יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

היום קצר


שתי נקודות שחסרות לי בדיון על שעון הקיץ.
אחת דתית. שעון הקיץ תפור על חג הסוכות. שעון החורף הורג אותו. קודם כול, השינה בסוכה. כשאתה ישן בסוכה, אתה מתעורר עם השמש. יש הבדל גדול בין השכמה בחמש להשכמה בשש. ההבדל הזה הוא לפעמים ההבדל בין לישון בסוכה לבין לוותר על כך. או לא לוותר על כך אבל להיות עייף כל היום. ולא, אי אפשר ללכת לישון שעה קודם כל יום. יש חיים בערב, מה לעשות, ואי אפשר בימינו ללכת לישון כל ערב בתשע. בייחוד לא בסוכה, החשופה לרעש בשעות הערב; בייחוד לא בחג הסוכות, כשיש אירועים בערבים. שנית, הטיולים בחול המועד. מתפללי בתי הכנסת, שבחול המועד הם רבים, אינם יכולים לצאת לטיול על הבוקר. היום האפקטיבי מתחיל אחרי תשע. ובשל שעון החורף, היום האפקטיבי לטיול נגמר לך בחמש וחצי.
אמור מעתה: שעון הקיץ טוב לדתיים. הצעה דתית לסדר: המעבר לשעון חורף יהיה מדי שנה סמוך למעבר לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בשמחת תורה, או סמוך למעבר לבקשת טל ומטר בז' במרחשוון.
ונקודה שנייה כללית. "מי צריך אור בשמונה בערב", מקנטרים ידידיי אוהבי שעון החורף. אכן, מי צריך. אבל הוויכוח בכלל אינו על התקופה של אור בשמונה. הוויכוח הוא על תחילת הסתיו. היו כנים, חבריי, ושאלו את השאלה הרלבנטית: "מי צריך אור בשש בערב". תשובה: אני. למשל. לא, אני לא רוצה את האור שלי בחמש בבוקר. אני רוצה אותו בשש אחר הצהריים. ותודה ששאלתם.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

משקפיים עגולים: עם יובל פרוינד על הרב קוק ועל מוזיקת רוק

אחרי שהנגיש את תורת הרב קוק להמונים, יובל פרוינד עולה על הבמה עם מופע מוזיקלי חדש. כן, מוזיקת רוק. לפעמים נדמה לו שהוא רוכב על גל של כלום, של תרבות ריקה ואלימה, אבל ברור לו שהיא קריטית לעולם, ושאת הצעקה הלא-מעובדת הזו אפשר למצוא גם בתהלים
מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28, בכותרת "קוקיסט ורוקיסט".

