שיפוט מהיר 31: אי, יבשות ונהר

 מדורי שיפוט מהיר שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. הפעם: 'האי' מאת משה גרנות, 'שם מאחוריי לי קוראה יבשת' מאת יוחאי אופנהיימר, 'שני נסיכים ומלכה' מאת שמואל דוד.

האי

משה גרנות, מעיין, 128 עמ'

הספר "האי" הוא מטהר אוויר. האוויר הדחוס הזה שאנחנו נושמים עכשיו, אוויר של טהרנות ושל טיהורים ושל השתקה. מבחינה ספרותית זהו ספר ז'אנרי למדי, ודאי לא פורץ דרך ספרותית או משהו, אבל מטהר אוויר לא צריך להיות מבית קוקו שאנל. ודאי לא כשהמחנק נורא.

משה גרנות, מחבר "האי", הוא סופר, מבקר ומסאי שמעולם לא נבהל מתקינות פוליטית. את עמדתו על המהפכה הפמיניסטית ביטא לפני כעשר שנים בספר חתרני, "שיחת גברים על נשים". הפעם הוא מזקק את הדברים לסיפור בדיוני, וגם את עמדתו על יחסי גברים-נשים הוא כמדומה מעדן ומדייק. זוהי עמדה מורכבת, מאוזנת, גם אם פרובוקטיבית. היא אומרת – כן לפמיניזם כתנועה של שחרור ושוויון זכויות; לא לאגף השוביניסטי-נשי המהפכני שהשתלט על הפמיניזם, וכדרך אוונגרדים מהפכניים הפך את התנועה שוחרת-הטוב שהצמיחה אותו לקרבנו הראשון.

התרחיש המתואר בספר הוא בוודאי מוקצן וקריקטורי. הפמיניזם הרדיקלי תפס את השלטון בישראל, העניק לנשים קול כפול בהצבעות בכנסת כאפליה מתקנת, עיגן בחוקים דרקוניים את אמונותיו, כגון שיחסי מין הטרוסקסואליים הם (כברירת מחדל) אונס, ושלח את אויבי המהפכה, ובייחוד אינטלקטואלים שפלטו פליטות פה בעייתיות, למחנה לתיקון-המידות באי יווני שנשכר לשם כך. קריקטורי – אלא שהתכנים הנלמדים בשטיפת המוח הזו לקוחים בלי כחל ושרק היישר מכתביהן של פמיניסטיות רדיקליות אמתיות ומשפיעות ונערצות, והדינמיקה היא זו האמתית שהתקיימה בתנועות מהפכניות אחרות שהשתלטו על מדינות, כגון הקומוניזם. הספר הוא אות אזהרה, בעיקר לפמיניסטיות שאינן מודעות לקיצוניות של "השמות הלוהטים" בהגות הפמיניסטית.

הפרובוקטיביות של המחבר מאוזנת היטב ברגישות שהוא מפגין כלפי כאביהן האמתיים של הנשים: הגברים במחנה העונשין נדרשים להתנסות בספיגת הערות גסות, בטיפולים גינקולוגיים, בטיפול בתינוק ובייסורי לידה, והצד הזה בחינוך-מחדש שלהם נתפס כדי מוצדק.

עוד גורם מאזן הקיים בספר הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר שלו: את התרחיש העתידי הבדיוני והמוקצן מאזנים בעלילה זיכרונות מן "העבָר" – כלומר פכים אמתיים ממציאות ההווה שלנו. כך למשל אחת הדמויות בסיפור נזכרת בפסק דין של השופט מישאל חשין, שמנע את פרסום שמן של נשים שהעלילו על אדם עלילת שקר כאילו תקף אותן מינית, וכמעט שהובילו להרשעתו. זאת בנימוק שהפרסום עלול לרפות את ידיהן של מתלוננות נגד מטרידים (ומה עם עידוד מתלוננות שווא? אך כאלה, על פי האמונה הפמיניסטית רדיקלית, אינן קיימות, ועצם הזכרת קיומן הוא תרבות-אונס). הקורא שנתקל בשמו של שופט אמתי בודק באינטרנט ומגלה שאכן, פסק הדין השערורייתי ניתן. כך, באמצעים ספרותיים מגוונים, מיידע גרנות את הקורא שהמציאות הנוכחית אבסורדית כמעט כמו זו הבדיונית. 

שָם מאחורַי לי קוראה יבּשת

זיכרון הגלות בספרות העברית

יוחאי אופנהיימר, מוסד ביאליק, 381 עמ'

"שלילת הגלות" או "שלילת הגולה" היא שם-משפחה לכמה עמדות ציוניות רדיקליות. זו יכולה להיות ההשקפה שהימנעות יהודים מעלייה לארץ ישראל איננה לגיטימית; או גם ההשקפה שמורשת הגלות היא שלילית – וגם כאן יכולה להיות הכוונה לדברים שונים, כגון ליהדות כפי שהתפתחה בגלות, או להשפעות הנכריות שדבקו בנו, או ל"אופי היהודי" הגלותי הסטריאוטיפי. זוהי אפוא אידיאה מוקצנת, שאפילו בימי פריחתה, סביב אמצע המאה הקודמת וסביב דמויות כגון דוד בן-גוריון, כמעט לא היה מי שהחזיק בה על כל פניה.

ובכל זאת, שלילת הגולה מזוהה בסטריאוטיפ, ופה ושם גם באקדמיה, כמאפיין של הציונות בתקופה הנזכרת. מתברר שאפילו הספרות העברית, בתקופתה הציונית המוצהרת, נתפסת בעיני חוקרים כמגויסת לרעיון שלילת הגולה. יש ביניהם הגורסים שהסופרים בעלי האמפתיה לגולה ולמורשתה נדחקו החוצה מהקאנון. פרופ' יוחאי אופנהיימר מערער בספרו החדש על תפיסה מחקרית זו.

למרות האובייקטיביות המדעית המאופקת שלו, ניכר שמבחינתו זהו כתב הגנה על הסופרים העבריים הקאנוניים, שאולי אפילו נועד לזכותם בעיני הבון-טון הפוסט-ציוני: הנה, הסופרים והמשוררים הללו השכילו לנקוט עמדה ציונית רכה מזו הרשמית, מכילה יותר, אפילו ביקורתית וחתרנית. הדבר אמור גם כשבח למדיום הספרותי עצמו, המאפשר זאת.

הקורא ההדיוט של הספרות העברית הקאנונית, השומע כמעט בכל מרחביה נהיית געגועים ואהבה של היוצרים לקהילות הולדתם האבודות, אולי איננו זקוק לאופנהיימר שיוכיח לו שספרות זו אינה שוללת-גלות. ובכל זאת יש לספר תועלת גם לקורא המשוכנע מראש. ראשית, בפרשנות נרחבת שהוא נותן ליצירות עצמן, כגון "הבריכה" לביאליק ו"שכול וכישלון" לברנר. אבל גם בנוגע לגלותיות לגילוייה בספרות, אבחנותיו מגוונות ומסקרנות.

כך למשל ביאליק, אם כבר הזכרנוהו, עם כל ציוניותו ואֶל-הציפוריותו, מתגלה כמי שמציג בשירתו האוטוביוגרפית את הגלות כמולדתו. וטשרניחובסקי – הרי דרום רוסיה היא במפורש "נוף מולדתו". בפרק מרכזי על משוררי העלייה השלישית נבחנים שירי געגועי-הבית של משוררים ציונים שעלו ארצה כגון שלונסקי ואצ"ג – ושירתם זו מתגלה, בין היתר, כדרך לעיבוד הגעגוע הזה כאֵבל, העומדת כחלופה למנגנון הכחשת-האבל שהציעה האידיאולוגיה הגלויה בשלילת הגלות.

באותו פרק מראה המחבר גם כיצד הפך אצ"ג את הגבריות הלמדנית והעדינה של הגלות למודל חלופי וחיובי לגבריות הגופנית הארצישראלית. אכן, עניין מיוחד יש לספר בגבריות, משום שהגלותיות זוהתה עם נשיות. מודלים גבריים גלותיים חיוביים מוצא אופנהיימר גם אצל טשרניחובסקי (היהודי הכפרי ה"טבעי" ברוסיה), ואצל אפלפלד שהעלה על נס דווקא מאפיינים "גלותיים" כגון מומים ודבקות דתית. מתוך כל אלה ואחרים מתנסחת, לגבי רוב הסופרים הנסקרים, עמדה מורכבת שמנסחה המפורש, בשירה פובליציסטית שמוקדש לה פרק מעניין בספר, הוא נתן אלתרמן: שלילת ההישארות בגולה, חיוב הלמידה מהטוב שהבשיל בה.

שני נסיכים ומלכה

שמואל דוד

פרדס, 466 עמ'

סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטופפו יותר מאלף יהודים על גבי שלוש ספינות נופש קטנות על נהר הדנובה. הם ניסו להימלט לעבר הים השחור וארץ ישראל. מאות מהם היו חניכי תנועות נוער חלוציות דתיות וחילוניות. עוד מאות היו משפחות. רובם ככולם מארצות מרכז אירופה. ב"שער הברזל", בקטע הנהר ששימש גבול בין יוגוסלביה לרומניה, המסע נעצר והושב אחור. שישה עשר חודשים תמימים התעכבו הנמלטים ביוגוסלביה – בתוך הספינות, ובמחנות זמניים, בתנאים קשים. רוב הזמן ישבו בעיירות קלאדובו ושאבאץ, ועל שמן קרויה הפרשה.

הנוסעים התקועים היטלטלו בין תקוות סרק לחידוש המסע לבין הידיעות על סיבות העיכוב: הגבלות העלייה מצד הבריטים, היעדר אונייה שתקלוט אותם בחוף, התנגדויות מצד מדינות בדרך, חשש מסערות ותקיפות טורפדו בים השחור ועוד. ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה פרסו על המסע את חסותם וניסו לעזור, ללא הצלחה. כעבור שישה-עשר חודשים התאפשר ל-250 בני נוער מהפליטים הללו לצאת לארץ ישראל ברכבת אטומת חלונות. היתר נועדו לצאת זמן מה אחריהם. אך פרק הזמן הזה היה קריטי: באביב 1941 כבשו הנאצים את אזור בלגרד. פליטי ספינות הדנובה נלכדו ונספו במחנות ריכוז ביוגוסלביה, במשאיות גז ובחיסולים בירי.

שמואל דוד הוא בנו של אחד הנערים שעלו ארצה: האנֶה (יוהאן, ולימים שלמה) דוד. שמואל חקר את הפרשה לפרטיה, והתוצאות מסופרות בעלילתו של הרומאן התיעודי-למחצה שלפנינו. הסיפור הארוך, העשיר בפרטים, מתמקד בדמויותיהם של האנֶה, בני משפחתו, וחברתו למסע אינגה מולר המבוגרת ממנו מעט. משפחת דוד הייתה משפחה אמידה ומשכילה בבלגרד. היותה של המשפחה הזו מקומית ודוברת השפה הסרבו-קרואטית הקנתה לה תפקיד מיוחד בחיי קהילת הפליטים-על-הנהר.

בין האנה החילוני לאינגה הדתייה התרקם סיפור אהבה יפה – שנגדע כשלהאנה, ולא לאינגה, התאפשר להיחלץ מאירופה. סיפורם של אינגה, אחות רפואית מסורה ובעלת תושייה, ושל הוריו של האנה, נמשך בחלקיו המאוחרים של הספר – סיפור-שואה נורא, עם הרכיבים המוכרים-לצערנו ועם הייחוד היוגוסלבי. חלק זה של הסיפור נמסר בעזרתה של דמות חדשה, אריקה, חברתה של אינגה ששרדה כי חָבְרה לפרטיזנים היוגוסלבים. אריקה מספרת את החלק הזה בזִקנתה, בארצות הברית, לבנו של האנה, איש תוכנה שירד לניו-יורק ואשר פגש אותה במקרה גמור לאחר שהחל להתעניין בסיפורו של אביו.

זה כבר חלק מסיפור-המסגרת של הרומאן, המתרחש בזמננו; מסגרת שאין בה הרבה יותר מתחבולת-ארגון סיפורית. גם הסיפור ההיסטורי עצמו אינו מנסה, או אינו מצליח, לחרוג במובהק מן התיעוד אל האמנות. הסגנון פשוט וקריא, השפה עיתונאית, ולמרות ריבוי התיאורים והעומק הפסיכולוגי הניתן לדמויות, ההופכים את הקריאה למעניינת וקלה, ניכר שהמטרה היא להנחיל לקורא ידע וזיכרון.

שיפוט מהיר 30: חסדי דוד הנאמנים

מהדורה 30 של מדורי "שיפוט מהיר", שנדפסה בגיליון אתמול של מוסף 'שבת' של מקור ראשון.

להציל את המונותאיזם

מבוא לגיור חברתי

מרדכי רוטנברג, בית ראובן מס, 268 עמ'

ממה להציל את המונותיאיזם? מה"מלחמות הגדולות והעריצויות האכזריות הפורצות בין גרסאותיו השונות", כפי שמגדיר זאת פרופ' מרדכי רוטנברג. איך להציל אותו מפניהן? שני ספרים שהופיעו בחודשים האחרונים שואלים זאת ופונים לקריאה חדשנית בסיפורים משפחתיים במקרא כדי להעמיד פרדיגמה חלופית ליחסי הדתות. האחד, 'לא בשם האל' של הרב יונתן זקס, שהופיע בינתיים באנגלית, קורא מחדש את סיפורי יריבות-האחים בספר בראשית ומגלה שהם בעצם חותרים תחת מושג יריבות האחים. השני, ספרו של רוטנברג, מגלה פנים חדשות דווקא בסיפורי גילוי העריות.

רוטנברג, אבי אסכולת הפסיכולוגיה היהודית, ייסד את משנתו על העיקרון הקבלי של הצמצום: האל מפנה מקום לברואיו. זהו עיקרון יהודי; בנצרות ובאסלאם "האל מתפשט וכובש לאין סוף". גם בתחרות בין שלוש הדתות הללו, היהדות מצמצמת עצמה, בעוד לשתי בנותיה יש שאיפה אוניברסלית, להיות דתה היחידה של האנושות. בספרו זה מייחל רוטנברג לאימוץ עיקרון הצמצום גם בדתות האחרות. גם לו מובן שזה חלום באספמיה.

מעשי קצת יותר עיסוקו בשאלת המשנה: איך להציל את היהדות, הסובלת כדבריו מדלדול דמוגרפי חמור. הפתרון טמון בגיור. הגיור היהודי מבטא את עיקרון הצמצום: להבדיל ממקבילותיו באסלאם ובנצרות, הגיור היהודי הוא הצעה, לא מסע כיבושים. במטפורה המרכזית בספר, המטפורה המינית, הגיור היהודי הוא פלירט, פיתוי, חיזור מהסוג המיוחס בדרך כלל לנשים; ואילו השמד, המיסיון, הג'יהאד, כולם "גבריים", כובשים, ובהקצנה – הם מעשי אונס.

רוטנברג רוצה לראות הרבה יותר גיורים, ומציע, בלי להיכנס לדיון הלכתי או מעשי, שנהיה הרבה יותר פתייניים; שיהיה, על פי שיטתו הדרשנית חובבת שיכולי האותיות, יותר גירוי גיורִי. שנאמץ את מסורת הפתיינות של נשות מואב. הללו, סמל הפתיינות המקרבת, גרמו לעתים לגילוי עריות אך הולידו מלוכה: מבת לוט שהולידה ממנו את מואב, דרך המואביות בפעור, ועד חסד רות בגורן לבועז. איך הגענו לזה פתאום? ואיך אפשר להיות נגד גילוי עריות אבל גם ללמוד ממנו לקח טוב? לרוטנברג פתרונים, והוא מציג אותם, והספר מתגלגל מכאן אל הצגת מודל מואב והעריות כאנטי-תזה למודל האדיפלי של פרויד, ומשם אל הקשר בין עִבריות לעברה, ולצורך במתח מיני ובאי-מימושו, ועוד הלאה.

וכך, בהתגלגלות להטוטנית מסחררת, בשפע הברקות וססגוניות רב-תחומית, בדרשנות יפהפייה, מטיח רוטנברג את קוראו מקיר לקיר, מתעוזה מוסרית לריסונה המיידי. השפע גולש מן הכלים הנשברים: הספר בנוי בקפידה, בשערים ובפרקים ובראשי פרקים, עם פתיחות ברורות וסיכומים בהירים – אבל כל זה לא מצליח לעשות לקורא סדר בראש, לעזור לו להבין איך הגיע לאן שהגיע ואיך זה יציל את המונותיאיזם.  ברקיו של רוטנברג מסמנים במעופם שבילי אש בדמות פקעת כאוטית, אך לכל קורא יימצאו מביניהם אלה המאירים לו איזו חשכה חדשה.

הממלכה

אמיר אור, הקיבוץ המאוחד, 558 עמ'

לקרוא רומן שעלילתו ידועה לנו: במחשבה ראשונה מיותר; במחשבה שנייה – הכיף הכי גדול. וכי אילו כתבות אנחנו קוראים במרב השקיקה אם לא אלו העוסקות במכרים אישיים שלנו ובאירועים שחווינו? לראות איך המוכר מתפרש מנקודת מבט זרה, אפילו מתוך סילוף יצירתי  – אין מסקרן מזה.

המשורר הוותיק אמיר אור בחר בסיפורו של דוד המלך לנושא הרומן הראשון שלו. החדשנות בולטת בספרו דווקא על רקע נאמנותו הצמודה לשפע הפרטים המפוזרים במקרא, ודווקא משום שאינו הרומן המודרני הראשון על דוד. גם את קוראי התנ"ך המובהקים, אולי דווקא אותם, יעוררו, ירתקו, ישעשעו, יקוממו, ירתיחו ויסעירו שלל המעשים שעושה אור בסיפור המקראי. הנה המעשים הבולטים:

הנמכה. כל הדמויות הן אנשים בשר ודם, נתונים לתאוותיהם, גסים לעתים בדיבורם. שפת הסיפור היא עברית של עיתון, שפת הדוברים עברית מדוברת עממית, ואפילו פסוקי השירה המקראית מתורגמים, באופן קצת מעליב, לשפת דיבור; רצה לומר, כך היו הדמויות מדברות לו דיברו היום. מבחינה זו, הספר הוא לעתים קרובות מעין תנ"ך רם אולטרה.

אליליזציה. ה' מוחלף בספר באלילי כנען, מתוך הנחה שאמונת ישראל נוצרה בתקופה מאוחרת יותר. פלצות אוחזת בקורא כששמואל, דוד ובני זמנם מוצגים כעובדי אלילים; ועדיין, גם אם זה סילוף, יש כאן שיקוף לאחיזה החזקה של הפגניות בעם ישראל בתקופת המקרא, שיש לה עקבות רבות במקרא; ויש בכך גם יתרון עלילתי, כי מה שהאלים מורים ועושים מובן, מנקודת מבטנו המודרנית, כמניפולציות של מלכים וכוהנים.

יִיווּן. אור, מייסד 'הליקון' ומהמזוהים עם מה שאפשר לכנות הלניזם בספרות העברית, מוקסם מהפלשתים, נותני-חסותו של דוד ואויביו. גויי הים מוצגים כמעין קדם-יוונים, והדבר מאפשר לאור  למהול בתכליתיות הסיפורית המקראית נופך מן המיתוס והאפוס היווניים.

עיבוי. כל מה שהספרות המודרנית התברכה בו לעומת התנ"ך מורעף עלינו כאן. תיאורים, הלכי נפש, קורותיהם של דמויות משנה ופשוטי עם, השיחות בהרמון נשותיו של דוד, ומה לא.

פוליטיזציה. או אקטואליזציה. היא נעשית ברמזים משעשעים ההופכים לרגע את אבנר בן נר לאריק שרון ואת יואב למשה דיין. רק לקראת הסוף זה עובר לרגע מרמת הדאחקות לכדי הֲטָפוֹנֶת  על ההתנוונות המוסרית כביכול הקורית לכל מדינה כשוך ימי התקומה והלהט. לא נורא: הספר נזהר מלהיות אלגוריה עכשווית.

פרשנות. פעמים רבות מציע הרומן פתרון לפערים ולתהיות שהסיפור המקריא מותיר. לא פעם, הפתרונות הללו ריאליסטיים ועשויים להתקבל על דעתו של הקורא המסורתי. מה הקשר, למשל, בין אדוניהו לבין אבישג, שסיפוריהם מובאים בפרק אחד בספר מלכים? לְאור פתרון. ועוד ועוד.

קל להתקומם על המעשה החילוני והמחלל של רומן זה. אבל נראה שקורא מאמין המצויד בדי ביקורתיות, פתיחות, חוש הומור, שכל ישר ועור עבה יידע לרדות דבש מהיערה הזו. מה עוד שהרומן יעורר אצלו חשק עז לקרוא שוב את ספר שמואל – וזה טוב לכולי עלמא.

סילנד

נגה אלבלך, עם עובד, 166 עמ'

האזנה למוזיקה קלאסית היא הצד הרוחני היחיד בחייו האפורים, חיי פקידות ופנסיה, של נתן כרמי – לפחות עד שנכנס לחייו ולדירתו עובד-זר בולגרי שנמלט ממעסיקו הנוגש. נשתמש אפוא במונחים מעולם הפלאות המוזיקלי, ונאמר שהספר "סִילֵנְד" הוא רביעייה לכלי מיתר, לא סימפוניה כפי שאפשר לצפות מספר המכונה בעטיפתו "רומן"; רביעייה קאמרית של כינור ראשון שהוא נתן כרמי, וכינור שני שהוא פטר העובד הזר, וּוִיולה שהיא המורה גליה, היחידה שהינה שותפת-סוד בכל מעגלי הסיפור, וצ'לו שהוא טיפוס ששמו מייקל; רביעייה שנוסף על צמצום כֵּלֶיהָ היא גם קצרה, בת פרק חטוף אחד במקום הארבעה המקובלים.

"סילנד" הוא נובלה יותר משהוא רומן. וחבל. כי נגה אלבלך היא, אם להמשיך במטפורה המוזיקלית, קומפוזיטורית מצוינת. היא מיטיבה להעביר את המלודיה מכלי לכלי, את העלילה מדמות לדמות. היא יודעת על אילו רגעים לדבר ועל אילו לשתוק. הדמויות שלה, כולן הולכות צעד או שניים מנקודת ההתחלה, צעד או שניים משמעותיים מאוד – ועל כן מצער שאיננו יכולים ללוות אותן הלאה.

הספר דן, בעצם, במתח שבין חוק לבין חסד. נתן הוא איש של הרגלים, של שגרה, של הסדר הטוב, של העולם הישן, ועולמו מתערבל עליו כשהוא נתקל בעובד הזר המוכה והנמלט, שדרכונו הוחרם בידי המעסיק שלו, ואשר בגלל החוק היבש איתרע מזלו ואינו יכול לחזור לארצו. נתן קופץ למי החסד, מסתיר את העובד אצלו ואפילו נותן לו את דרכונו בניגוד לחוק. כל זה גורם לו, לנתן המרובע ומיושן-ההליכות, לתהות סוף סוף על סדרי העולם, בייחוד עולם העבודה, ועל מה שהמחברת מציירת באופן לאו דווקא משכנע כנזקיה של הכלכלה הגלובלית – וגם להגיע אל סף התמוטטות נפשית. הלב יוצא אל האיש הזה, שדיוקנו משורטט ביד אמן.

גליה שכנתו, המורה הצעירה, מצטרפת אל מעשה החסד עם פטר הבולגרי, ובינתיים נתונה בחייה המקצועיים, בכיתה, במהלך של מאיסה בסדרים שמערכת החינוך מכתיבה ובנוקשויות שחלקן פרי המרובעות שלה עצמה. במקביל, אולי בהשפעת מעשה החסד, היא נסחפת אחר מייקל למהלך נוסף של פריעת סדר ויציאה לחופשי, שבו היא מעניקה למרחב הקיברנטי מחסדיה הנשיים. על רקע המיקוד וקוצר היריעה של הספר קשה להבין מדוע נדרש חוט העלילה המפוקפק הזה; הקשר העיקרי הוא הביטוי "חסדיה" שהדבקתי לו כאן.

על חוט מוטיב החסד והתרסתו של היחיד מוסיפה המחברת, במין הופעת אורח על במת הסיפור, סיפור אישי מילדותה שלה, על חסד שעשה אביה בילדותה עם סדרן קולנוע שהיה גם ספסר. חבל שבמקום הרכיבים שכמו הוכנסו לספר בכוח, לא מצאה אלבלך דרך מוצלחת יותר להעשיר את הסיפור ולהעתיר עלינו עוד מכישרון ההתבוננות והמסירה שלה.

שיפוט מהיר 29: ניצחון הרצון

במהדורה 29 של מדורי "שיפוט מהיר" - שלשום, י' בחשוון תשע"ו, 23.10.2015, במוסף שבת של מקור ראשון - על "קונסטלציה של תופעות חיוניות", "סיפוח עכשיו" ו"הכול אפשרי".

 

קונסטלציה של תופעות חיוניות

אנתוני מארה, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה ביתן, 350 עמ'

יש לקוות שבחנויות הספרים לא ישלחו את "קונסטלציה של תופעות חיוניות" בטעות למדף ספרי רסלינג, בגלל שמו. רק בקריאה מתגלה כמה ולמה מרגש הוא השם היבש הזה, המרחיק בוודאי קוראים המסתכלים בקנקן. על כן נסלחות גם קלישאות ההלל המפצות, המופיעות על העטיפה. מה גם שהן מוצדקות.

את מה שיש לאנתוני מארה לומר על החיים – הלא הם הדבר המוגדר במילון רפואי סובייטי שהמציא כ"קונסטלציה של תופעות חיוניות" – הוא עיגן כקונסטלציה סיפורית של תופעות ממשיות, חיוניות בחלקן וקטלניות בחלקן האחר, המתרחשות בצ'צניה. מורעבים, נקטלים, בורחים, מבריחים, מתמרנים – זה היה מצבם של תושבי חבל זה, שנקלעו אחרי התפרקות ברית המועצות לשתי מלחמות ונמחצו בין הפטיש, קרי אכזריותם של הרוסים שסירבו לשחרר את החבל, לבין הסדן, הלא הם המורדים האסלאמיים המקומיים והמיובאים (שמהטרור שלהם הספר די מתעלם).

שני הגיבורים המרכזיים ברומן המפעים עד מאוד של מארה הם רופאים, אלה שתפקידם להציל תופעות חיוניות למיניהן. סוניה, הרופאה המנתחת הטובה ביותר בצ'צ'ניה, שחזרה אל בתריה השותתים של ארצה מקריירה מבטיחה בלונדון, ומחזיקה לבדה בית חולים פעיל בעיר חרבה – ואחמד, הרופא הגרוע ביותר בצ'צ'ניה, המוצלח יותר בהנצחת חיים אבודים בציורי דיוקנאות. שניהם קדושים עם חולשות. כקוטב נגדי למעשי הרופאים עומדים החטיפות, הרצח והעינויים שמבצעים הרוסים.

ההווה הסיפורי, שאליו מתנקזים זיכרונות העבר, נפתח בחטיפת חברו הטוב של אחמד אל אתר עינויים המכונה "המַטְמֵנה". אחמד מבריח את בתו הקטנה של החבר, המבוקשת אף היא, אל בית החולים שסוניה מפעילה. ביום החמישי והאחרון של ציר ההווה נחטפת למטמנה דמות מרכזית אחרת. בתווך נמצאים חבר שלישי, שעינויֵי המטמנה הפכוהו למלשין; אביו ההיסטוריון החולה המתמודד עם תלותו בבן שמכר נפשו לשטן; ונטשה, אחותה של סוניה, שבריחתה השנייה מצ'צניה מתגלה, מתוך סבך מובנה של הפתעות כמו-בלשיות, כיָתֵד הקושר את חוטי העלילה.

לכל זה נוספים צללים מהעבָר הסְטָליניסטי, הבלחות שיטתיות מהעתיד הרחוק של הגיבורים, ומזיגה עילאית, מטהרת, מרוממת נפש, בין תמונת מציאות קודרת לפרטיה המפלצתיים לבין תקווה המתגלמת ברוח, באמונה, בהמשכיות הדורות ובעיקר בזיכרון ובאמנות מאפשרת-הזיכרון. רוח האדם עולה כאן מתוך החומר האפל, מתוך הגוף הפיזיולוגי הפלאי והדואב; מתוך אותה "קונסטלציה" שהמילון הרפואי הסובייטי, המטריאליסטי, התקשה להמריא מעבר לה.

למבקר של ניו-יורק טיימס הזכיר הרומן את "מלחמה ושלום". לי הזכיר ברוחו שתי יצירות מופת אחרות, משנות מלחמת העולם השנייה, המעמידות את חירות הרוח מעל מציאות המצור: "הדֶבר" של אלבר קאמי,  ובעיקר "שמחת עניים" של אלתרמן, מקום שם גובר נצח שרשרת הדורות על המלחמה והמוות.

כדאי לקרוא את הרומן הזה. כדאי לקרוא אותו לאורכו בריכוז כדי לא להחמיץ את השלמות הנולדת מהצטרפות הפרטים. כדאי לקרוא את סופו ביחידות, אם אתם מתביישים להיראות בוכים מכאב ומהכרת תודה. 

שיפוט מהיר 28: יוצאים מהמוסכמות המבניות

מהדורה 28 של מדורי "שיפוט מהיר" במוסף שבת של מקור ראשון מהיום. והפעם: החייל האחרון מאת ינון ניר, זיכרון כמעט מלא מאת גבי אשר, תפילות שלנו מס' 6 של משיב הרוח.

בת השוחט משספת שודדים: על 'תיקון אחר חצות' ליניב איצקוביץ'

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ', כתר, 2015, 485 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19.

המקום והזמן והזירות שבחר יניב איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל ערש ההולדת, אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת, אל מגרשם של הענקים המתים. באתי מתחילת המאה ה-21 לבקר אתכם, שלהי המאה ה-19. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, סלונים וגרודנה, הצומת הומֶה-היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי-השראתם של רומני המופת הרוסיים הגדולים, אל מכורתם התרבותית של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש, אל פרשת הדרכים בין מסורת יהודית גלותית-רבנית למהפכנות קומוניסטית שכבר נטו בה אהליהם הספרותיים חיים הזז וי"ח ברנר ושלום עליכם. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה. 

עוד שירי IVRIT, תמוז עד תשרי

כהרגלנו, לפניכם לקט חדש של השירים החודשיים שאני מפרסם בעיתון לומדי העברית מבית ג'רוסלם פוסט, IVRIT, במדורי "שורות קצרות".

והפעם: ברכה לראש השנה (שובצה בעמוד עם ברכות אישיות מהכותבים הקבועים);

תשרי תשע"ו - על שין שמאלית ושין ימנית; 

אלול תשע"ה - על האותיות הסופיות;

אב תשע"ה - על שפות הנחשבות בישראל ליוקרתיות;

תמוז תשע"ה - על פירות הקיץ הישראליים. 

ברכה לראש השנה:

 

אַשְׁרֵי הָעוֹלֶה בְּתִשְׁרֵי

לַמַּסְלוּל הַנִּגְמָר בֶּאֱלוּל

וּמַצְלִיחַ לִצְעוֹד בְּלִי לִמְעוֹד

בְּשָׁנָה הָעִבְרִית עַד מְאוֹד

שֶׁתִּהְיֶה בְּסוֹפָהּ,

אִם הוּא לֹא יְוַתֵּר,

עִבְרִית אֲפִלּוּ יוֹתֵר.

משיבים לפופ את נשמתו השדודה: על שיר השנה של גלגלצ

באיחור אופייני נחשפתי לשיר השנה של גלגלצ, "מתוק כשמרלי" של הזמר אליעד. ותודה כמובן לנעם יעקבסון; בלי הפרודיה שלו, שגרמה לי לברר מהו המקור, הייתי ממשיך לשייט בעננים. השיר, והזכייה, עוררו בי תקוות גדולות.
נכון, המתוק הזה אינו קרוץ מהחומר ששירי-שנה אמורים להיות עשויים ממנו. טקסט שהוא בדיחה פרטית על עולם המוזיקה הקלה; ואם לא די בכך שהבדיחה פנימית, היא גם מילולית; בדיחה ירודה משהו, אף כי עשויה היטב. והלחן ודאי חסר עניין וערך. לחן רגאיי בנאלי שיוצא מהאוזן השנייה.
ובכל זאת, יש בזוכה שלנו מה שכבר זמן רב - מאז ניכסו הזמרים לעצמם את הכתיבה וההלחנה של שיריהם - נעלם לדאבון לב משירי הפופ הישראלי המצליחים. לדבר הזה קוראים הומור. ובלי הומור, המוזיקה הקלה היא בדיחה. בדיחה עצובה. כי בידור שלוקח את עצמו רק ברצינות, ומנסה להעמיס על כתפיו הדקיקות את צער העולם ולהעביר באמצעיו המוגבלים והלא-רציניים מסרים של כובד ראש, לא מבין מה הוא. וזה מגוחך.
וכך, עם איים קטנים של מודעות עצמית העונים בעיקר לשם אריאל זילבר, השתלט על הפופ-הישראלי/הזמר-העברי מדבר יבשושי של רצינות עקרה, מעוררת גיחוך בעגמימותה התהומית. זה קרה לעולם הפופ/זמר ככל שנדחקו ממנו, או נסתלקו מן העולם לאין יורש, התמלילנים המקצועיים, המחויכים, כגון נעמי שמר ואהוד מנור ז"ל, או דן אלמגור ויורם טהרלב יבדל"א.
דומה כי התאדות ההומור מהתרבות הפופולרית המזומרת שלנו הייתה עצובה אפילו יותר מהתרדדות הטקסטים שלה, מדכדכת אפילו יותר מהידלדלות הלשון, עכורה אפילו יותר מהשעמומיזציה של הלחנים, מבאסת יותר מהיעלמות הממד הלאומי. לא כל פזמון צריך להיות מצחיק, אבל כדאי שחלק גדול מהפזמונים התופסים מקום בצמרת יהיו כאלה.
והנה אליעד החמוד הזה, שגם עליו לא שמעתי עד אמש, פורץ פתאום אל זירת הפופ הנפוחה שלנו ומשיב לה את נשמתה השדודה. בא להצחיק, לא יותר. מזכיר לנו שבבידור עסקינן, לא בוועלט-שמערץ. מעתיר עלינו שיר מצחיק, ומטפס איתו אל ראש המצעד. גם שיר שכמדומני היה להיט גדול שבעתיים השנה, 'דרך השלום', היה סנונית משמחת של הומור, אם גם הומור סמוי ומדוד. והוא הגיע למקום הרביעי בשני מצעדי השנה - בגלגלצ וגם ברשת ג'.
ולמקום הראשון במצעד העברי של רשת ג' הגיע שיר באנגלית. גולדן בוי. כי עם כל נחת צריך לבוא גם נאחס.

שיפוט מהיר 27: מה הקש"ר

מהדורה 27 של המדור 'שיפוט מהיר' הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ' באלול תשע"ה, 4.9.2015. והפעם: השלישי מאת ישי שריד, רגשות מאת אלה מושקוביץ-וייס, קיש קיש קריא מאת חגית בנזימן.

השלישי

ישי שריד, עם עובד, 259 עמ'

"השלישי" הוא אחד הרומנים המרהיבים ביותר שנכתבו פה בזמן האחרון. בכליו המדודים והקליטים הוא מכיל עושר לשוני, תרבותי ועלילתי רב. שוחרי המקדש לא יאהבו את מסריו של ספר זה, המזהיר מפני בניין המקדש בימינו, אך הם יכולים לציין לעצמם בגאווה את העובדה כי שוב, זמן לא רב לאחר "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר, מספק המִקדש לסופר עברי דֵי ריגוש והתפעמות אסתטית להעמיד יצירה גדולה וכאמור מרהיבה במיוחד. מבחינה אמנותית, מבחינה חווייתית, "השלישי" מומלץ מאוד; בייחוד לקורא הדתי המוכן לאתגר את ערכיו.

במאמר במדור לענייני הר הבית בעיתון זה עמד ארנון סגל על צדו השני של המשפט האחרון: הוא הראה, חוששני שבצדק, כי את ערכיו של הקורא החילוני-שמאלני הרומן של ישי שריד אינו מאתגר אלא מאשרר לעייפה; אותם, ואת הסטריאוטיפים השליליים המוכרים על המקדש ועל הדתיים-הלאומיים. כי אכן, בספר הזה המִקדש הוא בעיקר בית-מטבחיים, והדתיים-הלאומיים סוגדים לכוח וסולדים מדמוקרטיה, ממדעים ומגויים. במכתב תגובה טען הסופר כי ספרו דווקא לעורר דיאלוג בין-מגזרי בנושא. וגם הוא צודק. ניכר כי אם היה כובש עוד קצת את יצרו, ולא נשבר באמצע, היה עשוי להותיר את לבם של הקורא הדתי והקוראת הלאומית פתוח לשיחה איתו.

לאורך חלק נכבד מהרומן מצליח שריד ליצור דיאלוג שכזה, מפני שהוא מתאר תרחיש סביר. אמנם, סביר לאחר נקודת פתיחה לא-סבירה: שמדינות ערב משמידות את ערי החוף של ישראל בהפצצה אטומית, ושארית-ישראל, בזכות מנהיג כריזמטי שחווה התגלות, מצליחה לקום מעפר, להדוף את האויב ולבנות את בית המקדש. באופן פרדוקסלי, דווקא הבסיס הפנטסטי הזה הוא הסָביר, מפני שבלי טראומה בסדר גודל גרעיני קשה להאמין שמיזם הקמת המקדש יחזיק מעמד אפילו יום אחד במחלוקות הפנימיות המאפיינות את המחנה הדתי בישראל.

לאורך עמודים רבים הסיפור משכנע, והפרטים הממלאים אותו אמינים, משום ששריד יוצק לתנאֵי ימֵינוּ תופעות שאכן אפיינו לפרקים את תקופות המקדשים, ועל כן ראוי שיעוררו מחשבה שנייה על התשוקה למקדש: התנוונות הכוהנים על מריבותיה והפוליטיזציה שלה, המתח בין נביאים למלכים בבית ראשון ובין כוהנים לחכמים בבית שני, חשש הגשמת האל הטמון בעצם מציאות המקדש, ההשפעות הפסיכולוגיות המטהרות והמשחיתות של הקרבת הקרבנות. מתוך הריאליזם הזה, המעוגן בהיסטוריה, הוא מצליח להפליג גם אל הלא-ריאלי ולשלב באופן משכנע התגלויות נבואיות.

מתי נהרס הדיאלוג? כששריד שוכח את חוקי המסתבר וההכרחי גם ברובד הריאליסטי של סיפורו. זה קורה לו מתוך אוטומטיות מחשבתית מסוימת כלפי הציבור הדתי-לאומי וכלפי עמדות ימניות, ומתוך להיטות להעביר את המסר – אך לא פחות מכך, כי הוא רוצה להדהיר את העלילה ולהגביר את העניין. וכך הוא מוליך את ממלכת יהודה השלישית למחוזות מסעירים אך הזויים של ייזום מלחמות אכזריות, משטר טוטליטרי ואפילו הקרבת קרבנות אדם. שריד בכישרונו לופת את הקורא בגרונו – אבל כמעט עד חנק.

רגשות

אלה מושקוביץ-וייס, ידיעות ספרים, 315 עמ'

"רגשות" הוא דוגמה לספרות איכות הנקראת בכיף; לשילוב בוננות פסיכולוגית, חשיבה ארס-פואטית ואפילו שירה טובה בעלילה סוחפת. זה העיקר. את יתרת העמודה הזו נמלא בכמה הרהורי עבירה.

רגשות ענווה כיוונו כנראה את הסופרת אלה מושקוביץ-וייס להבליט היבט שמדורנו מחבב תמיד: מקומו של העורך הספרותי – ובהרחבה, תפקיד המעטפת התומכת של היוצר. היא מקדישה את הספר לעורך: "סופר זקוק לדבר אחד: לעורך שמאמין בו". זהו חיים פסח, מהוותיקים והבכירים באנשי הספרות בישראל. בדברי התודה שבסוף הספר היא מציגה אותו גם כחבר, מדריך ומלווה. פסח חתום על הטקסט שבגב, ושמו מוזכר שלוש פעמים נוספות בעמודים הסמוכים לכריכה, כעורך הספר ועורך הסדרה 'קראתי'. בעלילה עצמה חוזר, בגלוי ובסמוי, מוטיב הקשר שבין אמן לעורכו.

אולי משום כך, הקורא ב"רגשות" עשוי למעֵן בדמיונו כל תמיהה אל העורך המסכן ולא למחברת.  תחילה, כמובן, הכותר "רגשות". למה מכוונים העורך והוצאת הספרים כשהם מאשרים שם כזה ליצירה בתחום הספרות היפה, הקנונית? תמונת העטיפה, רגליה של ילדה מבית-טוב המחכה על רציף רכבת, מחזקת את החשד שמעוררת הכותרת: שהאמונים על הספר מַפנים אותו אל הקוראת האישה הסטריאוטיפית, הסנטימנטלית. אמנם, עצם המותג חיים פסח אמור לנטרל חשד זה.

הספר, אכן, אינו כזה. הוא עוסק בעומק, אם גם בעסיסיות, בעניינים כגון הזדקנות, נשיות, תיאטרון ואפילו משמעות החיים. שמו הולם אותו באשר הכוחות המניעים את גיבוריו הם רגשות, באופן הרומז כי כולנו כאלה. מנת-השף שלו היא תיאור מקורי, חשוף ומפורט של מצבים רגשיים. המספרת-הגיבורה, אדל, שחקנית מוערכת שהוצאה לגמלאות, התמחתה בכניסה לעורן של דמויות – ועל כן יכולתה לתאר את דקויות רגשותיה, ונטייתה לתשאל אחרים על רגשותיהם, מסתברות ומשכנעות. אם לָעורך יד בליטוש הצד הזה של הספר, יש להסיר גם בפניו את הכובע.

ואם כבר שמות – איך נתן העורך שלגיבורה, צברית שורשית ילידת תש"ח, יקראו אדל? תהייה עריכתית חמורה יותר מעורר מבנה הספר. השליש האמצעי שלו חורג מזירת ההתרחשות התל-אביבית, ומטיס את אדל למוסקבה, להרפתקה מוזרה הסובלת מפרטנות יתר. והקורא חושד: יד עורך בקשר הזה. בטח אמר למחברת שהספר קצר מדי, והמליץ על חטיבת-ביניים שתשקף בדרכים מתוחכמות כלשהן את העלילה הראשית. החטיבה נדמית ללב מלאכותי שהושתל בספר. נכון, ראשית התיאטרון העברי הייתה במוסקבה, ואדל חוזרת אפוא לשורשים; אך נקודה זו אינה זוכה לפיתוח. רק בעמודי הסיום המעולים של הרומן ניתנת הצדקה מאוחרת לקיומה של החטיבה.

בכלל, דומה שרק בפרקי הסיום התעורר העורך, או העורכת-הפנימית שבתוך הסופרת. לאורך רוב הספר צורם הניגוד בין כישרון-הסיפור המרשים לבין ליקויים רבים בניסוח, בבניית המשפט ובפיסוק המעמעמים את החוויה. שמא העורך עסק במאקרו, ואת הטיפול במיקרו השאיר לעורך סגנון – שלא בא? לקראת הסוף הסוחף נעלמים הליקויים. וזו סיבה נוספת להציע לקוראים, גם לגברים קרים ולאיסטניסי פיסוק, להישאר עד הסוף.

קיש קיש קַריָא

פתגמים לילדים

חגית בנזימן; אייר: מנחם הלברשטט; כנרת, 64 עמ'

אנו, שמשלח ידנו כתיבה, אינטרסנטים בעניין הזה: הַכשירו לנו דור של מביני-נקרא, של קולטי-אירוניה, של יודעי-פתגמים – כי אחרת, אם יגדל פה דור של בולי-עץ ובטטות-צ'אטים שאינו מכיר מקורות ואינו מבין ניבים, לא יהיה לנו הכותבים דורש, ולמה זה לנו חיים. לַמדו אותם פתגמים! בקליפים, בשליפים, בפייסוש, באינסטוש, איך שרק אפשר. אפילו בספרים, אם זה יכול לעזור.

אז הפסיכולוג עמירם רביב הגה ויעץ, וסופרת הילדים (והמרצה לפסיכולוגיה) חגית בנזימן כתבה וחרזה ושקלה עלילות משעשעות, ומיודענו מנחם הלברשטט אייר והוסיף רובד להומור – ולדרך יצא אלבום נעים לעין ומַחְכּים לאוזן, שירביץ ידיעת פתגמים בילדינו. כלומר, בפלח הלא גדול של הילדים בכיתות הלא-מאוד-נמוכות, המסוגלים להבין עוקץ קל, ובכל זאת מוכנים לקרוא ספר מאויר הנראה כספר ילדים ואשר מטרתו הלימודית אינה מוצנעת; ובעצם, בכלל, מוכנים עדיין לאחוז בידם ספר; ולא זו אף זו, אפילו לקרוא בו; ונוסף על כל אלה, עדיין לא מסרבים לקרוא סיפורים בחרוזים; ושעם כל האידיאליות החלומית הזו שלהם, בכל זאת עדיין אינם יודעים מה פירוש "איזהו עשיר? השמח בחלקו", או "לא הביישן למד", או "על טעם ועל ריח אין להתווכח".

בקיצור, למיזם חשוב וחמוד להנחלת תרבותנו ומקורותינו לילדינו דרושים ילדים מתאימים. חזקה על פרופ' בנזימן, שהרי היא חזקה בפסיכולוגיה התפתחותית, שווידאה שאכן ישנם, ונקווה שהיא צודקת.

אותה קבוצה מוצלחת של ילדים, שבלי ספק ילדיכם המושלמים נמנים עמה, ודאי תיהנה מהסיפורים המחורזים. כגון זה על הילדה רות שהודיעה ביהירות כי אין כמוה באנטומיה ואסטרונומיה וספרות, וסיפרה ברוב פירוט כמה היא שונאת בורות – אך הנה בשעת מבחן התברר שחשבה שהחצב הוא סוג נדיר של צב ושמאדים הוא כוכב מלא אדים, ובשלב המחץ התברר שאותה "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא", הלא היא רות, אינה מכירה את זו המימרה אשר כאילו עליה נאמרה, מה שמוכיח לתפארה שהיא באמת בורה.

הסיפורים מדגימים תמיד בגופם את משמעותו של הפתגם ואת השימוש בו – אך באופן תמוה במקצת, אולי מתוך רצון מכוון לרחק מהדידקטיות ומההכבדה, רובם אינם מסבירים את הקשר בין מילותיו של הפתגם, או הדימוי שהוא מעלה, לבין משמעותו. למשל, בשיר-סיפור על "אל תלבין פני חברך ברבים" מסופר כיצד ילד מעליב את בן דודו בשולחן ליל הסדר – "וְאָמְרוּ הַמְּסֻבִּים: / פָּנָיו הִלְבַּנְתָּ בָּרַבִּים. / תְּבַקֵּשׁ מַהֵר סְלִיחָה / עוֹד לִפְנֵי הָאֲרוּחָה". הקורא מבין מההקשר שהלבנת פנים פירושה בִּיוש, אך לא נרמז לו בשום דרך מדוע, מה עניין פנים לבנות לכאן. אפילו בָּאיור פניו של הנעלב בעלי גוון טבעי. כך גם בפתגמים ציוריים אחרים. אבל נו, הרי כבר אמרנו שזה ספר לנבונים במיוחד.

שיר חזון החמ"ד - קליפ ומילים

אחרי המנון החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי) הוזמנתי לכתוב גם את שיר חזון החמ"ד. תפקידי היה לעבד לשיר רשימה מוכנה של רעיונות והגדרות, הלא היא חזון החמ"ד שהוכרז בקיץ זה.
למעלה הקליפ החמוד. ולמטה הנה המילים בגרסה המושרת. היא כוללת, למעט האמת, חלק לא גדול מן המקור, ולעתים גם בוחרת לחזור על שורות במקום לגוון בשורות חורזות להן שכתבתי - אבל הלקוח תמיד צודק. 

בֵּין אָדָם לְעַצְמוֹ – הִצְטַיְּנוּת וּצְמִיחָה;

בֵּין אָדָם לֵאֱלוֹקָיו – אֱמוּנָה וַהֲלָכָה;

בֵּין אָדָם לְזוּלָתוֹ – אַהֲבָה וַעֲרֵבוּת;

בֵּין אָדָם לְעַמּוֹ – אַחְרָיוּת וּמְעוֹרָבוּת;

וּבֵין אָדָם לִמְדִינָתוֹ וּלְאַרְצוֹ –

הַהַקְרָבָה, הַנְּכוֹנוֹת וְהָרָצוֹן

לְהִתְקָרֵב וּלְקָרֵב אֶל הַבּוֹרֵא,

לִבְנוֹת בְּיַחַד – הַתַּלְמִיד וְהַמּוֹרֶה,

הַמְּנַהֵל וְהַהוֹרֶה –

חָזוֹן בּוֹטֵחַ וּפוֹרֶה

חֲזוֹן הַחֶמֶ"ד הַנּוֹשֵׂא לַפִּיד שְׁלִיחוּת;

לְהִתְקַדֵּשׁ בְּאַהֲבָה אֶל הַתּוֹרָה,

לְהִשְׁתַּתֵּף בְּעִלּוּיָהּ שֶׁל הַחֶבְרָה,

לִהְיוֹת נִבְחֶרֶת מְסוּרָה –

תַּלְמִיד, גַּנֶּנֶת וּמוֹרָה,

חֲזוֹן הַחֶמֶ"ד הַנּוֹשֵׂא לַפִּיד שְׁלִיחוּת.

 

היכל התעתועים המוזר של אירופה: על "שורף הגופות"

שורף הגופות

לדיסלב פוקס

מצ'כית: פאר פרידמן, מחברות לספרות, 205 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום (י"ג באלול תשע"ה, 28.8.2015) במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19 ("הקלישאה, האסתטיקה והמוות")

נוהַג שבעולם, או לפחות נוהג הוא לי, לשקלל את ההערכה לספרים על פי היומרה המו"לית והיחצנית המלווה אותם; משמע, לשפוט ספר לגופו, אבל גם בהשוואה לציפיות המוטענות בו. שורת הִתְמַחְמְאוּת על העטיפה הקדמית, גודש הילולים על העטיפה האחורית, סופרלטיבים מפוצצים בהודעה לעיתונות, מסע מחץ מצד היחץ, וגם עצם הופעתו של ספר בהוצאת חזקה ומכובדת – כל אחד מהם מעלה את רף הדרישות שהספר נדרש להצדיק. כאשר, כמו שקורה ב'שורף הגופות', מתואר הספר בחזית עטיפתו כ"אחת מיצירות המופת של המאה ה-20", ובהודעה לעיתונות מוצג צאתו לאור כ"אירוע ספרותי בכל קנה מידה" –  הוצאת הספרים מניחה מבחינתי את ספרה על קרן הצבי. אם תתגלה בינוניות, היא תידון ברותחין.

אבל כשמגיע – מגיע. 'שורף הגופות' מצדיק את ההחצנה המיוחצנת. הוא מאותם ספרים המזכירים לך למה אתה אוהב לקרוא, ומה ספרות יודעת לעשות, ומה פרוזה יכולה להיות, וכמה רבים ובלתי-צפויים הם הכיוונים שרומן יכול ללכת אליהם אם המחבר מספיק יצירתי ומקורי, מצחיק ומופרע, הזוי ומציאותי, אוהב-אדם ומיזנתרופ, בקיצור, אם הוא צ'כי. 

שיפוט מהיר 26: חזון הצמות היבשות

במהדורה 26 של מדורי 'שיפוט מהיר', במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' - על 'הבלתי נראים' לרוי יקובסן, 'הצמות על הגבעה' לאיתן דרור-פריאר, ו'בדיית פלשתין' לאילון ירדן. התפרסם בכ"ב באב תשע"ה, 7.8.2015.

האופרה סינדרלה מאת עלמה דויטשר - ביצוע מלא, ושלושה מן השירים שהשתתפתי בכתיבתם

היו לי העונג, הכבוד והחוויה המאלפת להשתתף בכתיבת ליברית לאופרה יפהפייה מאין כמוה מאת ילדה גאונה בת תשע, עלמה דויטשר. הבכורה הייתה באמצע יולי בפסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון, ושם צולמו הסרטונים המצורפים. החפץ בשעה-וחצי מוזיקליות מתוקות מוזמן להקליק על הסרטונים ולצפות בשתי המערכות. הסגנון קלאסי, וקצת בארוקי ורומנטי, והעיבוד התמטי לאגדת סינדרלה מודרני ואקטואלי וכמעט ריאליסטי. עלמה היא כנראה הדבר הכי קרוב למוצרט שגדֵל היום בעולם.

שיפוט מהיר 25: המערה, המישור וההר

מדורי "שיפוט מהיר" שהופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ג בתמוז תשע"ה, 10.7.2015. והפעם: הרומאן ההיסטורי 'איקטוס' מאת אלי אבידר, אטלס המערות של מלח"ם, ו'אררט' מאת יונתן שלונסקי.

 

איקטוס

אלי אבידר, פראג, 339 עמ'

אם העיקר בספר עלילתי הוא העלילה, ב'איקטוס' העיקר חסר מן הספר. קורות חייו של יארֶניס הן קו ישר של עלייה והתגברות על פני מהמורות שתפקידן הסיפורי הוא פשוט להיות מהמורות. תפנית נרשמת רק ממש בסוף. סיפורים פשוטים כאלה יש רק בחיים, לא בסיפורים.

לא שזה סיפור מהחיים. זה סיפור גדול מהחיים. הוא מתרחש בסביבות שנת 200 לספירה. בחור רומאי פשוט מתגלגל במעלות החברה עד שהוא נעשה מפקד לגיון מעולה במיוחד. הוא מתגלגל תחילה מתוקף הנסיבות המשפחתיות, אחר כך בעזרת חכמתו של עבד יהודי המלווה אותו, ועד מהרה גם, ובעיקר, בזכות כוח רצונו, סגולותיו התרומיות, ונטייתו הנדירה לתקופתה לחשוב מחוץ לקופסה.

אבל נראה שלא על העלילה לבדה יחיה האדם. הספר מעניין בגלל דברים אחרים. בראשם אולי התיאור הססגוני של החיים ברומא הקיסרית. אלי אבידר, יוצא קהיליית המודיעין המוכר יותר ככותב בענייני המזרח התיכון בן זמננו, משלב (במידה זו או אחרת של טבעיות) את הרקע ההיסטורי והמדיני עם  שרטוט רגיש של דמויות, של אישיותן ושל היחסים ביניהן, ועם היכרות צבעונית עם החיים באחוזות האיכרים, בטרקליני העשירים ובקסרקטיני הצבא.

יארניס הוא דמות מיוחדת, מעוררת השראה, של מי שרוצה ויוזם ומצליח; והעבד יליד הגליל, הנושא את השם יואיר, תורם לו תרומה רוחנית רלבנטית: רוח אהבת האדם ו"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" של חז"ל, אבל יותר מכך פילוסופיית חיים ומנהיגות שהקשר שלה לעולמם של אבותינו וחכמינו הוא כמדומה פרי רוחו של מחבר הספר.

פילוסופיה זו היא כמדומה הכוח המניע של המחבר ושל ספרו. היא מציעה מודל של שלושה "מִגרָשים" – מתחת לאדמה, על פני האדמה ובגובה רב – שבהם עשוי אדם להימצא במגעיו עם החֶברה, ולכל אחד מהם חוקי פעולה משלו. חייהם של יארניס ועבדו, הוגה התיאוריה, ממחישים את המודל. היות שזה לוז הספר, אפשר לקטלג את 'איקטוס' כשייך לסוגת ההדרכה העצמית והאימון-האישי-באמצעות-סיפור. אך להבדיל מהספרים הטיפוסיים בסוגה הזו, לפנינו, ראשית, תיאוריית אימון אישי מקורית ומסקרנת, ושנית, כזו שמרוויחים מקריאתה גם ידע היסטורי.

אטלס מערות מדבר יהודה וסְפַר המִדבר

עורך: עמוס פרומקין

מלח"ם ומאגנס, 454 עמ'

ב"מערת קרציות" חלה מבקר במחלה המסוכנת המכונה קדחת המערות, הנגרמת מעקיצת קרצייה. ב"מערת יזנובים מתים" נמצאו ערמות פגרים יבשים של עטלפי יזנוב. ב"מערת קומתיים" יש שני מפלסים זה מעל זה. הכניסות אל "מערות נחיריים" בקניון נחל ערוגות מקבילות זו לזו. ב"מערת האיגרות" נמצאו כידוע מכתבים מבר-כוכבא עצמו וארכיון מכתביה של האישה בבתא. ל"מערת האימה" בנחל חֶבר אפשר להיכנס רק בגלישת חבלים, ונמצאו בה שלדים של פליטי המרד. ולמה נקראת "מערת היצ'קוק" כפי שהיא נקראת? את זאת, ולא רק את זאת, השאירו כותבי אטלס המערות החדש להשערתו של הקורא; אך גם השאירו לו רמז, אזכור של עטלפֶיה.  

האטלס החדש הוא מבחר-הילולים מבסיס הנתונים של מלח"ם, המרכז לחקר מערות של האוניברסיטה העברית. זהו מכון יחיד במינו העוסק במחקר ובמיפוי של מערות בכל הארץ. אולם מדבר יהודה, ואזור ספַר המדבר התוחם אותו ממערב ומצפון-מערב, עשיר במערות במיוחד, ומכיל כמה מהמערות החשובות בישראל, ועל כן כנראה נבחר כנושא אטלס המערות הראשון. למעטים ישמש הספר המהודר לעזר מעשי בשטח (מן הסתם בעיקר על ידי צילום מפות נבחרות מתוכו, או במהדורתו הדיגיטלית) – אך לרבים, בעלעלם בו בכורסה נוחה בבית, הוא יפתח פתח לתחום-ידע מפתיע ביופיו וברלבנטיות שלו.

חקר המערות, הספלאולוגיה, אולי נשמע אזוטרי – אך לא לאחר הצצה בערכי האטלס, מערה-מערה, המסודרים למרבה הנוחות על פי אזורים; ובוודאי לא לאחר קריאת פרקי המבוא. המערה היא כמוסת-זמן המשמרת אותות קדומים לעבר ארכיאולוגי רחוק ועבר גיאולוגי רחוק עוד יותר. המערה היא גם מערכת אקולוגית כמעט-אוטונומית, ובכל מערה מתפתחים תהליכים ייחודיים לה – ומתבטאים בתופעות ייחודיות השונות ממערה למערה, מנטיפים ופרחי-מלח ועד מגילות קדמונינו. תהליכים אלה נוגעים למבנה הספציפי של כל מערה, יוצרים אותו ונובעים ממנו – ועל כן המיפוי, בחתכים ובפרופילים שונים, נחשב לליבת חקר המערה, וחשיבותו חורגת בהרבה ממניעת תעייה ומהתרעה מפני מֵי-תהום ופִירֵי-פתאום.

ודאי נרמזתם, אגב אזכור שמה של מערה זו או אחרת, גם על שמץ מהקשיים וסכנות החיים שחוקרי המערות מתמודדים איתם. סימני הבוץ והעקיצות וחושך הצלמוות, משקעי מסירות הנפש של חבורת האמיצים הזו, מלח"ם, מבצבצים בין השורות של התיאורים המדעיים הסולידיים באטלס האנציקלופדי, ובייחוד בתמונות המרהיבות הממלאות אותו. מי שמכיר (כמוני) את מייסד מלח"ם בסוף שנות השבעים וראשו עד היום, עורך האטלס פרופ' עמוס פרומקין, יבין שסוד ההצלחה במקצוע כה מסוכן והרפתקני טמון כנראה באישיות הנחזית מבחוץ להפוכה מכך: מאופקת, שיטתית, שקטה, יציבה – ועם זאת סקרנית לאין גבול.

אררט

יונתן שלונסקי

מנדלי מוכר-ספרים ברשת, 363 עמ'

לא מכבר נכתב במוסף זה על שִכחת אברהם שלונסקי: הדמות המרכזית והתזזיתית במהפכה המודרניסטית של השירה העברית. 'אררט', המופץ בעיקר כספר דיגיטלי, הוא הזדמנות להתוודע אל המשורר והמתרגם הדגול הזה מזווית לא שגרתית.

יונתן שלונסקי, המחבר, הוא אחיינו של אברהם שלונסקי; אביו, אחיו של אברהם, דב שלונסקי (או שליונסקי), היה מודד קרקעות, מחבר ספרי מדע פופולרי וחובב ספרות, שהסתפח למחצה אל החבורה הבוהמיינית של המשוררים והשחקנים שסבבה את אברהם, והיה, על פי המצטייר בספר, עוגן של יציבות ופיכחון בתוכה. דב נפטר כשיונתן היה בן תשע, והילד התקרב מאז אל הדוד אברהם. משלל הסיפורים והזיכרונות ששמע מאמו, מדודו המשורר, מדודתו ומבני הברנז'ה שסביבם - טווה לאחר שנים רבות רומן תיעודי-ביוגרפי.

גיבורי הרומן משתייכים לשני מעגלים המקיפים את שלונסקי: המעגל המשפחתי, חמולתי אפילו, של משפחה מתפוצצת מכישרונות – והמעגל החברתי-אמנותי המתכנס בקפה אררט ושכמותו. אך לא רק אברהם שייך לשני המעגלים גם יחד: גם דב, שהוא גיבורו השני של הספר. דמות מורכבת, קרועה, מסקרנת; מעין ראי לאברהם. מחמת מרכזיותו של דב, אבי המחבר, עלילת הספר נקטעת סמוך לאחר מותו ב-1947 – וממחצית-היובל של חיים ויצירה שבאה לאברהם לאחר מכן נותרים בספר רק זרזיפים אקראיים.

רב הדמיון בין המדען דב לאמן אברהם. בין היתר, שניהם הלכו אחר נשים לא-להם בעודם נשואים. מקרהו של אברהם שלונסקי אינו מדובר ומוכר כמקרהו המרוכל של נתן אלתרמן, אולי מפני שאשתו הראשונה של שלונסקי הייתה אלכוהוליסטית לא-מתפקדת ומפני שהוא הוסיף לתמוך בה בכסף ולפעול לשיקומה. פרשיות עדינות כגון זו מטופלות בספר באור יוקד, ובפי הגיבורים עצמם מושמים וידויים כאובים. זו, אגב, טכניקה שיונתן שלונסקי משתמש בה יתר על המידה: הגיבורים אומרים איש לרעהו, באופן מלאכותי, דברים שהרֵע יודע – כדי שגם הקורא יידע. בכלל, הספר הדיגיטלי כתוב יפה עד יפהפה אך מרשה לעצמו כמה גילויי-סרבול וחזרות.

הממד האישי-רכילותי, על כל פנים, מאוזן בהתבוננות מעמיקה בהיבטים הרעיוניים והרגשיים בחיי שלונסקי וחבורתו ובהשפעתם על יצירתם. כמעט במפתיע, המרקסיזם הידוע של אברהם שלונסקי מצטייר ברומן כגלימה דקיקה ודלת-משמעות המסווה את לב מהותו: אדם לאומי בעל סנטימנט דתי עז. בפרט, בהשראתו של דב, מדובר בקרבה לחסידות חב"ד, לניגוניה ולאדמו"רה מנחם מנדל שניאורסון המלווה את משפחת שלונסקי מילדות עד זקנה. מעניין לחשוב איך יצא שרבים מגדולי משוררי הדור – שלונסקי, אלתרמן, בת-מרים, זלדה – היו מקורבים דווקא לחסידות הזו, עוד לפני שפרצה ימה וקדמה.

שקט, אימא כותבת: עם מאיה ערד, עם העלמה מקזאן

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ח בסיוון תשע"ה, 5 ביוני 2015.

ארבע שנים, כך הורגלנו, הן משך הזמן הדרוש למאיה ערד לפרסם שניים-שלושה ספרים. אך הנה חלפו ארבע שנים צחיחות מאז "חשד לשיטיון", ורק באביב הזה הופיע, שוב ב'חרגול', החדש של ערד: "העלמה מקזאן". עוביו, כ-500 עמודים, מספק הסבר מסוים להתנרמלות קצב העבודה של הסופרת הפורה. ואולי גם מה שאפשר ללמוד מתוכנו: לגדל משפחה הוא עסק תובעני. גם לסופרת כמובן.

הפעם עניין לנו עם עידית, רווקה עם ציפיות גבוהות מן העולם וציפיות גבוהות קצת פחות מעצמה, המגלה שאם אין היא לה מי לה, ושכשהיא לעצמה מה היא, ושאם לא עכשיו אימתי; או בקיצור, שאם היא חשבה פעם להיות לרעיה ולאם, הדלתות נסגרות והולכות. והדלתות אצלה הן, איך לומר בלי להסגיר, שונות ומשונות.

את המסגרת הזו, הטריוויאלית לכאורה, ממלאות הסגולות המאפיינות את ספריה הקודמים של ערד: מלאכת אדריכל בבניית העלילה, עין חדה לפרטים הקטנים של החיים, יחס אמפתי לדפקטים של הדמויות, קלילות עם שמץ ניחוח אינטלקטואלי, ומיפוי חד ואותנטי של ההוויה הישראלית הנעשה בהיטל חדש, אלכסוני משהו, של איזשהו הקשר תרבותי-ספרותי חוץ-ישראלי.  

שיפוט מהיר 24: פנינים ויהלומי דמים

מהדורה 24 של מדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון הופיעה בי"א בסיוון תשע"ה, 29.5.2015. והפעם: קובץ הסיפורים של סביון ליברכט 'פנינים לאור היום', הרומאן של שי גולדן 'ניסויים בחיי משפחה', ומבחר שיריו של אורציון ברתנא 'אחרי הגשם'.

 

פנינים לאור היום

סביון ליברכט, כתר, 272 עמ'

בימים של לינצ'טרנטים קטלניים בחסות צדקנית, התיישרות עדרית אחרי חלילו של כל רועה המצווח את מילת הקסם "גזענות", ומנגד, וכמדומה בקרב אותו ציבור טרנדי עצמו, ימים של התנכרות עדתית, שבטית ופוליטית כלפי מה שמכונה בטיפשות פריפריה – בימים אלה, צֳרי לנפש ולתודעה נמצא פה ושם בספרות היפה, בפינות מעטות של התבוננות כנה, אנושית, חומלת אך לא מתחנפת ולא מתמכרת לַנוֹח ולַמשתלם.

רוב סיפורי הקובץ החדש של סביון ליברכט מתרחשים בישראל השנייה והשלישית. הרחק מסביון, ובדרך כלל היכן שגם שמות כגון ליברכט אינם שכיחים. הם סבים סביב עולים שלא נקלטו, שכונות דלות ועיירות פיתוח, ובפרט סביב עיירה אחת בנגב ששלושת הסיפורים הראשונים נוגעים במשפחה אחת בה.

גישתה הריאליסטית-הומניסטית של ליברכט מיתמצתת כבר בסיפור הראשון, 'מורה-חיילת'. תחילתו בחיילת מתל-אביב הבאה עמוסת אידיאלים לעיירת הפיתוח הצעירה, ומתרסקת אל גסותם ובערותם של נערי הכיתה שהיא מלמדת; אך סופו בצחי, תלמיד הכיתה, המלמד אותה בחכמה יתרה איך להצליח בכיתה הקשה הזו. התנגשות חזיתית יותר עם התקינות הפוליטית מגיעה בסיפור 'האישה הסיבירית', שבו מרצה לעבודה סוציאלית מתוודעת למציאות של פרימיטיביות פטריארכלית אכזרית בקרב יוצאי גולה מסוימת, אך גם לאיומי ההשתקה מצד סוכני הליברליות מוחקת התיוגים. ובעיקר היא מתוודעת לתמימותה שלה.

כמעט בכל סיפור שוברת ליברכט שני דברים גם יחד: את תמונת עולמו של הגיבור – וגם את הציפיות הסטריאוטיפיות של הקורא. גיבורי הסיפורים קוראים את תמונת המציאות באיחור, והסתגלותם אליה שוברת לב או שובת לב. אך גם הקורא, החושב עצמו לחכם ומתקדם מן הגיבור, נדרש בעדינות לשלם מחיר של התוודעות, חמלה חדשה והכלה.

יוצא דופן מבחינה זו הוא אולי סיפור הנושא, 'פנינים לאור היום', שבו התהליך הפסיכולוגי המתרחש אצל הגיבורים, משפחה פולנית כפרית הגוזלת את ביתה של משפחה יהודית שגורשה לגטו או למחנה השמדה,  מעורר דווקא את מיצֵי הנקם-ושילם. מעניין להשוות סיפור זה, על האיכרה הפולנייה שדעתה מיטרפת עליה מן התחושה שבעלי הבית הרצוחים עוקבים אחריה, לסיפור שונה מאוד, פולקלוריסטי יותר, מבודח משהו, על בעלה הבוגדני של העיוורת בעיירת הפיתוח, שמתחיל להאמין שעיניה רודפות אחריו.

השבר הכפול, אצל הגיבור ואצל הקורא, מתרחש באופן תהליכי, שלעתים דומה יותר להמסה מאשר לשבירה. על ידי כך מצליחה ליברכט להרחיב את הפואנטה, אותו מאפיין קלאסי של הסיפור הקצר, אל הסיפור כולו. הסיפורים בקובץ הם לפיכך גילום נעלה של סוגת הסיפור הקצר – וזאת עוד בלי שדיברנו על יתר סגולותיה של ליברכט כמספרת, כגון הסגנון הבהיר והדייקנות הרגשית.

ניסויים בחיי משפחה

שי גולדן, זמורה ביתן, 304 עמ'

קל ומפתה לחרוץ את שיפוטו של הספר הזה לשבט. כבר במבט מבחוץ. ספר שהמילים "סודות" ו"שקרים" מופיעות כל אחת פעמים אחדות בטקסט הקצר שעל עטיפתו, ופעם אפילו הופעה משותפת באותה שורה – איזו טובה יכולה לצמוח ממנו לבד מהעברה קלה של טיסה או הסחת דעת ממיגרנה? ושי גולדן – נו, זה לא ההוא עם הסיפור-אישי-קורע-לב מ'מחוברים'?

ובפנים, גם בפנים. היד הקלה, הקולחת, הפטפטנית, הקלה-הבלתי-נסבלת, שהספר נראה ככתוב בה; חיים ומוות ביד הלשון המשוחררת להחריד של הגיבורים הדוברים. והסחרחרה המשוגעת של המעשים הקיצוניים והאירועים החריגים. והמין, המון המון מין: ביקורת פנימית על הנורמות המיניות המופקרות והמתחסדות והקנאיות כאחד בחברה הלא-דתית העכשווית, אבל גם הדגמה חיה וחסרת גבולות שלהן. ואם דווקא רוצים אפשר לעקם את האף לנוכח המניפסטים הפילוסופיים של הדמויות – מי שמך; מה אתה, דוסטויבסקי? – או לצקצק לנוכח התודעה הקרימינלית המיוצגת בהם לפרקים.

קל לקטול, לבטל, להזדעזע, לספח לז'אנרים נחותים – אבל מה לעשות: ברובו, זה ספר מבריק. לכתוב ספר שנראה כנשפך מן השרוול – זו אָמנות ואוּמנות שממש אינן יוצאות מהשרוול. להעלות תוכני נפש קשים באופן שכיף לקרוא – זו לא פחיתות אלא מעלָה. ובתוך כל הקלילות והזרימה, השנינה וההמצאה, הסודות והשקרים, בתוך כל זה, ובאמצעותו, להיות מין דוסטויבסקי קטן בלי להתבייש, זו לא יומרנות. לא במקרה של שי גולדן. זו גדוּלה. כן, מעבר לכל אדי האלכוהול והעשן והאשם, בתוך הבידור והמגזיניות והמתחת לחגורה, על גבי משחק עשוי היטב של מונולוגים מפי דמויות מספרות המודעות לכך שכותבים אותן, יש מסות קטנות ונוקבות ולגמרי לא בנאליות על משמעות החיים.

ממרתפיהן של נפשות חולות, מערפיליהן של תודעות מוכות אלכוהול ודיכאון, מחביונותיה של משפחה ישראלית מתרסקת שהיו לה הנתונים להיות ממוצעת לגמרי, מתחת לערמת המסכות שבני המשפחה הזו עוטים על עצמם, מאחורי מסכת בידור ונון-שלאנט שהרומן הזה עוטה, דולה שי גולדן יהלומי-דמים של התבוננות פנימית אכזרית. מיהו האויב הגדול של חיינו – השקר, כפי שעלילת הרומן מלמדת, או האמת, זו שגיבורו המפוקפק של הרומן, דן רומנו, חושף באופן משכנע כאינקוויזיציה חברתית הרסנית ודכאנית? זו אולי השאלה המרכזית של היצירה הזו, ולצדה השאלה שגולדן כבר שאל בספרו 'בא לך להיות אלוהים?' על מידת יכולתו של האדם לקבוע את גורלו. בדרך לשם נשאלות, ונענות בתשובות סותרות ומאתגרות, עוד שאלות רבות. גם על הקשר בין סודות לשקרים.

אחרי הגשם

שירים חדשים ומבחר שירים, 1964–2014

אורציון ברתנא, קשב לשירה, 221 עמ'

פרופ' אורציון ברתנא הוא, כדברי דש הספר, "יליד 1949, משורר, סופר, מסאי וחוקר ספרות", ודומה שבשני תאריו האחרונים הוא זכור יותר. אולם קובצי השירה שלו מלווים אותנו בהתמדה עוד משנת 1967, בהיותו בן 18, וכדאי להכירם. המבחר-וחדשים החדש שלפנינו, פרי עריכתו של רפי וייכרט, עושה עמנו חסד היכרות זו.

עוד חסד, חסד של צמצום וברירֵה, עשו העורך והנערך עם החומר בהקפדתם לזקק את המזוקק. כך ניתנה בידינו אנתולוגיה צליחה, המאפשרת לקבל, בהשקעה סבירה של משאבי קשב, תמונה מקיפה של שירתו של ברתנא; שירה לא תמיד קלה, עתירת מוזרויות מרהיבות, קשָה להתאפיין. הקובץ יוצר איזון בין ברתנא ההיסטורי, העץ שהוא כל גילָיו, לבין ברתנא של זמננו, משורר רליגיוזי שלא כקודם אך חושפני ומפתיע כבעבר.

"יש, לדעתי ולהרגשתי גם יחד, משמעות לקיום שלנו, יש תפקיד לחיים. קשה להגדיר אותו. מעל כוחי להקיף אותו. אני נוגע בו מעת לעת נגיעה חזקה, וגם כואבת לעתים. לא מעטים משיריי החדשים עוסקים בחוויה זו שהייתה קיימת בי מעולם, אבל היכולת להביעהּ הגיעה אליי זה לא כבר". כך מספר ברתנא על החוויה האמונית שלו בשיחה מעניינת עם עורך הספר, המשובצת בדפים האחרונים. "אֲנִי מוּכָן לַחֲבִירָה", אומר המשורר לאלוהיו בשיר 'חבירה' שנבחר לפתוח את הקובץ. וקצת אחר כך בא כמו-שיר-המשך ושמו "חברים" ובו מסופר על "אֶחָד שְׁמוֹ אֱלוֹהִים" שיש בתוכנו, "חָבֵר וָתִיק וְנֶעְדָּר", ש"פִּסּוֹת מִמֶּנּוּ מַמְשִׁיכוֹת לִהְיוֹת אַחֲרֵי שֶׁהַשָּׁלֵם לֹא הוּבַן וְכָבָה".  

אבני חן קורצות כמעט מכל עמוד ומבקשות שנצטטן. אולי נדגום כאן משהו מהשירים המתארים באומץ שמעבר למביך את המפגש עם העצמי; את החוויה המוזרה, אם חושבים עליה, של היות אני. "יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי אוֹרְצִיּוֹן, כְּמוֹ נוֹצוֹת שֶׁפּוֹרְצוֹת מִן הַכַּר בַּתְּפָרִים", פותח השיר 'משחקים מחבואים'. ומיד אחריו בשיר 'איזה לילה אחד מדמֵם' (שניהם לקוחים מהספר 'ציפור ביד', 1996) – ..."כֵּן, הַמִּילָה 'אֲנִי' אִתִּי. עוֹד מְעַט אוֹשִׁיב אוֹתָהּ לְצִדִּי, אַשְׁכִּיב אוֹתָהּ לְיָדִי, אֲנַשֵּׁק אוֹתָהּ בִּשְׂפָתַיִם לַחוֹת ... כֵּן, מִסְתַּבֵּר שֶׁאֵין לִי בְּרֵרָה אֶלָּא לְמַצּוֹת אֵיזֶה לַיְלָה אֶחָד מְדַמֵּם בִּיחִידוּת עִם אוֹרְצִיּוֹן". ולבסוף, במלואו, השיר הקצר 'חתול' (מהספר 'מקום נפלא', 1987): "'בּוֹא', אוֹמֵר חֲתוּל יוֹתֵר גָּדוֹל מִמֶּנִּי, / וְלוֹבֵשׁ אוֹתִי כְּמוֹ עוֹר. / כֻּלִּי נִמְתַּח עָלָיו, / וּבַנּקֻדּוֹת הַחַדּוֹת בְּיוֹתֵר / שֶׁל צִפָּרְנָיו / אֲנִי מִתְפּוֹצֵץ מִבִּפְנִים. / מִסָּבִיב אֲנָשִׁים מְדַבְּרִים: / 'אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים הוּא אוֹמֵר הַיּוֹם. / אֵיזֶה דְּבָרִים יָפִים'". אמנם.

עוד ארבעה שירי IVRIT: מט"ו בשבט עד יום ירושלים

מדורי "שורות קצרות" מארבעת הגיליונות החדשים של עיתון לומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט.

שיפוט מהיר 23: מוח, כוח, אוח

היום במדורי 'שיפוט מהיר' במוסף שבת של מקור ראשון: על 'העתיד של המוח' למיצ'יו קאקו, 'תחת כיפת השמיים' לחסוס קראסקו, ו'נצור' לליאור כוריאל. כדי להבין מה הקשר לאוח שבכותרת תצטרכו הפעם לקרוא את הספר עצמו.

הבוגדת הפוליטית שלנו: על "אהבתה של ברניקי" מאת חבצלת פרבר

אהבתה של ברניקי

חבצלת פרבר-שפר, פרדס, 2014, 469 עמ'

צור ארליך

הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בז' בניסן תשע"ה, 27 במארס 2015.

סיפורה האמיתי של המלכה בֶּרֶנִיקִי הוא מן המדהימים שמזמנת ההיסטוריה היהודית. בתו של המלך אגריפס הראשון, מלך-ואסאל שחידש את מלכות יהודה בחסות רומא; צאצאית, מכמה כיוונים בו-בזמן, של בית הורדוס ושל בית חשמונאי; אשתו ואלמנתו של דודהּ, הורדוס מלך כאלקיס שבלבנון; אחותו – וככל הנראה, חלק מהזמן, שותפתו הרשמית למלוכה – של אגריפס השני, אחרון המלכים החשמונאים, שלקראת המרד הגדול ובמהלכו מלך בחלקים מצפון הארץ ומעבר הירדן; שותפתו של אגריפס השני בניסיונות למנוע את המרד הגדול, ובלוחמה נגד המורדים בשורות הרומאים; ולמרבה התדהמה, בת זוגו החצי-רשמית של טיטוס, מחריב בית המקדש, שליוותה אותו בעצם ימי מלחמת היהודים עם הרומאים, ואפילו חיה זמן מה בארמונו ברומא – עד שדווקא עם מינויו לקיסר, כשעמד לשאתה לאישה, נאלץ לסלקה בלחצה של האצולה שונאת-היהודים.