימת הכלים; "החיילים האזרחים" שהם הלוחמים; והאלחוטאי, אפשר לומר, הוא הצופים וההצפנה. 

הקבלה חזקה אולי יותר יש בצליל. סוורים לשון סירה; אלחוטאי חוזר על צלילים "חבלים" ו"לוחם"; ו"החיילים האזרחים" שוב, בעיקר על "חבלים". "חיילים" מתחרז מרחוק בדרך אחת עם "חבלים" ובדרך אחרת עם "איילים" מהירים שהוזכרו שם אף הם.

למרות התמציתיות, יש כאן משום הארה של פני האנשים והזמן. שכן ברשימה הקצרה הזאת אלתרמן מוסר בתמצית את רוח הדברים והעשייה. אנחנו רואים סירות ואנשים שעמלים סביבן. צופים באנשי הקשר, האלחוטאים, המתרכזים בהקשבה ומחכים (כזכור, המוטיב החוזר בחלק הראשון של השיר היה "חיכה") להעברת מסרים בין השטח למפקדים ולאונייה מצד אחד, ולזיהוי פעילות בריטית מצד אחר. ולבסוף, אנו מתבוננים בחיילים האזרחים, שזה עניין חשוב לציוּן: אנשים התגייסו, מתפקדים כחיילים, אך הם אזרחים שצריכים להתפרנס ממשהו אחר ושפעילותם מחתרתית ועל כן כרוכה בתוספת הסתכנות אישית.

שוב לצליל: התיאור כאן מהדהד כאמור את תיאור המחכים על החוף בבתים הראשונים של השיר, אך בדרך אחרת הוא עושה זאת, כנהוג בשיר הזה, לשורה שקדמה לו ממש, בסוף הבית הקודם. "עַל פַּס הַחוֹף הַצַּר וְהֶעָרֹם": "פּס" מתפרט מייד בתחילת הבית שלנו כראשי תיבות ל"פני סוורים"! ב"סוורים" אפשר לשמוע גם את צלילי התיאור "הצר והערום". וה"אלחוטאי" מזכיר את "על... החוף". 

> רפאל ביטון: השילוש - האם אמצעי זה מיוחד לאלתרמן? אם כן, לעניות דעתי יש לכך השפעה מהפטרת הבר מצווה שלו הנקראת מחר: 
"כי" משולש: "כִּ֤י מָֽלְאָה֙ צְבָאָ֔הּ כִּ֥י נִרְצָ֖ה עֲו‍ֹנָ֑הּ כִּ֤י לָקְחָה֙..."
"אף" משולש:
"אַ֣ף בַּל־נִטָּ֗עוּ אַ֚ף בַּל־זֹרָ֔עוּ אַ֛ף בַּל־שֹׁרֵ֥שׁ בָּאָ֖רֶץ גִּזְעָ֑ם".
"הנה" משולש: "הִנֵּ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם הִנֵּ֨ה אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ בְּחָזָ֣ק יָב֔וֹא וּזְרֹע֖וֹ מֹ֣שְׁלָה ל֑וֹ הִנֵּ֤ה שְׂכָרוֹ֙ אִתּ֔וֹ וּפְעֻלָּת֖וֹ לְפָנָֽיו׃
ואולי גם מהפרשה עצמה שבפסוק השני שלה מופיע "את" משולש:
"אֶֽת-עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת-גָּדְלְךָ֔ וְאֶת-יָֽדְךָ֖ הַֽחֲזָקָ֑ה"
שבת שלום, שבת של נחמות.

*

הַרְחֵק, הַרְחֵק, בְּלַיְלָה בַּל יָשׁוּב,

שירי עיר היונה נכתבו בשנות החמישים הלא מאוחרות וראו אור ב-1957; כלומר שירי העפלה אלה נכתבו כעשור, אולי פחות, לאחר שהדברים קרו. בכל זאת, לקראת סיום השיר הפותח את הסיפור, ממוקמים הדברים במסגרת זמן ואולי גם מקום רחוקה ובלתי-מושגת. אנו צופים בגיבורים ההם, אומר המשורר, שהם רחוקים מאוד, והלילה האפל שבו הם נערכים בחוף הוא לילה שלא ישוב (או אסור שישוב, אם לפרש "בל" בצורה מסוימת). 

והלוא החופים הללו הם חופי ישראל שבה יושבים הקוראים, והשנים כאמור לא רחוקות. אלתרמן עומד כאן אם כאן על המרחק התודעתי מן הדברים. הייתה בינתיים מלחמה, קמה בינתיים מדינה, המציאות שדרשה עלייה בלתי-לגלית בנחיתות ליליות בחופים ללא נמל השתנתה. 

אכן, בשירים אחרים ביצירה תודגש התמורה המוחלטת שהתחוללה בעיתים, בארץ ובעם, תמורה החוצצת בין עידנים. כך ב'ליל תמורה' ידובר על עם "הניצב בליל חורף וגופו מתחלף"; ועל ברק ש"הנחשף כסכין וחולף בין תקופה לתקופה לפנות שחר; ועל כך שבשנת תש"ח "הפכה האדמה עורה ותיקרא בשם חדש". והדברים יפורטו שם בעוד דימויים רבים. 

מכאן המרחק, ומכאן הקביעה שהלילה ההוא, כלומר הלילות ההם, "לילות ההורדה", לא ישובו. ומשום כך אנחנו זקוקים לשירים כמו זה, לתאורה שהם מספקים. 

המילה "הרחק" מוכפלת", להדגיש שזה ממש הרחק, אולי דווקא מפני שגאוגרפית זה ממש קרוב. המילה מגלגלת את הצלילים שכבר התגלגלו וחזרו בשיר: חיכּה (3 פעמים, וגלגול רביעי כ"ייקח"), כמו גם הרשימה בשתי השורות הקודמות, הרוויה באות ח והיכן שאין בה ח יש ר או ק, "פני סוורים ואלחוטאי קשוב / ופני החיילים האזרחים". 

את החזרה הזאת מחקה בסמוי עוד חזרה, במילים הבאות: "בְּלַיְלָה בַּל יָשׁוּב". כללתי את "יָשוב" כי יָ שבתחילתה משלימה חזרה על כל הרצף "בְּלַי". יוצא מין "בְּלַיְלַבַּלְיָ". ואז באה ההברה היחידה היחידה, "שוב", בעצם אומרת לנו מה קרה בשורה הזאת: דברים נאמרו שוב! הרחק-הרחק, בּלַי-ל-בַּלְיָ. "שוב" אומנם יחידה, אבל היא מילת חרוז החוזרת במלואה על ההברה "שוב" במילה "קשוב". כלומר גם היא באמת באה שוב.

וכך, לאוזן, בסמוי, נשמעת לנו שורה שכולה חזרות ושיבה, שורה של קרבה רבה בין מילה לחזרתה, אוסף חזרות הנגמר בהיגד "שוב": ההפך מתוכן השורה המציין ריחוק וחד-פעמיות. סוג של "בימים ההם בזמן הזה", ממש חידוש ימינו "כקדם" שפי שבאמת ייאמר בשורה הבאה: מתח המועבר כאן בחשאי באמצעות המתח שבין משמעות לצליל. 

*

נִרְאֶה אוֹתָם כְּקֶדֶם עֲרוּכִים.

האנשים שעל החוף, המתכוננים להברחת המעפילים לתוך הארץ, בלילה שכבר נמצא "הרחק, הרחק" מאיתנו, נראים לנו לאור השיר ערוכים "כקדם", כלומר כמו בעבר הרחוק הרבה יותר, בימי קדם. 

בקביעה זו בוחר המשורר לחתום את השיר הקצר הפותח את שירי ההעפלה, ואת העלילה בכלל, ב'שירי עיר היונה'. במבט על המחזה הזה עצמו, לא לגמרי ברור לאיזו קדמוניות משווה אלתרמן את היערכותם של האנשים. האם היה תקדים היסטורי למבצע עלייה ב'? מתי בישראל הקדומה קיבצנו ככה יהודים ארצה? 

התשובה נוגעת לכך שהשיר כאמור פותח את כל מסכת שירי התקומה: ההעפלה, מלחמת השחרור, וראשית בניין המדינה ועיירות הפיתוח בפרט. ההיערכות על החוף, שהיא גם היערכות ביטחונית ("כלי לוחם"), היא באורח סמלי היערכות לכלל המאבק על הקמת המדינה העברית ולהצלתה מהצבאות שפלשו אליה. 

והמאבק הזה כולו כבר דומה יותר למאבקים קדומים. מאבקי הכיבוש, ההתנחלות וגירוש הפולשים למיניהם בספרי נביאים ראשונים; מאמצי העלייה, הבניין וההתגוננות בימי שיבת ציון; מלחמות המכבים ובניין הממלכה החשמונאית; המרידות ברומא ועוד. 

יתרה מכך, המאבק הצבאי, שכאן נערכים אליו, דומה למלחמות בהיסטוריה העתיקה, לאו דווקא אלו שלנו. העת, עת תקומת מדינת ישראל, ייחודית, "אינה נשנית"; אבל המלחמה, כשהיא לעצמה, היא מראה נושן. היא קיומו העצוב של "חדש ימינו כקדם". אלתרמן עומד על כך בפרק ג' של המחזור 'ליל תמורה' בהמשך היצירה, באותן מילים הנרמזות כאן אצלנו: 

כִּי צָפָה הַמִּישׁוֹר הַדָּמוּם לַשָּׁעָה
הַיְּעוּדָה, לַשָּׁעָה הַמְּכוֹנֶנֶת
מְדִינוֹת חֲדָשׁוֹת בַּבַּרְזֶל הַיָּשָׁן
וּבְתוּגַת הַחַיָּל הַנּוֹשֶׁנֶת.

וְהַחַיִל רָבַץ עַל סִפָּן שֶׁל זִירוֹת
וְכֵלָיו עֲרוּכִים כְּמִקֶּדֶם.
וְרָאִינוּ שֶׁאֵין מִלְחָמוֹת צְעִירוֹת
כִּי בִּן-לֵיל מַזְקִינִים שְׂדוֹת קֶטֶל.

כִּי אֶחָד מִנִּי קֶדֶם מַרְאֶה הַפְּחָתִים
בָּם חוֹסֶה הַחַיָּל וְצוֹפֶה מֵאֶרֶב
וְתִקְווֹת אֲחָדוֹת וּפְחָדִים אֲחָדִים
נְעוֹרִים מֵעוֹלָם בְּיַד חֶרֶב
וְהַזְּמַן, שֶׁעִקַּר יִחוּדוֹ – הַפְּרָטִים,
סִימָנָיו נִבְלָעִים בְּחֶשְׁכַת הָעֶרֶב.

התוגה, התקוות, הפחדים, הפחתים בקרקע בם חוסה החייל, אחדים הם מני קדם. פעמיים קדם יש בקטע הקצר הזה. השורה "וכליו ערוכים כמקדם" ממש שבה אל "כקדם ערוכים", החותם את שירנו ואת שורתנו, ואל "ערך כליו", החותם את הבית הראשון בשירנו". ושוב נאמר שזו לא חזות הכול, ושם, בשיר ג של 'ליל תמורה, ממשיך המשורר מייד ומדבר על כך שמבעד לכל זה נצנצה "ראשונוּת... ללא זכר ומורשת... מראה עם הניצב בליל חורף וגופו מתחלף". 

הראייה שלנו, "נראה אותם כקדם ערוכים", מתאפשרת בזכות השיר המאיר את החוף בזיק שיצר. כך על פי שירנו. כלומר המראה, מראה חוף, הוא המראה שהשיר מצייר. ואכן, הצטיירות האנשים והזמן "כקדם" היא מעשה ידי השיר, בסממנים שהוא בזק בו לאורך הדרך. עמדנו עליהם כשפגשנו אותם, ועתה אנו זוכים לאישור. הסברנו כך מדוע צוינו דווקא איטליה ויוון. מדוע כונו היהודים "שבט". ולמה השיר עצמו מאיר את הסביבה דווקא באמצעות הדלקת ניצוץ באבן צור. השיר מבקש לראות את ההמשכיות שבמבצע ההעפלה בפרט, ובתקומת ישראל בכלל. 

ציוּן הקדמוניות יחזור ויבלוט בשיר הבא, שיתמקד בפעילות בחופי המוצא, חופי יוון. 












יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

שיפוט מהיר 31: אי, יבשות ונהר


 מדורי שיפוט מהיר שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. הפעם: 'האי' מאת משה גרנות, 'שם מאחוריי לי קוראה יבשת' מאת יוחאי אופנהיימר, 'שני נסיכים ומלכה' מאת שמואל דוד.

האי
משה גרנות, מעיין, 128 עמ'
הספר "האי" הוא מטהר אוויר. האוויר הדחוס הזה שאנחנו נושמים עכשיו, אוויר של טהרנות ושל טיהורים ושל השתקה. מבחינה ספרותית זהו ספר ז'אנרי למדי, ודאי לא פורץ דרך ספרותית או משהו, אבל מטהר אוויר לא צריך להיות מבית קוקו שאנל. ודאי לא כשהמחנק נורא.
משה גרנות, מחבר "האי", הוא סופר, מבקר ומסאי שמעולם לא נבהל מתקינות פוליטית. את עמדתו על המהפכה הפמיניסטית ביטא לפני כעשר שנים בספר חתרני, "שיחת גברים על נשים". הפעם הוא מזקק את הדברים לסיפור בדיוני, וגם את עמדתו על יחסי גברים-נשים הוא כמדומה מעדן ומדייק. זוהי עמדה מורכבת, מאוזנת, גם אם פרובוקטיבית. היא אומרת – כן לפמיניזם כתנועה של שחרור ושוויון זכויות; לא לאגף השוביניסטי-נשי המהפכני שהשתלט על הפמיניזם, וכדרך אוונגרדים מהפכניים הפך את התנועה שוחרת-הטוב שהצמיחה אותו לקרבנו הראשון.
התרחיש המתואר בספר הוא בוודאי מוקצן וקריקטורי. הפמיניזם הרדיקלי תפס את השלטון בישראל, העניק לנשים קול כפול בהצבעות בכנסת כאפליה מתקנת, עיגן בחוקים דרקוניים את אמונותיו, כגון שיחסי מין הטרוסקסואליים הם (כברירת מחדל) אונס, ושלח את אויבי המהפכה, ובייחוד אינטלקטואלים שפלטו פליטות פה בעייתיות, למחנה לתיקון-המידות באי יווני שנשכר לשם כך. קריקטורי – אלא שהתכנים הנלמדים בשטיפת המוח הזו לקוחים בלי כחל ושרק היישר מכתביהן של פמיניסטיות רדיקליות אמתיות ומשפיעות ונערצות, והדינמיקה היא זו האמתית שהתקיימה בתנועות מהפכניות אחרות שהשתלטו על מדינות, כגון הקומוניזם. הספר הוא אות אזהרה, בעיקר לפמיניסטיות שאינן מודעות לקיצוניות של "השמות הלוהטים" בהגות הפמיניסטית.
הפרובוקטיביות של המחבר מאוזנת היטב ברגישות שהוא מפגין כלפי כאביהן האמתיים של הנשים: הגברים במחנה העונשין נדרשים להתנסות בספיגת הערות גסות, בטיפולים גינקולוגיים, בטיפול בתינוק ובייסורי לידה, והצד הזה בחינוך-מחדש שלהם נתפס כדי מוצדק.
עוד גורם מאזן הקיים בספר הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר שלו: את התרחיש העתידי הבדיוני והמוקצן מאזנים בעלילה זיכרונות מן "העבָר" – כלומר פכים אמתיים ממציאות ההווה שלנו. כך למשל אחת הדמויות בסיפור נזכרת בפסק דין של השופט מישאל חשין, שמנע את פרסום שמן של נשים שהעלילו על אדם עלילת שקר כאילו תקף אותן מינית, וכמעט שהובילו להרשעתו. זאת בנימוק שהפרסום עלול לרפות את ידיהן של מתלוננות נגד מטרידים (ומה עם עידוד מתלוננות שווא? אך כאלה, על פי האמונה הפמיניסטית רדיקלית, אינן קיימות, ועצם הזכרת קיומן הוא תרבות-אונס). הקורא שנתקל בשמו של שופט אמתי בודק באינטרנט ומגלה שאכן, פסק הדין השערורייתי ניתן. כך, באמצעים ספרותיים מגוונים, מיידע גרנות את הקורא שהמציאות הנוכחית אבסורדית כמעט כמו זו הבדיונית. 

שָם מאחורַי לי קוראה יבּשת
זיכרון הגלות בספרות העברית
יוחאי אופנהיימר, מוסד ביאליק, 381 עמ'
"שלילת הגלות" או "שלילת הגולה" היא שם-משפחה לכמה עמדות ציוניות רדיקליות. זו יכולה להיות ההשקפה שהימנעות יהודים מעלייה לארץ ישראל איננה לגיטימית; או גם ההשקפה שמורשת הגלות היא שלילית – וגם כאן יכולה להיות הכוונה לדברים שונים, כגון ליהדות כפי שהתפתחה בגלות, או להשפעות הנכריות שדבקו בנו, או ל"אופי היהודי" הגלותי הסטריאוטיפי. זוהי אפוא אידיאה מוקצנת, שאפילו בימי פריחתה, סביב אמצע המאה הקודמת וסביב דמויות כגון דוד בן-גוריון, כמעט לא היה מי שהחזיק בה על כל פניה.
ובכל זאת, שלילת הגולה מזוהה בסטריאוטיפ, ופה ושם גם באקדמיה, כמאפיין של הציונות בתקופה הנזכרת. מתברר שאפילו הספרות העברית, בתקופתה הציונית המוצהרת, נתפסת בעיני חוקרים כמגויסת לרעיון שלילת הגולה. יש ביניהם הגורסים שהסופרים בעלי האמפתיה לגולה ולמורשתה נדחקו החוצה מהקאנון. פרופ' יוחאי אופנהיימר מערער בספרו החדש על תפיסה מחקרית זו.
למרות האובייקטיביות המדעית המאופקת שלו, ניכר שמבחינתו זהו כתב הגנה על הסופרים העבריים הקאנוניים, שאולי אפילו נועד לזכותם בעיני הבון-טון הפוסט-ציוני: הנה, הסופרים והמשוררים הללו השכילו לנקוט עמדה ציונית רכה מזו הרשמית, מכילה יותר, אפילו ביקורתית וחתרנית. הדבר אמור גם כשבח למדיום הספרותי עצמו, המאפשר זאת.
הקורא ההדיוט של הספרות העברית הקאנונית, השומע כמעט בכל מרחביה נהיית געגועים ואהבה של היוצרים לקהילות הולדתם האבודות, אולי איננו זקוק לאופנהיימר שיוכיח לו שספרות זו אינה שוללת-גלות. ובכל זאת יש לספר תועלת גם לקורא המשוכנע מראש. ראשית, בפרשנות נרחבת שהוא נותן ליצירות עצמן, כגון "הבריכה" לביאליק ו"שכול וכישלון" לברנר. אבל גם בנוגע לגלותיות לגילוייה בספרות, אבחנותיו מגוונות ומסקרנות.
כך למשל ביאליק, אם כבר הזכרנוהו, עם כל ציוניותו ואֶל-הציפוריותו, מתגלה כמי שמציג בשירתו האוטוביוגרפית את הגלות כמולדתו. וטשרניחובסקי – הרי דרום רוסיה היא במפורש "נוף מולדתו". בפרק מרכזי על משוררי העלייה השלישית נבחנים שירי געגועי-הבית של משוררים ציונים שעלו ארצה כגון שלונסקי ואצ"ג – ושירתם זו מתגלה, בין היתר, כדרך לעיבוד הגעגוע הזה כאֵבל, העומדת כחלופה למנגנון הכחשת-האבל שהציעה האידיאולוגיה הגלויה בשלילת הגלות.
באותו פרק מראה המחבר גם כיצד הפך אצ"ג את הגבריות הלמדנית והעדינה של הגלות למודל חלופי וחיובי לגבריות הגופנית הארצישראלית. אכן, עניין מיוחד יש לספר בגבריות, משום שהגלותיות זוהתה עם נשיות. מודלים גבריים גלותיים חיוביים מוצא אופנהיימר גם אצל טשרניחובסקי (היהודי הכפרי ה"טבעי" ברוסיה), ואצל אפלפלד שהעלה על נס דווקא מאפיינים "גלותיים" כגון מומים ודבקות דתית. מתוך כל אלה ואחרים מתנסחת, לגבי רוב הסופרים הנסקרים, עמדה מורכבת שמנסחה המפורש, בשירה פובליציסטית שמוקדש לה פרק מעניין בספר, הוא נתן אלתרמן: שלילת ההישארות בגולה, חיוב הלמידה מהטוב שהבשיל בה.

שני נסיכים ומלכה
שמואל דוד
פרדס, 466 עמ'
סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטופפו יותר מאלף יהודים על גבי שלוש ספינות נופש קטנות על נהר הדנובה. הם ניסו להימלט לעבר הים השחור וארץ ישראל. מאות מהם היו חניכי תנועות נוער חלוציות דתיות וחילוניות. עוד מאות היו משפחות. רובם ככולם מארצות מרכז אירופה. ב"שער הברזל", בקטע הנהר ששימש גבול בין יוגוסלביה לרומניה, המסע נעצר והושב אחור. שישה עשר חודשים תמימים התעכבו הנמלטים ביוגוסלביה – בתוך הספינות, ובמחנות זמניים, בתנאים קשים. רוב הזמן ישבו בעיירות קלאדובו ושאבאץ, ועל שמן קרויה הפרשה.
הנוסעים התקועים היטלטלו בין תקוות סרק לחידוש המסע לבין הידיעות על סיבות העיכוב: הגבלות העלייה מצד הבריטים, היעדר אונייה שתקלוט אותם בחוף, התנגדויות מצד מדינות בדרך, חשש מסערות ותקיפות טורפדו בים השחור ועוד. ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה פרסו על המסע את חסותם וניסו לעזור, ללא הצלחה. כעבור שישה-עשר חודשים התאפשר ל-250 בני נוער מהפליטים הללו לצאת לארץ ישראל ברכבת אטומת חלונות. היתר נועדו לצאת זמן מה אחריהם. אך פרק הזמן הזה היה קריטי: באביב 1941 כבשו הנאצים את אזור בלגרד. פליטי ספינות הדנובה נלכדו ונספו במחנות ריכוז ביוגוסלביה, במשאיות גז ובחיסולים בירי.
שמואל דוד הוא בנו של אחד הנערים שעלו ארצה: האנֶה (יוהאן, ולימים שלמה) דוד. שמואל חקר את הפרשה לפרטיה, והתוצאות מסופרות בעלילתו של הרומאן התיעודי-למחצה שלפנינו. הסיפור הארוך, העשיר בפרטים, מתמקד בדמויותיהם של האנֶה, בני משפחתו, וחברתו למסע אינגה מולר המבוגרת ממנו מעט. משפחת דוד הייתה משפחה אמידה ומשכילה בבלגרד. היותה של המשפחה הזו מקומית ודוברת השפה הסרבו-קרואטית הקנתה לה תפקיד מיוחד בחיי קהילת הפליטים-על-הנהר.
בין האנה החילוני לאינגה הדתייה התרקם סיפור אהבה יפה – שנגדע כשלהאנה, ולא לאינגה, התאפשר להיחלץ מאירופה. סיפורם של אינגה, אחות רפואית מסורה ובעלת תושייה, ושל הוריו של האנה, נמשך בחלקיו המאוחרים של הספר – סיפור-שואה נורא, עם הרכיבים המוכרים-לצערנו ועם הייחוד היוגוסלבי. חלק זה של הסיפור נמסר בעזרתה של דמות חדשה, אריקה, חברתה של אינגה ששרדה כי חָבְרה לפרטיזנים היוגוסלבים. אריקה מספרת את החלק הזה בזִקנתה, בארצות הברית, לבנו של האנה, איש תוכנה שירד לניו-יורק ואשר פגש אותה במקרה גמור לאחר שהחל להתעניין בסיפורו של אביו.
זה כבר חלק מסיפור-המסגרת של הרומאן, המתרחש בזמננו; מסגרת שאין בה הרבה יותר מתחבולת-ארגון סיפורית. גם הסיפור ההיסטורי עצמו אינו מנסה, או אינו מצליח, לחרוג במובהק מן התיעוד אל האמנות. הסגנון פשוט וקריא, השפה עיתונאית, ולמרות ריבוי התיאורים והעומק הפסיכולוגי הניתן לדמויות, ההופכים את הקריאה למעניינת וקלה, ניכר שהמטרה היא להנחיל לקורא ידע וזיכרון.



יום ראשון, 10 בינואר 2010