יום שישי, 21 בספטמבר 2012

בפתחלנד, מימין: על המריר והמתוק של חיים חפר


בפתחלנד, מימין

בִּזְמַן עָבָר, בְּמָקוֹם אַחֵר, בַּמַּכֹּלֶת, הַרְחֵק מֵעֵינוֹ שֶׁל הַמּוֹכֵר, בְּיוֹם שִׁשִּׁי בַּצָּהֳרַיִם, אֲנִי עֲדַיִן זוֹכֵר, עִם מַעֲרִיב בַּסַּל, הָיִיתִי מֵצִיץ בַּמִּתְחָרֶה הַוּוּלְגָרִי, הַמֵּדִיף רֵיחַ שֶׁל דְּפוּס וְרֵיחַ שֶׁל אַרַק וְרֵיחַ סִיגָרִי: בַּגִּיל שֶׁמְּצִיצִים בּוֹ בָּעִתּוֹן רַק כְּדֵי לָדַעַת כַּמָּה-כַּמָּה, הָיִיתִי מֵצִיץ בִּידִיעוֹת לִרְאוֹת אֶת הַמָּקָאמָה. ●●● לִרְאוֹת בַּחֲטָף, עַל תֶּקֶן הוֹדָה וְעָזַב, מָה עוֹלֵל הַפַּעַם חֵפֶר בַּחֲרוּזָיו, אֵיזֶה עֹקֶץ וּדְבָשׁ וְחָלָב וְכָל מָה שֶׁזָּב, וּמָה בְּפִיו, אֱמֶת אוֹ צִ'יזְבָּט אוֹ כָּזָב, בְּקִצּוּר, מָהֶם אִמְרֵי הַשֶּׁפֶר שֶׁמַּרְעִיף וּמְחָרֵף לָנוּ חַיִּים חֵפֶר. לְמִי הוּא עָשָׂה בֵּית סֵפֶר, וְאֶת מִי שָׂם לְעָפָר וָאֵפֶר, עַל מִי זָרַק גִּיר וּלְמִי עָשָׂה גֵּרוּז בַּזָּ'אנֶר הַזֶּה, הַמָּקָאמָה, הֶחָרוּז אַךְ הַפָּרוּז; לְבָרֵר אֶת מִי חִסַּלְתָּ, יָא חַיִּים, וּלְמִי רָפָאתָ בַּטּוּר הֲכִי יְמָנִי בִּכְפוּלַת הַפַתַ"ח. ●●● וְאֵין לָדַעַת אִם הִבְחַנְתִּי אָז, בִּהְיוֹתִי בֻּבּוֹן, בְּמָה שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי דִּין הַדְּיוֹ וְחַשְׁרַת הַחֶשְׁבּוֹן, בַּדַּחַף הַגָּדוֹל שֶׁל חֵפֶר, הָאֵבֶל וְהָעֶלְבּוֹן, ְתִרְכֹּבֶת הַתֶּסֶס הַזֹּאת שֶׁהִרְכִּיבָה אֶת הַהַשְׁמָצָה הַטּוֹבָה שֶׁהוּא הָיָה בָּקִיא בָהּ: שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים שֶׁל תִּסְכּוּל עַל פֵּרוּק הַפַּלְמָ"ח וְעוֹד שְׁלוֹשָׁה עֲשׂוֹרִים עַל נְפִילַת הַמַּעֲרָךְ. ●●● מָתַי הֵבַנְתִּי שֶׁיּוֹתֵר מִשֶּׁזּוֹ שִׂנְאָתוֹ זוֹ קִינָתוֹ וְרִנָּתוֹ וְצִנָּתוֹ וְטִינָתוֹ שֶׁל אִישׁ, שֶׁל מַחֲנֶה, שֶׁחָשַׁב שֶׁהוּא זֶה מְדִינָתוֹ, שֶׁחָלַם וְלָחַם וְהָיָה הַמֶּלַח וְהַלֶּחֶם וְהַכַּת הַמּוֹלֶכֶת, וּפִתְאוֹם אֲחֵרִים עוֹשִׂים אֶת שֶׁלּוֹ, כִּי הוּא לֹא, וְהוּא יָכוֹל כְּבָר לָלֶכֶת? ●●● – אוּלַי בְּאַחַת מֵאוֹתָן פְּעָמִים, נְדִירוֹת כִּסְקוּפּ בִּלְעָדִי, כְּשֶׁהַצַּנְחָנִים בָּכוּ, לְמָשָׁל, אוֹ כְּשֶׁהָאֶתְיוֹפִּים נָחֲתוּ, וּלְפֶתַע, דִּידִי עֵדִי, קָפַץ לוֹ הַשֵּׁד הַלְּאֻמִּי, לְחֵפֶר, וַאֲפִלּוּ הַשֵּׁד הַיְּהוּדִי. ●●● כֵּן, עַל אַף שֶׁהֻשְׁבַּע וְהֻחְבָּא וְקֻלַּל בְּאִינַעְל אַבּוּכּ הוּא קָפַץ לוֹ, מִפַּעַם לְפַעַם, הַשֵּׁד, הִשְׁתַּחְרֵר מֵהַבַּקְבּוּק, וְשָׁתָה לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה, וְנָתַן לוֹ חִבּוּק. וְזֶה הָיָה חֵפֶר הָאֲמִתִּי, חֵפֶר שֶׁל הַשֵּׁד, לֹא שֶׁל הַדִּבּוּק. ●●● וְהָעָם הַזֶּה שֶׁנָּשַׁךְ אֶת תָּשָׁ"ח, הָעָם שֶׁהִצִּיב לָהּ תְּנָאִים, הָעָם שֶׁסָּגַר אֶת עִתּוֹנָיו וְזָרַק אֶת הָעִתּוֹנָאִים, הָעָם שֶׁסָּגַד לְזַמָּרָיו וְהֵמִית אֶת הַפִּזְמוֹנָאִים, הָעָם שֶׁהָיָה לְחֵפֶר לְזָר, שֶׁהָיָה לוֹ לְזָרָא, נוֹתֵן לוֹ עַכְשָׁו חִבּוּק מְהֻסָּס בַּחֲזָרָה. ●●●

צור ארליך
מופיע היום במקור ראשון, בעמוד האחורי של מעטפת החדשות (חלק ב). 

יום שבת, 15 בספטמבר 2012

מפתח על צווארו: עם אליעז כהן עליו ועל כל העולם

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 28-22. 

