עמוס, עוזי ושות': על האבא של הטורים הסטיריים והסב-סבא של התקשורת העוינת

הולך נגד הרוח: עם גבי אביטל אחרי ההדחה

הוא מפקפק בגלוי בתיאוריית האבולוציה של דרווין, שולל את הטענה שכדור הארץ מתחמם בגלל שימוש בדלקים פוסיליים ומטיל ספק באמירה ששעון הקיץ חוסך אנרגיה. המדען הראשי המפוטר של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, מודע לכך שהאקדמיה נתפסת בארץ כאלוהים, אבל אין לו שום בעיה לצאת נגדה. הוא בא משם

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011, עמ' 23-18.

צ'רלס דרווין השקיף על שיחתי עם גבי אביטל באי-נחת; חכמי ההתחממות הגלובלית חרקו שן והעלו עשן; אבל הוגה פופולרי אחד דווקא חייך מאוזן לאוזן. זיגמונד פרויד. האיש שייחס מניע לא-מודע לכל שִכחה ומעשה שגגה ראה איך אני שוכח אצל אביטל בבית את הסוודר שלי, באותו יום חמים בחודש שבט, ואיך אביטל טוב הלב טורח והופך עולמות עד שהוא מוודא שהסוודר האהוב חזר לבעליו. כי מה הייתה שִכחה זו אם לא אמירה לא-רצונית שאביטל טועה והעולם מתחמם ולא צריך סוודר. ומה הייתה טרחתו להשיב לי את אמצעי החימום אם לא טענה סמויה שהחורף שריר וקיים. או שזה פשוט ההבדל ביני, איש ההרים, לאביטל תושב רחובות?

כשמוחמד למד משניות: עם חי בר-זאב על מה שמאחורי הקוראן

חי בר-זאב, מחבר הספר 'מאחורי הקוראן', משוכנע שלמייסד האסלאם היה קשר לעם ישראל - אב מאמץ שלימד אותו תורה. האם הגילויים בספרו יקרבו אלינו גם את המוסלמים של ימינו? נראה שלא, אומר בר-זאב, אבל אם נגיע בעתיד לכדי ויכוח דתי איתם, חשוב שנדע מה להשיב

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"א, 1.4.2011, עמ' 23-18.

חלוצים בג'ינס: רן פרחי כותב על ציונות עכשווית בגליל

חיילי יחידה מובחרת ב'דרך ארץ בגליל'

אור דוארי הצליח להביא לגליל ישראלים שבדרך כלל אינם יוצאים מתל-אביב, לשים להם בידיים מעדרים וטוריות, ולשלוח אותם לסיקול אבנים מצלע ההר. רק ככה, הוא מאמין, עם ישראל יתחבר מחדש לאדמתו וימנע אובדן של חבלי ארץ אסטרטגיים. נשמע מופרך? חכו שתקראו על חבורת ההייטקיסטים שרכשה עדר עזים פלוס רועה

מאת רן פרחי. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בד' בניסן תשע"א, 8.4.2011. 
על רן פרחי ז"ל קראו כאן.

שלוֹלסקי, או: הכמיהה אל ההתחסלות

ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי

מאת ארי אופנגנדן

מאגנס, 2010, 189 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכותרת "מאיסת האליטות" בגיליון שבת שירה, ט' בשבט תשע"א, 14.1.2011.

איכשהו, גדלתי כקורא שירה עברית עם ההנחה שאברהם שלונסקי הוא אחד המשוררים המרכזיים שלנו. לא מרכזי כמו ביאליק, אצ"ג או אלתרמן, אבל במעגל הראשון והמצומצם שסביבם. הנחתי שהעובדה ששיריו, מרהיבים ככל שיהיו, קצת עוברים לידי, לא תמיד מתיישבים בלב, נובעת ממגבלה רגשית פרטית שלי. עם השנים התברר לי שזה רק אני, פחות או יותר, שממשיך לחשוב ששלונסקי הוא משורר מרכזי ולדקלם דמומות שירים נבחרים שלו ששיננתי בעל פה בבחרותי; שנשארתי מאחור, ושלונסקי בכלל נחשב למשורר שהתיישן והתקלף ויצא מהאופנה, מהקאנון ומהמחזור.

כמה סמלי היה לי לקנות במחיר מציאה את עשרת כרכי השירה והתרגום שלו בכריכות בד ובמצב מושלם, ולגלות שבעליהם הקודמים, לפני הגיעם לחנות המשומשים, היה "חברת הילדים של השומר הצעיר, גוש גלבוע, בית-אלפא". הנה, לא מנעתי עצמי מלחשוב, מכירת החיסול הערכית נמשכת. אפילו את שלונסקי שלהם, שלונסקי של מפ"ם, שלונסקי של הגלבוע ושל "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", אפילו את שלונסקי שלהם הם זרקו ככלי אין חפץ בו – שיעשה את דרכו אל ביתו החדש, אל ביתי בהרי בנימין המשוקצים בעיניהם.

אבל השיא היה לא מזמן, בקוראִי בסִפרו בן השנה של נסים קלדרון 'יום שני' שכיום ברור לכולם שאברהם חלפי, למשל, היה משורר גדול שבעתיים משלונסקי, שכן זה האחרון לא שורר אלא התחכם. הנה, החכמתי סוף סוף: "ריחני כחריש/ מטולָל כשדֶה/ וכבד כאדם וידו היוגבת./ הוא – שעיר וקדמון – את אופלו יְאַדֶה,/ את לילו העתיק של הגֶבר" (שלונסקי, 'לילה קדמון') – זאת כנראה התחכמות. ואת זה אומר אדם שיודע ליהנות מהסגנון הזה, שאוהב את אלתרמן; אז מה יגידו אזובי הקיר?