מאת צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון', במוסף החודשי 'עמדה', גיליון תמוז תש"ע (הופיע בכ"ט בסיוון תש"ע, 11.6.2010), שעסק בשאלת הישארות יהודים ביהודה ושומרון במקרה של נסיגה עתידית. כתבה זו ביקשה לתת זווית היסטורית.
עשרת אלפים תושבים יהודים ב-32 יישובים בארץ ישראל מצאו עצמם במוצאי שבת, י"ז בכסלו תש"ח, כ"ט בנובמבר 1947, מתגוררים בשטח המיועד למדינה הערבית. תושבי הגליל המערבי, הרי ירושלים, השפלה הפנימית ומישור החוף הדרומי. עקרונית, לא הייתה להם סיבה מיוחדת לדאגה. תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ הניחה שבין שתי המדינות החדשות, ישראל והמדינה הערבית, ישררו יחסי רעות, ואף הציעה שמטבע אחד ישמש את שתיהן – ובהתאם לכך קבעה שיהודי המתגורר בשטח המדינה הערבית יוכל להיות אזרח המדינה היהודית, ולהפך.
איומי האלימות מצד הערבים לא הותירו מקום לאשליות רבות. כמעט לכולם היה ברור שגם אם חזון שתי המדינות יתגלה יום אחד כבנו המצליח של חזון 'וגר זאב עם כבש', ההתחלה תהיה קשה. ובכל זאת, לרובם המכריע של המתיישבים באזורים שמעבר לקווים, מחניתה בצפון עד בית-הערבה במזרח ועד כפר-דרום, וגם למוסדות המדינה שבדרך, היה ברור: נשארים.
*
נהריה, אז מושבה והיום עיר, הייתה הגדולה שביישובים היהודיים בשטחים שיועדו למדינה הערבית. "אם לא יפרצו קרבות, ובמובן זה אני ביסודו של דבר אופטימי, נמשיך לגור כאן בשלווה", כתב מנהריה לילדיו שבחו"ל, ביום ל' בנובמבר 1947, האיכר אוטו מאייר. את המכתב, הכתוב גרמנית, תרגם למעננו בנו אנדריאס מאייר. "אמנם ככל הנראה נחייה בצמצום רב, אך בכל זאת נשרוד. איך ייראו היחסים שלנו עם פלשתינה היהודית – זה יהיה תלוי לגמרי בשאלה אם יימצא מודוס ויוונדי כלשהו בין שתי הפלשתינות.
"אם היחסים יהיו נסבלים במידה זו או אחרת, יש לקוות שתהיה לנו אפשרות לטייל בארץ כמו קודם, לפגוש חברים ולעבוד. אך להשתתף באופן פעיל בחיים הפוליטיים לא נוכל. אם היחסים יהיו בלתי נסבלים, במקרה הטוב לא יציקו לנו כאן.
"אבל זה לא הדבר היחיד שהאדם צריך. (...) יש אנשים המצפים שנהיה במצב שבו מבחינה כלכלית נוכל לכוון את עצמנו לעבר מדינות ערב, ובצורה זו לפרוח. מכיוון שחלק מהאנשים המקווים לכך סבורים שהקמת מדינת היהודים איננה אפשרית, ייתכן שבלבם הם אפילו שמחים על כך שאנו נמצאים בחוץ. אני מניח שבעתיד הקרוב חלק גדול מאוד מתושבי נהריה שאין להם בה בית וחלקת אדמה יעזבו לשטח היהודי, קומץ מהם אף יהגר לארצות הברית או לכל מקום אחר, והיישוב יגווע לאט לאט.
"אולי זו שגיאה או פזיזות יתרה לכתוב לכם דברים כאלה. ביסודו של דבר לי עצמי (וכנראה גם לאחרים) כל כך לא ברור מה יתרחש, שעלי להודות שאם מישהו יגיד בדיוק ההפך מכל מה שטענתי זה עתה לא אוכל להתנגד".
מאייר מתאר במכתב מצב כלכלי קשה מאוד של המושבה בכלל, ושל המשפחה. אשתו מוסיפה יום למחרת: "אני לא רואה סיבה להיכנס ללחץ. מבחינה כלכלית אלה שבחוץ לא ינטשו אותנו, וגם הערבים ביסודו של דבר רק רוצים לחיות בשלום ובשלווה. אני מודה שזה לא דבר יפה, שהרי קיווינו לארץ יהודית והנה שוב כרתו לנו את העץ. וכידוע כשכורתים עצים נופלים שבבים, ושוב אנחנו בין השבבים. אבל שבבים די מועילים, יש לומר. סלסילה נאה נעשה מהם".
מרים סלע, בת נהריה, מציגה תמונה אחרת. "הייתי ילדה בת שבע, וזיכרונותיי מתקופה זו אינם חדים וברורים – אבל ברור לי שלא דובר בשום אופן על מגורים במדינה ערבית. האופציה הייתה לעבור למקום יישוב אחר בארץ. הבדחנים של הימים ההם בנהריה אמרו 'נהריה בְּלַייבְּט דויטש'. כלומר לא משנה מה יהיה, נהריה תישאר גרמנית, דהיינו ייקית".
היא מתארת, על פי זיכרונה ועל פי ספרו הכתוב גרמנית של דודה ד"ר שלמה רילף, מנהל בית הספר הראשון בנהריה, אווירה קשה ודיכאונית. "ילדי בית הספר העממי ערכו צעדה בשדרות הגעתון לציון הקמת המדינה, אולם המנהיגות המקומית לא לקחה חלק באירוע, והסתפקה בחלוקת ממתקים לילדים". ראש המועצה ד"ר אלברט לוין וקודמו ד"ר מילר קיוו למדינה דו-לאומית בחסות אנגלו-אמריקנית, ונמלטו לארצות הברית כשהתברר שלא כך יהיה. לוין נמלט גם משום שבאותה עת פשט בית החרושת שלו את הרגל, והעיר כולה הושפעה מכך כלכלית.
ייקים אכלסו גם את המושב השיתופי הסמוך שבי-ציון. עמוס פרויליך, חבר המושב שהיה אז בן 18, פותח גם הוא באותה בדיחה על נהריה שתישאר ייקית תחת כל שלטון; "זה כולל גם את שבי-ציון".
"לא הייתה מחשבה לעזוב אפילו לרגע", הוא אומר. "היה מובן מאליו שנשארים. מי שנטש נטש, אבל היישובים נשארו לשֶבת. ראשית, מפני שלא קיבלו את החלוקה כדבר סופי. שנית, האירועים היו כל כך כבדים בכל הארץ, לכל אחד היו חברים שנהרגו וכולנו התגייסנו כמובן מאליו להגנה, כך שלא כל כך העסיק את האנשים מה יהיה איתנו בשבי-ציון, איפה נישן אחרי המלחמה. היה ברור להם שנהיה בתוך מדינת ישראל. אני לא חושב שנכנסו לפילוסופיה של איך ייראו חיינו במדינה ערבית".
ממקום לימודיו במקווה-ישראל אל מקום מגוריו הצפוני נאלץ פרויליך הצעיר, בחורף תש"ח, להגיע דרך הים, לאחר המתנה בת שבוע לסירה מהקריות לנהריה. "בקו הימי הזה קיימנו את הקשר עם מדינת ישראל, כשקמה, ודרכו אף סיפקנו תוצרת חקלאית. היה ברור לנו שזה זמני. לא עלה לרגע על דעתנו שאנחנו מנותקים ולא שייכים. הרגשנו שאנחנו במלחמת קיום, שאנחנו שייכים לדור נבחר של העם היהודי שזכה לחוות את המאורע החד-פעמי באלפיים שנות – ולא העסיקה אותנו המחשבה הקטנה אם הגבול יעבור בעכו או במקום אחר. לא זכורה לי שום שיחה על איך יהיה לחיות במדינה ערבית ואם ביירות תהיה הבירה שלנו. אולי הייתי צעיר והיו שיחות כאלה, אבל ממש לא נראה לי".
*
זאת גם הרוח הנושבת במצובה ובחניתה, יישובי הסביבה. יואל, הארכיונאי במוזיאון בחניתה, אומר ש"הייתה החלטה להישאר. אפילו בלי דיונים. זה היה המשך של עצם העלייה של חניתה על הקרקע ב-38', כשתוכנית ועדת פיל השאירה את האזור מחוץ לשטח מדינת-החסות היהודית היעודה. כך שכל השנים לא היה להם ביטחון שזה יהיה במדינה יהודית".
"חשבנו להישאר במצובה בכל מקרה, גם אם נהיה במדינה ערבית, אבל האמנו בניסים והיינו בטוחים שנהיה בתוך מדינת ישראל", מספרים שלמה וחוה דורון מקיבוץ מצובה. הם כבר היו אז זוג נשוי, ואפילו לא כל כך צעיר: שלמה היה בן 31 וחוה הייתה כבת 25. כיום, אחרי 70 שנות נישואין, הם כאיש אחד בשיחם: זה אומר משפט וזו ממשיכה אותו. "חשבנו שבמקרה הכי גרוע נהיה במדינה ערבית", אומר שלמה. "האמנו שזה לא יקרה, וגם פעלנו כדי שזה לא יקרה. ההחלטה להישאר הייתה החלטה של כל אחד ואחד; זה לא עלה לדיון באסיפת חברים. ואיש לא עזב אותנו".
וחוה מוסיפה, "הוציאו את הילדים מפה, זרקו לנו את האוכל מאווירון, היה שמח – אבל לרגע לא חשבנו לעזוב". הם בטוחים שהחלטתם של קיבוצי האזור להישאר במקום ולפנות את הילדים היא שהקנתה לישראל בסופו של דבר, ודי במקרה, את הגליל המערבי. "בעקבות בקשתנו הוחלט לתפוס את כביש עכו-שלומי, ובשמו אז כביש עכו-בסה, להביא הנה אספקה במשאיות ולהוציא באותן משאיות את ילדינו. ערביי בסה, שהייתה עיירה גדולה, נבהלו מכוחות ההגנה, לקחו את הפקלך ועברו ללבנון. כוחותינו ראו כי טוב, שחלק גדול מהערבים בורחים – והבינו שיש סיכוי להשתלט על האזור".
אולם מעבר לנחישותם של התושבים, ומעל להחלטותיהן של התנועות המיישבות (שלמה דורון: "היינו כלי. היינו שליחי התנועה. איש לא חשב על עצמו"), ההחלטה להישאר ביישובים שמעבר לקו בתקווה שהקו יזוז אל מעבר להם הייתה מדיניותה של הנהגת היישוב בארץ ישראל. "זו הייתה החלטתו של בן-גוריון", מדייק ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין. "הוא היה היחיד שקבע. היו דיונים, דיבר עם אנשים – אבל הוא קבע. הוא היה אקטיביסט ולא רצה את החלוקה. זו הייתה גישתו האידיאולוגית הבסיסית".
מילשטיין הרצה על הנושא בחודש שעבר, במסגרת סדרת הרצאותיו במרכז מורשת בגין על אזור ירושלים במלחמת העצמאות. "אמנם בן-גוריון קיבל את תוכנית פיל ואת תוכנית החלוקה, אבל בשטח הוא לא פינה יישובים. אחרת, למה הוא השאיר את גוש עציון? אם אתה חושב שצריך לעשות פשרה, תפנה אותם! השיקול שלו היה שאם תהיה מלחמה היישובים ימשכו את האש הערבית וישמשו חגורת הגנה לאזורים המיושבים יותר, ואם לא תהיה מלחמה הגבולות ייקבעו על פי ההתיישבות. אם נהיה בגליל המערבי, למשל, יש סיכוי שנקבל אותו – ואילו אם נפנה אותו בטוח לא נקבל.
"עוד שיקול: האוכלוסייה ביישובים הללו, בפרט בקיבוצים וביישובים הקטנים, הייתה צעירה. את הילדים הקטנים פינו. מי שנשאר היו אנשים צעירים, בעצם חיילים. אז במקום שייקחו את החבר'ה מתל-אביב וחיפה לגוש עציון, השאירו את תושביו כחיילים. הגוש הפך בעצם לבסיס צבאי, ובסיס צבאי טבעי שיימצא קדימה. גוש עציון אכן הגן על ירושלים, והוא שהציל את קרב קטמון. אבל הוא גם שילם את המחיר. נפילת גוש עציון יצרה בהלה, וכתוצאה ממנה ערב הקמת המדינה ניתנה פקודה לפנות גם יישובים אחרים שהיה חשש שלא יעמדו בקרבות".
- לצד השיקולים הללו של החלונות הגבוהים, מה היה המקום של רצון התושבים?
"כמובן איש לא יכול היה להכריח אותם להישאר. הם היו יכולים לקום ולהתפנות. היו להם הדיונים שלהם, והם החליטו להישאר ולפנות את הילדים. אבל גם הדיונים הפנימיים הללו לא התקיימו בבועה. קח בחשבון שמנהיגי היישובים היו נפגשים עם ראשי המוסדות, וראשי המוסדות פעלו על פי הוראת בן-גוריון".
מילשטיין מציב את ההתלבטות אם להישאר ביישובים בהקשר ביטחוני בעיקרו, ההקשר של מלחמת העצמאות שבפתח. "הלבטים לא היו בשאלה הפוליטית אם ראוי שנישאר, אלא בשאלה הביטחונית אם יש לנו סיכוי להחזיק מעמד אם נישאר. ובסופו של דבר העובדה היא שנשארו".
- ראיתי מכתב של תושב נהרייה במוצאי החלטת החלוקה, שמאמין שאפשר לחיות במדינה ערבית.
"ודאי שהיו כאלה שחשבו לחיות במדינה ערבית. גם היום יש ביהודה ושומרון כאלה. אבל לדעתי אז והיום המנהיגות לא מעוניינת בזה. היא לוקחת בחשבון את השיקול הפשוט שבמדינה ערבית ישמידו אותם".
*
בניצנים שבמישור החוף הדרומי, שנכללה בגוש הדרום-מערבי של המדינה הערבית המיועדת, נכנסו כבר בליל כ"ט בנובמבר לכוננות ביטחונית. כך מסופר בספרו של צביקה דרור 'ניצנים, קיבוץ שנבנה פעמיים'. אין שם אפילו רמז למחשבה של תושבים על התפנות אל הצד ה'נכון' של קווי החלוקה.
גם ברבדים, קיבוץ השומר הצעיר בגוש עציון, היה ברור שנשארים. יוצא רבדים אורי פינקרפלד משחזר במאמרו 'רבדים בגוש עציון', שבקובץ 'גוש עציון מראשיתו עד תש"ח', את הלכי הרוח של החברים. "'נהיה יישוב יהודי, בארץ ישראל כמובן, אבל במדינה הערבית!'. אנו מבינים שזה בהחלט לא פשוט. אבל אנו מאמינים שזה אפשרי. אנו תובעים זירוז הפיתוח המשקי, יותר תקציבים, תוספת אנשים כהשלמה לקיבוץ וגם תוספת של נשק מגן. לא עולה במוחנו כל מחשבה או הרהור על 'התקפלות' ונסיגה לגבולות המדינה היהודית המוצעת, אולי משום שאין זמן למחשבות ולהרהורים".
וכך גם במושב עטרות שמצפון לירושלים. "ברור לי שהתכוונו להישאר במקום, גם במדינה ערבית", אומרת רות דנון – עורכת הספר 'עטרות' על תולדות המושב, ילידת המקום וכיום תושבת בני-עטרות. "היו בדרך כלל יחסים טובים עם השכנים הערבים, וחשבו שיהיה אפשרי. כשפרצו המהומות למחרת ההחלטה באו"ם חשבו תחילה שזה משהו זמני, כמו שהיה במאורעות. בהמשך היה ניסיון להגיע להסכמה עם הלגיון הירדני על אי לוחמה במקום, אבל זה לא הבשיל".
הנוסחה הרווחת בקרב המתיישבים ביחס לשאלת ההישארות ביישובים הייתה אפוא, בכל האזורים, כזו: נשארים בכל מקרה, גם אם נמצא עצמנו במדינה ערבית – אבל סביר להניח שבסופו של דבר, בזכות הישארותנו, האזור יהיה בשליטה ישראלית. בחנוכה, עשרה ימים לאחר החלטת החלוקה, כשטרור הכבישים הערבי היה כבר בעיצומו, התכנסו במרכז החקלאי של ההסתדרות בתל-אביב כל "באי כוח המְשָקים בשטח המוצע לערבים" – כניסוחו של עורך הקובץ 'גוש עציון במלחמתו' מ-1952. מובא שם סיכום של הישיבה מיומנו של מזכיר כפר-עציון.
פתח את הישיבה אברהם הרצפלד, ראש המרכז החקלאי. הוא אמר שכרגע אין חושבים על פינוי נקודות. אדרבה, המשיך, יש "להשקיע מיד סכומים גדולים במשקים אלה כדי לפתח אותם ולהרחיבם מבחינה כלכלית ומשקית ולהכפיל את מספר תושביהם", וכן "לעודד את האנשים שלא יחשבו שהם ייעזבו ויישכחו על ידי המדינה העברית".
מיכאל חזני מהמרכז החקלאי של הפועל המזרחי דיבר אחריו ודרש נוסף על כך "עזרה כספית מיידית להכנת אספקה לשעת חירום במשקים; לרכוש קרקע בכל מחיר באזורי היישובים הנידונים; להקים, על יד המחלקה להתיישבות, גוף נפרד בעל סמכויות מלאות, שמתפקידו יהיה לטפל אך ורק ביישובים שמחוץ לתחום המדינה". אחריהם דיברו כל באי הכוח של המשקים. כולם שללו פינוי. הם מנו את צורכיהם – תוספת נשק ואנשים, פיתוח, הכפלת האוכלוסייה, סילוק נטל החובות. לבסוף נתקבלה החלטה: כל משק יכין תוכנת ממשית לפיתוחו ולהכפלת אוכלוסייתו במשך חצי שנה, עד קום המדינה.
יוחנן בן-יעקב – תושב כפר-עציון, יליד כפר-עציון של ימי המנדט והיסטוריון של יישובי האזור במלחמת העצמאות – מספר שלאחר מכן התקיים דיון באותו נושא גם אצל יו"ר הנהלת הסוכנות בן-גוריון, ושוב התקבלה ההחלטה המשותפת להישאר. "בן-גוריון הוציא לגזבר הסוכנות אליעזר קפלן הוראה – יש לנו כמה חודשים עד תום המנדט, צריך לחזק את היישובים, לבצר אותם ולהשקיע בהם את כל המשאבים האפשריים, כי יכול להיות שאחר כך לא נוכל להעמידם על הרגליים. ברור שלא הכול נעשה, כי פרצה מלחמה. אבל המדיניות הייתה ברורה".
- הוא התכוון לבצר אותם גם כדי שיחזיקו מעמד במדינה ערבית?
"אני מניח שהמחשבה שלו הייתה – נבצר ונחזק אותם, ונראה מה יילד יום. לגבי חלק מהיישובים זה הוכיח את עצמו: יישובי הגליל המערבי, השפלה ואחרים באמת הצליחו להחזיק מעמד בקרבות ונעשו חלק ממדינת ישראל. גוש עציון לא הצליח. במהלך כל חודשי המלחמה שעד נפילת הגוש התושבים התלבטו מה לעשות, ולא התפנו. האם היו מוכנים להישאר במדינה ערבית – לדעתי זו לא שאלה שהיסטוריון יכול לשאול באופן רציני, כי לא הייתה להם ידיעה מה צפוי להיות שם. אפילו לא ברור היה אם זו תהיה מדינה ערבית עצמאית או חלק מעבר הירדן. אני חושב שהיה ברור להם – אנחנו נשארים, המצב מעורפל, וזו בעיה שאנחנו צריכים לחיות איתה. ברור שאנחנו לא עוזבים בגלל זה".
*
"זה ככל הנראה שאול רז", עונה בן-יעקב לשאלה מיהו ש"ר החתום על המאמר "לַמצב" שהופיע ימים מעטים לאחר החלטת החלוקה בעיתון כפר עציון 'במחננו', ונדפס שוב בספר 'גוש עציון במלחמתו'. רז היה בין תושבי הגוש שנשבו בידי הירדנים, ובהמשך היה משורר וסופר ועורך 'הצופה לילדים'. מאמרו הוא, לענייננו, דוגמה נדירה ומרתקת של חשיבה מעשית לקראת חיים במדינה ערבית. הוא שיער שזה יהיה המצב, ושמצב זה יהיה זמני.
"לדעתי אין אפשרות של קיום לנקודות קטנות בים הערבי", כתב רז. "הגיע הזמן שנבין את המצב לאור המציאות הנוכחית הדורשת הגדלת האוכלוסייה וצבירת כוח. אנו חייבים לגדול בכוחות, בנפש ובהון. יש להניח שזמן ממושך נהיה בני ערובה בידי המדינה הערבית, ועל כן חשוב שנהיה רבים. הניתוק האדמיניסטרטיבי והכלכלי מהמדינה העברית יביא גם לידי ניתוק רוחני ותרבותי. הסעד הנחוץ לנו ייתקל אולי בהפרעות קשות, שיסכלו את מאמצינו לייצב קשרים תקינים עם היישוב שמעבר לגבול.
"...יש אולי לטעון, איך אפשר לדרוש את הגדלתה של האוכלוסייה העברית שמחוץ לגבול, בזמן שנראה כחיוני להקטינה. לטענה זו יש להשיב: [זה אפשרי] מכיוון שלא עלה על דעתנו לוותר על הנקודות שנוסדו, ואין ברצוננו בשום אופן לאשר, על ידי נסיגה לתוך הגבולות שנקבעו למדינת ישראל על ידי או"ם, שקיבלנו את החלוקה בלב שלם. בגורלנו נפל להיות לעת-עתה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, ומבחינה זו אנו חשובים ליישוב. עלינו לבוא אליו בתוכניות מבוססות להרחבה מיידית של נקודותינו. שמא מחר לא יוכלו עוד מוסדות היישוב, גם אם ירצו, לבוא לעזרתנו בצורות ובדרכים האפשריות כעת".
