העשירים
חמוטל בר-יוסף
כרמל, תשע"ח, 420 עמ'
ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.
אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת
שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? / עַל בִּזְיוֹנִי
כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי – אֵ-ל עֵדִי – / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי
עַמְּךָ.
כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי
אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים
שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון,
בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון
היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין
להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים.
בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים,
גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה",
הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין,
/ עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת,
גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.
מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת
וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי
'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל
זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת,
שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין
וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי
דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה
בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר
ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות
תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל
חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי,
העושה זהב מקש.
