באיחור אופייני נחשפתי לשיר השנה של גלגלצ, "מתוק כשמרלי" של הזמר אליעד.
ותודה כמובן לנעם יעקבסון; בלי הפרודיה שלו, שגרמה לי לברר מהו המקור,
הייתי ממשיך לשייט בעננים. השיר, והזכייה, עוררו בי תקוות גדולות.
נכון, המתוק הזה אינו קרוץ מהחומר ששירי-שנה אמורים להיות עשויים ממנו. טקסט שהוא בדיחה פרטית על עולם המוזיקה הקלה; ואם לא די בכך שהבדיחה פנימית, היא גם מילולית; בדיחה ירודה משהו, אף כי עשויה היטב. והלחן ודאי חסר עניין וערך. לחן רגאיי בנאלי שיוצא מהאוזן השנייה.
ובכל זאת, יש בזוכה שלנו מה שכבר זמן רב - מאז ניכסו הזמרים לעצמם את הכתיבה וההלחנה של שיריהם - נעלם לדאבון לב משירי הפופ הישראלי המצליחים. לדבר הזה קוראים הומור. ובלי הומור, המוזיקה הקלה היא בדיחה. בדיחה עצובה. כי בידור שלוקח את עצמו רק ברצינות, ומנסה להעמיס על כתפיו הדקיקות את צער העולם ולהעביר באמצעיו המוגבלים והלא-רציניים מסרים של כובד ראש, לא מבין מה הוא. וזה מגוחך.
וכך, עם איים קטנים של מודעות עצמית העונים בעיקר לשם אריאל זילבר, השתלט על הפופ-הישראלי/הזמר-העברי מדבר יבשושי של רצינות עקרה, מעוררת גיחוך בעגמימותה התהומית. זה קרה לעולם הפופ/זמר ככל שנדחקו ממנו, או נסתלקו מן העולם לאין יורש, התמלילנים המקצועיים, המחויכים, כגון נעמי שמר ואהוד מנור ז"ל, או דן אלמגור ויורם טהרלב יבדל"א.
דומה כי התאדות ההומור מהתרבות הפופולרית המזומרת שלנו הייתה עצובה אפילו יותר מהתרדדות הטקסטים שלה, מדכדכת אפילו יותר מהידלדלות הלשון, עכורה אפילו יותר מהשעמומיזציה של הלחנים, מבאסת יותר מהיעלמות הממד הלאומי. לא כל פזמון צריך להיות מצחיק, אבל כדאי שחלק גדול מהפזמונים התופסים מקום בצמרת יהיו כאלה.
והנה אליעד החמוד הזה, שגם עליו לא שמעתי עד אמש, פורץ פתאום אל זירת הפופ הנפוחה שלנו ומשיב לה את נשמתה השדודה. בא להצחיק, לא יותר. מזכיר לנו שבבידור עסקינן, לא בוועלט-שמערץ. מעתיר עלינו שיר מצחיק, ומטפס איתו אל ראש המצעד. גם שיר שכמדומני היה להיט גדול שבעתיים השנה, 'דרך השלום', היה סנונית משמחת של הומור, אם גם הומור סמוי ומדוד. והוא הגיע למקום הרביעי בשני מצעדי השנה - בגלגלצ וגם ברשת ג'.
ולמקום הראשון במצעד העברי של רשת ג' הגיע שיר באנגלית. גולדן בוי. כי עם כל נחת צריך לבוא גם נאחס.
נכון, המתוק הזה אינו קרוץ מהחומר ששירי-שנה אמורים להיות עשויים ממנו. טקסט שהוא בדיחה פרטית על עולם המוזיקה הקלה; ואם לא די בכך שהבדיחה פנימית, היא גם מילולית; בדיחה ירודה משהו, אף כי עשויה היטב. והלחן ודאי חסר עניין וערך. לחן רגאיי בנאלי שיוצא מהאוזן השנייה.
ובכל זאת, יש בזוכה שלנו מה שכבר זמן רב - מאז ניכסו הזמרים לעצמם את הכתיבה וההלחנה של שיריהם - נעלם לדאבון לב משירי הפופ הישראלי המצליחים. לדבר הזה קוראים הומור. ובלי הומור, המוזיקה הקלה היא בדיחה. בדיחה עצובה. כי בידור שלוקח את עצמו רק ברצינות, ומנסה להעמיס על כתפיו הדקיקות את צער העולם ולהעביר באמצעיו המוגבלים והלא-רציניים מסרים של כובד ראש, לא מבין מה הוא. וזה מגוחך.
וכך, עם איים קטנים של מודעות עצמית העונים בעיקר לשם אריאל זילבר, השתלט על הפופ-הישראלי/הזמר-העברי מדבר יבשושי של רצינות עקרה, מעוררת גיחוך בעגמימותה התהומית. זה קרה לעולם הפופ/זמר ככל שנדחקו ממנו, או נסתלקו מן העולם לאין יורש, התמלילנים המקצועיים, המחויכים, כגון נעמי שמר ואהוד מנור ז"ל, או דן אלמגור ויורם טהרלב יבדל"א.
דומה כי התאדות ההומור מהתרבות הפופולרית המזומרת שלנו הייתה עצובה אפילו יותר מהתרדדות הטקסטים שלה, מדכדכת אפילו יותר מהידלדלות הלשון, עכורה אפילו יותר מהשעמומיזציה של הלחנים, מבאסת יותר מהיעלמות הממד הלאומי. לא כל פזמון צריך להיות מצחיק, אבל כדאי שחלק גדול מהפזמונים התופסים מקום בצמרת יהיו כאלה.
והנה אליעד החמוד הזה, שגם עליו לא שמעתי עד אמש, פורץ פתאום אל זירת הפופ הנפוחה שלנו ומשיב לה את נשמתה השדודה. בא להצחיק, לא יותר. מזכיר לנו שבבידור עסקינן, לא בוועלט-שמערץ. מעתיר עלינו שיר מצחיק, ומטפס איתו אל ראש המצעד. גם שיר שכמדומני היה להיט גדול שבעתיים השנה, 'דרך השלום', היה סנונית משמחת של הומור, אם גם הומור סמוי ומדוד. והוא הגיע למקום הרביעי בשני מצעדי השנה - בגלגלצ וגם ברשת ג'.
ולמקום הראשון במצעד העברי של רשת ג' הגיע שיר באנגלית. גולדן בוי. כי עם כל נחת צריך לבוא גם נאחס.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה