על שני לקסיקונים לדיבור ישראלי, אחד רציני ואחד פחות

הלקסיקון של החיים: שפות במרחב הישראלי / רוביק רוזנטל / כתר, 272 עמ'

אבא שלך לא זגג: סלנג בניחוח נוסטלגי / דיוויד סלע / מודן, 193 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע בעיתון מקור ראשון ב-2007

לאחר שתיעד ב'מילון הסלנג המקיף' שלו את הזרם המרכזי של הסלנג הישראלי, עובר רוביק רוזנטל לתיעוד מה שהוא מכנה "שפות משנֶה לא פורמליות שהתפתחו בחברה הישראלית". שפת משנה היא כדבריו "אוצר מילים וביטויים המיוחדים לאוכלוסייה מסוימת או לתחום מסוים". רוזנטל עשה את זה כמו שהוא יודע: מקיף ומצחיק ועסיסי. עזרו לו שורת "יועצי תחומים", לצד המוני בית ישראל המעדכנים אותו בעזרת מדורו הלשוני ב'מעריב', ואף המעצבת תמר קלנר-בוקי תרמה איורים וטיפוגרפיה מבריקים בעידונם – והתוצאה נהדרת. דיינו גם אילו היה הספר רק זה: תיעוד נאמן ומחויך של השפות הישראליות המדוברות, להנאתם של חובבי התחום, עם הסברים על מקורם של המונחים ודרכי התגלגלותם.

אבל הספר, באופן כמעט מפתיע, הוא יותר מזה: הוא גם ספר שימושי. כלומר, הוא לא רק לסקרנים, אלא גם לשרדנים. הוא מילון מילוני מאוד (ראה הפרק על תרומתה של שפת הגששים), שכן השפה הלא רשמית, זו שמחוץ למילונים האחרים, מבלבלת וקשה לא פחות מהעברית התקנית. לו רק יכולנו לשאתו בכיס, או באיזה גאדג'ט נייד, אל המוסך ובית הקפה וחנות הבגדים, היו נחסכות מאיתנו הרבה מבוכות. זה לא היה צריך להיות כך, שהרי אדם אינו חייב להכיר שפות-משנה שאינן שלו, אך המצב הוא שרבים בטוחים שהמונחים המשמשים אותם ביומיום ידועים גם לכל הזר הקרב. המלצר בבית הקפה בטוח שהלקוח יודע שאייס קופי וקפה קר זה לא אותו דבר. המוסכניק המטפל בדליפת דלק אינו מעלה על הדעת שבעל הרכב מתפלא על איזה טנק הוא מדבר. והסועד התוהה למה מתכוונים כשמציעים לו דוֹגי בֵּג, או מה עושה סלט שפנים במסעדה צמחונית (ההסבר בספר), הוא, בעיני המלצרית, בעל מוח של ארנבת.

לעומת אלה הסבורים ששפת-המשנה שלהם היא נחלת הכלל, ישנם אלה שכל עניינה של שפת-המשנֶה שהם מפתחים הוא שתהיה בלתי מובנת לזרים. אלו הם בעיקר הרופאים, שאומרים למשל על חולה שהוא סובל מג'י-אם-ג'י, ראשי תיבות של גורנישט מיט גורנישט. ובתווך ישנן שפות המשנה שאינן מנסות להסתיר ואף אינן מתיימרות להיות מוכרות לכול, אלא חיות וקיימות, ומעידות לעתים קרובות על יצירתיות והומור (דיאטת כרפס אינה סוג נוסף של דיאטת חסה אלא ראשי תיבות ל'כלל ראשון פה סגור', עפולה היא כידוע החור שבקצה הסרגל, ופֶּרלין הוא חייל אהוד וחביב). וישנה גם, פשוט, השפה הישראלית המדוברת הלא רשמית, ואיש אינו בקיא בה במאה אחוז. אני, למשל, למדתי כאן באיחור מביך ש'סינמה בלש' היא לא סרטי בלשים אלא אירוע שאפשר לצפות בו חינם.

מול השפע הזה, שעמדנו על אפס קצהו, יהיה קטנוני למנות את ליקוייו השוליים של הספר. למען הקטנוניות הטובה, נציין כמה. פחות מדי מילים נוקדו, והניקוד שישנו עשוי לעתים להטעות (שכיח במיוחד קמץ במקום פתח). הגדרות רבות תמציתיות מדי, וכמה מהן מפספסות מורכבויות. מסיבות אוטוביוגרפיות בלטו לעיניי טעויות הקשורות לעולם הדתי-לאומי. 'דוס' הוא, כפי שכותב רוזנטל, הגדרה-עצמית אירונית של בני המגזר, אבל הוא משמש בפיהם בעיקר ככינוי לאלו שקפדנותם הדתית יתרה – ומובן זה נעלם מעיני המחבר. 'נוער הגבעות', בניגוד לדבריו, אינו זהה לדור השני של המתנחלים. ואשר למילון הסטריאוטיפים שבפתח הספר: נכון שהביטוי 'ימין סהרורי' לא תפס בציבור, והביטוי המנוגד 'שמאלנים', שמשום מה נורא מעליב את רוזנטל, קנה אחיזת קבע – אבל חסר ברשימה 'ימין קיצוני' הפוגעני שתפס חזק מאוד, ומודבק בפי כל דרדק לכל המצוי ימינה מ'קדימה'.

בלי קשר, אך במועד סמוך, הופיע הספר 'אבא שלך לא זגג' של דיוויד סלע, המלקט ביטויי סלנג משנות החמישים-שישים-שבעים. הספר קליל מספרו של רוזנטל, אך פיזית כבד ממנו, שכן הוא מודפס על נייר כרומו משובח. ועל מה המהומה? על 89 ניבים חביבים, שיכולים היו כולם ביחד להיכנס יופי לכפולת עמודים אחת בספר של רוזנטל – אך כאן זוכה כל אחד מהם לכפולה משלו, עם קריקטורה מבדרת אך מוגדלת לעייפה מאת אמי רובינגר, ועם הסבר הכתוב בגופן קומיקס ענק והנזהר ממחויבות יתרה לעיגון תקופתי.

הספר הוא מוצר חביב וחיובי הממלא את הצורך במתנת חג אוורירית ומבודחת, אך לא צרכים אחרים. יש בו ניבים שאכן התיישנו, לעתים משום שהתבססו על חומרי-מציאות שהתכלו, כמו 'אוכֵל במטבח הפועלים' (עני), 'שנעשה לך יום סרט?' (חלופה ל'שנרחם עליך?') ו'כמה סיפולוקסים קיבלתם?' – אך גם ניבים שהשמועות על הפיכתם לנוסטלגיה הן מוקדמות. 'שברו את הכלים' ו'מקשקש בקומקום' עוד בתוקף, וכך גם 'לא שווה מיל' שרק המיר מיל בגרוש או באגורה.

סלע, המקדיש את זמנו הפנוי ל"שימור התרבות הישראלית", מקדים לספר דברי פתיחה הנראים כפרודיה על השפה הישראלית העכשווית, זו הלוקחת את עצמה ברצינות איומה. "כתבתי את הספר הזה ממקום של אהבה רבה לשפה העברית... עבודת הכתיבה הרחיבה את לבי והעצימה את תחושת השייכות למקום הנפלא הזה תחת השמש". רוזנטל היה עושה מזה מטעמים; ואילו סלע יביט בעוד שנים אחדות בגעגועים על 'ממקום של', 'הֶעֱצימה' ו'נפלא' שלו, ויקדיש להם שישה עמודים באלבום הנוסטלגי הבא.