ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי
מאת ארי אופנגנדן
מאגנס, 2010, 189 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכותרת "מאיסת האליטות" בגיליון שבת שירה, ט' בשבט תשע"א, 14.1.2011.
איכשהו, גדלתי כקורא שירה עברית עם ההנחה שאברהם שלונסקי הוא אחד המשוררים המרכזיים שלנו. לא מרכזי כמו ביאליק, אצ"ג או אלתרמן, אבל במעגל הראשון והמצומצם שסביבם. הנחתי שהעובדה ששיריו, מרהיבים ככל שיהיו, קצת עוברים לידי, לא תמיד מתיישבים בלב, נובעת ממגבלה רגשית פרטית שלי. עם השנים התברר לי שזה רק אני, פחות או יותר, שממשיך לחשוב ששלונסקי הוא משורר מרכזי ולדקלם דמומות שירים נבחרים שלו ששיננתי בעל פה בבחרותי; שנשארתי מאחור, ושלונסקי בכלל נחשב למשורר שהתיישן והתקלף ויצא מהאופנה, מהקאנון ומהמחזור.
כמה סמלי היה לי לקנות במחיר מציאה את עשרת כרכי השירה והתרגום שלו בכריכות בד ובמצב מושלם, ולגלות שבעליהם הקודמים, לפני הגיעם לחנות המשומשים, היה "חברת הילדים של השומר הצעיר, גוש גלבוע, בית-אלפא". הנה, לא מנעתי עצמי מלחשוב, מכירת החיסול הערכית נמשכת. אפילו את שלונסקי שלהם, שלונסקי של מפ"ם, שלונסקי של הגלבוע ושל "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", אפילו את שלונסקי שלהם הם זרקו ככלי אין חפץ בו – שיעשה את דרכו אל ביתו החדש, אל ביתי בהרי בנימין המשוקצים בעיניהם.
אבל השיא היה לא מזמן, בקוראִי בסִפרו בן השנה של נסים קלדרון 'יום שני' שכיום ברור לכולם שאברהם חלפי, למשל, היה משורר גדול שבעתיים משלונסקי, שכן זה האחרון לא שורר אלא התחכם. הנה, החכמתי סוף סוף: "ריחני כחריש/ מטולָל כשדֶה/ וכבד כאדם וידו היוגבת./ הוא – שעיר וקדמון – את אופלו יְאַדֶה,/ את לילו העתיק של הגֶבר" (שלונסקי, 'לילה קדמון') – זאת כנראה התחכמות. ואת זה אומר אדם שיודע ליהנות מהסגנון הזה, שאוהב את אלתרמן; אז מה יגידו אזובי הקיר?