בוקר בחייו של משורר ופעיל חברתי-מוסרי-ספרותי. קיבוץ כפר-עציון. מסביב גפני גוש עציון, תאנֵי יהודה. הכי ארץ ישראל שיש. נוף מהסוג שכדי להמחישו לישראלים נוהגים היום לכתוב עליו, למרבה הביזיון, שהוא כמו טוסקנה. אם היינו בימי התנ"ך, בכל יישוב פה היה נביא. אז היום בכל יישוב בגוש יש משורר או שניים מ'משיב הרוח'. הפוגה במכת החום בת החודשיים, ובגוש עציון קל וחומר. והיום מגיע ההוא מ'מקור ראשון'. הלך הבוקר. הלכו הצהריים. דיברנו הרבה, אליעז כהן ואני. פה יופיע קצת. אבל רעשי הרקע שהונצחו במכשיר ההקלטה במהלך הראיון, ההפרעות וההסחות, הם כתבת פרופיל תמציתית בפני עצמה.
ובכן. הכלבה פְּרינצ'י, קיצור של פרינצ'יפסה, דומה לצבי ולשועל, שמגרגרת מדי פעם את שלה וגוררת אותנו לסיבוב. "היא תוצר של תנועת השלום המתנחלית-פלשתינית עוד לפני שקָמה. בת לכלבַּת מתנחלים מגבעת-הדגן ולכלב רועים פלשתיני. לפני שמונה שנים קיימנו בגבעה ישיבה של מערכת 'משיב הרוח', עם צלחת עוגיות, וכל האחים של פרינצ'י באו לעוגיות, חוץ ממנה שבאה לצוּמי, לליטוף. אמרתי, זאת שלי. מאז היא אצלנו". ובסיבוב עם הכלבה, באמצע דיבור ברומו של עולם, קפיצה של המראיין לגובה, לרומו של ענף תאנה קיבוצי, לארות מן הטעים ההררי הזה בעונה הנכונה. ללמדנו שכולנו פה קטני קומה, מראיין ומרואיין והנובח. והלאה משם פגישה על השביל עם חברת קיבוץ ותיקה ששואלת את המשורר, המכהן כיושב ראש קבוע של אספת החברים בקיבוץ, מתי תהיה אספה ויוחלט לשחרר לנו את הפנסיה מקופת הקיבוץ. ללמדנו שכוחות ההפרטה כבר כאן, בפנים, על אפו ועל חמתו של היו"ר המתולתל. וקודם, שכן שעוצר ליד הדשא של הדירה הזמנית של כהן, ומספר שנכנס לקפה אצל מחמוד בנח'לין הסמוכה, בעקבות פציעתם של בני משפחה מהכפר הערבי הזה בבקבוק תבערה בכביש לא רחוק מהקיבוץ. כהן מקנא. עד עכשיו, הוא מודה, במסגרת תנועות ארץ-שלום וירושלום, היה בכפרים הרחוקים יותר, אבל אצל השכנים הקרובים לא יצא לו. וכל הזמן טלפונים מחברים שרוצים להגיע לביקור אצל הפצועים בבית החולים, כהן כבר היה שם, ומכאלה שביקרו היום ומעדכנים על מצב התבערה והכווייה והילד השרוף המפרכס. ללמדנו.

יום שישי, 14 בספטמבר 2012

במלל-אבֶל אתעטף: חמישה שירים מתוך 'לזכר אה"ה' מאת טניסון


הנוסח העברי שלי לחמישה שירים מתוך 'לזכר אה"ה', הפואמה בת 133 השירים מאת אלפרד טניסון. 
מבוא מצורף בסוף.
מופיע היום במוסף 'ראש השנה' (שבת) של 'מקור ראשון'. כאן הוספתי את המקור האנגלי. 

5

מִלִּים לַצַּעַר לַעֲשׂוֹת
זֶה בְּעֵינַי חֲצִי אַלִּים.
כִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַמִּלִּים
חֲצִי חוֹשְׂפוֹת חֲצִי כּוֹמְסוֹת.

אַךְ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת בַּשָּׂפָה
לְלֵב וָמוֹחַ מְרוּדִים:
קִצְבָּהּ הַמַּר וְהַמַּרְדִּים
וְהַמֵּכָנִי הוּא תְּרוּפָה.

בְּמֶלֶל-אֵבֶל אֶתְעַטֵּף
כִּבְבֶגֶד גַּס מִפְּנֵי קָרָה.
אַךְ מִן הַצַּעַר הַנּוֹרָא
בִּפְנִים – רַק שֶׁמֶץ יִכָּתֵב.


יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

שמונים שנה במדבר: עם פרופ' מרדכי רוטנברג על יציאת מצרים של האוטוביוגרפיה

מאת צור ארליך. 
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג באלול תשע"ב, 31.8.2012, עמ' 32-26, בכותרת "תנ"ך בגובה המדבר".

שמונים שנים של תזזית מלאו באביב לפרופ' מרדכי רוטנברג, והנה נמצאו ברגלו רסיסי תש"ח. ועכשיו הוא מחלים בביתו בירושלים. מי שהעמיד במרכז משנתו הטיפולית וההגותית את האפשרות להלחין-מחדש – לְשַלְחֵן, כפי שהוא קורא לזה – את אירועי העבר האישי, ושהציג זה עתה בספר חדש את השִלחוּן האישי שלו לחייו הסוערים והשובבים, מצא את עצמו על שולחן הניתוחים עם פיסות מתכתיות מעברו, שחיכו 64 שנה כדי לומר לו משהו.