בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו
גיא דויטשר
מאנגלית: עמרי אשר
חרגול ועם עובד, תשע"א-2011, 311 עמ'
סקירה: צור ארליך. הסקירה הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011
מסע ההרפתקאות הצבעוני שגיא דויטשר מוליך אותנו בו הוא מסע כפול. זהו סיפורה ההפכפך של חשיפת הקשר הדו-כיווני שבין הלשון והחשיבה – אבל גם סיפור, או משל, על מגבלותיו האנושיות, האנושיות מדי, של עולם המדע. סיפור על הנגיסות שעצלות המחשבה, היצירתיות העודפת, התקינות הפוליטית ואופנת הדעות נוגסות במצוד אחר האמת. הוא ירתק את מי שמסתקרן משפות, את מי שמתעניין במדע ובסוציולוגיה של המדע ואת מי שתוהה על טבע האדם ותרבותו – וגם את כל היתר, בזכות הכתיבה (והתרגום) הבהירה כאספקלריה מאירה, ובזכות ההומור והידענות המאפיינים אותו.
הספר מתחלק לשני שערים, שהם בעצם שער והיפוכו. אחד דן בהשפעת התפיסה על השפה – והשני להפך. השער הראשון, 'השפה כמראה', עוקב אחר התחבטותם של הבלשנים והאנתרופולוגים ב-150 השנים האחרונות בשאלה אם הבדלים בין שפות, על פני ההיסטוריה או על פני כדור הארץ, משקפים הבדלים אמיתיים בתפיסה החושית של המציאות – ובשאלה אם הבדלים אלה נובעים משוני אובייקטיבי, ובייחוד שוני גופני, או מנסיבות של סביבה ושל תרבות. עיקרו של השער מוקדש לשאלה שעמדה במרכז הדיון: בעיית הצבעים הנעלמים.
הנה חלק מסיפור הדברים, בקיצור מופלג – ובהכרח, בלי הצבעוניות הנהדרת שבהרצאת הדברים של דויטשר. המדינאי האנגלי ויליאם גלדסטון, בשבתו במדבר האופוזיציה, ב-1858, פרסם קובץ מחקרים ענק על כתבי הומרוס. אחד המאמרים הוקדש למוזרות שהוא עמד עליה: מן האפוסים ההומריים עתירי התיאורים והדימויים נעדרים כמעט לחלוטין אזכורים של צבע. כשהם ישנם, הם משובשים וסובלים מהטיה חזקה אל האדום. הים למשל מתואר ככהה "כיין" וכבעל צבע הסיגלית. גלדסטון שיער שהמין האנושי טרם פיתח בעת ההיא יכולת ממשית לראות צבעים, כנראה מפני שעוד לא נחשף לצבעים 'טהורים', מלאכותיים, שאפשר לתפוס אותם בנפרד מן העצמים.
לזרוס (אליעזר) גייגר, מלומד יהודי, אחיינו האורתודוכסי של מייסד הרפורמה אברהם גייגר, צעד את הצעד הבא. הוא מצא מקבילות לתופעה בתרבויות קדומות נוספות, ובתוכן בתנ"ך. גם שם נעדר הכחול, גם שם התכלת היא רק צבע שמפריש חילזון מסוים, סגול כנראה, וגם שם יש פרות אדומות. הוא מצא סולם קבוע של התפתחות אטימולוגית וסמנטית בשפות רבות: כחול נגזר מירוק או משחור (גם אצלנו: כחל בא מגחל), ונכלל תחילה בתוכם, ירוק בא מצהוב, וצהוב אף הוא תחילה נחשב אדום. גם גייגר ייחס זאת להתפתחות פיזיולוגית של האדם – ואף מצא סקאלה קבועה, סדר קבוע של התפתחות מילות הצבע ותפיסות הצבע.
גילויה של מחלת עיוורון הצבעים (בעקבות תאונת רכבת שגרם נהג קטר עיוור צבעים) הזניק את ממצאיו של גייגר למרכז תשומת הלב המדעית בת הזמן. כך גם תורת האבולוציה, שבעת ההיא כללה גם אמונה בתורשה של תכונות שאדם רוכש בחייו. רופא העיניים הוגו מגנוס בנה מודל של השתכללות יכולת ראיית הצבעים של האדם, על פי סדרם של צבעי הקשת.
אלא שאז גם החלו להצטבר ממצאים סותרים, כגון העובדה שהמצרים הקדמונים השתמשו בציוריהם גם בצבע כחול – זאת כאשר בשום תרבות בת הזמן ההוא שתועדה בכתב אין מילה לצבע הכחול. מדע האנתרופולוגיה החדש סיפק בינתיים ממצאים מתרבויות 'פראיות' בנות ההווה – שגם אצלן אין מילה המתארת את הצבע הכחול. הסקאלה של גייגר הוסיפה לחגוג ניצחונות: הסדר של התרחבות פלטת הצבעים המילונית נתגלה כקבוע. שפה שיש בה 'ירוק', יש בה בהכרח 'אדום', ותרבות שיש בה 'כחול' יש בה בהכרח 'ירוק' – תמד בסדר הזה, של סקלת גייגר. אלא שעוד דבר חשוב נתגלה: שכל בני התרבויות הללו, אפילו אלו שיש בלשונותיהן רק 'אדום', 'שחור' ו'לבן', מבחינים בלי קושי גם בהבדלים שבין ירוק וכחול, למשל, או בין צהוב לכתום. מכאן שגם בימי קדם זה לא היה עניין של אנטומיה. פשוט שאלה של תרבות.
אך אז, כשהדברים החלו להתיישב, נפל פתאום על המדע מסך של תקינות פוליטית. ההתנגדות המוצדקת לגזענות שיתקה כל דיון על הבדלים בין תרבותיים. כל התרבויות שוות ברמתן – ולכן אסור לדבר על דירוג. השאלות הקשות הושעו. מדוע הסדר קבוע, על פי סקאלת גייגר? – מקרה. מדוע יש שפות המכנות כחול וירוק באותו שם? – סתם חלוקה שרירותית אחרת של ספקטרום הצבעים, שאינה גרועה מזו שלנו; כל תרבות וראיית העולם שלה. הישגי החוקרים הקודמים פשוט נשכחו עם השנים. כך קרה שכאשר הופיע ב-1969 מחקר שבעצם גילה מחדש את סקאלת גייגר ואת אופייה האוניברסלי, עולם המדע רעש. ספרי הלימוד שוכתבו במהירות, אבל ברוח התקופה: כולנו בני אדם, לכולנו אותה תפיסת צבעים, גם אם שמות הצבעים אחרים.
דויטשר ממשיך ומראה בעזרת מחקרים עכשוויים שהאמת היא לא כאן ולא כאן, ומסכם נוסחת ביניים: "התרבות [ובכלל זה הלשון] נהנית מחופש, במסגרת מגבלות רופפות המותוות על ידי הטבע". למסקנה דומה הוא מגיע בשער השני של הספר, 'השפה כעדשה', הנסוב, כאמור, על שאלת השפעת הלשון על התפיסה והחשיבה. בשער זה נידונה תחילה השאלה כיצד נפל עולם המדע במאה העשרים טרף לאמונה מופרכת, שלפיה גבולות השפה שלנו הם גבולות יכולתנו לתפוס את המציאות – אמונה הידועה בשם 'השערת ספיר-וורף'.
הדפוס של מה שקרה לעולם המדע דומה לזה שתואר בשער הקודם: העולם הולך שבי אחר תיאוריה רלטיביסטית קיצונית שאין לה ידיים ורגליים (בשער הראשון – ההתעלמות מהמדרג האוניברסלי של גייגר. בשער השני – השערת ספיר-וורף), פוקח פתאום את עיניו בזכות מחקר מהפכני כביכול שבעצם מאשש ידע נשכח מן העבר – ואז, בטהרנות סטליניסטית כמעט, פונה 180 מעלות, משַכתב את ספרי הלימוד ומוחק את כל מה שחשב לפני רגע – ושוב, בלי לתת מקום לדקויות ולאפשרויות ביניים. אפשרויות שדויטשר מראה שהן הנכונות.
בלימודיי במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית במחצית השנייה של שנות התשעים הוצגה השערת ספיר-וורף כאופציה אפשרית; זה היה בימי המעבר בין האמונה העיוורת בה לבין דחייתה העיוורת. לי היא נראתה, באופן אינטואיטיבי, מנותקת מהמציאות. איך אפשר לטעון שאיננו מסוגלים לחוות מה שאין לנו מילים בשבילו? האם האדם שאומר "מה שאני מרגיש לא יתואר במילים" בעצם אינו מרגיש את הרגשתו זו? דויטשר, בכליו הרציניים יותר, אכן עושה קציצות מהשערת ספיר-וורף, ומראה שנוסף על חוסר ההיגיון שבה, היא נשענה על חשיבה משאלתית ולא מדעית, וערכה מניפולציה איומה של המציאות הלשונית בשטח; היא הסתמכה למשל, על הטענה שבשפת ההופי האינדיאנית אין 'זמן' ולכן תפיסת הזמן של דובריה שונה – תוך התעלמות מפרט קטן: שבשפה זו דווקא יש זמן.
כיצד אפוא סחפה השערה זו את טובי המוחות? לדויטשר הסברים, אבל לכשעצמי יספיק לי מבט נוסף אל ימיי באוניברסיטה: הרי בלימודיי במחלקה לספרות עברית, וכמדומה כך הוא גם כיום, למדנו ברצינות תורות נוגדות-שכל-ישר הפוסקות שאין דבר כזה סובייקט, ושיננו במסגרת קורס חובה את תורתה של הפמיניסטית הרדיקלית לוס איריגראיי על כך שכל עניין היזקקותה הגופנית והרגשית של האישה לגבר היא רמייה עצמית, פרי היענות למניפולציה זכרית. כל עצמוֹתינו וניסיון חיינו צועקים שאלו שטויות אופנתיות, אך אנו משתיקים עצמנו במחשבה שכנראה איננו חכמים מספיק להבינן.
בפרקים הבאים מראה דויטשר שההתפכחות מהשערת ספיר-וורף הייתה אכזרית מדי; שבמידה מסוימת, השפה שאנו דוברים אכן משפיעה על תפיסתנו. עולם הצבע, גיבור השער הראשון של הספר, הוא קצת כזה. מחקרים מתוחכמים מראים, למשל, שקל לנו יותר להבחין בין גוונים כאשר הם בעלי שמות שונים בלשוננו, גם אם השוני ביניהם אינו גדול פיזיקלית מהשוני בין צמד גוונים אחרים.
הממצאים הצבעוניים יותר נוגעים דווקא לתחומים אחרים: למין דקדוקי, ולסוגיה מרתקת של התמצאות במרחב. בשפות ילידיות מסוימות אין ימין, שמאל, קדימה ואחורה, אלא רק קואורדינטות אובייקטיביות: ארבע רוחות השמיים, או לחלופין 'בכיוון הים' מול 'בכיוון ההר'. ההשלכות מופלאות. בין השאר, לבני התרבויות הללו יש מצפן פנימי הפועל גם בהיעדר כל רמז חיצוני לרוחות השמיים. דויטשר מוכיח באופן משכנע שהלשון קודמת כאן לתפיסה, ומכתיבה אותה: שהיכולות המיוחדות הללו מתפתחות אצל בני אותן תרבויות לאחר שהם רוכשים את המושגים הלשוניים של צפון ודרום.
אך גם דוברי השפות הללו מסוגלים בקלות ללמוד את מושגי הימין-שמאל-קדימה-אחורה שלנו. השפה שלהם פשוט הכריחה אותם לשים תמיד לב לארבע רוחות השמיים – אבל לא מנעה מהם, כפי שהיה טוען וורף, את היכולת לחוות ימין ושמאל. באופן דומה, שפה מסוימת המדוברת במקסיקו מחייבת את דובריה לבטא בכל פועל את מידת הוודאות של המידע הנמסר בו – ממש כמו שאנו מחויבים לבטא בכל פועל את הזמן. האם פירוש הדבר שאנו איננו מודעים לכך שיש מידות שונות של ודאות בחיינו? ודאי שלא. "שפות נבדלות במה שהן מוכרחות להביע, ולא במה שהן מסוגלות להביע", מסכם דויטשר. השפה אינה גבול, או בית כלא, לחשיבה, אך היא עשויה לעודד חשיבה מסוג מסוים.
בין לבין מקדיש דויטשר פרק מאלף לריסוקה של אקסיומה חסרת שחר, ולמעשה בלתי ניתנת להפרכה ולכן בלתי מדעית, המופיעה בספרי לימוד בסיסיים לבלשנות, ולפיה כל השפות מורכבות באותה מידה, שהרי כל התרבויות מפותחות באותה מידה. התקינות הפוליטית בגרוש הזו, הוא מראה, מחביאה לעתים דווקא הערכת-חסר של מורכבות התרבויות הלא מערביות – אוי לאותה בושה.
דויטשר הוא דעתן. וספריו מספרים סיפור, אבל גם מוכיחים טענות. היופי הוא שמדובר בדעתן עצמאי, שהקריאה בספריו תאתגר את עולמם של שמרנים, של מהפכנים ושל יפי נפש כאחד; של טהרני לשון שונאי שינויים, ושל תארנֵי לשון פוסט-מודרניים. ספרו הקודם של דויטשר, המבריק לא פחות, 'גלגולי לשון' (הופיע במהדורה עברית ב-2007, באותן הוצאות ספרים כמו 'בראי השפה' ובעמלו של אותו מתרגם) בדק כיצד שפות מתפתחות ומשתנות, והציע על סמך זאת תיאוריה אבולוציונית של היווצרות השפות מלכתחילה. בכך ערער על הצורך והצדק בתיאוריה הגנרטיבית של נעם חומסקי הטוענת לכישורי תחביר מולדים שיש לכולנו – ומכיוון אחר הראה שמה שנתפס בעיני רבים מאיתנו, שוחרי שפת עבר בטהרתה, כהידרדרות ושחיקה של העברית וכשגיאות לשון בלתי נסלחות, הוא חלק מתהליך מחזורי וטבעי שבסופו של דבר בונה את השפה ואת תפארתה.
גם הספר הנוכחי יטריד קוראים משני קצוות: את אלו הטוענים למדרג בין תרבויות, אם עוד ישנם בכלל כאלה בעולם המדע – ומה שאקטואלי יותר, את חסידי התקינות הפוליטית ואת אוהדיהן של כל מיני תורות גורפות, חדשניות, מהממות, טוטליות, הפוסלים בעיוורונם את הישגיהם, הנבואיים לפעמים, של מדענים קדמונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה