בימים אדומים: מדוע הרג לח"י את חברו הטוב של יאיר

רגע לפני הקמת המדינה חיסלה חוליה של לח"י את חברו הטוב של מייסד הארגון אברהם שטרן, קונסול פולין לשעבר ויטולד הולניצקי, בחשד שריגל למען הערבים. החרטה אכלה במנהיגי המחתרת שנים לאחר מכן. מחקר חדש פותר את התעלומה: לח"י שיחקה פה, מרצון או לא, לידי הקרמלין, בירושלים שהייתה מהזירות הראשונות של המלחמה הקרה

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 21-16.

בימים, ברברה הוּלָנִיקי הלבישה את לונדון המתהוללת של שנות השישים-שבעים. 'בּיבָּה', החנות של מעצבת האופנה הולניקי ושל בעלה סטיבן פיץ-סימון, תפחה במהירות לכדי בניין בן שבע קומות במרכז העיר, ובשבוע הראשון לפתיחתה בגלגולה זה קלטה מיליון מבקרים. הקו של הולניקי, ממזר שנולד מהכלאת רוח המתבגרות של שנות הולדת הפופ עם סממנים גנדרניים מהאר-נובו מתחילת המאה ושנצבע בגוונים אפלוליים ומוזהבים, כבש את נערות העיר, וגם כמה קשישות שגירדו את השלושים דוגמת טוויגי ויוקו אונו. אחר כך נמכרו המותג והחנות, והולניקי החלה לעצב גם דברים שאינם לבישים, ובייחוד את פנימם של בתי מלון ברחבי כוכב הלכת ארץ, ובשתי האמריקות בפרט.

אבל בלילות, בכלוב הזיכרונות הפרטי שלה, היא הייתה ילדה ירושלמית משכונת רחביה, ברברה הולניצקי – ההגייה המקורית, הפולנית, של שמה Hulanicki; תלמידת בית הספר הפולני-קתולי בעין-כרם; כמעט בת מצווה אילו הייתה יהודייה כשכנותיה, בתו הבכורה של ויטולד הולניצקי, לשעבר קונסול פולין בארץ ישראל ובאותם ימים איש המחלקה לטיפול בנכסי אויב של ממשלת המנדט; ילדה שלפנות-בוקר אחד, חודשיים וחצי לפני הכרזת מדינת ישראל, חוזה בחברי מחתרת יהודית עלומה דוברי פולנית נכנסים לביתה ולוקחים איתם את אביה, ושלמחרת היום מתבשרת שהוא לא ישוב עוד.

ברברה הבוגרת זכרה שאביה היה ידידם של היהודים בארץ ישראל, ידעה שרוצחיו היו יהודים, שמעה שאנשי לח"י שייחסו את החיסול לעצמם האשימוהו בהאשמה התמוהה של ריגול למען הערבים – והאֵבל והבלבול, מרחק הזמן וריחוק הלב, היעדר המידע וחרדת הנגיעה, כל אלה הותירו אצלה את הפרשה כחידה איומה. אביה, כך בלבלה ברברה בספר זיכרונותיה, היה ברשימת היעדים של אצ"ל (כך במקור) כי הפריע לארגון בתוכניתו להשמיד את כל ערביי הארץ. 

אבל חידה הייתה הפרשה גם כאן, בישראל; חידה אפילו בעיני יודעי העתים, אלה שיודעים מה בין אצ"ל ולח"י ואיזה עם בארץ ישראל רצה להשמיד את מִשנהו, ושזוכרים את המתיחות והאנרכיה ששררו בירושלים בימי מלחמת הכנופיות הערביות, עת עמדה על סף הפיכתה המתוכננת לעיר בשלטון בינלאומי. חידה אפילו לאלה שדרשו וחקרו היטב מה קרה בין החטיפה ברחוב בנימין מטודלה בשחר 26 בפברואר 48' לבין מציאת גופותיהם כפותות הידיים של ויטולד הולניצקי בן ה-58 ושל העיתונאי הפולני בן החמישים ספטן ארנולד בשכונה הערבית הנטושה שיח'-באדר ביום המחרת.

חידה – בעיקר מפני שהולניצקי היה מטובי הידידים של הציונות במסדרונות השלטון הבריטי, ובפרוזדורים הדיפלומטיים, ולא זו אף זו, חברו הקרוב של מייסד לח"י, אברהם שטרן ("יאיר"), שנרצח בידי הבולשת הבריטית שש שנים קודם לכן. מה יכול לגרום ללח"י לחסל את יקירו? הכמוסקבה היינו, לקרמלין דָמִינו? אופס, זה לא שייך לחידה, זה כבר חלק מהפתרון.

הפתרון, לפחות לכאורה, נמצא לאחרונה בידי ההיסטוריונים ובני הזוג גדעון רמז ואיזבלה גינור, עמיתי מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. מציאתו של הפתרון הביאה סוף סוף ארצה, לאירוע פומבי לזכר הולניצקי בחסות והמועצה הישראלית ליחסי חוץ ושגרירות פולין בישראל, את ברברה הולניקי ואת בנה ויטולד. אבל לפני הפתרון, נתוודע לעומק התעלומה.

"לפנות בוקר דפקו בדלת", משחזרת ברברה הולניקי בלובי האוריינטלי של מלון הר ציון. מהחלונות הגדולים, מעבר לגיא בן-הנום, נשקף הר ציון, מקום קבורתו של אביה. הבוקר, 13.12.11, ביקרה שם הולניקי עם בנה, לראשונה בחייה. שנים רבות האמינה לסיפור זדוני שסופר לה, ולפיו הישראלים השחיתו את בית הקברות הקתולי בהר כדי לבנות עליו בנייני מגורים.

היא, שמצודת עסקיה פרוסה על כל רחבי העולם, נמנעה עד כה מלבקר בישראל, אף שהיא מעידה שזיכרונותיה מהארץ היו טובים. קושי רגשי. גם בפולין ארץ הולדתה, היא מספרת, התקשתה להביא את עצמה לבקר עד לפני שנתיים, עשרים שנה לאחר ששוחררה מהסובייטים שגנבו לה אותה; רצח אביה, הפטריוט הפולני, היה לבנות המשפחה טראומה ללא נשוא. "בעיקר לאמי. כשהמראנו מארץ ישראל לכיוון אנגליה אמי אמרה, הלוואי שהמטוס יתרסק. נורא לומר את זה לילדים, אבל ככה היא הרגישה".

"החוטפים היו במסדרון", היא חוזרת לתיאור החטיפה. "אבא שלי חזר לחדר השינה והתלחש עם אמי, התלבש, ואז אמר שלום ויצא. אחיותיי ישנו. הוא הלך עם האנשים, ושניים מהם נשארו בדירה. אחד עמד עם אקדח ליד הטלפון והשני פשפש בשולחן של אבי, לקח תמונות ותשלילים. הם לא ראו שהיה שם כסף".

לפי עדויות אחרות, אומרים גינור ורמז, אנשי המחתרת כן ראו את הכסף, אך בחרו לא לקחת אותו. זה היה סכום גדול במטבעות זהב, שהולניצקי הכין לאשתו ולשלוש בנותיו לקראת נסיעתן המתוכננת לאנגליה; הוא עצמו תכנן להישאר בירושלים לאחר תום המנדט הבריטי, ולנסות להשתלב בעבודת האו"ם שם. "הסירוב שלהם לקחת את הכסף הוא אחד מהרבה פרטים יוצאי דופן בסיפור הזה", אומרים החוקרים. "לח"י לא נמנע בימים ההם משוד בנקים למימון פעילותו, ובוודאי לא משוד של יעדי חיסול. ועוד בשונה מפעולות אחרות של הארגון, כאן לא התפרסם כרוז עם הודאה של המוצאים להורג בפשע המיוחס להם. בין כל המקרים של פולנים שנהרגו או נרצחו במהלך מלחמת העצמאות, זה היחיד שהמשיך להדהד".

אבל מעל לכל החריגויות הקטנות נמצא יחסו הנפתל של לח"י למעשה. איש לח"י אריה קוצר כתב בספרו על יאיר שהרצח היה תחבולה מחליאה וארורה של ההיסטוריה. מהכרונולוגיה הרשמית של מבצעי לח"י 'חיילים אלמונים', מאת יעקב בנאי ובעריכת המנהיג האידיאולוגי של לח"י ישראל אלדד, המבצע הזה פשוט הושמט. מעולם, כותבים רמז וגינור במאמרם על הפרשה בכתב העת של המועצה הישראלית ליחסי חוץ, מעולם לא הודה או התרברב איש שנטל בו חלק.

הולניצקי נעשה ידידו ומיטיבו של אברהם שטרן כבר בשנותיו כקונסול כללי של פולין בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו, שחפפו לשנות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (36'–39'). בָּערב לזכרו של הולניצקי, סיפר איש הטלוויזיה יאיר שטרן, בנו של "יאיר" שנולד אחרי הירצחו ב-42', דברים ששמע מאמו. ליאיר ולהולניצקי, סיפר, היו תחומי עניין משותפים, שכן שניהם היו חניכי התרבות הפולנית ושוחרי מדעי הרוח. הולניצקי ויאיר הרבו להיפגש.

ערב מלחמת העולם השנייה חש יאיר, שעוד היה איש אצ"ל, בצורך הדחוף לפתוח את שערי ארץ ישראל לעלייה המונית מאירופה, ונסע לפולין לנסות לארגן שם צבא של 40 אלף צעירים יהודים שיילחמו למען מטרה זו. ואכן, הוא הצליח להתחיל במשימה: קצינים פולנים החלו לאמן יהודים בכמה מקומות בפולין, וגם קצת נשק התחיל לזרום. הולניצקי היה מי שנתן ליאיר מכתבי המלצה חמים לרשויות בוורשה, שפתחו לו דלתות. "לפני שנים אחדות", המשיך יאיר שטרן הבן, "נודע לי לראשונה שהוא נרצח בידי לח"י. שאלתי ותיקי לח"י למה רצחו אותו, הרי הוא היה חבר של אבא, והם ענו שזו הייתה טעות איומה". וכך, סיכם, נוסף עוד מכנה משותף לאביו ולידידו הפולני, במותם. "שניהם נרצחו בדם קר".

"יש תיעוד רב לתפקידו הפעיל של הקונסול הולניצקי באבטחת אימונים של אצ"ל, באספקת נשק, בגיוס חברים בפולין ובסיוע להגירתם הבלתי חוקית ארצה", אומרים רמז וגינור. זה נמשך גם כשכבר לא היה קונסול; הממשלה הפולנית הגולה בלונדון בראשות הגנרל שיקורסקי, שהוקמה עם כיבוש פולין בידי גרמניה, פיטרה את הולניצקי, שכן היה מזוהה עם הממשלה הקודמת. הוא נשאר בארץ, בשורה של תפקידים בממשלת המנדט, ומעמדה חדשה זו המשיך לפעול למען הציונות.

בתפקידו הראשון אצל הבריטים, צנזור דואר, הוא נטל סיכון אישי כדי להזהיר איש ציבור יהודי  שמכתב ששלח עלול לגרום לו למאסר, ועזר לו לנסח מכתב חדש – במקום לדווח עליו, כפי שנדרש ממנו.  בתפקידו האחרון, במחלקת נכסי האויב, חתר הולניצקי למכירת הרכוש הגרמני והאיטלקי המופקע בירושלים לקק"ל, ועמד במשא ומתן מתקדם בנושא עם ראש עיריית ירושלים ואיש קק"ל, דניאל אוסטר. "אשתו של הולניצקי רצה אחרי החטיפה לאוסטר, שהיה גם שכן שלה, ובעזרתו הפעילה את 'ההגנה' שתחפש אחר בעלה", מוסיף רמז. "היא לא הלכה למשטרה הבריטית, הכתובת הטבעית לכך. כלומר, ברור שהיא לא חשבה שבעלה שיתף פעולה עם הבריטים והערבים".

אפילו חברותו עם יאיר נמשכה כשעבד בשירות הבריטים. לדברי אחד מאנשי לח"י, כשיאיר היה מבוקש בידי הבריטים הולניצקי אף הציע לו מסתור. הקונסול-לשעבר ואשתו היו היחידים שהניחו זר על קברו הרענן של שטרן בלווייתו. שנים לאחר מכן, כשהראו להולניצקי תמונה של גופו הירוי של יאיר, הוא אמר שבעיניו פצעי הירי הם כסימני צליבה. "אפילו אם אלה הם 'סיפורי צדיקים' מוגזמים", כותבים רמז וגינור, "העובדה שהם רווחו בלח"י מוכיחה שהולניצקי היה נערץ בארגון, ושמו היה מוכר לחבריו, ודאי הוותיקים שבהם".

הם מכוונים את דבריהם לטענתו של נתן ילין-מור, ממפקדי לח"י, שכתב בספר תולדות לח"י ששמו של הולניצקי לא היה ידוע לאנשי הארגון בירושלים שהיו אחראים למעשה. ילין-מור סיפר שם שלמשמע הידיעה הראשונה על החיסול הוא נשך את שפתיו מעוצר יגון, ושלהערכתו הטעות הנוראה קרתה על רקע ייאושם של היהודים הנצורים בירושלים, הנתק שלהם ממפקדת לח"י בתל-אביב, ותדהמתם מהצלחת ההפגזות הערביות לפגוע במטרות יהודיות חיוניות. לכן, כתב, הייתה להם מוטיבציית-יתר למצוא 'מרגלים' ו'מלשינים' בקרב זרים שגרו בשכונות יהודיות.

לדברי צמד החוקרים, מדובר בהצטדקות מאוחרת של ילין-מור, תגובה להאשמות כלפי לח"י בספר תולדות ההגנה שהופיע שנתיים קודם לכן; הוא אפילו חזר שם על אותן שגיאות איות בשמו של הולניצקי שהופיעו בספר של ההגנה. הם מצביעים על סדרה של אי-דיוקים היסטוריים בדבריו: ההפגזות העזות על ירושלים היהודית עוד לא התחילו בפברואר 48'. המצור עוד לא היה הדוק ולא מנע תקשורת טלפונית, ואפילו העברת אנשים, בין שתי הערים. "אפילו לח"י עצמו העביר לתל-אביב באוטובוס, חודש מאוחר יותר, עם אחד מאנשיו, ילד של מלצרית פולנייה שהארגון חיסל בירושלים".

ועוד: ביטאון לח"י בתל-אביב, 'מברק', בעריכת ילין-מור עצמו, היה הראשון לדווח על הפעולה – אם כי בשלב ההוא ייחס אותה להגנה; רק אחרי שבועיים התפאר לח"י במעשה, בכרוז אחר. "בכל מקרה, יש היום אינדיקציות ברורות שהחוזה על ראשו של הולניצקי הוצא עוד לפני כ"ט בנובמבר. הסיפור של ילין-מור על מצור ועל 'לא ידעתי' פשוט לא עובד".

ילין-מור הציע שם השערה שמישהו שתל במודיעין הלח"י ראיות בדויות נגד הולניצקי וארנולד, כאילו ריגלו נגד היישוב העִברי; כנראה מישהו שרצה לסכל עסקאות שהולניצקי ידע עליהן יותר מדי. הייתה או לא הייתה השתלה זדונית של מידע כוזב, נראה שבדרג המבצע של לח"י בירושלים אכן האמינו שהולניצקי ריגל למען הערבים. מפקד לח"י בירושלים יהושע זטלר המשיך עד מותו, לא מזמן, לטעון שכך היה. חוקרת תולדות התנועה הרוויזיוניסטית רינתיה רובינסון הצליחה לפני שנים אחדות, בעזרת זטלר, להיפגש עם אחד ממבַצעי החטיפה. הלה הסתיר את זהותו, ודבק אף הוא בטענה שהולניצקי ריגל לטובת הכנופיות הערביות.

ולא שהחשדות היו מנותקים מהמציאות. פולנים אחרים אכן סייעו לכנופיות. בארץ ישראל הייתה אז נוכחות פולנית עצומה; פולנית-פולנית, לא רק יהודית-פולנית. עיקרה של קהילה זו היה יוצאי צבא אנדֶרס. ב-1942 הגיעו ארצה קרוב ל-150 אלף חיילים ומלווים של צבא זה: צבא פולני שהוקם כדי להילחם נגד מעצמות הציר. חייליו היו פולנים שברית המועצות אסרה לאחר כיבוש מזרח פולין; כשגרמניה תקפה את ברית המועצות היא הסכימה לשחררם לשם הקמת צבא אנדרס. מארץ ישראל המשיכו החיילים הלוחמים לחזית באפריקה ובאירופה, אך בארץ נותרו בני משפחותיהם וסגל אזרחי גדול וחיילים בחופשה, ולאחר המלחמה הצטרפו אליהם משוחררים רבים שלא רצו לחזור לפולין הקומוניסטית. וכך, עד סמוך להקמת המדינה התגוררו בארץ ישראל כמה רבבות פולנים יוצאי צבא אנדרס, שהקימו לעצמם קהילה מפותחת עם בתי ספר ושאר מוסדות ציבור. גם סטפן ארנולד, העיתונאי הפולני שנרצח יחד עם הולניצקי, הגיע ארצה עם צבא אנדרס.

קהילה זו, הקהילה הפולנית ה'לבנה', נתפסה ביישוב היהודי כבעלת נטייה אנטישמית ואנטי-ציונית, ולקראת הקמת המדינה – כמשתפת פעולה עם הבריטים והכנופיות הערביות נגד היישוב. בייחוד הואשם בכך המודיעין הצבאי הפולני, ה'דְווֹיְקָה', שהמשיך לפעול בארץ גם אחרי מלחמת העולם. מלכתחילה, הגנרל אנדרס עצמו השתדל לא לגייס לצבאו יהודים וקומוניסטים, ורק בלחץ פטרוניו הבריטים גייס כמות סמלית של יהודים, כ-3,000 איש, שהמפורסם בהם הוא מנחם בגין.

"לקראת סוף המנדט, כשיוצאי צבא אנדרס עמדו להפסיק לקבל קצבאות מהבריטים, גם הייתה להם סיבה כספית להתגייס לכנופיות הערביות", מסבירים רמז וגינור. "הש"י, מודיעין ההגנה, נקט לטענתו צעדי עונשין נגד מלשינים ופרובוקטורים פולנים שאשמתם הוכחה. היו בידיו בין היתר דיווחים על מומחי חבלה פולנים שלימדו ערבים להכין פצצות. במהלך התקפות על עמדות יהודיות נשמעו לא פעם פקודות בפולנית, ובין חללי הכנופיות נמצאו גם גופות פולנים. ההגנה ואצ"ל הוציאו להורג פולנים שנחשדו בסיוע לכנופיות, וגם לח"י פעל בתחום: בדצמבר 47' נעצרו שישה אנשי לח"י, ביניהם ראש מודיעין לח"י בירושלים, כשניסו לחטוף את עורך העיתון הפולני גזטה פולסקה שלטענתם היה מלשין מקצועי".

כך, כסיפור על רצח בשל חשד בריגול למען הערבים, נפוצו בעולם גם החדשות על רצח הקונסול-לשעבר והעיתונאי הפולנים – וכך גם נשמרו בזיכרון ההיסטורי. ומכיוון שהחשד נגד ידיד היהודים הולניצקי היה מופרך, הפרשה נתפסה כתעלומה. אלא שהפתרון היה מונח כמעט מההתחלה בקרן הזווית של העמודים הפנימיים בעיתון: בידיעות שהופיעו בעיתונות באיחור של ימים אחדים, כשההתעניינות בפרשה כבר פגה.

ב'אקונומיסט' הבריטי נכתב אז שלח"י היא כלי בידיהם של הסובייטים. כראיה הובאה פרשת רצח הולניצקי וארנולד, שהיו שניהם – כך האקונומיסט – פרו-יהודים וודאי לא עזרו לערבים, אך אחד מהם היה פעיל אנטי-סובייטי ולשני היו חברים בריטים רבים. יומון לח"י 'מברק' ציטט את האקונומיסט, וכתב שזו ראיה לכך שהארגון צדק כשנקט אוריינטציה סובייטית, כי כך גרם לתפנית פרו-ציונית בעמדתה של ברית המועצות. "אם יש בידינו אקדח מעשן המעיד על המניע של לח"י", אומרים גינור ורמז, "הנה הוא: הידיעה הזו ב'מברק'".

העובדה ששני הנרצחים היו ידועים כאנטי-קומוניסטים התפרסמה אז בעוד עיתונים, גם בארץ. על פי דו"ח של ש"י, שרמז וגינור מצטטים, בקהילה הפולנית הלבנה בירושלים היה ברור שהשניים נרצחו על רקע זה, והחלה מנוסה המונית לשכונות הערביות בעיר מפַּחד חיסולים נוספים של מתנגדי הסובייטים בידי לח"י. 

תשע שנים אחר כך, ושוב לאחר 25 שנים נוספות, יופיעו בעיתונים פריזאיים של מהגרים פולנים מאמרים שישלימו את התמונה. בראשון בהם טען נציג פולני רשמי לשעבר בארץ ישראל שהוא יודע שהולניצקי נרצח בידי "לוחמים יהודים קומוניסטים", כנקמה על פעילותו האנטי-קומוניסטית. באחרון, לאחר שנות דור, הופיעה עדות מרעישה, אם גם לא מרשיעה, על הולניצקי עצמו.

מי שהוליכה את גינור ורמז לעיתונים הצרפתיים הנידחים הללו הייתה ברברה הולניקי. וגם היא הגיעה אליהם במזל, בזכות פרסום ספרה האוטוביוגרפי; עורך העיתון שלח לה בתרגום לאנגלית את המכתב המרעיש ששיגר אליו השופט בדימוס יאן שולדז'ינסקי, ובו דבריו של הולניצקי לפני הרצח שיובאו מיד. "זה היה בשבילי הלם", היא אומרת, "אבל גם לימד אותי הרבה".

שולדז'ינסקי ישב בשנות הארבעים בירושלים והיה מכר של הולניצקי. במכתבו סיפר שבשנות מלחמת העולם ואחריה שירת בירושלים, במרכז העיתונות של צבא פולין במזרח התיכון. בזמן המלחמה שידרו משם למחתרת הפולנית בפולין. אחר כך, כשפולין הפכה למדינת חסות סובייטית, נמשכו השידורים מירושלים לשם, עתה ברוח פולנית פטריוטית, אנטי-סובייטית.

"בסוף 47'", כתב שולדז'ינסקי, "הבריטים הודיעו שלא יוכלו עוד לערוב לשלומנו. ידידינו היהודים הזהירו שוב ושוב שפעילותנו האנטי-קומוניסטית לא תעבור בשתיקה מצד התנועות היהודיות הקשורות לקומוניזם, ושאנחנו חשופים לסיכון אישי חמור". התחנה נסגרה בנובמבר ושולדז'ינסקי יצא למצרים. "חודשיים או שלושה לפני עזיבתי בא למשרדי ויטולד הולניצקי ואמר שהוא חושש לחייו (...) ושאם ימות לפתע אנשים יאמרו שהוא היה איש הביון הבריטי, ויגרמו גם לבני משפחתו ולחבריו להאמין בכך".

הולניצקי הצהיר שמעולם לא היה מעורב בפעילות כזו, אולם "לאחרונה החל לשתף פעולה עם השירות החשאי האנטי-קומוניסטי האמריקני". הוא הסביר שהוא מאמין שהדבר תואם את האינטרסים הפולניים, הזכיר את תוכניתו להשתלב בצוות האו"ם שיסייע בהקמת המדינה היהודית, ואמר שהוא מודע לסיכון הרב, שכן "ההשפעה הסובייטית גוברת והארגונים היהודיים החמושים רואים בברית המועצות את בת בריתם העיקרית (...) הוא ביקש שאם ימות נמסור זאת למשפחתו ולחבריו, כי חשוב לו שיֵדעו את האמת".

לרצח אכן קדמו איומים רבים – כפי שמעידה פנייתו של הולניצקי לשולדז'ינסקי, וכפי שמעידה גם בתו ברברה. "זמן לא רב לפני החטיפה", היא מספרת, "נסענו כל המשפחה לטיול, עצרנו בסניף הדואר ואבי חזר משם עם מכתב איום. הבנתי שמשהו לא בסדר; היינו במכונית והוריי התלחששו. ילדים תמיד יודעים לחוש כשמשהו לא בסדר. אני זוכרת דווקא את זה, אבל לאחר מעשה התברר לי שהיו עוד הרבה איומים".

סטפן ארנולד, הנרצח השני, היה אנטי-קומוניסט לא פחות. הוא היה מוכר בציבור הרבה פחות מהולניצקי, וגם לא נמצא מי שיספר עליו. ככל הידוע, עם נפילת פולין בידי הסובייטים הוא עזב את שירות המדינה הפולני, שמטעמו שימש עיתונאי בארץ ישראל, ונעשה עיתונאי עצמאי. כמו פולנים 'לבנים' רבים אחרים, שלא יכלו לשוב מארץ ישראל למולדתם שנעשתה גרורה סובייטית, הוא עמד לעזוב למחנה עקורים בגרמניה.

על פי דו"ח של ההגנה, שלא נמצא לו אישוש נוסף, הוא הקים סוכנות ידיעות – שהייתה כנראה כיסוי למשהו אחר – בשותפות עם העיתונאי היהודי איש בית"ר, פעיל ההצלה באירופה בימי השואה, פרנציסקו אופנר. דיווחיו של אופנר מהארץ בעיתונות האמריקנית בתקופה ההיא הרבו לתקוף את ברית המועצות על מעורבותה לטובת הערבים, ואת התנועות היהודיות שתמכו בה – מפלגות השמאל ולח"י. מופרך לחלוטין היה לחשוד בארנולד שהוא משתף פעולה עם הערבים. ההגנה, כך מתברר ממסמך פנימי שלה, חשדה בארנולד ובאופנר שהם מלשינים לבולשת הבריטית על עיתונאים יהודים תומכי ברית המועצות.

הולניצקי וארנולד נמצאו בעמדה מבודדת בקהילה הפולנית בארץ: בין הפטיש האדום לסדן הלבן. ברית המועצות הובילה אז, מתוך האינטרסים האנטי-בריטיים שלה, את התמיכה הבינלאומית  בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית – ובעקבותיה גם הפולנים האדומים, נציגיה של הממשלה הפולנית הקומוניסטית בארץ. לעומתם, הפולנים ה'לבנים' צידדו בערבים. ואילו הולניצקי וארנולד היו פרו-ציונים ופרו-מערביים גם יחד. זו הייתה התקופה הפרו-סובייטית של לח"י, ימיו האדומים של הארגון שהעריך שברית המועצות היא הכוח שיוכל לסלק את הבריטים. ייתכן שמישהו בלח"י, השאלה מי, הכריע שהברית עם הסובייטים היא השיקול העליון, ושיש לפיכך להגיש לסובייטים במתנה את קרקפותיהם של שני הפולנים האנטי-סובייטים הללו.

"לח"י היה בראש ובראשונה ארגון אנטי-בריטי, אנטי-אימפריאליסטי, ולאו דווקא ימני-קיצוני כמו שמסתכלים עליו היום", מסביר רמז. "הוא אמנם התנגד לתוכנית החלוקה, אבל העדיף אותה על פני האפשרות שהארץ תישאר בשלטון בריטי או בינלאומי, ולכן החליט לחבור לברית המועצות". האוריינטציה הסובייטית של לח"י בשלהי שנות קיומו היא עובדה ידועה מכבר. המיוחד ברצח הולניצקי איננו בכך שהיה פעולה של לח"י שעוררה נחת רוח בקרמלין – גם חיסול הרוזן ברנדוט, למשל, היה כזה – אלא בכך שהאינטרס הפרו-סובייטי סתר בה את האינטרס העצמי והציוני של לח"י, וגבר עליו.

"על פי כל הממצאים שלנו", ממשיך רמז, "האפשרות הסבירה ביותר היא שלח"י קיבל מהסובייטים רשימות של הפולנים שהסובייטים רצו להיפטר מהם – ויש לנו ידיעות שהוכנו רשימות כאלה – או אמרו לעצמו שכדאי לחסל פולנים שאינם רצויים לסובייטים כדי לחזק את הברית איתם, ברית שעל הצורך בה הם הכריזו בלי מורא. האפשרות הקלושה יותר היא שלח"י, או לפחות הדרג המבַצע שלו, תומרן בידי הסובייטים להאמין שבאמת הולניצקי מרגל לטובת הערבים, על ידי איזו השתלת עדויות כוזבות, כמו שכותב ילין-מור. בכל מקרה, ההקשר הוא סובייטי".

בתקופה ההיא, לקראת הקמת המדינה, אפילו מנהיגי לח"י בעלי אידיאולוגיה ימנית-לאומית, כיצחק שמיר וישראל אלדד, צידדו בברית הטקטית עם הסובייטים. חברם להנהגה, נתן ילין-מור, היה איש שמאל רדיקלי גם קודם ואחר כך, בפעילותו הפוליטית בימי המדינה – וכמוהו לא מעט חברי לח"י אחרים. "דמותו של ילין-מור לא ברורה לגמרי עד היום", אומרת גינור, ומוסיפה בזהירות שסיפוריו על תקופת הפליטוּת שלו בימי המלחמה בווילנה ובקובנה, ונסיעתו משם לעבר הים השחור בדרכו ארצה שהייתה ב"שמירה אישית לוחצת של דיפלומט סובייטי", סיפורים שתועדו על ידי ילדיו, מעוררים את המחשבה שילין-מור היה נתון ל"פיקוח סובייטי".

העמדה הפרו-סובייטית של לח"י ושל מפלגות השמאל הציוני הרתיעה, מן העבר האחר של הזירה הבינלאומית, את ארצות הברית. "הם חשבו שגעוואלד, הולכת לקום פה גרורה סובייטית", אומר רמז. "דו"ח מודיעין אמריקני מסוף 47' קבע שלח"י פועל בהשראה סובייטית, גם אם אינו ממומן בידי ברית המועצות, ודו"ח של הסי-איי-איי ערב ההצבעה באו"ם טען שהוא אכן ממומן בידיה. ייתכן שחשש זה הוא שגרם לארצות הברית לסגת זמנית מתמיכתה בתוכנית החלוקה, ולהטיל לאורך כל מלחמת העצמאות אמברגו נשק על האזור".

אפשר לראות את רצח הולניצקי וארנולד כחלק משרשרת פעולות איבה על רקע זה. באוקטובר  47' פוצץ בניין הקונסוליה הפולנית בירושלים; המעשה יוחס בעיתונות למחבלים ערבים שרצו להרתיע את פולין מפני תמיכתה הצפויה בתוכנית החלוקה. הקונסול הכללי הפולני, יורשו הקומוניסט של הולניצקי, ניצל במזל. רצח הולניצקי עשוי להיות פעולת תגמול.

אבל ההשלכות של ההתגוששות הזו לא היו רק מקומיות. ארץ ישראל, פולין, והצירוף שלהן  – הפולנים בארץ ישראל – היו מרכזי עצבים של המלחמה הקרה בניצניה. מבחינת ברית המועצות, ארץ ישראל הייתה ראש החץ במאמץ לחסום את בריטניה ולהשתלט על מאחזיה במזרח התיכון ועל הדרך להודו ולמזרח אסיה. ויתרה מכך, המאמץ הסובייטי להשתלטות על מזרח אירופה החל בפולין, והקרב על פולין התנהל בחלקו, במפתיע, בארץ ישראל – שכן בקהילה הפולנית בארץ, בקרב יוצאי צבא אנדרס ומה שמסביב להם, נמצאה מסה קריטית של ההתנגדות הפולנית הפוטנציאלית להגפת מסך הברזל על פולין. כנגדו, הקונסוליה של ממשלת פולין הקומוניסטית בארץ ישראל שימשה לדברי רמז וגינור זרועה הארוכה – המודיעינית והמדינית כאחד – של ברית המועצות בארץ, כיוון שהמעצמה האדומה לא החזיקה כאן נציגות רשמית עד הקמת המדינה.

גם צבא אנדרס עצמו, הלבן במהותו, נשא בתוכו נגיפים אדומים שהושתלו בו. "סטלין ניצל את האפשרות להעביר לאזור הזה את סוכניו דרך צבא אנדרס", מסבירה גינור. "מרגלים, אלחוטאים, חבלנים, כל מיני. לא את כל הדרכים שסוכנים אלה הצליחו להשפיע בהן אנחנו יודעים – אבל ברור שכל פעולה שנוהלה כאן נגד המשטר הקומוניסטי בפולין הייתה על הכוונת. היה לו חשוב מאוד שההשתלטות על פולין תעבור בשקט, כדי להמשיך לשאר ארצות מזרח אירופה".

גינור ורמז מלאים כרימון בסיפורים ואנקדוטות בנוגע למעורבותה החשאית של ברית המועצות במזרח התיכון; זה נושא מחקרם המסועף המשותף משנות התשעים, עת עברו יחד מהעיתונות לאקדמיה (רמז היה עורך חדשות החוץ בקול ישראל, וגינור כתבה ב'הארץ' על ענייני מזרח אירופה). למשל, "מהרגע הראשון למהפכה, האנשים שסובייטים שלחו לפה היו מהדרג הבכיר ביותר. הראשון היה יעקב בלומקין, יהודי, תלמידם של מנדלי מוכר ספרים ושל ז'בוטינסקי, חבר בהגנה העצמית. הוא היה מבוקש בשל מעורבותו ברצח שגריר גרמניה ברוסיה, אז הוא נשלח לפה בתחפושת יהודי דתי, פתח מכבסה ביפו וניהל ממנה את העניינים. סגנו, יעקב סרבריאנסקי, הוא מי שנחשב היום לאבי הסְפֶּצנאז, הכוחות המיוחדים הסובייטיים".

או הלאה במרוצת המאה העשרים – סיפור קטן של החמצה גדולה, הממחיש את עוצמת תמיכתה קצרת הימים, והאינטרסנטית עד לשד עצמותיה, של ברית מועצות בציונות. "סגן שר החוץ של אוקראינה, מנואילסקי, שהיה הנשיא תורן של מועצת הביטחון, הגיש בסתיו 48' דו"ח שממליץ לקלוט חצי מיליון פליטים ערבים מפלשתינה באחת הרפובליקות האסייתיות של ברית המועצות ולהקים להם רפובליקה אוטונומית, וכך לפתור את בעיית הפליטים הערבים".

מוקד מחקריהם של בני הזוג הוא דווקא שנות השישים-שבעים. ספרם 'עטלפים מעל דימונה' הופיע באנגלית ב-2007, ונטען בו שברית המועצות היא שיזמה מאחורי הקלעים את מלחמת ששת הימים, על רקע התגרענות ישראל. מאז פרסמו סדרת מאמרים, שעתידה להופיע כספר, על חלקם של הסובייטים במלחמת ההתשה ובייזום מלחמת יום כיפור. אחד הגילויים שלהם שם נוגע לגירוש היועצים הסובייטיים ממצרים ביולי 72': "גילינו שלמעשה לא היה גירוש. היה מהלך פינוי מוסכם על מצרים, ברית המועצות וארצות הברית, לפנות ממצרים את הכוחות הסובייטיים הסדירים. היועצים נשארו. לא היה קרע בין מצרים וברית המועצות, הכול נמשך כמקודם. הם עשו שם עבודת הונאה יוצאת מהכלל".

אחד מכלי העבודה המחקריים של הצמד הוא קריאה שקדנית של גינור, עולה ותיקה מאוקראינה, בפרסומים היסטוריים עכשוויים ברוסיה ובהררי חומרים ארכיוניים רוסיים. "יש לה כוח סבל גדול, הרי רוב החומר משעמם עד מוות – והיא סורקת אותו כדי למצוא בו קצות חוט", אומר בעלה. "את קצות החוט הללו אנחנו בודקים. וכך, אם מישהו כותב 'השתלנו סוכנים בכירים במחתרות העבריות ובעיקר בלח"י, בהוראתו הישירה של סטלין', אנחנו בודקים אם יש מקרים שמתאימים לזה. כך הגענו לסיפור של הולניצקי.

"בעיניי, הלקח הפילוסופי מפרשת רצח הולניצקי הוא שגם כאשר יש שיקולים ואינטרסים שנראים עליונים וגוברים על יתר השיקולים באותו רגע, צריך לעצור ולשאול אם הם מצדיקים פעולות קיצוניות כמו הריגת בני אדם. ברמה היותר אישית, אני מקווה שבפענוח שלנו יש משהו מעודד לברברה, כשמתברר לה שאביה מת לא סתם במלחמה זרה בין יהודים לערבים אלא נפל כשותף למאבק פטריוטי פולני נגד הכיבוש הסובייטי. זה לא מקהה את הכאב, אבל לפחות נותן לו משמעות".