יום שישי, 30 ביולי 2010

סבאים בני מאה: יום הולדת משותף לסבא מצד האב ולסבא מצד הלב

הם נולדו בפולין בהפרש של יומיים והקדישו את חייהם לתקומת ישראל בארצו. אחד היה חקלאי וקצת משורר, אחד היה משורר וכמעט חקלאי, ושניהם היו אופטימיים חסרי תקנה. צור ארליך חוגג יום הולדת מאה לשני אנשים שעיצבו את זהותו – סבא אברהם ונתן אלתרמן
מאת צור ארליך.
פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בה' באב תש"ע, 16.7.2010, בכותרת "סב לאין קץ".


חגית ריטרמן צלצלה: "אלתרמן. רשת ב'. מדבר בקולו. מהר". ותכף ניתקה, שנספיק שנינו לשמוע. זה נוהל אזעקת אלתרמן שלנו. לא בכל פעם שמישהו אומר ברדיו משהו על האדמו"ר, כפי שהוא מכונה בינינו בחצי חיוך, הנוהל מופעל, אלא כשיש חשד שעומד להיות משהו מיוחד. לעתים קרובות הדלקת הרדיו מולידה מפח נפש: באיזו חוצפה גונבים לי ככה את האלתרמן שלי. כי מה לעשות, אלתרמן הוא המשורר האישי והפרטי של כל כך הרבה אנשים, וכולם עושים בו כבתוך שלהם. יש כאלה שעושים ממנו שלום עכשווניק שהשתגע בסוף ימיו כשעמד בחזית 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'; יש כאלה שעושים מהשתייה ומחיי המשפחה הלא בריאים שלו את העיקר; יש כאלה שסתם לא מבינים; יש שמקריאים את שורותיו, שורות השירה הכי שירית שיש, כאילו היו פרוזה; ויש בעיקר הרבה בנאליה. אבל כל האזעקות המתסכלות מהעבר היו שוות בשביל זו של אותו יום שישי בתחילת האביב השנה, בתוכניתה הזכורה לטוב של ליאת רגב: נתן אלתרמן מדבר.

[והנה, כעבור כמה שנים, הקלטה אחרת של אלתרמן, נאום מימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. "מה פירושה של מדינת ישראל בלי ארץ ישראל ובלי קיבוץ גלויות? האם משמעותה של מדינה יהודית כזאת היא באמת מדינה יהודית?]


המשורר ברח כל ימיו ממיקרופונים, לא התראיין (למעט בידי עצמו, בפואמה שלו 'חגיגת קיץ'), רק לעתים נדירות נאם ברבים, וכשהתרגש גם גמגם. והנה מתברר שלאחר בכורת מחזהו 'כנרת כנרת' בדצמבר 1961 אמר כמה מילים על חלוצי העלייה השנייה, ורשמקול הסלילים קלט. החלשתי בטובן של גבירות הבית הקטנות את הגן של דודו, החדר של חני, החצר של פופיק, הבית של פיסטוק או מה שזה לא היה, ושמעתי לראשונה את הקול של נתן. קולו, קולו הפיזי, של האיש שנתן לנו קול ודברים; קולו של האיש שנשא את קולה של ארץ ישראל הנבנית, את קול ההעפלה והמלחמות ומגש הכסף ובאה מנוחה ליגע; קולו של האיש שדובב את העברית המקומית, הטבעית, המלרעית, הססגונית, המשויפת, השרירית – – קול המשמיע עכשיו עברית מכוּוצת לוע, עברית מתובלת בשרידי יו"דין מיותרות, עברית עם ל' לחה המבוצעת בלשון מקופלת הדבֵקה לחֵך. הקול הזה מוכר לי. מוכר מאוד. הרי זה סבא!

