אשמורת: כתב עת חצי שנתי לסיפורת יהודית-ישראלית, גיליון א', אביב תשס"ח, עורך ראשי: יוחאי שורק, בית ראובן מס, 154 עמ'.
ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בקיץ תשס"ח, 2008
כתב עת חדש לסיפורת הוא בשׂורה טובה. כתב עת חדש לסיפורת איכותית, מבוררת היטב, מקורית, לא מתחנפת, לא שועה לאקטואליה ולדרישות משוערות של הקהל הרחב – הוא בשורה מצוינת. וכתב עת כאמור לעיל המופיע בחסותה של הוצאת ספרים מבוססת, ותיקה אך מתחדשת, ששמה לה למטרה לקדם הגות יהודית עכשווית ולתת לה שִיק עדכני, והנה היא נפתחת גם לפרסום ספרות-יפה – כל זה הוא בשורה מצוינת אפילו יותר. 'אשמורת' הוא אפוא חדשות טובות מאוד. כל תכניו של הגיליון הראשון ראויים וָמַעְלה, ואין זה המקום לסקור בהרחבה כל אחד מהם ואפילו לא את חלקם. לפנינו גיליון ראשון של כתב עת שנראה כמי שיש לו הרבה כוונות להמשך דרכו, ומשימתנו הפעם היא לנסות לשער כוונות אלו מהן.
מקום זה נותר לנו להתגדר בו, שכן העורכים נמנעו מכתיבת מניפסט או הקדמה. רק כותרת מִשנֶה נידבו, "כתב עת לסיפורת יהודית-ישראלית", ועל גב החוברת/ספר הסתפקו בציטוט מדרש תלמודי ידוע על אודות שלוש אשמורות הלילה, מדרש ששימש להם השראה בחלוקת החוברת לשלושה שערים. סידורה של החוברת על פי טקסט תלמודי, גם בו יש כמובן מן ההצהרה; פשיטא. אך מעבר להצהרות אלו העדיפו לשתוק ולתת למראה החוברת ולתכניה להיות להם לפה ולמניפסט. הבה ננסה להתרשם ולפענח.
תחנה ראשונה, עוד לפני הטקסטים, הגרפיקה. על השער ציור של הצייר אולי הכי "יהודי-ישראלי", אברהם אופק. היד הטובה והעדינה שעיצבה ושבחרה את הגופנים ואת העימוד היא, והדבר עומד מעל לכל ספק עוד לפני שקוראים זאת בעמוד הקרדיטים, ידו של המעצב האחראי לכמעט כל דבר "יהודי-ישראלי" אסתטי וצעיר שמופיע פה, דב אברמסון. מהו ה"יהודי-ישראלי" הזה?
לפני 14 שנה כמעט, עוד בטרם היה צמד המושגים "יהודי-ישראלי" לפלקט המשמש את כל מי שמבקש לפצל ולנגד בין חלקי הזהות שלנו והחברה שלנו, הופיע הצירוף ככותרת המשנה של כתב עת חדש שהחל להופיע אז. "משיב הרוח: כתב עת לשירה יהודית-ישראלית". מקבילה מלאה, אפוא, לשמו המלא של 'אשמורת'. עורכי 'משיב הרוח' כתבו בגיליון הראשון שלהם דברי פתיחה קצרים, והסבירו: "שירה יהודית – קשב להדיו של זמן עתיק ומתחדש. שירה יהודית-ישראלית – ביטוי למקום, לתקופה ולנפשות הכותבות אותה". פשוט וכולל הכול במילים קצרות, ומאפיין לא רע גם את סיפורי 'אשמורת' ואת אוצר ההקשרים שלהם. כאנשי 'משיב הרוח' גם אנשי אשמורת הם בחלקם הגדול דתיים-ומה-שבסביבה; הם ודאי מכירים את משיב הרוח. מה פשר הזהות בין כותרות המשנה? מחווה? ניסיון מודע להשלים את החסר, ולהוסיף על השירה סיפורת באותה רוח? קשה להניח שלא.
ובכן, סיפורת. וגם קטעי מחזה ומסה ספרותית מתורגמת, מסה עמוסה ונרגשת של מרינה צווטאייבה על מהות האמנות בכלל והשירה בפרט. והספד לסופר ס' יזהר, בסגנון שהוא מחווה לפרוזה שלו, הספד שהוא קצת סיפור והרבה מסה אישית. היתר סיפורת נטו. אין שירה. פורמט החוברת כמו מכוון לומר: אני סיפורת, לא שירה: הוא נמוך ורחב מאוד. כמו ספר רגיל שסובב על צידו, ואפילו רחב יותר. נותן מקום לשורות ארוכות, כ-16 מילים בשורה מרווחת באותיות גדולות למדי ושחורות היטב ונוצצות באור, ולצידן עוד שוליים רחבים. וכל זה הוא רמז לריתמוס השוטף והנוהר של פרוזה. ואולי גם קצת מכריח את הקורא להתעכב בראשית כל שורה ארוכה ולוודא שהוא בשורה הנכונה, ובינתיים להרהר ולעכל. לא להיחפז. לקרוא כמו שקוראים שיר. ובכן, סיפורת? פורמלית, כן. למעשה, 'אשמורת' הוא המשכה של השירה באמצעים אחרים. השלמה ל'משיב הרוח'? ובכן, 'אשמורת' הוא, בהגזמה כמובן, 'משיב הרוח' בלי ניקוד ובשורות ארוכות ארוכות.
"ידי היתה בשיערך לפרום כולך וידך צובטת עורי לפוגגני חלום. בחצר עמד ריח גויאבות צהוב שאפשר לאהוב או לשנוא והבית לא קרס כי קורותיו ואבניו נצמדו אשה אל אחותה". זה שיר בפרוזה. כך נפתחת החוברת. כך מתחיל סיפור שכולו במתכונת זו. סיפור יפהפה, דורש שתי קריאות, עדין ושברירי ונוגע בחוזקה אל לב מהותה של הזוגיות. סיפור של סיוון הר-שפי. כמעט עד לסופה של החוברת שולטת בכיפה הליריות. ואיתה, או במקומה, אי אלו מבנות בריתה: רשתות צפופות של דימויים ומוטיבים חוזרים, התמקדות בסמל ובמסמן, מְסִיכה של ההזיה אל תוך המציאות, בנייה של הסיפר בשברים.
מידה מסוימת של ריאליזם משתרבבת אמנם לכמה מהסיפורים. אחד מהם הוא 'המחט', הֲפוגה משובבת ברצף הפיוטי והכבד-משהו של הקובץ, שמספק דווקא הוגה הדעות משה מאיר. גם אצל מאיר יש אפיזודה סוריאליסטית, של עין הנשפכת מהפרצוף ומשקיפה לבדה לרגע על ההתרחשות. הריאליסטי ומלא-ההיקף שבסיפורים הוא זה הנועל את הקובץ, 'ההספד של אגרנט' מאת ינץ לוי. במשפטיו האחרונים, אלו האומרת דָלִינקָה אלמנתו של אגרנט, מעניק סיפור זה לחוברת אקורד נועל ההולם את פואטיקת השבר והשתיקה שלה: "השמיים הם המפלט שלי מכל הדיבורים מסביב. אין שום דיבור שיכול להכיל את מה שקרה. את מה שקורה. כל דיבור מיותר".
אולי נדייק, לצורך הניסוח של המניפסט המדומיין של 'אשמורת', ונשים בפי העורכים משהו כזה: "סיפורת לירית אנו מבקשים. סיפורת שהמציאות, ואפילו הנוף, ואפילו חטאות הנעורים (ראו הסיפור 'ילדים' מאת העורך הראשי), יהיו בה כולן השתקפות בת חלוף של האיתן: הלכי הנפש, הרגש. ואם לא ליריקה, הבו לנו אוונגרד. הבו לנו נסיינות. ראו את קטעוני 'המופע הנסתר', ספרו החדש של אורי אלון, ששיבצנו בחוברת. כזה ראו, אבל אל תקדשו. המציאו משהו אחר (הקשרים יהודיים יתקבלו בברכה!). אתגרו את הקוראים. תנו להם משהו שהם לא ראו עדיין. כתב עת הוא מתקן ניסויים. הירא ורך הלבב ישוב אל ביתו ויקנה ספר".
יאמר האומר: ומי ייתן פֶּה למתרחש? להווי? לחברה? ליהודיות-הישראלית החדשה כפי שהיא? מי יספר לנו סיפורים עם עלילה דשנה ומתקבלת על הדעת? מי ימלל גבורות ישראל? מי ידובב את האור הנגלה? ומי יצחיק ומי יצחק, ומי יכה בשוט ביקורת? רבותינו, אנשי שלוש האשמורות האפלות, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית! ויענה העונה: אדרבה, יקום נא כתב עת אחר, יקראו לו נניח 'שעה זמנית: עוד כתב עת לסיפורת יהודית-ישראלית', ויצרף את קולו למקהלה. לא שאין כתבי עת כאלה כבר עתה, בעלי מידה כזו או אחרת של דגש "יהודי". והחפץ בכל זאת בכתב עת מהודר, בעל מראה יוקרתי לא-בלי-צדק, לסיפורת יהודית ישראלית פיוטית לירית אוונגרדית, הנה לו, תמורת 60 שקל לגיליון ו-100 לשניים, אשר ביקש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה