שיפוט מהיר 32: סוגרים מעגלים

מהדורה 32 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בה' בשבט תשע"ו, 15.1.2016. והפעם: "יום שני בחמש" מאת כינרת מעיין, "הצופן הנוצרי באמנות" מאת אפי זיו, והמסכת מאת יריב בן-אהרון על "שירי עיר היונה" של אלתרמן.

יום שני בחמש

כינרת מעיין, גלים, 189 עמ'

לכאורה, ספרה השלישי של מטפלת הגוף-נפש כינרת מַעיין אומר, בעזרת סיפור, דברים פשוטים: בלכתכם לטיפול נפשי או רוחני, שמרו על עצמכם. היזהרו ממטפלים שרלטנים. היזהרו מ"מוארים" מוזרים שאולי בכלל חשוך להם. אל תיתלו את כל יהבכם גם במטפלים שנראה לכם שהושיעו את נפשכם. עשו את העבודה בעצמכם. והישמרו מהיסחפות רגשית, שלא לומר ארוטית, אחר המטפל. 

הדברים חשובים, אף כי הם מתבקשים. ואם הם מובאים כסיפור סוחף על אנשים בשר ודם ועל מה שקורה להם בחדר הטיפולים ומחוצה לו, אז למה לא. ספרה הקודם של כינרת מעיין, 'עצי תה לא יפרחו כאן', שהופיע לפני פחות משנתיים והיה ספר הסיפורת הראשון שלה, היה קצת כזה: סיפור מעניין שמעביר מסר ברור ופשוט. היא חבשה בו פצע-ילדות אישי, של התנכלות לה ולמשפחתה בקיבוץ שגרו בו. הספר ההוא היה חד צדדי, שחור-לבן. כתב אישום נגד דמויות מפלצתיות כביכול. מדורנו משתדל לשמור את הנשכנות למחברים שאינם מתחילים ולהוצאות ספרים ידועות, ועל כן עבר על הספר בשתיקה ובציפייה לבא אחריו.

גם לכתיבת ספרה הנוכחי ניגשה מעיין מתוך חוויה אישית ועם מסרים מוכנים, אך התוצאה אחרת לגמרי. אין טובים-ורעים, אין תוקפן-וקורבן, אין ארכיטיפים קוטביים. הדמויות הן הפעם יותר מאוסף של שמות תואר. והסיפור הוא הרבה יותר מסכום לקחיו.

גיבור הספר המטפל דוד גור מאכלס לכאורה את המשבצת של המואר החשוך, הרוחני המזויף, בעל הכריזמה שמחפש כסף וכוח וגם גולש אל עשיית הבַּל-ייעשה. הוא כזה אבל הוא גם לא כזה. הוא באמת מטפל טוב, רוב הזמן. הוא דמות אוקסימורונית שנבנתה בקפידה. הוא סובל בעצמו מחסכים גרועים מאלה שרבים ממטופליו ממררים עליהם, הוא סנדלר אומן שהולך יחף – אבל האם זה בהכרח לרעתו? לאו דווקא. כך גם המטופלת העיקרית שלו בסיפור, רות האלמנה. היא נמצאת לכאורה במשבצת של המטופלת הנסחפת, הלא-רציונלית, המטפחת תקוות שווא – אבל מסלולה אל ההתמכרות למטפל הוא מסלול פרדוקסלי, דו-קוטבי, ולא בטוח שרות היא הפְּתָיָה פה. שליחותה החברתית של היצירה הזו נופלת קרבן לספרותיות שלה. איזה מזל.

כישרון התיאור של מעיין מתגבר מספר לספר, ומחייה את המתכונת בעלת פוטנציאל הייבוש של סיפור-הטיפול. אמנם מינון ה"הגדה", כלומר מתן-השם והתיאור-המסכם לתופעות במקום להניח להן להמחיש את עצמן, עדיין מעט גבוה מדי; ומנגד, פעם-פעמיים, יש מאורעות מתפרצים נעדרי הנמקה פנימית ורעיונית מספקת. ניסיוננו עם ספריה של כינרת מעיין מספק לנו תקווה שעד הספר הבא גם זה ישתפר.

הצופן הנוצרי באמנות

אפי זיו, כנרת זמורה ביתן, 383 עמ'

גם הספר הזה מחזיר אותי אל ימים עברו במדור זה. לפני שנתיים וחצי כתבתי על ספרו הקודם של אפי זיו "סודות אלי האולימפוס": "הרעיון, הביצוע והגימור של 'סודות אלי האולימפוס' מעלים על הדעת ספרים שאנו מוצאים בחנויות-מבקרים של מוזיאונים בבירות אירופה, או במזוודותיהם של אלה שחזרו מהם; ספרים שתמיד נקראים משמאל לימין. והנה, מימין לשמאל, ובהתאמה מלכתחילה למשכיל הישראלי, סוף סוף התרכובת המיוחלת: אלבום אמנותי גדוש ומזמין – אך מודפס בממדים נוחים וזולים, בכריכה רכה ובוויתור כמעט אצילי על השואו האלבומי. מידע שופע, מקצועי, רהוט, סיפורי, אינו-מתבייש-להרחיב – המובא בצפיפות שיודעת לשדר לא עומס אלא שמחת שיתוף".

נכונים הדברים גם לגבי אחיו הצעיר של הספר ההוא. כמוהו, מטרתו לעזור לקורא המתעניין באמנות לעשות סדר בעולם-תוכן מסועף ורב-דמויות-ועלילות שחלק ניכר מאמנות המערב מוקדש לו. אז דובּר במיתולוגיה הקלאסית; הפעם זו המיתולוגיה הנוצרית. מטבעה היא חסודה יותר מהמיתולוגיה היוונית-רומית, ובמקום אלים עם מאפיינים אנושיים יש בה בני אדם או לכל היותר מלאכים ואדם המועלה למדרגת אל. אין כאן סבך של קשרי משפחה והולדה חובקי-כול כמו במיתולוגיה הקלאסית; ועדיין, חובב האמנות שאינו מומחה לנצרות מסתחרר אל מול שפע האישים, המושגים והסצנות שעליו להכיר כדי לדעת מה לפניו.

עיקרי החומר הבסיסי הנדרש להבנת היצירות מוגשים כאן, מאורגנים בפרקים נושאיים – פרקים על אישים בולטים במיוחד, ופרקים על קטגוריות של אישים כגון דמויות מהתנ"ך העברי, שליחים, מרטירים וקדושים. זיו מונה ומתאר ומספר, ותמיד מדגים בתמונות, סצנות אופייניות לכל גיבור, ובייחוד "אטריבוטים": עצמים-מזהים שאפשר לדעת על פיהם מי בתמונה; ראית חצים תקועים בגיבור? דע שזהו סבסטיאן הקדוש. לאיש יש קרניים? זה משה רבנו, בגרסתו הנוצרית. נחמדים ושימושיים במיוחד הם קטעי "כיצד נבדיל" הקצרצרים המשובצים בהבלטה ליד סצנות שיש אחרות הדומות להן, כגון פליצ'יטה האבלה על שבעת בניה שדומה לה סצנת חנה ושבעת בניה (וכך נבדיל: אצל חנה נהוג לצייר ברקע את בית המקדש).

"קל היה למעייֵן הרבה יותר אילו הוכן לספר מפתח אלפביתי", גערתי לפני שנתיים וחצי – ויש תוצאות: הפעם כן מופיעים מפתח דמויות ומושגים, ואף מפתח אטריבוטים. ברור שזה היה קורא גם בלי זעקתו של מדורנו: החסר זעק אז לשמיים (או במקרה ההוא: זעק לאולימפוס). מפתחות אלה הם המפתח לשימושיותו של הספר. הם המאפשרים לו להביא תועלת למי שנתקל בתמונה ואינו יודע מה בה, ולמי שיודע מי בתמונה אך אינו יודע באיזה פרק למצוא אותו.

המדריך הזה מיועד לחובב האמנות הרוצה להבין את הרקע הדתי-סיפורי ליצירות, אך הוא יכול גם לשמש גם בכיוון ההפוך: אמצעי מהנה, מחכים ומשובב-עין להכרת עולמה של הדת העיקרית במערב.

שירי עיר היונה (נתן אלתרמן): מסכת

יריב בן-אהרון

הקיבוץ המאוחד, המכינה ע"ש יצחק רבין והמדרשה באורנים, 208 עמ'

יש לנו אֶפּוֹס לאומי. הוא נכתב על תקומת ישראל בידי בכיר המשוררים העבריים. זהו 'שירי עיר היונה' מאת נתן אלתרמן, היצירה התופסת את חלקו הראשון של הכרך 'עיר היונה' (1957). יש בו שירים על ההעפלה ועל הקליטה, על השואה ועל התקומה, על המסות הגדולות אשר ראו עיני הורינו; ויש בו מסות שיריות על המתח בין ריבונות לבין גלות, בין יהדות לישראליות, בהתגלמותו בימי ההתגלעות הגדולים שלו.

אבל הציבור, גם הציבור הקורא, כמעט ואינו מכיר את האפוס הזה. לבד משיר אחד מתוכו, 'ליל חניה' המולחן, ואולי עוד אחד-שניים. מדוע יש ליצירה האדירה והעילאית הזו מקום כה שולי בתרבותנו? איך איבדנו את האפוס הלאומי שלנו – אף שכתב אותו הפופולרי שבמשוררינו?

חברו לכך כמה נסיבות תקופתיות. הימים היו ראשית ימי המרד של חבורת משוררים ומבקרים צעירים באלתרמן, והכרך 'עיר היונה' התקבל לפיכך במקלחת ביקורתית צוננת. גם האתוס הלאומי-ציוני כבר התחיל בימים ההם, בקרב שכבות האליטה הקוראת, להיסדק ולהיכנס למירכאות. אבל ייתכן מאוד שאויביו העיקריים של 'שירי עיר היונה' היו שיריו האחרים של אלתרמן עצמו. שכן, חייבים להודות, יש ברוב שירי האפוס הזה כובד מסוים, לפעמים גם ארכנות, שאינם אופייניים לרוב יצירותיו של המשורר. וכך, מצד אחד, האפילו על 'שירי עיר היונה' השיאים הקודמים של אלתרמן הצעיר, שגם המשורר עצמו התקשה לשחזר את קסמם החד-פעמי; ומנגד, שיריו העיתונאיים של אלתרמן, שירי 'הטור השביעי', שעסקו גם הם באירועי התקומה, כגון 'מגש הכסף', הם קלים ונגישים יותר, ועל כן הם שהגיעו לקהל הרחב.

היו מדי פעם שניסו להצמיח ליונה הזו כנפיים. כזה היה למשל המלחין יאיר רוזנבלום שהלחין ללהקת פיקוד מרכז כמה משירי היצירה – מכולם תפס רק 'ליל חניה'. ועדיין היצירה מחכה לתקומה. המחנך ואיש הספר הוותיק יריב בן-אהרון, איש כפר ראש-הנקרה, קם ועשה מעשה. הוא לימד את האפוס בכמה מסגרות, בייחוד כאלו המזוהות עם 'ההתיישבות העובדת' ועם תנועת 'דרור ישראל' – ועם התובנות שלו עצמו ושל תלמידיו-חבריו הצעירים יצר חיבור דמוי מסכת תלמודית: שירי הספר מופיעים במרכז הדף, וסביבם פירושי מילים ועניינים, הרחבות, הקשרים היסטוריים, דברי פרשנות נקודתיים, ושפע מקורות-השראה הנקשרים לשירים – רובם ממקורות היהדות ומיצירות אחרות של אלתרמן. אין זו ה'מסכת' הראשונה שבן-אהרון שותף ביצירתה.

חשיבותה התרבותית והלאומית של המסכת עצומה. כעת יכול כל קורא עברי, בכל רמת-ידע וניסיון, לקרוא את היצירה היפהפייה ורבת ההדהודים מתוך הבנה והנאה. המסכת מספקת ידע תשתיתי – ומהווה הזמנה לחוקרים לכתוב בעזרתה מאמרי פרשנות, הזמנה למוזיקאים ושאר יוצרים לצקת את שירי עיר היונה בכלי-אמנותם, והזמנה לציבור הרחב לשוב ליצירה שמקומה הראוי הוא על ראש שמחתו.

מחשוון עד שבט: עוד ארבעה שירי חודש מעיתון IVRIT

ארבעה שירי-חודש נוספים סוגרים את השנה השלישית של הטור שלי, "שורות קצרות", בעיתון לומדי-העברית "IVRIT" מבית ג'רוזלם פוסט. 

חשוון תשע"ו:

בִּטּוּיִים לְכָל מִסְפָּר

אָדָם רָגִיל, אַחַד הָעָם,

הָלַךְ לוֹ יוֹם אֶחָד לַיָּם,

וְאַף אֶחָד לֹא בָּא אִתּוֹ,

רַק הָאַחַת שֶׁלּוֹ, אִשְׁתּוֹ –

וּפֶה אֶחָד, גַּם הִיא גַּם הוּא,

סִכְּמוּ שֶׁתֵּכֶף יִגְמְעוּ

מִיַּיִן טוֹב אֲשֶׁר נִסְחַט

מֵעֲנָבִים אֶחָד-אֶחָד.

וְאָז לְסֶרֶט לֹא שָׂרוּט

הָלְכוּ חַת-שְׁתַּיִם: בִּמְהִירוּת.

זֶה זוּג מֻצְלָח. טוֹבִים הַשְּׁנַיִם.

דּוֹמִים כִּשְׁתֵּי טִפּוֹת שֶׁל מַיִם.

אַךְ בְּמַבָּט שֵׁנִי נַזְכִּיר

שֶׁהָעִנְיָן הוּא דּוּ-עֶרְכִּי

וּשְׁנֵי צְדָדִים יֵשׁ לַמַּטְבֵּעַ,

גַּם לְגַבָּיו גַּם לְגַבֶּיהָ,

וְאִי אֶפְשָׁר, גַּם לֹא בַּסְּתָיו,

לִתְפֹּס מַקֵּל בִּשְׁנֵי קְצוֹתָיו –

וּבְנֵי הַזּוּג רָבִים שָׁעוֹת:

"שְׁנֵי יְהוּדִים שָׁלוֹשׁ דֵּעוֹת".

אֲבָל הַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ

לֹא יִנָּתֵק, הוּא לֹא חַלָּשׁ.

הָיָה פֹּה רִיב, דִּמְעוֹת שָׁלִישׁ,

אֲבָל נֻכָּה מִמֶּנּוּ שְׁלִישׁ

וּכְשֶׁצִּלְצוּל שְׁלִישִׁי נִשְׁלַם

הֵם כְּבָר הָיוּ בְּתוֹךְ אוּלַם

הָאוֹפֶּרָה בִּגְרוּשׁ אוֹ לִירָה:

לָהּ שְׁלִישׁ גַּן עֵדֶן, לוֹ שְׁלִישׁ בִּירָה.

לְמָחֳרָת... שֶׁלֹּא נֵדַע:

שָׁלוֹשׁ אַרְבַּע לַעֲבוֹדָה!

לַעֲבוֹדָה חָזְרוּ עַל אַרְבַּע

(רָצוּ לַחְזוֹר, רָצוּ מְאוֹד)

וְנִשְׁאֲרוּ עַד מְאֻחָר בָּהּ

(עָזְבוּ רַק אַרְבַּע אִמָּהוֹת).

וּכְשֶׁהַסּוֹף הַמְּאֻשָּׁר בָּא,

בְּגִ'יפּ חָדָשׁ אַרְבַּע עַל אַרְבַּע

יָשְׁבוּ בְּיַחַד שׁוּב הַשְּׁנַיִם

וְשׂוֹחֲחוּ בְּאַרְבַּע עֵינַיִם

וְהִתְאַמְּצוּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ

בְּנִיב עִם הַמִּסְפָּר חָמֵשׁ.

כסלו תשע"ו:

תּוֹר

הבחירה, שלמת שמיים / ו"ב ייטס

הבחירה / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה

בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.

אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל

מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

אִם כָּכָה אוֹ אִם כָּךְ, כְּשֶׁהַסִּפּוּר יִתַּם

חֶלְקוֹ בַּעֲמָלוֹ יַטְבִּיעַ בּוֹ חוֹתָם:

אוֹ מְבוּכָה בַּת אֶלֶף שֶׁרֵיקוֹת יָדֶיהָ,

אוֹ רוּם יוֹמוֹ וּמְרִי לֵילוֹ שֶׁל הַיּוֹדֵעַ.

מתוך גיליון ו' של כתב העת 'דחק', הרואה אור היום.

The Choice

The intellect of man is forced to choose
perfection of the life, or of the work,
And if it take the second must refuse
A heavenly mansion, raging in the dark.
When all that story's finished, what's the news?
In luck or out the toil has left its mark:
That old perplexity an empty purse,
Or the day's vanity, the night's remorse.

שלמת שמיים / ויליאם באטלר ייטס (תרגם לעברית צור ארליך)

לוּ הָיִיתִי עוֹטֶה כַּשָּׁמַיִם שַׂלְמָה

רְקוּמָה בִּזְהָבוֹ וּבְכַסְפּוֹ שֶׁל הָאוֹר,

תְּכוּלָה וּכְחוּלָה וַאֲפֵלָה כְּשַׂלְמָה

שֶׁל לֵיל וְשֶׁל אוֹר וְשֶׁל דִּמְדּוּמֵי אוֹר,

הָיִיתִי פּוֹרֵשׂ שַׁלְמָתִי לְרַגְלַיִךְ:

אַךְ דַלּוֹתִי, וְכָל רְכוּשִׁי – חֲלוֹמִי;

פָּרַשְׂתִּי אֶת כָּל חֲלוֹמִי לְרַגְלַיִךְ;

דִּרְכִי נָא בְּרֹךְ: הוּא הֲרֵי חֲלוֹמִי.  

Cloths of Heaven

William Butler Yeats

Had I the heavens' embroidered cloths,
Enwrought with golden and silver light,
The blue and the dim and the dark cloths
Of night and light and the half-light,
I would spread the cloths under your feet:
But I, being poor, have only my dreams;
I have spread my dreams under your feet;
Tread softly because you tread on my dreams.

שיפוט מהיר 31: אי, יבשות ונהר

 מדורי שיפוט מהיר שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון'. הפעם: 'האי' מאת משה גרנות, 'שם מאחוריי לי קוראה יבשת' מאת יוחאי אופנהיימר, 'שני נסיכים ומלכה' מאת שמואל דוד.

האי

משה גרנות, מעיין, 128 עמ'

הספר "האי" הוא מטהר אוויר. האוויר הדחוס הזה שאנחנו נושמים עכשיו, אוויר של טהרנות ושל טיהורים ושל השתקה. מבחינה ספרותית זהו ספר ז'אנרי למדי, ודאי לא פורץ דרך ספרותית או משהו, אבל מטהר אוויר לא צריך להיות מבית קוקו שאנל. ודאי לא כשהמחנק נורא.

משה גרנות, מחבר "האי", הוא סופר, מבקר ומסאי שמעולם לא נבהל מתקינות פוליטית. את עמדתו על המהפכה הפמיניסטית ביטא לפני כעשר שנים בספר חתרני, "שיחת גברים על נשים". הפעם הוא מזקק את הדברים לסיפור בדיוני, וגם את עמדתו על יחסי גברים-נשים הוא כמדומה מעדן ומדייק. זוהי עמדה מורכבת, מאוזנת, גם אם פרובוקטיבית. היא אומרת – כן לפמיניזם כתנועה של שחרור ושוויון זכויות; לא לאגף השוביניסטי-נשי המהפכני שהשתלט על הפמיניזם, וכדרך אוונגרדים מהפכניים הפך את התנועה שוחרת-הטוב שהצמיחה אותו לקרבנו הראשון.

התרחיש המתואר בספר הוא בוודאי מוקצן וקריקטורי. הפמיניזם הרדיקלי תפס את השלטון בישראל, העניק לנשים קול כפול בהצבעות בכנסת כאפליה מתקנת, עיגן בחוקים דרקוניים את אמונותיו, כגון שיחסי מין הטרוסקסואליים הם (כברירת מחדל) אונס, ושלח את אויבי המהפכה, ובייחוד אינטלקטואלים שפלטו פליטות פה בעייתיות, למחנה לתיקון-המידות באי יווני שנשכר לשם כך. קריקטורי – אלא שהתכנים הנלמדים בשטיפת המוח הזו לקוחים בלי כחל ושרק היישר מכתביהן של פמיניסטיות רדיקליות אמתיות ומשפיעות ונערצות, והדינמיקה היא זו האמתית שהתקיימה בתנועות מהפכניות אחרות שהשתלטו על מדינות, כגון הקומוניזם. הספר הוא אות אזהרה, בעיקר לפמיניסטיות שאינן מודעות לקיצוניות של "השמות הלוהטים" בהגות הפמיניסטית.

הפרובוקטיביות של המחבר מאוזנת היטב ברגישות שהוא מפגין כלפי כאביהן האמתיים של הנשים: הגברים במחנה העונשין נדרשים להתנסות בספיגת הערות גסות, בטיפולים גינקולוגיים, בטיפול בתינוק ובייסורי לידה, והצד הזה בחינוך-מחדש שלהם נתפס כדי מוצדק.

עוד גורם מאזן הקיים בספר הוא אולי כלי הנשק היעיל ביותר שלו: את התרחיש העתידי הבדיוני והמוקצן מאזנים בעלילה זיכרונות מן "העבָר" – כלומר פכים אמתיים ממציאות ההווה שלנו. כך למשל אחת הדמויות בסיפור נזכרת בפסק דין של השופט מישאל חשין, שמנע את פרסום שמן של נשים שהעלילו על אדם עלילת שקר כאילו תקף אותן מינית, וכמעט שהובילו להרשעתו. זאת בנימוק שהפרסום עלול לרפות את ידיהן של מתלוננות נגד מטרידים (ומה עם עידוד מתלוננות שווא? אך כאלה, על פי האמונה הפמיניסטית רדיקלית, אינן קיימות, ועצם הזכרת קיומן הוא תרבות-אונס). הקורא שנתקל בשמו של שופט אמתי בודק באינטרנט ומגלה שאכן, פסק הדין השערורייתי ניתן. כך, באמצעים ספרותיים מגוונים, מיידע גרנות את הקורא שהמציאות הנוכחית אבסורדית כמעט כמו זו הבדיונית. 

שָם מאחורַי לי קוראה יבּשת

זיכרון הגלות בספרות העברית

יוחאי אופנהיימר, מוסד ביאליק, 381 עמ'

"שלילת הגלות" או "שלילת הגולה" היא שם-משפחה לכמה עמדות ציוניות רדיקליות. זו יכולה להיות ההשקפה שהימנעות יהודים מעלייה לארץ ישראל איננה לגיטימית; או גם ההשקפה שמורשת הגלות היא שלילית – וגם כאן יכולה להיות הכוונה לדברים שונים, כגון ליהדות כפי שהתפתחה בגלות, או להשפעות הנכריות שדבקו בנו, או ל"אופי היהודי" הגלותי הסטריאוטיפי. זוהי אפוא אידיאה מוקצנת, שאפילו בימי פריחתה, סביב אמצע המאה הקודמת וסביב דמויות כגון דוד בן-גוריון, כמעט לא היה מי שהחזיק בה על כל פניה.

ובכל זאת, שלילת הגולה מזוהה בסטריאוטיפ, ופה ושם גם באקדמיה, כמאפיין של הציונות בתקופה הנזכרת. מתברר שאפילו הספרות העברית, בתקופתה הציונית המוצהרת, נתפסת בעיני חוקרים כמגויסת לרעיון שלילת הגולה. יש ביניהם הגורסים שהסופרים בעלי האמפתיה לגולה ולמורשתה נדחקו החוצה מהקאנון. פרופ' יוחאי אופנהיימר מערער בספרו החדש על תפיסה מחקרית זו.

למרות האובייקטיביות המדעית המאופקת שלו, ניכר שמבחינתו זהו כתב הגנה על הסופרים העבריים הקאנוניים, שאולי אפילו נועד לזכותם בעיני הבון-טון הפוסט-ציוני: הנה, הסופרים והמשוררים הללו השכילו לנקוט עמדה ציונית רכה מזו הרשמית, מכילה יותר, אפילו ביקורתית וחתרנית. הדבר אמור גם כשבח למדיום הספרותי עצמו, המאפשר זאת.

הקורא ההדיוט של הספרות העברית הקאנונית, השומע כמעט בכל מרחביה נהיית געגועים ואהבה של היוצרים לקהילות הולדתם האבודות, אולי איננו זקוק לאופנהיימר שיוכיח לו שספרות זו אינה שוללת-גלות. ובכל זאת יש לספר תועלת גם לקורא המשוכנע מראש. ראשית, בפרשנות נרחבת שהוא נותן ליצירות עצמן, כגון "הבריכה" לביאליק ו"שכול וכישלון" לברנר. אבל גם בנוגע לגלותיות לגילוייה בספרות, אבחנותיו מגוונות ומסקרנות.

כך למשל ביאליק, אם כבר הזכרנוהו, עם כל ציוניותו ואֶל-הציפוריותו, מתגלה כמי שמציג בשירתו האוטוביוגרפית את הגלות כמולדתו. וטשרניחובסקי – הרי דרום רוסיה היא במפורש "נוף מולדתו". בפרק מרכזי על משוררי העלייה השלישית נבחנים שירי געגועי-הבית של משוררים ציונים שעלו ארצה כגון שלונסקי ואצ"ג – ושירתם זו מתגלה, בין היתר, כדרך לעיבוד הגעגוע הזה כאֵבל, העומדת כחלופה למנגנון הכחשת-האבל שהציעה האידיאולוגיה הגלויה בשלילת הגלות.

באותו פרק מראה המחבר גם כיצד הפך אצ"ג את הגבריות הלמדנית והעדינה של הגלות למודל חלופי וחיובי לגבריות הגופנית הארצישראלית. אכן, עניין מיוחד יש לספר בגבריות, משום שהגלותיות זוהתה עם נשיות. מודלים גבריים גלותיים חיוביים מוצא אופנהיימר גם אצל טשרניחובסקי (היהודי הכפרי ה"טבעי" ברוסיה), ואצל אפלפלד שהעלה על נס דווקא מאפיינים "גלותיים" כגון מומים ודבקות דתית. מתוך כל אלה ואחרים מתנסחת, לגבי רוב הסופרים הנסקרים, עמדה מורכבת שמנסחה המפורש, בשירה פובליציסטית שמוקדש לה פרק מעניין בספר, הוא נתן אלתרמן: שלילת ההישארות בגולה, חיוב הלמידה מהטוב שהבשיל בה.

שני נסיכים ומלכה

שמואל דוד

פרדס, 466 עמ'

סמוך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטופפו יותר מאלף יהודים על גבי שלוש ספינות נופש קטנות על נהר הדנובה. הם ניסו להימלט לעבר הים השחור וארץ ישראל. מאות מהם היו חניכי תנועות נוער חלוציות דתיות וחילוניות. עוד מאות היו משפחות. רובם ככולם מארצות מרכז אירופה. ב"שער הברזל", בקטע הנהר ששימש גבול בין יוגוסלביה לרומניה, המסע נעצר והושב אחור. שישה עשר חודשים תמימים התעכבו הנמלטים ביוגוסלביה – בתוך הספינות, ובמחנות זמניים, בתנאים קשים. רוב הזמן ישבו בעיירות קלאדובו ושאבאץ, ועל שמן קרויה הפרשה.

הנוסעים התקועים היטלטלו בין תקוות סרק לחידוש המסע לבין הידיעות על סיבות העיכוב: הגבלות העלייה מצד הבריטים, היעדר אונייה שתקלוט אותם בחוף, התנגדויות מצד מדינות בדרך, חשש מסערות ותקיפות טורפדו בים השחור ועוד. ראשי הקהילה היהודית ביוגוסלביה פרסו על המסע את חסותם וניסו לעזור, ללא הצלחה. כעבור שישה-עשר חודשים התאפשר ל-250 בני נוער מהפליטים הללו לצאת לארץ ישראל ברכבת אטומת חלונות. היתר נועדו לצאת זמן מה אחריהם. אך פרק הזמן הזה היה קריטי: באביב 1941 כבשו הנאצים את אזור בלגרד. פליטי ספינות הדנובה נלכדו ונספו במחנות ריכוז ביוגוסלביה, במשאיות גז ובחיסולים בירי.

שמואל דוד הוא בנו של אחד הנערים שעלו ארצה: האנֶה (יוהאן, ולימים שלמה) דוד. שמואל חקר את הפרשה לפרטיה, והתוצאות מסופרות בעלילתו של הרומאן התיעודי-למחצה שלפנינו. הסיפור הארוך, העשיר בפרטים, מתמקד בדמויותיהם של האנֶה, בני משפחתו, וחברתו למסע אינגה מולר המבוגרת ממנו מעט. משפחת דוד הייתה משפחה אמידה ומשכילה בבלגרד. היותה של המשפחה הזו מקומית ודוברת השפה הסרבו-קרואטית הקנתה לה תפקיד מיוחד בחיי קהילת הפליטים-על-הנהר.

בין האנה החילוני לאינגה הדתייה התרקם סיפור אהבה יפה – שנגדע כשלהאנה, ולא לאינגה, התאפשר להיחלץ מאירופה. סיפורם של אינגה, אחות רפואית מסורה ובעלת תושייה, ושל הוריו של האנה, נמשך בחלקיו המאוחרים של הספר – סיפור-שואה נורא, עם הרכיבים המוכרים-לצערנו ועם הייחוד היוגוסלבי. חלק זה של הסיפור נמסר בעזרתה של דמות חדשה, אריקה, חברתה של אינגה ששרדה כי חָבְרה לפרטיזנים היוגוסלבים. אריקה מספרת את החלק הזה בזִקנתה, בארצות הברית, לבנו של האנה, איש תוכנה שירד לניו-יורק ואשר פגש אותה במקרה גמור לאחר שהחל להתעניין בסיפורו של אביו.

זה כבר חלק מסיפור-המסגרת של הרומאן, המתרחש בזמננו; מסגרת שאין בה הרבה יותר מתחבולת-ארגון סיפורית. גם הסיפור ההיסטורי עצמו אינו מנסה, או אינו מצליח, לחרוג במובהק מן התיעוד אל האמנות. הסגנון פשוט וקריא, השפה עיתונאית, ולמרות ריבוי התיאורים והעומק הפסיכולוגי הניתן לדמויות, ההופכים את הקריאה למעניינת וקלה, ניכר שהמטרה היא להנחיל לקורא ידע וזיכרון.

שיפוט מהיר 30: חסדי דוד הנאמנים

מהדורה 30 של מדורי "שיפוט מהיר", שנדפסה בגיליון אתמול של מוסף 'שבת' של מקור ראשון.

להציל את המונותאיזם

מבוא לגיור חברתי

מרדכי רוטנברג, בית ראובן מס, 268 עמ'

ממה להציל את המונותיאיזם? מה"מלחמות הגדולות והעריצויות האכזריות הפורצות בין גרסאותיו השונות", כפי שמגדיר זאת פרופ' מרדכי רוטנברג. איך להציל אותו מפניהן? שני ספרים שהופיעו בחודשים האחרונים שואלים זאת ופונים לקריאה חדשנית בסיפורים משפחתיים במקרא כדי להעמיד פרדיגמה חלופית ליחסי הדתות. האחד, 'לא בשם האל' של הרב יונתן זקס, שהופיע בינתיים באנגלית, קורא מחדש את סיפורי יריבות-האחים בספר בראשית ומגלה שהם בעצם חותרים תחת מושג יריבות האחים. השני, ספרו של רוטנברג, מגלה פנים חדשות דווקא בסיפורי גילוי העריות.

רוטנברג, אבי אסכולת הפסיכולוגיה היהודית, ייסד את משנתו על העיקרון הקבלי של הצמצום: האל מפנה מקום לברואיו. זהו עיקרון יהודי; בנצרות ובאסלאם "האל מתפשט וכובש לאין סוף". גם בתחרות בין שלוש הדתות הללו, היהדות מצמצמת עצמה, בעוד לשתי בנותיה יש שאיפה אוניברסלית, להיות דתה היחידה של האנושות. בספרו זה מייחל רוטנברג לאימוץ עיקרון הצמצום גם בדתות האחרות. גם לו מובן שזה חלום באספמיה.

מעשי קצת יותר עיסוקו בשאלת המשנה: איך להציל את היהדות, הסובלת כדבריו מדלדול דמוגרפי חמור. הפתרון טמון בגיור. הגיור היהודי מבטא את עיקרון הצמצום: להבדיל ממקבילותיו באסלאם ובנצרות, הגיור היהודי הוא הצעה, לא מסע כיבושים. במטפורה המרכזית בספר, המטפורה המינית, הגיור היהודי הוא פלירט, פיתוי, חיזור מהסוג המיוחס בדרך כלל לנשים; ואילו השמד, המיסיון, הג'יהאד, כולם "גבריים", כובשים, ובהקצנה – הם מעשי אונס.

רוטנברג רוצה לראות הרבה יותר גיורים, ומציע, בלי להיכנס לדיון הלכתי או מעשי, שנהיה הרבה יותר פתייניים; שיהיה, על פי שיטתו הדרשנית חובבת שיכולי האותיות, יותר גירוי גיורִי. שנאמץ את מסורת הפתיינות של נשות מואב. הללו, סמל הפתיינות המקרבת, גרמו לעתים לגילוי עריות אך הולידו מלוכה: מבת לוט שהולידה ממנו את מואב, דרך המואביות בפעור, ועד חסד רות בגורן לבועז. איך הגענו לזה פתאום? ואיך אפשר להיות נגד גילוי עריות אבל גם ללמוד ממנו לקח טוב? לרוטנברג פתרונים, והוא מציג אותם, והספר מתגלגל מכאן אל הצגת מודל מואב והעריות כאנטי-תזה למודל האדיפלי של פרויד, ומשם אל הקשר בין עִבריות לעברה, ולצורך במתח מיני ובאי-מימושו, ועוד הלאה.

וכך, בהתגלגלות להטוטנית מסחררת, בשפע הברקות וססגוניות רב-תחומית, בדרשנות יפהפייה, מטיח רוטנברג את קוראו מקיר לקיר, מתעוזה מוסרית לריסונה המיידי. השפע גולש מן הכלים הנשברים: הספר בנוי בקפידה, בשערים ובפרקים ובראשי פרקים, עם פתיחות ברורות וסיכומים בהירים – אבל כל זה לא מצליח לעשות לקורא סדר בראש, לעזור לו להבין איך הגיע לאן שהגיע ואיך זה יציל את המונותיאיזם.  ברקיו של רוטנברג מסמנים במעופם שבילי אש בדמות פקעת כאוטית, אך לכל קורא יימצאו מביניהם אלה המאירים לו איזו חשכה חדשה.

הממלכה

אמיר אור, הקיבוץ המאוחד, 558 עמ'

לקרוא רומן שעלילתו ידועה לנו: במחשבה ראשונה מיותר; במחשבה שנייה – הכיף הכי גדול. וכי אילו כתבות אנחנו קוראים במרב השקיקה אם לא אלו העוסקות במכרים אישיים שלנו ובאירועים שחווינו? לראות איך המוכר מתפרש מנקודת מבט זרה, אפילו מתוך סילוף יצירתי  – אין מסקרן מזה.

המשורר הוותיק אמיר אור בחר בסיפורו של דוד המלך לנושא הרומן הראשון שלו. החדשנות בולטת בספרו דווקא על רקע נאמנותו הצמודה לשפע הפרטים המפוזרים במקרא, ודווקא משום שאינו הרומן המודרני הראשון על דוד. גם את קוראי התנ"ך המובהקים, אולי דווקא אותם, יעוררו, ירתקו, ישעשעו, יקוממו, ירתיחו ויסעירו שלל המעשים שעושה אור בסיפור המקראי. הנה המעשים הבולטים:

הנמכה. כל הדמויות הן אנשים בשר ודם, נתונים לתאוותיהם, גסים לעתים בדיבורם. שפת הסיפור היא עברית של עיתון, שפת הדוברים עברית מדוברת עממית, ואפילו פסוקי השירה המקראית מתורגמים, באופן קצת מעליב, לשפת דיבור; רצה לומר, כך היו הדמויות מדברות לו דיברו היום. מבחינה זו, הספר הוא לעתים קרובות מעין תנ"ך רם אולטרה.

אליליזציה. ה' מוחלף בספר באלילי כנען, מתוך הנחה שאמונת ישראל נוצרה בתקופה מאוחרת יותר. פלצות אוחזת בקורא כששמואל, דוד ובני זמנם מוצגים כעובדי אלילים; ועדיין, גם אם זה סילוף, יש כאן שיקוף לאחיזה החזקה של הפגניות בעם ישראל בתקופת המקרא, שיש לה עקבות רבות במקרא; ויש בכך גם יתרון עלילתי, כי מה שהאלים מורים ועושים מובן, מנקודת מבטנו המודרנית, כמניפולציות של מלכים וכוהנים.

יִיווּן. אור, מייסד 'הליקון' ומהמזוהים עם מה שאפשר לכנות הלניזם בספרות העברית, מוקסם מהפלשתים, נותני-חסותו של דוד ואויביו. גויי הים מוצגים כמעין קדם-יוונים, והדבר מאפשר לאור  למהול בתכליתיות הסיפורית המקראית נופך מן המיתוס והאפוס היווניים.

עיבוי. כל מה שהספרות המודרנית התברכה בו לעומת התנ"ך מורעף עלינו כאן. תיאורים, הלכי נפש, קורותיהם של דמויות משנה ופשוטי עם, השיחות בהרמון נשותיו של דוד, ומה לא.

פוליטיזציה. או אקטואליזציה. היא נעשית ברמזים משעשעים ההופכים לרגע את אבנר בן נר לאריק שרון ואת יואב למשה דיין. רק לקראת הסוף זה עובר לרגע מרמת הדאחקות לכדי הֲטָפוֹנֶת  על ההתנוונות המוסרית כביכול הקורית לכל מדינה כשוך ימי התקומה והלהט. לא נורא: הספר נזהר מלהיות אלגוריה עכשווית.

פרשנות. פעמים רבות מציע הרומן פתרון לפערים ולתהיות שהסיפור המקריא מותיר. לא פעם, הפתרונות הללו ריאליסטיים ועשויים להתקבל על דעתו של הקורא המסורתי. מה הקשר, למשל, בין אדוניהו לבין אבישג, שסיפוריהם מובאים בפרק אחד בספר מלכים? לְאור פתרון. ועוד ועוד.

קל להתקומם על המעשה החילוני והמחלל של רומן זה. אבל נראה שקורא מאמין המצויד בדי ביקורתיות, פתיחות, חוש הומור, שכל ישר ועור עבה יידע לרדות דבש מהיערה הזו. מה עוד שהרומן יעורר אצלו חשק עז לקרוא שוב את ספר שמואל – וזה טוב לכולי עלמא.

סילנד

נגה אלבלך, עם עובד, 166 עמ'

האזנה למוזיקה קלאסית היא הצד הרוחני היחיד בחייו האפורים, חיי פקידות ופנסיה, של נתן כרמי – לפחות עד שנכנס לחייו ולדירתו עובד-זר בולגרי שנמלט ממעסיקו הנוגש. נשתמש אפוא במונחים מעולם הפלאות המוזיקלי, ונאמר שהספר "סִילֵנְד" הוא רביעייה לכלי מיתר, לא סימפוניה כפי שאפשר לצפות מספר המכונה בעטיפתו "רומן"; רביעייה קאמרית של כינור ראשון שהוא נתן כרמי, וכינור שני שהוא פטר העובד הזר, וּוִיולה שהיא המורה גליה, היחידה שהינה שותפת-סוד בכל מעגלי הסיפור, וצ'לו שהוא טיפוס ששמו מייקל; רביעייה שנוסף על צמצום כֵּלֶיהָ היא גם קצרה, בת פרק חטוף אחד במקום הארבעה המקובלים.

"סילנד" הוא נובלה יותר משהוא רומן. וחבל. כי נגה אלבלך היא, אם להמשיך במטפורה המוזיקלית, קומפוזיטורית מצוינת. היא מיטיבה להעביר את המלודיה מכלי לכלי, את העלילה מדמות לדמות. היא יודעת על אילו רגעים לדבר ועל אילו לשתוק. הדמויות שלה, כולן הולכות צעד או שניים מנקודת ההתחלה, צעד או שניים משמעותיים מאוד – ועל כן מצער שאיננו יכולים ללוות אותן הלאה.

הספר דן, בעצם, במתח שבין חוק לבין חסד. נתן הוא איש של הרגלים, של שגרה, של הסדר הטוב, של העולם הישן, ועולמו מתערבל עליו כשהוא נתקל בעובד הזר המוכה והנמלט, שדרכונו הוחרם בידי המעסיק שלו, ואשר בגלל החוק היבש איתרע מזלו ואינו יכול לחזור לארצו. נתן קופץ למי החסד, מסתיר את העובד אצלו ואפילו נותן לו את דרכונו בניגוד לחוק. כל זה גורם לו, לנתן המרובע ומיושן-ההליכות, לתהות סוף סוף על סדרי העולם, בייחוד עולם העבודה, ועל מה שהמחברת מציירת באופן לאו דווקא משכנע כנזקיה של הכלכלה הגלובלית – וגם להגיע אל סף התמוטטות נפשית. הלב יוצא אל האיש הזה, שדיוקנו משורטט ביד אמן.

גליה שכנתו, המורה הצעירה, מצטרפת אל מעשה החסד עם פטר הבולגרי, ובינתיים נתונה בחייה המקצועיים, בכיתה, במהלך של מאיסה בסדרים שמערכת החינוך מכתיבה ובנוקשויות שחלקן פרי המרובעות שלה עצמה. במקביל, אולי בהשפעת מעשה החסד, היא נסחפת אחר מייקל למהלך נוסף של פריעת סדר ויציאה לחופשי, שבו היא מעניקה למרחב הקיברנטי מחסדיה הנשיים. על רקע המיקוד וקוצר היריעה של הספר קשה להבין מדוע נדרש חוט העלילה המפוקפק הזה; הקשר העיקרי הוא הביטוי "חסדיה" שהדבקתי לו כאן.

על חוט מוטיב החסד והתרסתו של היחיד מוסיפה המחברת, במין הופעת אורח על במת הסיפור, סיפור אישי מילדותה שלה, על חסד שעשה אביה בילדותה עם סדרן קולנוע שהיה גם ספסר. חבל שבמקום הרכיבים שכמו הוכנסו לספר בכוח, לא מצאה אלבלך דרך מוצלחת יותר להעשיר את הסיפור ולהעתיר עלינו עוד מכישרון ההתבוננות והמסירה שלה.

שיפוט מהיר 29: ניצחון הרצון

במהדורה 29 של מדורי "שיפוט מהיר" - שלשום, י' בחשוון תשע"ו, 23.10.2015, במוסף שבת של מקור ראשון - על "קונסטלציה של תופעות חיוניות", "סיפוח עכשיו" ו"הכול אפשרי".

 

קונסטלציה של תופעות חיוניות

אנתוני מארה, מאנגלית: שאול לוין, כנרת זמורה ביתן, 350 עמ'

יש לקוות שבחנויות הספרים לא ישלחו את "קונסטלציה של תופעות חיוניות" בטעות למדף ספרי רסלינג, בגלל שמו. רק בקריאה מתגלה כמה ולמה מרגש הוא השם היבש הזה, המרחיק בוודאי קוראים המסתכלים בקנקן. על כן נסלחות גם קלישאות ההלל המפצות, המופיעות על העטיפה. מה גם שהן מוצדקות.

את מה שיש לאנתוני מארה לומר על החיים – הלא הם הדבר המוגדר במילון רפואי סובייטי שהמציא כ"קונסטלציה של תופעות חיוניות" – הוא עיגן כקונסטלציה סיפורית של תופעות ממשיות, חיוניות בחלקן וקטלניות בחלקן האחר, המתרחשות בצ'צניה. מורעבים, נקטלים, בורחים, מבריחים, מתמרנים – זה היה מצבם של תושבי חבל זה, שנקלעו אחרי התפרקות ברית המועצות לשתי מלחמות ונמחצו בין הפטיש, קרי אכזריותם של הרוסים שסירבו לשחרר את החבל, לבין הסדן, הלא הם המורדים האסלאמיים המקומיים והמיובאים (שמהטרור שלהם הספר די מתעלם).

שני הגיבורים המרכזיים ברומן המפעים עד מאוד של מארה הם רופאים, אלה שתפקידם להציל תופעות חיוניות למיניהן. סוניה, הרופאה המנתחת הטובה ביותר בצ'צ'ניה, שחזרה אל בתריה השותתים של ארצה מקריירה מבטיחה בלונדון, ומחזיקה לבדה בית חולים פעיל בעיר חרבה – ואחמד, הרופא הגרוע ביותר בצ'צ'ניה, המוצלח יותר בהנצחת חיים אבודים בציורי דיוקנאות. שניהם קדושים עם חולשות. כקוטב נגדי למעשי הרופאים עומדים החטיפות, הרצח והעינויים שמבצעים הרוסים.

ההווה הסיפורי, שאליו מתנקזים זיכרונות העבר, נפתח בחטיפת חברו הטוב של אחמד אל אתר עינויים המכונה "המַטְמֵנה". אחמד מבריח את בתו הקטנה של החבר, המבוקשת אף היא, אל בית החולים שסוניה מפעילה. ביום החמישי והאחרון של ציר ההווה נחטפת למטמנה דמות מרכזית אחרת. בתווך נמצאים חבר שלישי, שעינויֵי המטמנה הפכוהו למלשין; אביו ההיסטוריון החולה המתמודד עם תלותו בבן שמכר נפשו לשטן; ונטשה, אחותה של סוניה, שבריחתה השנייה מצ'צניה מתגלה, מתוך סבך מובנה של הפתעות כמו-בלשיות, כיָתֵד הקושר את חוטי העלילה.

לכל זה נוספים צללים מהעבָר הסְטָליניסטי, הבלחות שיטתיות מהעתיד הרחוק של הגיבורים, ומזיגה עילאית, מטהרת, מרוממת נפש, בין תמונת מציאות קודרת לפרטיה המפלצתיים לבין תקווה המתגלמת ברוח, באמונה, בהמשכיות הדורות ובעיקר בזיכרון ובאמנות מאפשרת-הזיכרון. רוח האדם עולה כאן מתוך החומר האפל, מתוך הגוף הפיזיולוגי הפלאי והדואב; מתוך אותה "קונסטלציה" שהמילון הרפואי הסובייטי, המטריאליסטי, התקשה להמריא מעבר לה.

למבקר של ניו-יורק טיימס הזכיר הרומן את "מלחמה ושלום". לי הזכיר ברוחו שתי יצירות מופת אחרות, משנות מלחמת העולם השנייה, המעמידות את חירות הרוח מעל מציאות המצור: "הדֶבר" של אלבר קאמי,  ובעיקר "שמחת עניים" של אלתרמן, מקום שם גובר נצח שרשרת הדורות על המלחמה והמוות.

כדאי לקרוא את הרומן הזה. כדאי לקרוא אותו לאורכו בריכוז כדי לא להחמיץ את השלמות הנולדת מהצטרפות הפרטים. כדאי לקרוא את סופו ביחידות, אם אתם מתביישים להיראות בוכים מכאב ומהכרת תודה. 

שיפוט מהיר 28: יוצאים מהמוסכמות המבניות

מהדורה 28 של מדורי "שיפוט מהיר" במוסף שבת של מקור ראשון מהיום. והפעם: החייל האחרון מאת ינון ניר, זיכרון כמעט מלא מאת גבי אשר, תפילות שלנו מס' 6 של משיב הרוח.

בת השוחט משספת שודדים: על 'תיקון אחר חצות' ליניב איצקוביץ'

תיקון אחר חצות

יניב איצקוביץ', כתר, 2015, 485 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19.

המקום והזמן והזירות שבחר יניב איצקוביץ' להעמיד בהם את הרומן הגדול שלו הם מעין הצהרה: באתי לעשות ספרות. באתי אל ערש ההולדת, אל כור המחצבה, אל יורת הניסיונות הרותחת, אל מגרשם של הענקים המתים. באתי מתחילת המאה ה-21 לבקר אתכם, שלהי המאה ה-19. באתי מישראל, מרכז הספרות העברית דהאידנא, אל רוסיה הלבנה של מינסק ופינסק, סלונים וגרודנה, הצומת הומֶה-היהודים שבין פולין וליטא ורוסיה, בין השכלה וחסידות ומתנגדות. באתי אל ימי דמדומיו של הצאר, אל ימי הפוגרומים הגסים ותאי המחתרת הרדיקליים, אל זמנם ומושאי-השראתם של רומני המופת הרוסיים הגדולים, אל מכורתם התרבותית של המתרגמים העבריים הקלסיקונים מרוסית ומיידיש, אל פרשת הדרכים בין מסורת יהודית גלותית-רבנית למהפכנות קומוניסטית שכבר נטו בה אהליהם הספרותיים חיים הזז וי"ח ברנר ושלום עליכם. באתי לדובב אתכם שוב, הדברנים הגדולים, אלופי המונולוגים. באתי לצקת מחדש את עולמכם, היצוק זה מכבר באנדרטאות הברונזה של הספרות הגדולה.