מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'השבועון' של 'מקור ראשון' בד' בתשרי תשס"ו, 7.10.2005, בכותרת "מי שמע על דב גפונוב?", במסגרת גיליון מיוחד בנושא "סליחה ששכחנו".
להיות נשכח, זו אולי מהותו של המתרגם. שהרי מה מבקש המתרגם המעולה אם לא להיטמע בלי טביעות אצבע, בלא השאר שריד לעצמיותו, בתוך יצירתו של הסופר שהוא מתרגם? "מתרגם נשכח" היא אפוא מחמאה, אות לכך שמלאכתו היתה מושלמת. תרגומיו הפלאיים של דב (בוריס) גַפּוֹנוֹב היו כאלה. האם הוא עצמו מתרגם נשכח? האם מילאה החברה הישראלית את חוב הכבוד והזיכרון לאחד ממעשיריה הגדולים של הלשון העברית, שפעל במרתף חשוך, חולה ושבור גוף, מנותק מכל סביבה דוברת עברית, מאחורי מסך הברזל הסובייטי? בניסוח אחר: האם שמעתם על דב גפונוב?
סביר להניח שכן, אם יש לכם מהלכים באשדוד או בקריית-קריניצי ברמת-גן שם קרוי שמו על אחד הרחובות, או אם התהלכתם בין ספרי הארץ ועיתוניה כבר לפני 35 שנה, בימים שתהילתו ההרואית של הגאון האומלל והחולה מלאה אותם. אחרת, ייתכן מאוד שלא.
גם לאנשים מאופקים וזהירים גורמת היכרות אישית עם גפונוב להתחרות במתן מילות שבח מופלגות. "עילוי", כתב עליו המשורר אברהם שלונסקי, שערך והביא לדפוס ב'ספריית פועלים' את תרגומו לאפוס הגרוזי 'עוטה עור הנמר', בעוד המתרגם נמק בגרוזיה הסובייטית. "קדוש", אומר המתרגם והחוקר ד"ר עמינדב דיקמן כשהוא מתאר את מסירותו של גפונוב לעברית, שלמד בעמל רב, במדינה שבה היתה זו לשון אסורה ונכחדת, ואת אושרו הגדול לחיות בארץ בשנה האחרונה לחייו, שנתו ה-38, כשהוא משותק בגופו ונטול יכולת דיבור. "זה כנראה נס", ממשיך דיקמן בנסותו לתת הסבר הגיוני להופעתו של אחת מיצירות המופת של התרגום לעברית, דווקא בתנאים בלתי אפשריים כמו אלו שחווה גפונוב. "מלאך משמיים", לא מהססת לומר גלינה דויד, שהכירה אותו בגרוזיה. "הוא התהלך בינינו כמלאך", אומר גם ד"ר דוד בן-יוסף, אף הוא ממכריו בגרוזיה, ומתאר את נשיאתו של גפונוב באלונקה מדירתו לקראת העלאתו לארץ ב-1971 במונחים הדומים לאלו שבהם נפרד הנביא אלישע מרבו אליהו. "מתרגם על-גאוני", אומר ידידו ד"ר גרשון בן-אורן. "הרי גם גיאורגית (גרוזית) וגם עברית לא היו שפות אמו, והוא התחיל דווקא בטקסט הקשה ביותר, השיא של התרבות הגיאורגית עד היום".
גרוזיה היתה בשביל גפונוב, יליד חצי האי קרים שבדרום אוקראינה, כלא קטן בתוך כלא גדול, הוא ברית המועצות. על עירו כותאיסי שבמערב גרוזיה כתב לידידו איש לנינגרד, המתרגם-מעברית אברהם יהושע אלינסון-בלוב: "אני מצרף בזה שיר שכתבתי על עירנו, ממנו תשפוט מה נעים לחיות בתוך גוש טינופת זה". הוא נקלע לכותאיסי בילדותו, בימי מלחמת העולם השנייה, ודוחק הפרנסה, כמתרגם מגרוזית לרוסית בביטאון של בית חרושת בעיר, לא איפשר לו לעזוב אותה אל מרחביו של הכלא הגדול. הוא רכש לו בשנותיו האחרונות מעט ידידים מן האינטליגנציה היהודית הצעירה של גרוזיה, וודאי ידע ששוררים בה חופש ושפע יחסית לרפובליקות סובייטיות אחרות, אך ריחוקה של גרוזיה ממרכזי התרבות, חייו הקשים ומחלותיו שהחלו בנשירת שיניים וסופן בגידול במוח, ואולי גם נישואיו קצרי המועד לבת הקהילה, שגררו אחריהם תשלום דמי מזונות נכבדים ממשכורתו הזעומה – כל אלו הולידו אצלו מרירות כלפי גרוזיה, שהתבטאה פה ושם במכתביו. ועם זאת, נימים רבים קשרו אותו לתרבות המקומית עתירת השירה והוד הקדומים, ובייחוד לספר הנערץ על הגרוזים, 'עוטה עור הנמר', וגרמו לו להעפיל בראשית אונו היצירתי, בטרם הכירוֹ איש בישראל הרחוקה, דווקא למשימת תרגומה של יצירה זו.
ביצירה 1,669 בתים, כל אחד בן ארבע שורות ארוכות הנחרזות באותו חרוז, והיא מתארת בלשון עתיקה ומרוממת את קורותיהם של אציל הודי ואציל ערבי במסעם הארוך אחר אהובותיהם. בתוכנה, אפוא, אין היא עוסקת כמעט בענייניה של גרוזיה עצמה, ובצורתה היא מזמנת אתגר אדיר למתרגמה, ודאי אם הוא מקפיד, כפי שעשה גפונוב, לשמור על המשקל המקורי, להציב באמצעה של כל שורה מילה מלעילית, ולהעתיר משחקי הד ומצלול שהמקור הגרוזי עשיר בשכמותם. גפונוב גם שיער שרצונם של השלטונות הגרוזיים להשתבח בפאר תרבותם המתורגם יגבר על האינסטינקט הקומוניסטי האנטי-ישראלי, ויצמיח כנפיים לתרגומו. היצירה קשורה בטבורה בתרבות העברית גם משום שיש בה יסודות מקראיים, שגפונוב חקר אותם והרצה עליהם, ואף ציטוט מהמשורר משה אבן-עזרא. יותר מכך: מחבר 'עוטה עור הנמר', שותא רוסתוולי, בן המאה הי"ב, חי כנראה באחרית ימיו בירושלים, והוא מונצח, ויש אומרים גם קבור, במנזר המצלבה.
וכך כתב גפונוב לאברהם שלונסקי סמוך להופעת המהדורה המפוארת של 'עוטה עור הנמר' בעברית: "איזהו מתרגם? הרוגם כל אבן כבדה. דעתי האיתנה היא שעברית היא כלי כזה שאין לך דבר בעולם שלא ייראה בו כמו בכליוֹ הראשון, ואולי יפה מזה". במכתב זה כיוון כבר למפעלו הבא, שלא ראה אור בחייו: תרגום מרוסית ל-144 שיריו של מיכאיל לרמונטוב. ספרו הידוע של לרמונטוב 'גיבור דורנו' בתרגום גפונוב ראה אור סמוך לפטירתו של המתרגם ב-1972. עוד תירגם גפונוב, ושלח בדואר לישראל, מבחר שירים וסיפורים מרוסית, גרוזית ויידיש, וחיבר לשימושו העצמי מילון ניבים וצירופי לשון עברי-רוסי.
דב גפונוב נולד ב-1934, ואת ראשית ידיעותיו בעברית ובמקורות היהדות, קנה מסבו הרב, אבי אמו. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נשלח אביו להילחם בנאצים, ונעדר מאז עד סוף שנות השבעים. אמו של גפונוב, סבו וסבתו ברחו מזרחה איתו ועם אחיו הפעוט. בקור הקשה לקה האח בדלקת קרום המוח ומת. שנותיו הבאות של גפונוב הצעיר עמדו בסימן לימוד עצמי של עברית באמצעות קריאה והאזנה לקול ישראל, בלי מילון שלא היה בנמצא, בלימוד שפות מזרח נוספות, ובפרנסתה של המשפחה לאחר פטירת סבו. האם, ברטה, שנפטרה לאחרונה, סיפרה שהיתה נוסעת לכפרים כדי לחפש נייר ודיו לִבְנָהּ.
את תנאי חייו תיאר, במכתב ליצחק דויד, ידידו מבירת גרוזיה תביליסי, כך: "אני גר עם אמי בדירה שכורה. דירה – פירושה כאן דיר גדול, כמו דגה – דג גדול, ובאמת זהו דיר או מרתף בעל חלון קטנטן אחד הפונה כלפי חומת בניין, ואם לסגור ביום את החשמל – משתררת אפלה בחדר. אמא כבר חשה בעיניה מפני שאנו משתמשים בחשמל יומם ולילה, ועיניה עששו. לעומת זאת פונה דלתנו כלפי הביוב, וריח ניחוחו עולה באפנו לפעמים". בשיר קצר שכתב ברוסית ובעברית על אודות עבודתו בעיתון בית החרושת כתב: "ארוויח פת לאצטומכא/ מהדפסת סכלות וסֶלף./ אם תשאלני 'מה שלומך',/ אשיב לך: כשלום הכלב".
וכך תיאר את תקופת השקידה על כיבוש העברית ועל תרגום 'עוטה עור הנמר', במכתב לאסיר ציון לשעבר ישראל מינץ: "הייתי לומד עברית ומפשפש ומחטט ומתרגם – לא בכוונה לעשות גדולות ונצורות חלילה, אלא כשַבלול זה הבונה צדף סביבו. זה היה עולם משלי, שאין בו חלק לזרים, שאין בו פרץ וצווחה. תירגמתי בשביל עצמי, ולא ידעה מזה שום נפש חוץ מאמי, שהשתדלה עד כמה שידה השיגה ליצור למעני תנאים נסבלים, והעיקר – שקט נפשי. לא היה לי פה איש לשוחח איתו עברית". גם מכונת כתיבה עברית לא היתה בהישג ידו, והוא העתיק את תרגומו בכתב יד, באותיות דפוס קליגרפיות ומנוקדות.
אלא שהתרגום מצא דרכו לאברהם שלונסקי, וסלל את דרכו של גפונוב להיכרות-שבהתכתבות עם כמה ישראלים, ששלחו לו ספרים עבריים לבקשתו. עם הופעת התרגום זכה גפונוב בפרס טשרניחובסקי, אך לא הורשה לצאת מברית המועצות לקבלתו. בארצו שלו עורר התרגום הדים מפתיעים: הגרוזים שברו את חומת השתיקה סביב קיומה של השפה העברית כדי לפרסם את דבר הפלא ואת ההערכה שתרבותם זוכה לה במפתיע במדינת ישראל. הערצתם של פעילים ציונים בגרוזיה ובשאר חלקי ברית המועצות לא איחרה לבוא. גפונוב הפך לדמות מרכזית בחבורה הציונית. גלינה דויד מספרת על מקרה של האזנת הקג"ב לגפונוב וחבריו ועל חקירות שנחקרו.
"המאמר בעיתון הגרוזי על התרגום של גפונוב נפל כמו פצצה", מספר ד"ר גרשון בן-אורן, אז מזרחן ומורה מחתרתי לעברית בתביליסי והיום חוקר תולדות יהדות גרוזיה. בעקבות הפרסום היה לחברו של גפונוב. ד"ר דוד בן-יוסף, אגרונום, מספר דברים דומים. "גפונוב הפך באותם ימים לסמל של הציונים שם. העיתונות הגרוזית היתה אז שטופה בפרסומים אנטי-ישראליים, ופתאום מתפרסם מאמר חיובי כזה. זה היה בבירור אחד הגורמים להתעוררות יהודי גרוזיה לעלייה". גפונוב, מספר בן-יוסף, גם היה ממנסחיו של המכתב העברי המפורסם ששלחו ב-1969 שמונה-עשר יהודים מגרוזיה לגולדה מאיר ולוועדת זכויות האדם של האו"ם, מכתב שסימל את ראשית סדיקתם הזמנית של מנעולי שעריה של ברית המועצות.
בריאותו המעורערת של גפונוב הלכה והידרדרה. הוא אושפז ושוחרר, מחלתו לא אובחנה כראוי, ורק לאחר יותר משנה, בחורף 1971, הוחלט לנתחו, ובמקביל ניתן לו ולאמו היתר יציאה לישראל. הניתוח נכשל, ועירוי דם רשלני הוא שגרם כנראה לאובדן כושר הדיבור של גפונוב. הרופאים הרוסים העריכו כי נותרו לו רק ימים ספורים, אך עלייתו לארץ, ואשפוזו בתל-השומר, העניקו לו שנת חיים נוספת – נטול תנועה ונטול דיבר, אך בהכרה צלולה. לאחר עלייתו הוענקה לו, באופן נדיר, גם חברות כבוד באקדמיה ללשון העברית. הוא נפטר בקיץ 1972. מפעלו התרגומי נעצר בראשית דרכו.
מעתה נותרו להיאבק זו בזו ההנצחה והשִכְחה. חבורת הציונים מגרוזיה ומרוסיה שעלתה ארצה בהדרגה בשנות השבעים עסקה בכך רבות. "לפני עשרים-שלושים שנה היתה ממש תחרות בין יהודי גרוזיה מי עושה יותר אירועי זיכרון לגפונוב", אומר דוד בן-יוסף. אסיר ציון לשעבר לזר לוברסקי הוציא לאור חוברת משוכפלת של כתב היד לתרגום שירי לרמונטוב, כדי לחפש עורך והוצאה למהדורה של ממש, והללו נמצאו בדמותם של שלמה אבן-שושן והוצאת הקיבוץ המאוחד. המהדורה מרגיזה את עמינדב דיקמן, משום שנעשו בה תיקוני עריכה לתרגומו של גפונוב, על סמך ההנחה שהמעוניינים בתרגום המקורי המדויק יעיינו במהדורתו של לוברסקי. "זה בעיני סקנדל שאין דוגמתו, לקחת עבודה של אדם מת ו'לתקן' אותה, כלומר לקלקל, כדי שתהיה נגישה לקורא". לוברסקי ממשיך במאמצי ההנצחה. לפני כשמונה שנים הפיק חוברת משוכפלת המרכזת סקירות על חייו ויצירתו של גפונוב. הוא גם מתעקש לחבר מאמרים לזכרו ולנסות לשווא לעניין בהם את העיתונות הישראלית.
מקרב הישראלים הוותיקים, שלמה אבן-שושן עצמו פעל אף הוא לנצירת זכרו של גפונוב. אבן-שושן, משורר ומתרגם ואחיו של המילונאי אברהם אבן-שושן, נפטר לפני שנה. ב-1983 ערך ספר, 'מכתבים מעבר הקווקז', ובו מכתביו העבריים של גפונוב משנות השישים. מן המכתבים עולה מידע רב ערך על גפונוב, והם גדושים הומור, יופי ועושר לשוני. אולם ההחלטה לכלול בו את כל המכתבים גורמת לשתי רעות: לחזרתיות מעייפת, וגרוע מכך, לנזק לזכרו של גפונוב, שוודאי לא היה שמח לשמוע שכל אבחנותיו הלא תמיד מחמיאות לגבי חברים ומכרים, שכתב לחברים ומכרים אחרים, יגיעו לעיני הראשונים ולעיני כל ישראל.
דוד בן-יוסף: "גפונוב סימל בשבילי את העם, את הארץ. כשהופיע ספר המכתבים, קצת התנפץ לי המיתוס. תפסתי אותו כאדם רוחני לגמרי, שכל עיסוק בענייני יומיום נראה בעיניו מוזר, והנה מופיע מכתב ובו דברים קצת פוגעים על חבורת הצעירים הגרוזים, מאותו תאריך שבו הוא כתב לי מכתב בגרוזית עם דברי שבח על החבורה הזו. זה טבעי לגמרי; הרי גם אנחנו לא תמיד מדברים יפה זה על זה, ואת המכתבים והדיבורים שלנו לא מפרסמים. שלא לדבר על תנאי החיים הנוראים שלו, שוודאי גרמו לו למרמור. בסך הכול, הוא עשה שם טוב מאוד ליהדות גרוזיה, וזה העיקר – ובכל זאת, מאז צאת הספר, נראה לי שהלהט להנצחתו של גפונוב פחת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה