כל המעלים - מעלים לו בקודש: על דוח עוני ודוח בלוני

בתזמון לגמרי מקרי, מתפרסם דוח-עוני שלישי בתוך שבועיים. הנה מה שכתבתי בחורף שעבר על עוד דוח מסוג זה.

על אדוה ועל העוקץ

שיפוט מהיר 20: על שלושה ספרי ביכורים

במדורי "שיפוט מהיר" המופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" מאת צדוק צמח; "טיול שנתי" מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים" מאת ר"ג אולדברג.

 

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני

צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'

 איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו –  מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?

שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.

ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.

כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.

מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם' מצטיינת במבחן הזה.

עשה את זה חדש: תרגומים לתרגומים מאת עזרא פאונד

עזרא פאונד, מבחר כתבים  - אוסף מרשים ביותר הופיע לאחרונה בעריכתו וביזמותו של יהודה ויזן. למדור תרגומי-התרגומים המופיע שם תרגמתי שני תרגומים של פאונד, תחת ההנחיה שניסח, ואשר מתנוססת בראש המדור הזה בספר: Make it new. 

רומא

מקור לטיני: ויטאלֶה איש פָּלֶרְמוֹ

מלטינית לצרפתית: ז'וֹאשן די בֶּלֵה (1522–1560)

מצרפתית לאנגלית: עזרא פאונד

מאנגלית לעברית: צור ארליך

 Troica Roma resurges 

– פְּרוֹפֶּרְטְיוּס

הוֹי, זָר הַבָּא לָרִאשׁוֹנָה לְרוֹמָא

וְלֹא מוֹצֵא בָּהּ שֶׁמֶץ רוֹמָאוּת;

קְשָׁתוֹת בְּלוּיוֹת, טִירוֹת פְּרוּמוֹת מַהוּת –

רַק שְׁמָהּ נִשְׁאַר. לֹא רוֹם וְלֹא אָרוֹמָה.

מה היה נשאר לה אלמלא השנאה: דוד (ניאו) בוחבוט על שירת הגזע של עדי קיסר

ושוב אני שמח לארח פה רשימת ביקורת-ספרות חשובה מאוד בגרסתה המלאה והלא מודפסת. הפעם רשות הדיבור לדוד (ניאו) בוחבוט.

עדי קיסר, "שחור על גבי שחור", 144 עמודים, הוצאת גרילה תרבות.
סקירה: דוד (ניאו) בוחבוט
גרסה ערוכה, ממותנת, מרוככת ומקוצרת מופיעה באתר "הארץ", ותידפס בעיתון זה במוסף "ספרים" בעוד שלושה ימים.

"כי מה זה להקריא שירה אם לא / לפתוח רגליים / לחרבן באמצע הרחוב / לצעוק על מישהו שעוקף אותך בתור / להעמיד סירים על הגז ולשרוף את האוכל". מתוך: "אני לא יודעת להקריא שירה", השיר שפותח את ספרה הראשון של מייסדת "ערס פואטיקה", המשוררת עדי קיסר.
השורות הללו משקפות את אופיים של כלל השירים בספר. באיכות המחשבה, בכישורי הביטוי, ובלשון שבה שלטת הגסות.

כל כך קרים: דורי מנור על השירה האימג'יסטית ועל תרגומה בידי שמעון זנדבנק

ברשותו של המשורר, המתרגם והעורך דורי מנור, אני מפרסם כאן את הנוסח המקורי, המלא, של מאמרו שפורסם אתמול ב"הארץ". בעיניי זהו מאמר חשוב המבהיר בעיות יסוד בתולדות השירה הישראלית.
לקריאת המאמר כפי שפורסם בעיתון: http://www.haaretz.co.il/literatu…/poetry/.premium-1.2501090

מרחץ דמים במזרקה - על "התשוקה והשמש"

סקירה: דורי מנור

הופיע בגרסה מקוצרת: הארץ, י"ג בכסלו תשע"ה, 5.12.2014

שיפוט מהיר 19: תגובת שרשרת

בגיליון 19 של שיפוט מהיר - על 'ריאקציה' מאת משה פינטו, על ספרים חדשים בהוצאת פרדס, ועל כתב העת 'בגלל'. המדור הופיע בו' בכסלו תשע"ה, 28.11.2014, במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23.

חוק הג'ונגל: על "ככה זה עובד" מאת עוזי זק

ככה זה עובד

עוזי זק

אפיק, 2014, 295 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.

 

משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.

אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו. 

שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.

חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי. 

געגועיי לפרובלמטיקה: עם גל אורן על מה שקצת לפני המאה העשרים וגיל עשרים

מאת צור ארליך. מופיע  היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 37-34, בכותרת "הגל החדש". השאלה שלהלן היא אכן פסקת הפתיחה של הכתבה בגרסתה המקורית.

- עזוב שנייה את תומאס מאן. אתה בקושי בן 23, עם שובל של פרסים מדעיים מאחוריך, עם מסות פרי עטך על ספרות אירופה במוספים נחשבים בגיל 18, עם יַלדוּת לא בדיוק ברמת-השרון. איך זה להיות עילוי?

"הביטוי הזה רחוק מאוד מהמציאות", ממהר תופעת הטבע גל אורן לענות. "עילוי. מה אני אמור להגיד על זה?"

שיפוט מהיר 18: אידיאולוגיה בספרות

היום במדורי "שיפוט מהיר", במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 22): על "לשיר בשפת הכוכבים", מאת זיוה שמיר, "בית בגליל" מאת יאיר גרבוז ו"תיקוני שואה" מאת חן ישראל קלינמן.

מאב עד רשת ובחזרה: עוד שלושה שירי IVRIT

כמדי שלושה חודשים / הנה שלושת שירי החודש החדשים / העולים כסדרם כגבינה עלי טוסט / בירחון האולפן מבית ג'רוסלם פוסט / הלא הוא עיתון החמד IVRIT / שעורכת בחן ד"ר ילוב שרית / והפעם אב, אלול ותשרי / ואשרי הקורא בהם ואשרי / הקורא הסולח לי הכתבן / שהם טיפה קשים; יהיה קל בחשוון.
 

על קרע רומנטי: על ספרו החדש של אורציון ברתנא על "כוכבים בחוץ"

החידה הרומנטית של כוכבים בחוץ

יסודות התבנית שב'כוכבים בחוץ' – מדמויי מציאות ועד יסודות בינאריים

אורציון ברתנא, כתר, אוגוסט 2014, 268 עמ'

סקירה: צור ארליך.

מופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 20.

קרע רומנטי עדיף על "רקע רומנטי", הלא כן? הקרע הרומנטי – כלומר הקרע שהזרם הרומנטי באמנות ובספרות, הזרם הבולט ביותר במאה ה-19, זיהה בחיי האדם בעת החדשה: קרע בין המציאות הקיימת לבין איזו שלמות מסתורית וקדמונית שאבדה; וגם קרע המשסע אותנו תמיד בין קטבים הפכיים, ומטלטל אותנו ביניהם במאבק שאין לו סוף ופתרון. הקרע הרומנטי הוא לדעת פרופ' אורציון ברתנא נושאו ומהותו של 'כוכבים בחוץ', קובץ השירים הראשון של נתן אלתרמן, שהופיע בשנת 1938 ולדעת רבים הוא ספר השירה החשוב ביותר והיפה ביותר בשירה העברית המודרנית כולה, אולי לצד 'שמחת עניים' של אותו משורר.

אמן השיגועים הזה, גוטפרוינד: על 'אגדת ברונו ואדלה'

אגדת בּרוּנוֹ ואדֵלה

אמיר גוטפרוינד

זמורה ביתן, 8.2014, 236 עמ'

צור ארליך

מופיע היום במוסף ראש השנה (שבת) של מקור ראשון, עמ' 30, בכותרת "מרוב עצים יפים"

בעד השטרניחובסקי: הימין רומס את משוררו הדגול

 

מאת צור ארליך. מופיע היום ב'מקור ראשון', חלק ראשי, עמ' 13.

 

בשטר החדש של 50 שקל, הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי, יש בעיה אמיתית אחת. השְטָרניחובסקי, כפי שהיה מי שכינהו, דומה בצבעו לשטר 20 השקלים בסדרה הקודמת – השטר של משה שרת, שְטָרֵת אם תרצו. ולשניהם יש שפם.

זו הצרה היחידה, צרה זמנית, במאורע המשמח של הקדשת שטרות הכסף החדשים לגיבורי הרוח של הציונות, "כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי" שלה כלשון טשרניחובסקי, אלה אשר "רוֹדִים בַּשִּׁירָה וּמִסְתְּרֵי חִנָּהּ" ו"יִגְאָלוּ הָעוֹלָם בְּשִׁיר וּמַנְגִּינָה" – וראשון בהם הוא עצמו, ראש למרחיבי מוטת כנפיה של העברית.

מתכנני השטרות אף השכילו לבחור ברביעיית משוררים ענקים, והצליחו לייצג בה בשווה את שני המגדרים. למגינת לבם של אחדים, הם לא כופפו את הסטנדרטים כדי לייצג חלוקות נוספות באוכלוסייה כגון אלו שבין ילידי אפריקה ואסיה לילידי אירופה, בין חילונים לדתיים, או בין אוהבי גויאבות לשונאי גויאבות.   

ביקורת חדשה על השטָרניחובסקי, עד כדי קריאה לא ממש מעשית להחרמתו, נשמעה השבוע מפיו של חגִי בן-ארצי. טשרניחובסקי היה נשוי לאישה נוצרייה, שסירבה להתגייר, הזכיר בן-ארצי והאמת עמו. טשרניחובסקי, הוסיף בן-ארצי במידה פחותה של צדק, אף הטיף לנישואי תערובת. כאשר נישואי התערובת אוכלים בעם ישראל בתפוצות בכל פה, הִסביר, אסור להעלות על נס דווקא את נושא דגלם.

מילאניה קראלובנה טשרניחובסקי אכן לא התגיירה. היא הלכה אחר בעלה היהודי בכל נדודיו ועלתה עמו ארצה. משפחתה נידתה אותה בגלל הנישואים הללו. שאול טשרניחובסקי לא התחתן איתה כדי להתקבל בחברה האירופית הנוצרית. הנישואים כלל לא השפיעו על זהותו. בתם של השניים התגיירה כדת וכדין. מילאניה לא אמרה כרות המואבייה "אלוהיךָ אלוהיי", אך בפועל אמרה "עַמךָ עַמי". מי יודע אם לא הייתה מתגיירת אלמלא ננקטה הגישה ההלכתית המחייבת קבלת מצוות ואינה מכירה בקיומה של יהדות לאומית חילונית.

ועם כל זה, מובן שהיינו מצפים מהמשורר שיכבוש אהבתו מפני זהותו. פרשת נישואיו היא אמת כואבת, המביכה יהודים לאומיים אוהבי טשרניחובסקי. למען האמת, לכל ארבעת המשוררים בסדרה החדשה של בנק ישראל, שתרומתם לקוממיות האומה לא תסולא בפז וגם לא בערך הנקוב על שטרותיהם, היו צדדים ביוגרפיים בעייתיים ביותר מבחינה מוסרית ויהודית, ואוהביהם צריכים להכיר בהם. נתן אלתרמן הפר דה-פקטו את חרם דרבנו גרשום, באופן שייסר את אשתו החוקית. רחל בלובשטיין התרועעה עם ראשי תנועת העבודה באורח אישי מדי. לאה גולדברג, כפי שחושף ספרה החדש של פרופ' זיוה שמיר 'לשיר בשפת הכוכבים', הייתה קומוניסטית אוהדת ברית המועצות, אפילו כאשר מפלגתה מפ"ם הסתייגה מהסטליניזם – והניחה לנגע המוסרי הזה לחלחל לשיריה הכאילו-נאיביים. ביקורתם של שוחרי הדמוגרפיה היהודית עשויה לחול גם על הימנעותה של גולדברג מלֶדֶת, הימנעות אידיאולוגית יש אומרים.

אולם, כאשר על הפרק הכרה לאומית בתרומתם של אישים, השאלה היא מהו מרכז הכובד בפועלם. איזה דגל נשאו, ובמקרה של משוררים, מהי שירתם ומה טיבה. שאול טשרניחובסקי לא היה נושא דגלם של נישואי התערובת, אלא נושא דגל הלאומיות היהודית, ובכלל זה דגל המאבק הנורא על הישרדותה. שירי-העלילה שלו על גבורתם של מקדשי השם במסעות הצלב ובימי עלילות הדם והפוגרומים הם מהידועים בשיריו. 'בת הרב' הוא שיר הערצה לנערה שהתאבדה כדי לא להתנצר כפי שדרש ממנה מאהבה-בכפייה האביר. בפואמה 'ברוך ממגנצא' שורף הגיבור היהודי את העיר הנוצרית על כנסיותיה כמעשה נקם. ביצירה 'פרשת דינה', עיבוד-מהופך לברכות השבטים בתורה, מהלל טשרניחובסקי את שמעון ולוי על שנקמו בגוי שלקח את דינה, ומקלל, מפי דינה, את שאר האחים שחבקו ידיים.

על שירים אלה ושכמותם, אגב, מתבקש היה יותר שדווקא השמאל חובב החרמות ידרוש להחרים את השטָרניחובסקי. ביטויי הנקם של המשורר כלפי הערבים, בייחוד בשירי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, מנוערים מתקינות פוליטית. "אָדָם הַמִּדְבָּר כְּמַהּ בִּזָּה וּצְמֵא דָּם", כינה את הישמעאלים שיש לצאת נגדם ל"מִלְחֶמֶת מִצְוָה". שיריו תקפו מימין את תוכנית החלוקה של 1937 ואת מדיניות ההבלגה. גיבוריו מההיסטוריה היהודית היו תמיד אנשי החרב והכיבוש, לא חכמי יבנה ואנשי הסֵפר. טשרניחובסקי הזדהה בגלוי עם התנועה הרוויזיוניסטית, ואת שיריו האקטואליים פרסם בעיקר בעיתון הימין 'דואר היום'.

נכון, פניה האידיאולוגיות של שירת טשרניחובסקי מורכבות, והיו בה התפתחויות לאורך השנים. המשורר הציוני הדגול מזוהה גם עם נהיות הלניסטיות ומעין-כנעניות, ובוודאי עם חילוניוּת מובהקת. "שִׁיר גּוֹי וָגוֹי קְסָמָנִי", מודה המשורר ורב-המתרגמים. אך כל אלה היו סממנים שצָבעוּ דבר אחד בסיסי: לאומיות יהודית. דווקאית. אמיצה. עיקשת. לאומיות שתכניה אינם בהכרח דתיים, ושגם גבולותיה – אם לחזור לחיי המשפחה של טשרניחובסקי – אינם בהכרח הלכתיים.

כמה אנשים ידעו על נישואי טשרניחובסקי לנוצרייה, עד שקם חגי בן-ארצי ותקע בידו בכוח את הדגל הזה? בכך דומה מעשהו השוגג של בן-ארצי למעשה הזדוני של החרדים האנטי-ציוניים, שנטלו פרט נשכח מיומניו המוקדמים של הרצל הצעיר, חלום על התנצרות המונית, ועשאוהו עיקר משנתו אף שבעצם משנתו הפוכה. בשביל מה זה טוב?

עיין ערך מלחמה: הקרבות על ערכי האישים באנציקלופדיה המקוונת

כל אחד רוצה ערך בוויקיפדיה. כל אחד גם יכול לכתוב על עצמו ערך בוויקיפדיה. אבל לא כל אחד יכול להחליט אם הערך שלו יועמד להצבעת הדחה ויימחק בבושת פנים

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 12-6.

שיפוט מהיר 17: נוזלים צבעוניים על לב העניין

מדורי 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון, שהופיע לפני שבוע: י' באלול תשע"ד, 5.9.14, עמ' 22. על ספרים מאת דיוויד ברוקס, אסף שור ואירית ר' קופר.

אשתו האפורה של הצייר הצבעוני: על 'לאן נעלמה מדאם סזאן'

לאן נעלמה מדאם סזאן?

מאת חבצלת פרבר-שפר

כרמל,  2006, 189 עמ'.

סקירה: צור ארליך; הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', י"ז באב תשס"ו, 11.8.2006, עמ' 17.

(רשימה ישנה, שטרם  העליתי לפה, על ספרה של עמיתתי חבצלת פרבר -  לרגל הופעת ספרה החדש 'ברניקי' בימים אלה.)

ליל הגלשונים של המו"לות הישראלית: על 'עם הנצח לא מפחד'

עַם הנצח לא מפחד

מאת שני בוינג'ו

תרגום מאנגלית: שני בוינג'ו

זמורה ביתן, מאי 2014, 59 שקלים, 288 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בעמ' 19, בכותרת "עם הנצח לא עילג".

אני מנסה להבין איך זה קרה להוצאת הספרים המובילה בישראל. איך קרה שקטסטרופה כזו יוצאת מתחת למכבשי הדפוס שלה בקול רינה יחצנית בלי שאיש עוצר אותה בדרך. לא לקטורית, לא עורכת, לא מתרגמת, לא עורך-תרגום, לא מגיה, פונקציות ש'זמורה ביתן' מאיישת בדרך כלל בקפידה ובמסירות.

דמיוני מותיר לי רק אפשרויות כגון זו: רצו שם מאוד, בזמורה ביתן, בספרה של הסנסציה העולמית שני בוינג'ו, הצעירה הישראלית שסיפוריה באנגלית התפרסמו ב'ניו-יורקר' ומאמריה ב'ניו-יורק טיימס', שהייתה הזוכה הצעירה אי פעם בפרס מסוים לסופרים צעירים. חפצו שם מאוד בספרה העוסק בשלוש חברות המשרתות בצה"ל, 'ד'ה פיפל אוף פוראבר אר נאט אפרייד', שכבר תורגם מאנגלית לעשרים שפות ואשר שמעו הגיע לעיתונות הישראלית. הגיעה אפוא הסופרת הצברית הצעירה לפגישה, ובעִבריתה המאונגלת אמרה כך:

"זה או אני מתרגמת זה לעברית, ואף אחד לא עושה שום נגיעה בזה, או אני יורה. קיבלתם את זה?"

"אבל שני, תיתני לנו לפחות לשמור על כתיב תקני?"

"בסדר, הכול זכות, אול רייט, אתם יכולים לעשות את הכישוף, איך הם אומרים זה, ספֶּלינג? אה, איות. שום דבר חוץ מזה. איך אני כותבת עברית ככה יהיה".  

טוביה החולב: עם טוביה טננבום על מה שאנשים חושבים באמת

טוביה טננבום בגרמניה. צילום: איזי טננבום

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ' בתמוז תשע"ד, 18.7.2014, עמ' 32. השבוע הופיע הספר המתואר בכתבה כספרו הבא של טננבום, על המסע בישראל, ושמו בישראל "תפוס ת'יהודי".

שיפוט מהיר 16: פרוגרסיה ופרברסיה, טיפשות וטהרה

מדורי 'שיפוט' מהיר המופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 23). השלישייה הפעם: אליענה אלמוג, הלל לרמן ויורם בק. 
 

סדנה למתקדמות

מבט חטוף של הנצחי

אליענה אלמוג
כנרת זמורה ביתן, 159 עמ'

העניינים אצל אליענה אלמוג מתקדמים מאוד. כלומר, עולמה הוא הכי מתקדם שאפשר, וסיפוריה הקצרים שבספר זה שוטחים אותו בשיטתיות. קשרי אהבה הומוסקסואליים הם תמיד מקום מפלט לרך ולַנֶאֱצָל. קשרי אהבה הטרוסקסואליים הם תמיד אלימים, מדכאים, מאמללים את האישה האוהבת ההורסת את עצמה בהתמכרותה להם. גברים הם בדרך כלל אלימים, אם כי לפעמים לא, בפרט אם התמזל מזלם להיות ערבים. ערבים טבעם להיות מלאכים או קדושים מעונים, מתנחלים טבעם לרצוח, פעילות שמאל טבען להתייסר מרוב צדקנות ואהבה לעַמן השנוא. וברלין, אוי, ברלין. ברלין היא העולם האמיתי ומחוז החפץ. שם, בבירת החופש והפרברסיה והשכחה, אפשר סוף סוף להניח את המספריים בצד ולדבר על זה. 

שיפוט מהיר 15: שירים, דרשות, סיפורים

המהדורה ה-15 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. והפעם: על כל שירי יוכבד בת-מרים, על הדרשות הבאמת מתוקות של יורם טהרלב לפרשות השבוע, ועל סיפוריו הקצרים של שפי שפס.

מחצית מול מחצית: כל השירים

יוכבד בת-מרים; עורכת: רות קרטון-בלום; עורך משנה: גדעון טיקוצקי; הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, 584 עמ'

 שתיים חיכו לי בדואר באותו יום, שתי ציפורים במכה אחת. 'ציפור אחוזת קסם', אלבום רשימות, מכתבים, ציורים ושירים גנוזים מאת זלדה; וספר כל שיריה של יוכבד בת-מרים. שתי מתנות יקרות ערך לתרבות הישראלית, המנכיחות בה מעתה בהיקף רחב את עולמן של השתיים: שתי שלא הילכו בגדולות אך כן בנפלאות. שתי בעלות נפש, שתי אנטנות רגישות-רגישות למופשט ולנשגב. שתי משוררות ארצישראליות, יוצאות רוסיה, אשר חיו בשנים פחות או יותר חופפות (זלדה 1915–1984, בת-מרים 1901–1980), אך פרסמו בתקופות אחרות: זלדה התגלתה ברבים בגיל העמידה, שנים לאחר שבת-מרים נדרה למשוך ידה מן הכתיבה בנפול בנה נחום הזז ("זוזיק") במלחמת השחרור. זוהי המחצית-מול-מחצית של חיי בת-מרים, מחצית השירה ומחצית השתיקה – אף שביטוי זה הופיע בשיר מוקדם שלה, בטרם השבר: שיר על שתי המחציות של פניה, של נפשה.

צִחקק בַּצד מצבור פצצות: על שירת מלחמת העולם הראשונה באנגלית

הוספתי עוד שניים על השירים שתרגמתי קודם ל'הו!' (ראו אחת הרשומות האחרונות פה), וכתבתי סביב כולם כתבה. כל זאת לכבוד הגיליון המיוחד של 'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', שהופיע אתמול ואשר הוקדש למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה. הכתבה הופיעה שם בעמודים 37-36 בכותרת "שיר ערש דווי".

תותחים במקום גרביים, סברס במקום מנהרות: על כיבוש עזה ב-1917

שלוש פעמים ניסו הבריטים לכבוש את עזה, שער הכניסה לארץ ישראל ולאימפריה העות'מאנית. בפעם הראשונה נסוגה פשוט מפני שלא ידעה שכבר ניצחה. מח"ט הצנחנים דאג אשתקד לתרגם ספר על הקרבות הללו, מתוך תחושה שההיסטוריה חוזרת. עכשיו הוא שם 

מאת צור ארליך

מתפרסם היום במהדורה מיוחדת של "דיוקן", מוסף "מקור ראשון", המוקדשת למלאת מאה שנה למלחמת העולם הראשונה (עמ' 13-12, בכותרת "צוק איתן 1917").

מצב המוץ ומצב ה-art: על "אדון מוצרט מתעורר" מאת אווה ברונסקי

אדון מוצרט מתעורר

אווה ברונסקי, מגרמנית: חנה לבנת, כנרת זמורה ביתן, 5.2014, מחיר נקוב 49 שקלים, 304 עמ'.

סקירה: צור ארליך. הופיעה שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23-22, בקיצורים קלים ובכותרת "מוצרט מנגן ג'אז".

איזו דמות היסטורית שמתה בדמי ימיה היינו מזמינים לקום לתחייה בימינו ולהמשיך את מפעל חייה שנקטע? תנו לי דמות אחת בלבד; וכזו שתקבץ סביבה הסכמה אוניברסלית.

מוצרט, מוצרט הוא המועמד המתבקש. אותו ספק אדם ספק כרוּב שהדליף לנו דפי תווים ממקהלת המלאכים בגן עדן. האוזן האבסולוטית, הכי אבסולוטית. התגלמות המוזיקה, הכי מוזיקה. אולי לא גדול המלחינים בהיסטוריה, אבל בוודאי השם המזוהה ביותר עם המוזיקה הקלאסית – בתודעה העממית ובתרבות הפופולרית ואפילו בתרבות הגבוהה.

קחו למשל את הסיפורת הישראלית, ואפילו את הקוטב העילאי שלה. אין זה מקרה שדווקא שמו של מוצרט מככב בכותרים כגון 'מוצרט לא היה יהודי' של גבריאלה אביגור-רותם ו'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי, ולא שמותיהם הגדולים לא פחות של באך או בטהובן. באך שֵירת את המלאכים, בטהובן נאבק עם מלאכים, מוצרט פשוט פטפט איתם. וכבר כשהיה בן 36 הם לקחו אותו. באמצע כתיבת הרקוויאם שלו, בעוד רוב פרקיו הם סקיצות חלקיות שעתידות להיות מושלמות בידי תלמידיו; מיסת האשכבה שנעשתה, בעל כורחה ולמשוש לבם של צרכני המיתוסים המודרניים, לתפילת אשכבה עצמית של המלחין. 

רָאִיתָ בְּתַמּוּז תַּ'מּוּזָה? עוד שלושה שירי-חודש מעיתון IVRIT

כהרגלנו בקודֶש / קדושה נשלֵש / ושלושה שירי חודש / נדביק (מעליש!) - / שירי האולפן / של אייר ותמוז / וכמובן של סיוון / (ביזיון של חרוז).

להיכנס החוצה: על "שמש שקהלת לא ידע" לסיון הר-שפי

שמש שקהלת לא ידע, סיון הר-שפי, הקיבוץ המאוחד, קרן יהושע רבינוביץ לאמנויות, תשע"ד 2014, 93 עמודים.

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 19. 

בהכללה, בהפרזה, מתוך הסתייגות ומודעות לחלקיות נכונותו של הדבר, בדחילו ואפילו באיזה רשימו של רחימו, נֹאמר: ריב לנו עם רוחו של קהלת. חיינו המודרניים, יהדותנו כפי שהתעצבה באלפיים ומשהו השנים האחרונות, עבריותנו, כולם נאבקים בשָׂרו של המלך החכם הקדמון, וליתר דיוק בדימוי שהתעצב, לאו דווקא בצדק, לבעל המגילה הקדומה: המחזוריות הסיזיפית, הפרישה אל מגדל השן של האין-טעם, הייאוש המתוק, ההשלמה.

ריב לנו עם קהלת האסקטי, עם הדימוי הנזירי-מתנשא-בז-לחומר שהלבשנו לו, עם הפיתוי הרוחני שאינו אלא מסֵכה לבָנה על פניו של מלאך המוות, ובעצם, בואו נלך עם זה עד הסוף, ריב עם האתוס הקתולי. ריב זה רבים רוב הרבדים ששיקענו ביהדותנו מאז ימי בית שני ועד היום: הפרושיות-רבניות עם 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ', המשיחיות ותיקון עולם שלה, החסידות, האף-על-פי-כן הציוני. יומיומו של האדם המודרני, יומיומנו שלנו, אף הוא מאבק בקהלת: מאבק בפיתוי לא לפקוח עיניים בבוקר, בדיכאון ובתשישות, בתחושת האין-תוחלת ובציניות. וגם תולדות השירה העברית החדשה עשויות להשתרטט כקורות המלחמה ברוחו המצמיתה של קהלת. מלחמה שחזיתותיה משתנות עם השנים, ואשר על דגלה, על דלת יצירת הכתר של השירה העברית המודרנית 'שמחת עניים', חקוקה אמרת המפתח: לא הכול הבלים, בתי. לא הכול הבלים והבל.

וזהו ריבהּ, ואלה נפתוליה, וזה ניצחונה, של סיון הר-שפי. סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח, כתב המשורר הקדמון שאני משמיץ פה לאו דווקא כדין, והמחזוריות הזו היא גם המפתח במחזור שיריה-תפילותיה-הַשבָּעותיה של המשוררת בעלת הרוח הגדולה הסובבת הולכת בתוכנו. ממקום שהיא יוצאת אליו היא שבה, אל מקום שהרוח הולך, וסופה מעיד תמיד על תחילתה של הליכתה – אך לעולם אינו חוזר עליה. ספרה, ספר ההשלמה בין הגוף והנשמה, בנוי כמעגל, כמסגרת בתוך מסגרת. וכך גם רבים משיריה. 

רווח נקי: עם ארז צדוק על ערכים וניירות ערך, על עושר ועוני וברוקר תימוני

מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן' של 'מקור ראשון' בו' בתמוז תשע"ד, 4.7.2014, עמ' 21-16.

יום רגיל בחייו של ארז צדוק מפגיש אותו עם פסגת העושר ועם שפל העוני. עם חומר וכסף ועם רוח, דמיון וערכים. לפעמים בבת אחת.

בבוקר הוא ייצא מביתו המרווח באלקנה אל משרדו באזור העסקים של רמת-גן, ועמו צידניות על גבי צידניות עמוסות קופסאות של ארוחות שבת שאסף מחבריו ליישוב. עם חלקן ייכנס לבתי נזקקים בגוש דן, ואחרות ימסור לשליחים שיובילון לנצרכים בערי הדרום.

או אז ייכנס למשרדו ויתחיל את יום העבודה עם הלקוחות, כאלה שיש להם לפחות כמה מאות אלפי שקלים פנויים להשקעה, ובדרך כלל הרבה יותר, או ייצא לפגישות עם מנהלי החברות שכספם של הלקוחות עשוי להיות מושקע במניותיהן. אלא שבשנתיים האחרונות הוא כבר אינו בעל בית השקעות רגיל, אלא בית השקעות המפעיל קרן יחידה במינה, קרן של תיקון עולם: כזו הבוררת בקפידה באילו חברות להשקיע, על פי מידת ההוגנות שלהן כלפי הציבור, כלפי הלקוחות וכלפי העובדים.

בין לבין ישחרר לציבור התבטאות מנומקת כלשהי נגד תופעות של שחיתות, חזירות או סתם ריכוזיות – בכלי התקשורת או בעמוד הפייסבוק הלוחמני שלו 'מחסום ארז', או אפילו בפגישות עם אנשי מבקר המדינה ומשרד המשפטים במסגרת מאבק שהוא מנהל השנה נגד הבונוסים הפראיים למנהלי הבנקים.

ואחרי העבודה, אם ימצא פנאי לשחרר את האצבע מהדופק של שוק ההון ואת היד השנייה מהמקפיא ומאיסוף המנות, יחליק את שמונה אצבעותיו על מקשי האותיות שבמקלדת ואת שתי בהונותיו על מקש הרווח – רווח הוא הרי המומחיות שלו – וירקום פרק נוסף ברומאן נוסף. אולי מותחן, אולי עלילה משפחתית, תמיד משהו שנושק איכשהו לשוק ההון, הריאה המנשימה של המדינה, ומוטת כנפיו בהיסטוריה היהודית, בביטחון ומודיעין ובשאר עולמות.  

אונה לכם: עם דב ינאי על כישורי העתיד

מאת צור ארליך. הופיע ב'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו בסיוון תשע"ד, 13.6.2014, עמ' 26-20, בכותרת "זהירות, רובוטים לפניך".

שיפוט מהיר 14: שלושה רומאנים ישראליים חדשים שאינם דומים זה לזה בשום אופן

מדורי 'שיפוט מהיר' הופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון, עמ' 22. הפעם על שלושה רומאנים ישראליים חדשים: המיזנתרופ מאת יונתן יבין, הצורף מאת משה סקאל ועונת פרא מאת דיויד קאהן.

המיזנתרופ

יונתן יבין, זמורה-ביתן, 477 עמ'

תחילה, העלילה נראית רק תירוץ. יונתן יבין, כך נדמה לקורא, בחר גיבור מיזנתרופ, כלומר שונא-אדם, יהיר וציני ומבריק, מחזאי תל-אביבי צעיר ומצליח מאוד בזירת התיאטרון הרפרטוארי הממוסחר, שהכול משחרים לפתחו ורק מחכים שישפיל אותם ביציאה שנונה – ובכן, יונתן יבין בחר בגיבור כזה כדי למצוא תירוץ תקין-פוליטית ליידות בנו מלאי בלתי נגמר של שנינה ארסית. לתאר את המצב התל-אביבי/ישראלי/אנושי בלי מסך של נימוס. להרהיב בדימויים, להתאכזר באבחנות, לשפד אנשים לא תמיד על עוול בכפם. את כל זאת, הֵבין יבין, מוטב לעשות, בעידן של תקינות פוליטית ושל בוז ליום גדולות, בחסותו של גיבור שמותר לו. הנה סיבה ראשונה מדוע 'המיזנתרופ' הוא תענוג חריף, מרוכז, מעורר. אספרסו ארוך מאוד.

מאה שנה למלחמת העולם הראשונה: שלושה שירי לוחמים

גיליון 10 של כתב העת 'הו!' יצא היום לאור. בין היתר יזם העורך דורי מנור מבצע לתרגום שירי המלחמה הקלאסיים מחמש לשונות. אחד המתרגמים מאנגלית הוא אני. תרגמתי את 'בשדות פלנדריה' מאת ג'ון מק'קריי הקנדי (מקור השראה ברור לאחדים משירי מלחמת העצמאות של חיים גורי), את 'הם' מאת זיגפריד ששון היהודי-בריטי, ואת השיר השלישי במחזור 'המתים' מאת רופרט ברוק הבריטי. הנה השירים, תרגום ומקור.

בשדות פלנדריה / ג'ון מק'קְרַיי

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה הַצְּלָבִים פָּמוֹט

לִפְרִיחַת פְּרָגִים, שַׁלְהָבוֹת חַמּוֹת

אֲדֻמּוֹת פּוֹרְעוֹת עַל קִבְרֵי עֲרַאי –

עֵת מֵעָל יָחוֹגוּ בְּרֶנֶן מַאי

עֶפְרוֹנִים חֵרְשֵׁי יְרִיּוֹת הוֹלְמוֹת.

הַמֵּתִים – אֲנַחְנוּ. אֲבָל יְמוֹת

הַחַיִּים בְּטַל אַהֲבוֹת תַּמּוֹת

עוֹד בּוֹרְקִים עָלַי וְעַל פְּנֵי רֵעַי

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.

בְּיָדֵינוּ אֵלּוּ הַדּוֹמְמוֹת

נַנְחִילְכֶם לַפִּיד שֶׁאָסוּר לִשְׁמֹט:

שְׂאוּ אוֹתוֹ לַקְּרָב. הוּא שְׁבוּעָה וְשַׁי.

אִם תָּפֵרוּ זֹאת, הַפְּרָגִים עֵדַי

שֶׁנָּקוּם מִתַּחַת אָדְמָם הַחַי

בִּשְׂדוֹת פְלַנְדְרִיָה.

In Flanders fields

In Flanders fields the poppies blow

Between the crosses, row on row,

That mark our place; and in the sky

The larks, still bravely singing, fly

Scarce heard amid the guns below.

We are the dead. Short days ago

We lived, felt dawn, saw sunset glow,

Loved, and were loved, and now we lie

In Flanders fields.

Take up our quarrel with the foe:

To you from failing hands we throw

The torch; be yours to hold it high.

If ye break faith with us who die

We shall not sleep, though poppies grow

In Flanders fields.

"הם" / זיגפריד ששון

"כְּשֶׁיַּחְזְרוּ הַבַּחוּרִים", אוֹמֵר לָנוּ הַכֹּמֶר,

"הֵם לֹא יִהְיוּ כְּפִי שֶׁהָיוּ, שֶׁכֵּן הֵם לָחֲמוּ

בִּשְׁבִיל עִנְיָן צוֹדֵק. הֵם נִהֲלוּ לְבַד, הַקֹּמֶץ,

אֶת קְרַב הַמְּאַסֵּף עִם אַנְטִי-כְּרִיסְט. כְּשֶׁדִּמְּמוּ

רֵעִים לְעֵינֵיהֶם, דַּם הַנּוֹפֵל וְעֹז הָרֵעַ

הֵקִימוּ גֶּזַע נְפִילִים מִכָּאן וּלְמַפְרֵעַ".

עוֹנִים הַבַּחוּרִים: "אֲנַחְנוּ לֹא כְּפִי שֶׁהָיִינוּ.

כִּי גּ'וֹרְג' אִבֵּד אֶת שְׁתֵּי רַגְלָיו וּבִּיל נִהְיָה עִוֵּר,

גִּ'ים נֶעבֶּעךְ עִם רֵאוֹת קְרוּעוֹת, הַלְוַאי עָלָיו אַנְגִּינָה,

וּבֶּרְט חָטַף עַגֶּבֶת. לֹא תִּמְצָא פֹּה שׁוּם חָבֵר

שֶׁהִתְגַּיֵּס וְהוּא עֲדַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ קֹדֶם".

הִפְטִיר הַכֹּמֶר: "נִפְלָאוֹת דַּרְכֵי הָאֵל בַּקֹּדֶשׁ".

"They"

The Bishop tells us: "When the boys come back

They will not be the same; for they'll have fought

In a just cause: they lead the last attack

On Anti-Christ; their comrades' blood has bought

New right to breed an honourable race,

They have challenged Death and dared him face to face".

"We're none of us the same!" the boys reply.

"For George lost both his legs; and Bill's stone blind;

Poor Jim's shot through the lungs and like to die;

And Bert's gone syphilitic: you'll not find

A chap who's served that hasn't found some change. "

And the Bishop said: "The ways of God are strange!"

 

המתים (3) / רופרט ברוק

עַל עֲשִׁירִים שֶׁמֵּתוּ שִׁיר, שׁוֹפָר!

דָּלִים בִּשְׁנוֹת חַיִּים מֵאֵין כְּמוֹתָם –

אַךְ מָה הֶעֱשִׁירוּנוּ בְּמוֹתָם.

אָדֹם-מָתוֹק הִקִּיזוּ לֶעָפָר

אֶת יֵין נְעוּרֵיהֶם, וְאֶת מַחְמֶצֶת

שְׁנוֹת אֹשֶׁר עֲתִידָם, וְאֶת שַׁלְוַת

מִשְׁקֹלֶת הַזִּקְנָה, וְאֶת תִּקְוַת

הַהוֹלָדָה שֶׁתַּכְתִּירֵם בְּנֶּצַח.

הַרְנֵן, שׁוֹפָר! הִנְחִילוּ מֵתִים אֵלֶּה

אֶת שֶׁחָסַרְנוּ: אַהֲבָה, מַכְאוֹב,

קְדֻשָּׁה, כָּבוֹד שֶׁשָּׁב לְכָאן כְּמֶלֶךְ

שֶׁנְּתִינָיו סָכִים בְּמֹר הַשָּׁב;

וַאֲצִילוּת שׁוּב כָּאן, מֵחוֹף אֶל חוֹף;

וְאָנוּ שׁוּב חֻלְיָה בְּמוֹרָשָׁה.

Blow out, you bugles, over the rich Dead! 
There's none of these so lonely and poor of old, 
But, dying, has made us rarer gifts than gold. 
These laid the world away; poured out the red 
Sweet wine of youth; gave up the years to be 
Of work and joy, and that unhoped serene, 
That men call age; and those who would have been, 
Their sons, they gave, their immortality. 

Blow, bugles, blow! They brought us, for our dearth, 
Holiness, lacked so long, and Love, and Pain. 
Honour has come back, as a king, to earth, 
And paid his subjects with a royal wage; 
And Nobleness walks in our ways again; 
And we have come into our heritage. 

פרסה כפולה: עם שבתאי קור, אחרי פוניבז' ואחרי ההפך

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון.

 

שעתיים שופך שבתאי קורדובה אש וגופרית על המחייה ועל הכלכלה ועל העוני, ושוכח לקדם את עניינו של שבתאי קור, הלא הוא שמו הספרותי שלו עצמו. הוא שוכח, כמעט בכוח, את מה שכל שם ספרותי אחר זוכר בראיונות הכי טוב: לספר על ספרו החדש, על חווית הכתיבה וכאלה. כשאני מוצא את עצמי מזכיר לו, בפעם השלישית, ומציע לו על מגש של כסף את פוזת הסופר, הוא שש אלי שעשוע ומאנפף בחולמניות מעושה של סופר, "איזה מדהים זה שאפשר לכתוב מילה ועוד מילה, ולחבר משפט! ואז הוא מתחבר לעוד משפט! ואז פסקה, ופרק, ואז אורזים את זה ושמים בַּרקוֹד! והכול בזכות זה שהתקבצנו כל היהודים, ואפשר לכתוב בעברית!"

רק אז הוא מתחיל לדבר על 'זה ג'ונגל פה'; ספרו החדש (הוצאת כרמל) המתאר בעמקנות כיצד צעיר כריזמטי מצליח לגרום לצעירים אינטליגנטים להשתעבד לו ולחבור לכת אלימה שהוא מקים. עד כה – שעתיים ראשונות של שיחה, כאמור – לא רק שהזניח את שליחותו השיווקית, אלא אף עמל ברוב דברים לנתץ את דמותו שלו שצייר בספרו הקודם, האוטוביוגרפי, 'נהג חדש' (כרמל, 2007), ושעמה הוא מזוהה בציבור. זוהי דמותו של צעיר מבריק ופלספן ומחפש-דרך, השואל אם יש אלוהים ומוכן לשלם על התשובה שימצא כל מחיר כואב שיידרש: התפקרות, עזיבה כואבת של הישיבה, המשפחה והעולם החרדי, ומשברים נפשיים במקרה שלו. דמות חקרנית שווריאציה חילונית שלה מככבת גם בספר החדש.

כי קורדובה כבר במקום אחר. כבר לא בקטע השכלתני הזה. כבר לא בסיפור התיאולוגי. כבר לא בדיוק חילוני. כולו זעם חברתי וקצף מעמדי. "כשיצאתי מהישיבה אל העולם החילוני", אמר לי בין היתר, "חשבתי שאני יוצא לחיי חופש. אבל אם הייתי יודע שהבחירה שלי היא בעצם בין שתי הצגות, היית נשאר חרדי: שב ואל תעשה עדיף. חיי החילוני אינם חיים אמיתיים, אם לא התמזל מזלו להיות בצד של החזקים; אם הוא אחד מהרבים שעובדים ומשרתים אחרים ולעולם לא יגיעו ליכולת לרכוש דירה.

"נגיד, אתה עובד בבית מלון, כמו שאני הייתי בתחילת דרכי כחילוני; אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה? אתה עבד של ה'לקוח' ש'תמיד צודק', ואתה חושב שיום אחד יגיע גם תורך להיות 'לקוח' עד שיום אחד אתה תופס שלא, אין לך סיכוי. החיים שלך קשים יותר מהחיים של בחור ישיבה, שאמנם מתאמץ אבל לפחות מחדד את השכל ולומד משהו. כאן צריך לזוז כל הזמן, ומשפילים אותך, והאורח, שהכסף בצד שלו, חושב שקנה אותך". אכן כן: שבתאי קור, יוצא ישיבת פוניבז', סמל לדור צעיר של חרדים מתפקרים, חושב היום ששאלות אמוניות הן סתם פינוק למיליונרים שיש להם זמן.

שיפוט מהיר 13: אמיתות על זמנים שונים ומשונים

המהדורה ה-13 של מדורי 'שיפוט מהיר' מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. והפעם על 'האמת על הזמנים המשונים האלה' מאת אדם פולדס, 'מה שהזמן והעצב הותירו' מאת רומה נוטקביץ' בן-עטר ובנה דורון, ו'המחברת האדומה' מאת פול אוסטר.

"להציל את מוצרט": פנינה

עשר סיבות לקרוא את "להציל את מוצרט", ספרו החדש והראשון של רפאל ירושלמי (מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, הספרייה לעם, 145 עמ').
1. כי עושה רושם שקם תלמיד דגול לאהרן אפלפלד.
2. כי מתקיים בו איזון מופלא בין איפוק וריגוש.
3. כי הוא מתפוצץ מאירוניה, מחוכמה כבושה, מסמליות מרומזת.
4. כי יום הזיכרון לשואה כבר ממש בפתח, ואולי לא תספיקו עד אז לקרוא ספר ארוך יותר.
5. כי תקדישו לקריאתו רק שעתיים, והוא יישאר כנראה שנים.
6. כי אם עד עכשיו לא התעניינתם במוזיקה קלאסית, הסקרנות שהספר יעורר בכם תעביר אתכם על דעתכם, ואולי תתנסו, וחייכם הרוחניים ימריאו מעתה במסלול חדש.
7. כי הוא מראה איך אפשר להתכחש ליהדות אבל לנקום נקמה יהודית מתוקה.
8. כי הוא תשובה עילאית לשאלה מהי ספרות באמת.
9. כי כאמור לעיל, "מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, הספרייה לעם". כך שפחות מטוב זה בטח לא, אפריורית.
10. כי אם אי אפשר להרוג את היטלר אפשר להציל את מוצרט.