סבא אברהם. אותו קול. אותו מִבטא. עברית פולנית של אנשים שזָקנו כשֶנַער הייתי. אחרים ישמעו בקול הזה דג מלוח עם ציר ובורשט אחרי צימעס. אני שומע בו את סבא: ארץ ישראל הנטועה והמזמזמת והמבושמת. קול של פריחת הדרים, ודבורים טסות, וחלת דבש ישר מהכוורת, ומנוע של טרקטור אדום שרגבי חמרה תקועים בחריצי גלגליו הגדולים, וזמירות של ליל שבת ושירי רחל. אז זה, מתברר, גם הקול של נתן אלתרמן, קולם של קפה כסית והתיאטרון הקאמרי ומערכת 'דבר' ברחוב שינקין, קולו של העלם בן ה-28 שכתב שורות פלא כגון "לראותך ולזכור: צל ריסייך שלֵו./ לָך לִבֵּנו חדש ומזהיב כמוֹלָד./ אם השיר העצוב לחבקֵך יישלף,/ בִּלטיפה תכבִּיהו לאט", קולו של הנביא בן השלושים שהמהם אולי באוזני עצמו את השורות הנצחיות, הקדושות, שעֵטו שתת, שורותיה של 'שמחת עניים'.

ולמה לא, בעצם? למה שלא יישמעו אותו דבר? הם היו פולנים. הם ועוד הרבה מבשרי-ישראליות ששרו "בהרים כבר השמש מלהטת" בגרון ניחר – ובמבטא פולני. נתן אלתרמן נולד בוורשה, בירת החינוך העברי והספרות העברית של הזמן. הוא ברח עם הוריו לרוסיה, ואחר כך למולדביה, עוד כשהיה בן חמש, בשל מלחמת העולם הראשונה. ארצה עלה בן 15. אברהם ארליך נולד בעיירה זַוויֶירְצָ'ה, 250 קילומטרים דרומית-דרומית-מערבית לוורשה, קרוב יותר לקטוביץ (ולכפר שנקרא אז אושוונצ'ים), וגדל שם עד שהצליח, בן 22, לעלות לארץ ישראל באשרת תייר למכבייה הראשונה. שני יהודים ציונים מאוד, ממשפחות של חסידי פולין, האחד הוריו חילונים מבני חסידי חב"ד והשני, סבא שלי, מבית אדוק של חסידי סוכצ'וב. בן דוד שני של האדמו"ר. כלומר, של האדמו"ר מסוכצ'וב, לא של האדמו"ר מעיר היונה.

הדמיון ביניהם רב אף יותר. האחד, אלתרמן, משורר וקצת חקלאי, ואילו השני, סבי, חקלאי וקצת משורר. ולמעלה מכול: שניהם בני אותו גיל. שניהם נולדו באותו שבוע. נתן אלתרמן בתשעה באב תר"ע, ואברהם ארליך יומיים אחר כך, בי"א באב. מאה שנה בדיוק ימלאו השבוע להולדתם של שניהם. אז פלא שהם נשמעו אותו דבר?

*

דוד שלי, מבניו של סבא אברהם, היה מודע היטב ליום ההולדת המשותף. ניגשתי אליו לאחרונה לברר איתו את יום ההולדת המדויק של אביו, אם אכן י"א באב או אולי זה היה בעצם י' או י"ב, ומי יודע אם לא ט', שכן באזכרה האחרונה העלה השגות בסוגיה. הוא מיד אמר – אה, אתה בטח כותב על יום ההולדת המשותף של אבא ושל ההוא שכתב כמה חרוזים.

ככה זה. יש אנשים עם המון שכֶל שאף פעם לא יבינו. וגם אנשים אחרים, ששירה מדברת אליהם יותר, בטוחים שאלתרמן שלי הוא זה של 'הטור השביעי' העיתונאי, שאמנם חביב עליי ומצחיק אותי ומבכה אותי ובדרך כלל קולע אל מה שנראה לי ממרחק השנים כהכרעה המוסרית ביותר – ואינם משערים שהאלתרמן שהוא שלי באמת הוא קודם כול הליריקן הענק מ'שירים שמכבר', מ'עיר היונה', מ'חגיגת קיץ'.

ואיך אפשר בכלל שמישהו יבין משהו? הרי גם אני במעט השכל שלי איני מבין כיצד איש אחד שנולד לפני מאה שנה, כשהשפה העברית רק החלה להדביק מאות שנות קיפאון, הצליח לעשות מה ששום משורר בשום שפה לא הצליח – להיכנס אל תוך נופי הנפש הפרטיים שלי, הייחודיים לי ומסתבר שלעוד אלפים ורבבות, נופים שהם אני והם חשוכים ברובם גם ממני, ולמצוא את המתָגים שיאירו לי אותם באור יקרות; לברוא עולמות מלאים שהם האנטי-חומר, הזיקוק המוחלט, ההטמרה אל מעבר לסף, של העולם האמיתי שלנו; להפיל אל עולמנו הזה המודרני דבר נבואה קורן ומבהיל ואופטימי עד כלות, תחנת כוח רדיואקטיבית של חוסן מוסרי, הלוא הוא הפואמה 'שמחת עניים'.

וקשה מכך – איך ייתכן שכל זה כל כך אמיתי וגם כל כך כל כך יפה, יפה עד בכי? אולי מפני שריבוא הגוונים והצלילים, לגיונות האימאז'ים ומצבי הרוח, הכדור הענק הזה של הזיקוקין די-נור, יוצאים כולם מגרעין אחד, מהשקפת חיים אחדותית ומוצקה ונועזת: תקווה ואמונה בטוב ובכך ש"לא הכול הבלים והבל", תקווה הבאה מתוך פיכחון עמוק ושומרת נפשה מן האשליה. האישי והפוליטי של אלתרמן כאחד, חמדת החיים שבשירתו הלירית והאופטימיזם נטול האוטופיה של כתיבתו הציבורית – שניהם באים מהגרעין הזה. הוא המחבר בין שירים ובתים שלמראית עין שונים זה מזה תכלית שינוי.

למשל, הנה לנו שני בתי-שיר שבמרכזם מושג ה"דרך". האחד מתוך 'איגרת', מהליריקה האישית של 'כוכבים בחוץ': "לַדרך השוקעת המסע אכינה./ באווירה הקר והעָרב לַחֵך/ לאדמתי אומַר –/ את מגעִי זכרי נא,/ אני היד אשר הושטה אל לִילָכֵךְ". ולעומתו בית מ'המחתרת', מתוך המשא האתי-לאומי של 'שמחת עניים': "יום חירות, אם רחוק תרחַק עוד,/ אם על דרך רבה ניפול,/ לוּ את לובן צחוקך נצחק עוד/ כעצמות שיירה בחול". בשני אלו אותו שילוב עצמו של פיכחון, כמיהה ותקווה.

בשבילי השירה הזו היא פלא. היא סערה. היא כוח. היא אחת ויחידה. היא... נו, הרי את כל זה הוא אומר כל כך יפה בעצמו, ב'פגישה לאין קץ'. בשיר המוכר הזה המשורר פונה למישהי אחרת, כנראה בכלל אל המוזה, אבל הוא מבטא להפליא את מה שחשים כלפי שירתו של אלתרמן כל אותם אנשים היוצרים את הנתון המופיע במשאלים, שנתן אלתרמן הוא המשורר העברי האהוב ביותר.

השיר מתחיל כידוע בפסוק "כי סערת עליי, לנצח אנגנך". זו הפגישה הזו, הפגישה לאין קץ, עם שירת אלתרמן. פגישה של פעם אחת שהיא תמיד, פגישה המשבשת את כל השגרות והתוכניות. "שווא חומה אָצור לָך, שווא אציב דלתיים!", כלומר שום היחסמות לא תעזור לנו, גם אם נרצה להפגין פלצנות של טעם יעני גבוה הבז לשירה המדברת אל הלב ואל האוזן. "תשוקתי אלייך ואלַי גנֵך", אבל יותר מכך את מעיפה אותי אל עצמי בחבטה מבלבלת: "ואליי גופי סחרחר, אובד ידיים!".

בבית הבא מתברר כוח השירה הזאת – זו שהדיחה אותי ללמוד ספרות באוניברסיטה, זו שהינה הנציבה העליונה של האמנות. "לספרים רק את החטא והשופטת". וכמו שאמרנו, "פתאומית לעד! עיניי בך הלומות,/ עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,/ תאלמי אותי לאלומות", פתיינית אכזרית שכמותה.

מי שמפחד ממך, נסתדר בלעדיו. "אל תתחנני אל הנסוגים מגשת./ לבדי אהיה בארצותייך הלך". והשורות החורזות איתן, שפשוט מעידות בפני המלעיזים מהו כוחו הפיוטי של מִכְתם: "תפילתי דבר איננה מבקשת,/ תפילתי אחת, והיא אומרת: הא לָך!".

השיר הזה, הפתאומי לעד, ממשיך, עם עינות הלַיל, עם רחובות הברזל הריקים והארוכים, עם הכוכבים שנשארו בחוץ, עם התמונה הפנטסטית ההיא של הירח הלוהט כנשיקת טבחת, ולבסוף מדובב מפינו שבועת אמונים לשירה הזו של המשורר בן המאה, שבועה שלא תימור גם בעולם של צעקנות וזילות ואטימות: "ואני יודע כי לקול התוף,/ בערי מסחר חירשות וכואבות,/ יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף/ את חיוכנו זה מִבין המרכבות".

אלה הם השירים שכתבו לפעמים את חיי, את הרגעים הרגשיים ביותר שלהם, את המחוות הפנימיות של הבגרות הצעירה. הם ליוו אותי, מדוקלמים במוח, בימים של שפתיים נשוכות ובימים של שפתיים נשוקות. הם גם היו לי, כך השתדלתי, מצפן מוסרי, מופת לשיקול דעת, מורה דרך לאהבת עולם ואדם. וכמובן, שירי העיתון, שירי 'רגעים' ו'הטור השביעי', היו לי מורה לכתיבה – ואחר כך דגם שעליי לברוח ממנו במאמץ מכוון.

*

יש לי שלושה סבים מפולניה. ראשית סבא מצד אמא, אברהם ליב אייזנברג המכונה סבא אריה. יליד סטניסלבוב שבגליציה, היום בתחומי אוקראינה. אשתו סבתא פרומה נדחתה מקיבוץ בעוון חוסר פרודוקטיביות, שכן נשאה ברגלה פציעה מפוגרום בשלהי מלחמת העולם הראשונה. לכן הם חיו בתל-אביב והתפרנסו בדוחק אבל באופן פרודוקטיבי. סבא אריה היה הסנדק שלי בברית המילה, ונפטר כשהייתי בן פחות משנתיים.

ולצדו הסבים שנולדו השבוע לפני מאה שנה. סבא מצד אבא, אברהם ארליך, סבא של שדה ומִכוורת וספר. כשהייתי בן תשע בערך, על סף היכולת לעבור מתחום ההשפעה של פינוקי סבתא לתחום ההשפעה של תורת סבא, הוא התחיל לשקוע. לפני 14 שנה הלך לעולמו. ולבסוף סבא מצד הלב, סבא מאמֵץ שלא על דעתו, סבא רוחני שנפטר לפני שניהם, שבועיים וחצי לפני שהוריי נישאו באביב תש"ל – אבל בַשורות שהשאיר אחריו הטמיע בי, בבגרותי, את כל ערכֵי האדם והיהודי שסביי האמיתיים גילמו בחייהם, חיי הגשמה ציונית.

הוא כתב לי את האופטימיות של "לא הכול הבלים והבל", ואת הלא-לַשָוְואיוּת של "כי יש למותנו שחר". הוא ניסח לי את היחסיות של "סופי הדרכים המה רק געגוע", ואת המוחלטות של "כי האב לא ימות, כי הוא אב לאין קץ, כי שאוֹלה יֵרד חיים". הוא ניסח לי את ערכו של הזיכרון במילים כמו "יען פי בעפר וּמְחָרְפִי שָׂחַק,/ יען פתע זָקַנתי כימי שמיים/ תן לי שנאה אפורה כשק/ וכבדה משֵׂאתה בשניים", ואת שבחי קלות הדעת של "התבלין הנפלא מני מלח:/ הלגלוג הַדַּקְדַּק על כבודנו, בני מלך". הוא צבט בי את התאווה לעברית ש"יש בה תג חידלון, יש זִכְרון אין-היות/ שנטוָה בחידוש היותה", ואת חמדת הארץ שבה "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת". ומעל לכול, הוא צרב בי, ולא רק בי כמובן, את התשוקה הגדולה אל העולם, "תשוקתי אלייך ואליי גנך" – ולצדה את זיקת הדורות שבין אב ובנו ובין סב לנכדו: "עוד עלייך כעב יֵרד זֵכר האב/ להזכיר ביום דין ופקודה,/ כי לבו שאהב ובשרו שכאב/ אחרונים בעולם לבגידה".

האב, כסמל לשלשלת הדורות שבתוך היחידה המשפחתית, הוא התגלמותו של עמוד התווך האלתרמני, הכל כך לא אופייני למה שנהוג לחשוב על שירה מודרנית: הבינה, שיקול הדעת, האחריות. "זה אביך. זה אביך על מיטת הברזל./ את ניגַשת אל חֶשכת פינתו./ ויראך לבלי שוב. ויחזַק מברזל./ ולא נסתתרה בינתו". זה הבית הראשון ב'קץ האב' שבתוך 'שמחת עניים'. "עוד לוחש הוא: אֵל, נפש נצור. הוא לוחש: אל, נצור את הדעת", אומרת השורה האחרונה בשירו ההמנוני המאוחר יותר, 'האב' שב'שיר עשרה אחים'. אבל זיקת אב ובנו, דור לדור, היא גם משהו קדם-הגיוני, קמאי, בסיסי מכל בסיס. כאמור ב'חושך' מתוך 'שירי מכות מצרים': "בכורי, בכורי הבּן, לא יפרידנו חושך,/ כי אב ובנו קשורים בעבותות של חושך./ בעבותות חרון של בכי עיוור וחם/ אשר לא פה נטוו ולא בזה סופם".

אבות, סבים, בנים. אמהות, סבתות, בנות. זו כל החוכמה. לכן כל הסבאות הזאת כאן. סבא אברהם שהיה סבא, וסבא אלתרמן שאמר מהו סבא. סבא אברהם שהלך להקים מושב ולנטוע פרדס ולהיות כולו רגב בין רגבים, מעדר בין מעדרים, לקיים את תקומת ישראל בגופו ולהניח את פיתוח יצר הכתיבה והחריזה והעיתונאות שפיעם בו – וסבא הצללים נתן שלמד הנדסה חקלאית בצרפת, אך לאחר כמה ימי עבודה בשדה החליט, כמוני בעצם אבל בגדול, להתקיים מן הכתיבה, ומאז והלאה נתן בתקומת ישראל את נשמת השיר והֵקים בה רוח.

נתן אלתרמן היה חוליה בשלשלת דורות. בנו של חלוץ החינוך העברי יצחק אלתרמן, אביה של המשוררת והשחקנית תרצה אתר, סבו של המוסיקאי נתן סלור המלחין ומנחיל את שירי סבו. בדור של מהפכות וקטיעת שורשים, של שלילת הגלות והתכחשות למסורת, כשחבריו מימין פנו אל הכנענות המתכחשת לעם היהודי וחבריו המשוררים באגף השמאלי, הדומיננטי כבר אז, נהו אחר "עולם המחר" הסובייטי, עמד אלתרמן על ערכה של ההמשכיות. הוא הצדיע לחוכמת הדורות היהודית, ובכלל זה לדת היהודית שהוא עצמו לא שמר את מצוותיה. הוא ביקר בסאטירות נוקבות את יהודי ארצות הרווחה שלא עלו ארצה – ועם זה התנגד למחיקת זכרו של העבר הגלותי, ואפילו למדיניות כור ההיתוך של המנהיג הפוליטי הקרוב אליו, דוד בן-גוריון.

אלתרמן בחר בדרך הציונית המרכזית, ורוב שנותיו הדבר התבטא בהזדהות עם מפא"י ועם הזרם הממורכז של תנועת העבודה – זה שלהבנתו של אלתרמן נטל על שכמו את מרב המעשה הציוני בהתיישבות ובהגנה. כשפרש ממפא"י פלג ניצי-ממלכתי, רפ"י, בראשות בן-גוריון, אלתרמן הלך איתו. בבחירות 1969, כשרפ"י ושאר פלגי תנועת העבודה התמודדו ברשימה משותפת, 'המערך', אלתרמן כבר לא היה שם. הוא קרא שלא להצביע למערך, שכן חלקים גדולים בתוכו התנגדו להתיישבות מעבר לקו הירוק. במאמר ערב הבחירות גזר גזירה שווה בין ההתנחלות לבין הקמת היישובים של העלייה הראשונה והשנייה. "אין כיום ל'סעיף ההתנחלות' משמעות אחרת ופירוש אחר. פירושו: 'בניין הארץ'. וכיום נבדלת משמעות המושג הזה ממשמעותו בימי הביל"ויים והעלייה השנייה רק בכך שכיום הדבר דוחק יותר ודחוף יותר".

*

אברהם ארליך, פולין, 1931. שנה אחרונה לפני שנעשה חלוץ כפרי עם קסקט ובלי פוזות למצלמה. הפנים הם, בדיוק מופלא, גם הפנים שלי, נכדו.
גם סבא שלי אברהם הלך בדרכי אביו, וגם הוא מצא שביל זהב אידיאולוגי לממש בו את זהותו היהודית המסורתית, את מאווייו הציוניים ואת אהבתו לארץ ישראל. אך זו הייתה דרך אחרת משל משפחת אלתרמן: הדרך הדתית-ציונית של 'הפועל המזרחי'. סבא לא נטה ממנה מעולם. כשזקנתו הותירה לו רק את הזיכרונות מתקופות רחוקות הוא כמעט הצביע בטעות לחד"ש, כיוון שו' הייתה בשנות החמישים האות של הפועל המזרחי.

הוא היה התגלמות חיה של תורה ועבודה. ראשו בעמקי הכרכים הגדולים של התלמוד שחיכו לו מדי יום בארון העץ, וידיו ברגבי אדמתו של הפרדס. הוא היה ממקימי כפר-פינס, מראשוני המושבים הדתיים, ב-1933, ומאז הוא ואשתו זהבה זינקו לכל פרויקט לאומי חדש: הוא היה מפקד האזור בהגנה, נסע לתקופה ארוכה ללמד עולים חדשים חקלאות, והיה בן בית אצל עולי תימן שהשתכנו בירכתי הכפר, בעוד סבתא מחזיקה את המשק לבד כשצריך ומלינה ומזינה בביתם הקטן כל דכפין ועולה ונזקק.

פה ושם חיבר שירים. שיריו המעטים שראיתי נוגעים כולם לחזון הציוני-דתי. יש לו שיר של פעמי משיח, שיר בלשון מרוממת ולא מחורזת, המדובב חייל במלחמת ששת הימים שרואה את הר הבית ממזרח. הוא נכתב לזכרו של בן כפר-פינס שלחם בירושלים ונהרג לאחר זמן בתאונת טרקטור. שנים רבות קודם לכן, כשסבי היה כבן עשרים, הוא ואחיו הצעיר נחמיה ערכו עלון ציוני בעיירת מגוריהם. הם כתבו את כולו בעצמם, בכל מיני שמות עט. בתקופה ההיא הם חיכו לסרטיפיקט, רישיון עלייה משלטונות המנדט.

אז כתב את 'סרטיפיקט: מעין פליטון': "כל ימיי חלום חלמתי/ והדרתיו ברוב פאר./ בו הָזִיתי עת נרדמתי,/ בו הגיתי בהיותי ער.// הבה את חלומי לכם אגלה,/ את החלום ואת הפתרון:/ תעודת ישראל אמלא/ על ידי שיבת ציון.// הלא זה תפקיד ישראל/ ותעודתו הזהורה:/ לחיות חיי צדק ויושר,/ חיי תורה ומסורה.// ונוסף לזה עוד תפקיד –/ לעבוד, לעמול וליצור/ ולבל להיות פרזיט/ החי על חשבון ועבודת זר [הקמץ של "זר" מבוטא בהגייה האשכנזית כמו חולם שלנו, ולכן "זר" מתחרז עם "ליצור"]. ועל כל אלה נוסף בי/ עד אין קץ אמונה ואהבה/ לכל בני עמי ולארצי/ ולשפתנו המוזהבה.// ותמיד הייתי נכון/ וכחייל בחזית אעמודה/ לִגְשום זה הרעיון,/ רעיון תורה ועבודה.// ובכדי להגיע למטרה/ ולשים ארצה ישראל אורחי/ נסעתי לקיבוץ הכשרה/ על ידי החלוץ המזרחי.// שישה חודשים שם שהיתי/ וקיוויתי כי עוד מעט/ ולאישור מהמרכז הנה זכיתי/ ואקבל גם סרטיפיקט.// לגזירת אי-עלייה מלאתי שחוק/ כי למי זה עלה על הדעת/ כי הממשלה הבריטית תעשה לחוק/ לבלתי תת סרטיפיקט". נכון, זה לא אלתרמן, אבל כשהם היו בני עשרים גם אלתרמן לא היה אלתרמן, אלא פרח-שירה כבד פה וכבד לשון וכבד עט. מה היה אילו החליט סבא, כמו אלתרמן, להתמסר לעט במקום לאֵת?

סבא לא היה במפלגה הנכונה, ולכן מעולם לא קיבל סרטיפיקט ועלה לבסוף באופן בלתי חוקי. הסיפור חזר גם בהקמת כפר-פינס: הסוכנות לא ששה להקצות אדמות לגרעין שאינו משתייך למחנה החילוני-סוציאליסטי. מספרים שכמה חבר'ה באו ללשכה של מנחם אוסישקין בירושלים ונעלו אותו בתוכה עד שאמר רוצה אני. קשירת ידיהם של החלוצים שמחוץ לתנועת העבודה מלמדת על הצד התמים, אם לא האירוני, במחשבתו של אלתרמן הצעיר שתנועת העבודה היא נושאת הדגל של המעש הציוני, מחשבה שהניעה אותו להצטרף אליה. נושאת הדגל? חוכמה גדולה לשאת דגל שחטפת מאחרים.

*


פסח תשל"ט (1979), כפר-פינס. סבא אברהם נוהג בטרקטור, וארבעה מנכדיו בעגלה.
 מאחור, מימין לשמאל: אני (בן חמש), יואב רופא.
מלפנים, מימין לשמאל: חלילנית הקאמרטה אסתי רופא ברגע מכונן, אחי אריאל ארליך.


סבא אברהם אהב לשיר, ושר בקול שנשמע כמו הדבש שייצר במכוורת, והשירים היו שירי ארץ ישראל הנבנית בעמל, להיטי החלוצים של שנות השלושים והארבעים. במיוחד של רחל. בבית הכנסת במושב הוא שימש חזן בהזדמנויות חגיגיות. לחנים מסוימים שימשו אותו בשתי הזירות, בפרדס ובעמוד התפילה. "שן בני, שן במנוחה, אל נא תבכה מרה... בוערת הגורן בתל-יוסף" באותה מנגינה של "כי הנה כחומר ביד היוצר" בתפילת ליל כיפור. "בן לו היה לי, ילד קטן" בנעימה זהה ל"הבן יקיר לי אפרים" בבוקר ראש השנה. מתוך מודעות היסטורית אינטואיטיבית הוא גם הדביק לקינה על הרוגי מלכות ביום כיפור את הלחן של "שריפה אחים, שריפה", וקבע את הפטרת יום העצמאות בישעיהו יא עוד לפני שהרבנות חשבה על זה.

סבא של בית הכנסת לא היה סבא-הילדים הרך של שאר הזמן, אלא מתפלל קפדן. שומר לבל נדַבר בשעת התפילה, משגיח שנבטא את כל המילים בשפתיים. עד היום סבא ז"ל הוא האדמו"ר של המשפחה. בקרב אחדים מבניו, "כך היה עושה אבא" או "זה מנהג כפר-פינס" תוקפם כמעט כמו "נהגו ישראל ואין להקל" בבתים דתיים אחרים. באשר לדיבורים בתפילה אולי הוא לא לגמרי הצליח לחנך את כולנו, אבל במשימת העל, להקים שבט שילך בעקבותיו, הוא הצליח באופן כמעט מוחלט. הוא החליט, בניגוד לרוב רובם של אחיו שעלו ארצה, לשמור תורה ומצוות ומנהגים וסייגים גם בארץ ישראל, וההחלטה הזו היא ששרטטה בקווים נחרצים את המסגרת החדה מדַי שנולדתי אליה.

יואב שורק, בראיון עמו שפרסמתי פה השנה, תיאר פחות או יותר את המסגרת הזו. "אנשים שגדלו בתוך החברה הדתית הקטנה והנרדפת למדי שהייתה פה בראשית המדינה, האתוס המכונן שלהם היה המאבק הדתי-חילוני, הרצון לשמור שאף אחד מילדינו לא 'יוריד את הכיפה'. דבר ראשון שהם ישאלו על אדם שהם שומעים עליו יהיה אם הוא דתי או לא דתי".

חשוב להבין: לפחות במקרה הזה, זו מסגרת נוקשה מבחינת קביעת הזהות, אבל פתוחה להשפעות תרבותיות – כגון, כאמור, שירי הזמר הישראליים – ורחוקה ממרוץ ההחמרה ההלכתית, ה"צניעות" ו"דעת תורה" של ימינו. סבא לקח אותנו, למשל, לבריכה בפרדס-חנה ולחוף קיסריה ולא פילל שדור דתי-ציוני חדש ימצא בכך פסול.

שנות הילדות והחניכה שלי הן מתוצרת המסגרת הזו, אשר כור מחצבתה בהכרעותיו של סבא אברהם. מרגע שפתחתי את 'כוכבים בחוץ', בערך בגיל שיוצאים בו לעצמאות רוחנית, סבא אלתרמן (ומה שהוא מייצג) הצטרף אליה כמעצב זהות מרכזי. התשתית היהודית מבית סבא אברהם – עתה פחות מסגרת ויותר מַסָד – הייתה חיונית לקליטת השפע החדש.

אכן, אלתרמן נכנס אל חיי בהדרגה. בילדותי בקושי הכרתי אותו. אספר משהו על תחפושות. בפורים של כיתה ג' או ד' התכוונתי להתחפש לאלטע-זאכן (מה שלא לגמרי יצא לפועל). דווקא השפעה מצד אמא, שגדלה בתל-אביב של ראשית ימי המדינה. שלמה בלס, היום מנהל 'לאטמה', למד בבית הספר שלי בעפרה בכיתה מתחתיי, ובדרך חזרה מבית הספר שאל אותי למה אתחפש. אמרתי שזה מתחיל ב-אַלְטֶ. הכיתה של שלמה בדיוק למדה שיר ילדים של אלתרמן על הגשם, ושלמה אמר "אה, אתה מתחפש לאלתרמן!". ואני, מה לי ולו. סתם איזה משורר שהקטנים למדו ואנחנו לא. לעומת זאת, לסבא אברהם דווקא התחפשתי פעם: בפורים של כיתה ב' התחפשתי לכוורן, בביגוד מלא ואטום ועם ציוד רדייה וכלי להדפת עשן לצורך הדיפת דבורים שנקרא מדף, כולם בהשאלה מסבא אברהם.

כי סבא שלי היה קודם כול סבא של דבש. הקול הניגוני, וחלות הדבש בפה, והדבורים המרחשות והמאיימות בחצר. כשהיינו מגיעים לשבת, היינו מקבלים את הנשיקה הגדולה של סבתא, ונשיקה מסבא עם ריח של דבש ועם הרבה עוקצים קטנים, דוקרניים ומלטפים.

גם שנים אחר כך, מבעד לערפל שאפף אותו באחרית ימיו, ניכרה אישיותו משכבר: המתיקות, המתינות, החיוך הפנימי, האופטימיות. זה היה הדבש שהקהה את עוקצו של החולי. לדבר איתו לא היה אפשר, אבל כששרנו איתו את השירים שאהב היה מתרגש עד דמעות, וכמו פָרץ לרגע את מסך החשכה זיק מסבא הישָן. ההתרגשות של סבא הייתה שוטפת גם אותי. הלא על כך כתב נתן אלתרמן לבתו ב'שיר משמר': "אולי האושר בָּך שוכֵן והוא דִבְשֵׁךְ,/ דבשך החם כדמֵי לבך ודמעותייך./ דבשך החם והכבד והחָשֵך – –/ הערב בא. יפה ממנו אין בינתיים./ הערב בא. הוא כבר החליף את השמיים".



הקליקו כאן למאמר מעניין של דן לאור על תאריך הולדתו של אלתרמן.

4 תגובות:

HaNcH אמר/ה...

שכן יקר שלי, רישגתני.
עושה אני כעת קורס על אלתרמן באוניברסיטה הפתוחה (כיוון שאנחנו באיטליה..) וכך הגעתי, בטעות- למאמרך.
קראתי בשקיקה ובהנאה את הכתוב!
חננאל.

שרה אמר/ה...

איזה יופי
אלתרמן ובמיוחד הסבא
אנחנו כמה חברות שמעונינות ללמוד אלתרמן
האם אתה יודע על מסגרת כלשהי שבה אפשר ללמוד אלתרמן בחבורה?
אשמח לדעת

שרה זלבסקי

צור ארליך אמר/ה...

תודה שרה.
למה כוונתך במסגרת המאפשרת לימוד בחבורה? האם את והחברות אינכן מסגרת לעצמכן? או שכוונתך למסגרת שתספק מנחה? אני מציע שנמשיך את ההתכתבות בעניין זה בדואל; כתבי אליי - te2311974@gmail.com

קמה שחם אמר/ה...

כתבה מרגשת ומיוחדת כלכך.. כנינה של סבא אברהם ואוהבת שירה וטבע החזרת אותי לזכרון ילדות רחוק של ריח הפרדסים בכפר פינס. תודה צור