רז הציע קווי פעולה בכמה תחומים. אשר לביטחון, הוא הסביר שבמצב חירום לא יוכל המיעוט היהודי לסמוך על עזרה מבחוץ, ולכן יש לדאוג לרזרבות גדולות של אנשים בכל נקודה בגוש; להתקין גדרות מגן, עמדות משוכללות, קשר תקין, אזעקה, ביצורים, שמירה, מסלול נסיגה; לצבור נשק, ולאמן את כל הציבור. בהיבט המשקי, רז הציע להקים מסגרת כלכלית משותפת לכל הנקודות, ומרכז שייתן להן שירותים משותפים. להערכתו, החיסכון הכרוך בכך חיוני להישרדות.
פרק מקורי במיוחד במאמר עוסק בקיום חיי התרבות והחברה כמיעוט מבודד במדינה עוינת. רז הציע לעבור לתרבות מתוצרת עצמית. "הבדידות, שכנראה תישאר גזירה לשנים רבות, עשויה לכרסם בנפש החֶברה. עד עכשיו אפשר היה לכלכל את חיינו התרבותיים, פחות או יותר, על ידי עזרה מן החוץ. בתנאים החדשים נצטרך להישען על כוחות עצמנו. אנו נחיה מנגד ליצירה הכבירה שתתחיל מעבר לגבול. ולא קלה העמידה 'מנגד'. יש צורך בכוחות אמונה כבירים.
"גם בשטח זה יכולה המסגרת הגושית לעשות גדולות. עיצוב הווי חיינו, ומתן דפוס לחגים, יכולים לשמש מקור השראה לחברה ולתת פורקן לנפש הנתונה במאמץ העבודה. טיפוח השירה יפתח את פיותינו להשיח את הצער ואת החדווה. הדרמה המוצגת יכולה להעשיר את חוויותינו ולחשוף את תהומות הטרגי, שבכל ימי אנוש, ובעיקר את ה'מִנֶּגד' המכאיב. הנגינה – תזמורת קטנה יכולה לעזור לעריכת ערבי נגינה יפים. תערוכות נבחרות של אמנים יהודים ועולמיים, בהדרכה מתאימה, בכוחן לתרום תרומה ניכרת לגיוון חיינו ולהעניק מעט שקט וריכוז פנימי. חוגים והרצאות, ערוכים בטעם וביסודיות, בכל ענפי המדע והאמונה, יעמדו במרכז. מעתה נצטרך לעשות כל אלה לבדנו".
"לרבים מהיישובים בשטח הערבי הייתה תקווה שייעשו תיקוני גבול", אומר יוחנן בן-יעקב, "אך לא לגוש עציון. הוא היה בעומק השטח. הדיבורים על אפשרות לספח את הגוש לאזור הבינלאומי של ירושלים היו גם הם תקוות שווא שלא נבחנו אף פעם. ברור שהמתח הזה העיק על תושבי הגוש כל הזמן, והוסיף למתח הנורא של המלחמה. אלו חלוצים שהגיעו מחו"ל לחיות במדינה יהודית. מצד שני הם עלו למרחב הזה ורצו לחיות בו.
"באמצע אדר ב', על רקע התגברות הקרבות והקושי לפרנס את הנשים והילדים מהגוש שישבו בירושלים בלי ראשי המשפחות, הסוכנות היהודית וההגנה החליטו בלב כבד להציע לאנשי כפר-עציון להעתיק אותו – ולמעשה את כל הגוש בעקבותיו – לשפלה. החברים החליטו להישאר. חלקם אמרו בפגישה הזו, נישאר ונמשיך להילחם וטובי חברינו ייפלו – ובסוף יוציאו אותנו מפה כי תהיה פה מדינה ערבית. הם נשארו גם לאחר שהיו 51 חללים בבית הקברות. מבחינתם זה היה הבית שלהם. אמנם הם חיו פה שנים ספורות, אבל אלו היו שנים עם השפעה אדירה. אפילו אנשי רבדים, שהספיקו לחיות שם רק שנה וחצי, אומרים עד היום, זה הבית שלי. הייתה פה עוצמה של חיים, של פריחה, של בנייה, של הנוף, שנים מעצבות, שיחד עם המלחמה חרתו חריתות עמוקות בנשמה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה