'ציוני דרך: זיכרונות וסיפורים בדרך לציון' הוא ספר סיפוריו-זיכרונותיו של הרב שלמה ריסקין, שהופיע זה עתה בהוצאת 'ידיעות ספרים' בתרגומי.
הרב ריסקין יודע לספר סיפור, ויודע גם לחיות. מסלול חייו עבר בנקודות חיכוך וניגוד מרכזיות בחיינו היהודיים; ומכל חיכוך ומכל התנגשות, מכל פגישה ומכל התפוצצות, הוא אסף לקחים של צמיחה ושל תיקון. הוא גדל בבית חילוני אדוק, אך בהשפעת סבתו והנסיבות למד מילדותו במוסדות ישיבתיים. הוא היה תלמידו הקרוב של הרב סולובייצ'יק, הקים בלב מנהטן קהילה אורתודוכסית-מודרנית שהחזירה רבים וטובים ליהדותם, נסע בשליחות מסוכנת אל הגחלת הלוחשת של יהדות ברית המועצות בשיא ימי הדיכוי, עלה ארצה כדי להימנות עם מקימי העיר אפרת, רקם קשרים בין-דתיים ראשונים עם נוצרים אוהבי ישראל ואף עם מוסלמים, הקים רשת של מוסדות חינוך תורניים-מודרניים, והיה, במחיר של התנגשויות רבות עם הממסד הרבני והעולם החרדי, ממניחי היסוד למהפכת לימוד התורה בקרב נשים דתיות והכשרת הטוענות הרבניות.
הנה שניים מתוך מאה הסיפורים. שום בחירה של שני סיפורים מתוך המאה לא תהיה מייצגת, כי המגוון גדול. אבל בכל זאת.
פרק שישים וארבעה
בעטיה של אישה
כנוסע מתמיד של אל על, אני זכאי מפעם לפעם לשדרוג הכרטיס. אחת הטיסות המשודרגות הללו זכורה לי במיוחד, כי הועליתי למחלקה הראשונה והיה לי הכבוד לשבת סמוך מאוד לאדמו"ר מוויז'ניץ, מראשי מועצת גדולי התורה.
הרבי ישב בשורה הקדמית, ליד הגבאי שלו, מאחוריהם ישבו שני חסידים, ובשורה השלישית ישבתי אני, לצדה של מרלין פוסט שהייתה אז נשיאת נשות הדסה. בטור המושבים השני, מצדו האחר של המעבר, ישבו במקביל לרבי בני זוג חילונים בגיל המעבר, מאחוריהם שני חסידים, ובשורה השלישית, במקביל אליי, עוד זוג חילוני.
הכול נראה כשורה, למעט העובדה שעברה חצי שעה ממועד ההמראה המתוכנן והמטוס עוד לא התחיל לזוז. הבחנתי שהרבי עצבני מעט, ושיערתי שהסיבה לכך היא האישה שישבה במקביל אליו, עמוק בתוך שדה הראייה שלו.
הגבאי ניגש אל בני הזוג בנימוס רב ובפנים רציניות מאוד, וביקש מהם – ועד מהרה גם התחנן בפניהם – שיחליפו בטובם מקום עם החסידים שמאחוריהם. הבעל, כך נראה, סבר שהבקשה מחוצפת. "עם כל הכבוד", אמר, "הזמנתי את המקומות האלה לפני חצי שנה, ואנחנו לא נחליף אותם עכשיו!"
הזוג החילוני שמאחור השמיע בקול רם דברי תמיכה בסרבני התזוזה. "החסידים האלה שונאים נשים. בגללם אין לנו פה דיילות, אלא רק דיילים. אל תיכנעו".
הגבאי שמר על שלוותו, והוסיף להתחנן בעדינות. "בבקשה מכם. אם תתעקשו להישאר, נצטרך לעזוב את המטוס. הטיסה תתעכב שעות כי יצטרכו לחפש את המטען שלנו. בבקשה מכם, תבינו שהרבי הוא איש קדוש, וצריך לכבד את הבקשות שלו". דבריו אלה הרתיחו את החילוני מהשורה הקדמית. "אתה לא תגיד לי מי קדוש ומי לא קדוש! אני קדוש כי הייתי בצבא והילדים שלי שירתו בצבא! אני יותר קדוש מהרבי שלך, או איך שאתה קורא לו!"
פניו האדימו, האיפוק של הגבאי נראה אף הוא קרוב לקצה הגבול שלו, וחששתי שעוד רגע יפרוץ קרב אגרופים. לפניי היה מיקרוקוסמוס של המתח החילוני-דתי בישראל. לא היה לי מה להפסיד, והחלטתי לנסות את מזלי.
ניגשתי לזוג שבשורה הקדמית והצגתי את עצמי. הם נרגעו מעט, די הצורך כדי לדבר אליי באדיבות רבה ולהחמיא לי שאף על פי שאני דתי, אני לא נראה "אחד מהם". אמרתי להם שאכן, אני דתי מודרני ולא חסיד, אבל הוספתי, "נראה לי שיש אצל החסידים עניין קטן שאתם מבינים לא נכון. זה לא שהם שונאים נשים; להפך, הם נמשכים מאוד לנשים. למעשה", פניתי אל האישה, "נראה לי שהרב נמשך אלייך. הוא חושש שהוא לא יוכל להתרכז בלימוד כל זמן שאת מול העיניים שלו".
"אתה מתכוון ברצינות, הרבי חושב שאני מושכת?" היא שאלה, ואז נעצה מבט מאשים בבעלה, "מתי בפעם האחרונה אמרת לי שאני מושכת בעיניך?" היא הסמיקה וחייכה. "אתה שומע? הרבי נמשך אליי. ודאי שאני מוכנה לעבור מקום. בעונג רב".
זכיתי בנשיקה מהאדמו"ר, והמטוס יצא לדרך. הדיילים נתנו לי בקבוק יין במתנה.
פרק חמישים ושישה
עלילות טלית
שתי שבתות שהיתי בברית המועצות. את השנייה עשיתי בריגה. ממש כמו בלנינגרד, בית הכנסת היה גדול לתלפיות, בעל תקרה מקומרת. היו בו מקומות ישיבה לכחמש מאות איש, אך רק כמה עשרות מהם היו תפוסים, כולם בידי יהודים בני למעלה משישים וחמש. בלנינגרד היו גבאים שבדקו מי ומי בנוכחים; בריגה ניצבה בגאון מעל ארון הקודש מצלמה, עין רואה שסיפקה תמונה מתמדת של אוכלוסיית המתפללים.
בתפילת ליל שבת הבחנתי באדם שנראה צעיר בהרבה מהאחרים, אולי בן ארבעים. כשיצאתי מבית הכנסת הוא הלך מאחוריי לעבר המלון שלי. כשראה שלא עוקבים אחרינו התחיל ללכת לידי. שמו היה ולוול, והוא אמר לי שיותר מכל דבר בעולם הוא רוצה "טליס". הייתה לו טלית ישנה שהוא קיבל לבר המצווה, אך היא כבר הייתה בלויי סחבות והוא רצה חדשה.
בחזית המלון שלי היה גן קטן. ביקשתי ממנו לחכות שם כשאלך לחדרי ואביא משם אחת הטליתות הנוספות שלקחתי איתי. האם הוא רוצה גם תפילין? הוא אמר שלא; שיש לו זוג תפילין במצב המניח את הדעת. ירדתי אפוא מחדרי עם טלית. ישבנו זמן מה בגן ושוחחנו. הוא ביקש ממני להניח קודם את הטלית על ברכיי, ולא לתת לו אותה בינתיים. כעבור זמן, כשהוא חש שהשטח נקי, הוא ביקש ממני לשמוט את הטלית ארצה. אחר הרים אותה ולקח אותה איתו.
למחרת, בבוקר יום השבת, כשיצאתי מהמלון, מצאתי את עצמי מוקף בארבעה אנשי ביטחון. הקג"ב התחיל כנראה לחשוד במעשיי. ניסיתי להתבדח איתם, אבל הם נותרו קפואים. הלכתי לכיוון בית הכנסת, והם הלכו איתי. החלטתי לשחק איתם משחק קטן. (במבט לאחור ברור לי שלא עמדתי אז על גודל הסכנה. הרגשתי כמו בסרט ריגול: משנן מספרי טלפון, יוצר מגע עם אנשים, מעביר כספים ומפיץ ספרים בעברית. הייתי בטוח שדרכוני האמריקני, והעובדה שאני פועל בשליחותו של הרבי, יקנו לי חסינות).
נכנסתי אפוא לשירותים, ושותפיי לחמישייה הסיאמית נכנסו איתי. פתחתי את דלת אחד התאים, והם עמדו להיכנס איתי גם לשם. למזלי לא הייתי צריך לשירותים באמת, ויצאתי. נכנסתי להיכל התפילה, והם תפסו את ארבעת המושבים שמאחורי המושב שהציעו לי הגבאים. התנצלתי בפניהם על שלא הבאתי להם טליתות; הם שמרו על פני הפוקר הקפואים שלהם. אמנות ההומור לא נכללה כנראה בתוכנית ההכשרה של הקג"ב.
ואז, לחרדתי, מי צועד קוממיות אל מקום מושבו עם טלית חדשה בצבעי כחול ולבן מבריקים – אם לא ולוול! בליל האמש, כשנתתי לו את הטלית, נראה היה לי מובן מאליו שהוא לא יבוא איתה הבוקר, כדי לא להפליל אותי. המקום שהגבאים הושיבו אותי בו היה בירכתי בית הכנסת, בפינה צדדית, מרוחק כשלושים שורות מארבעים המתפללים שנכחו באולם ושישבו סמוכים זה לזה. עוד קומץ מתפללות ישבו בעזרת הנשים שביציע. ארבעת הבחורים המצוינים היו שכניי היחידים.
הגיע זמנה של קריאת התורה, והגבאי כיבד אותי בפתיחת ארון הקודש. הארבעה הקיפו אותי כשומרי ראש, אך איש מהמתפללים לא נראה מופתע. נראה היה שאין רב מכהן בבית הכנסת הזה. צעדנו אפוא בתהלוכה קטנה מארון הקודש אל הבימה, סובבים את היכל התפילה העצום והריק – החזן, ספר התורה, אני וארבעת הצללים שלי. החזן שר בקול אדיר, כאילו מאות מתפללים גודשים את האולם.
כשעברנו ליד ולוול, הוא הגביה את ציציות טליתו החדשה, כדי להשיקן בספר התורה ולנשקן לאחר מכן, כנהוג. אך ברגע שהחזן ראה את ולוול הוא פסק פתאום מלשיר. גם המתפללים השתתקו. הרגע ההוא היה נצח קטן; רגע שלא אשכח. ארון הקודש היה פתוח; ציציותיו של ולוול עמדו באוויר, קרובות אל ספר התורה אך עוד לא נוגעות בו. כולנו עמדנו כמו בתמונה קפואה של סרט שעמד מלכת, קופאים על מקומנו, אפופים דממה מבשרת רעות.
כל העיניים הופנו אל ולוול. לראשונה בחיי הבנתי מה פירוש "עין הרע". החזן תקע בו מבט מאיים, והוא, ידו המצויצת עדיין באוויר, השיב לחזן בעיניים עוינות. זו הייתה מלחמת עיניים. מי ישמוט ראשון את מבטו – ולוול, או החזן, שהיה כמסתבר סוכן קג"ב? אני הייתי בטוח שכולם הבינו שהטלית החדשה של ולוול הגיעה אליו מידיי; הוא בא איתה לבית הכנסת במצח נחושה, והחזן נתן לו להבין שהוא בצרות צרורות עכשיו.
הדרמה הדמומה נמשכה. המתח חתך את האוויר. ולוול אפילו לא מצמץ, וגם לא החזן. ופתאום, כשעיניו עוד פעורות אל החזן, צעק ולוול ביידיש, "איך האָבּ ניט קיין מורא! – אינני ירא מפניך! כבר לקחת ממני כל מה שיכולת לקחת! כשהתחלתי לבוא לבית כנסת איבדתי את מקום העבודה שלי. אשתי עזבה אותי בגלל זה, ולקחה איתה את הילדים. אין לי עבודה; אין לי משפחה. הדבר היחיד שיש לי הוא המסורת היהודית שלי. הדבר היחיד שיש לי הוא הטלית הזאת. איך האָב ניט קיין מורא!"
החזן השפיל את עיניו. הוא חזר לשיר, והקהל שר איתו. בתנועה אטית ומלכותית השיק ולוול את ציציותיו אל ספר התורה ונישק אותן בהתכוונות. ספר התורה הונח על הבימה כאילו לא קרה דבר. בקרב הזה, ולוול ניצח.
תגובה 1:
הספר מצוין. כל הכבוד על התרגום הנפלא המעביר את חווית ההספר ומלעשה אנחנו שומעים את הסיפורים ולא קוראים אותם! יישר כוחך כמתרגם על העבודה.
סקירה מלאה שלי על הספר
http://www.xn----2hcm6cgyhbh.com/2012/02/shlomo-riskin.html
הוסף רשומת תגובה