נתן אלתרמן, הטור השביעי, ספר שישי 1967-1957, עריכה וביאורים: דבורה גילולה, הקיבוץ המאוחד, 2005, 528 עמ'
מאת צור ארליך.
פורסם במוסף 'השבועון' בעיתון 'מקור ראשון', כ"ז בטבת תשס"ו, 27 בינואר 2006.
מאת צור ארליך.
פורסם במוסף 'השבועון' בעיתון 'מקור ראשון', כ"ז בטבת תשס"ו, 27 בינואר 2006.
עתה, משהופיע הכרך השישי והאחרון בספרי 'הטור השביעי' של נתן אלתרמן, מונחים לראשונה על מדף הספרים שלנו כל הטורים שהופיעו בטור הפובליציסטי-שירי שנשא שם זה: המפורסם שבטורים הקבועים, מסוג כלשהו, שידעה העיתונות בארץ, ובוודאי מן המשפיעים שבהם; טור שהוא, ללא עוררין, המופת לכל שירת-עיתון עברית; טור שהוליד קלאסיקות כ'מגש הכסף' ושהניב אף גילויים עיתונאים כמו חשיפת "עסק הביש". הטור הופיע בין השנים 1943 ו-1967, במידה הולכת ופוחתת של התמדה, בטור השמאלי, השביעי במספר, של עמוד 2 בגיליונות יום ו' של 'דבר', יומון ההסתדרות ומפא"י, וכבר נאמר עליו שהוא לא רק ביטא את הקונסנזוס היישובי אלא יצר אותו וניסח אותו. אלא שלעתים "קונסנזוס" זה אינו יותר מעמדת מפלגת השלטון מפא"י; ומצד שני, לעתים קרובות לא פחות הטור ביטא עמדות אופוזיציוניות שנדרש אומץ רב להעלותן ברבים.
אלתרמן עצמו עמל כמה פעמים על התקנת הטורים לספר. הוא ברר את הטובים והעמידים שבהם, ערך בהם שינויים, וסידרם בסדר שיש לו חשיבות רבה. מעשה הכינוס האחרון שלו היה ב-1962. ארבעת כרכי הטור השביעי שהופיעו במהלך השנים שאחרי מותו, מכילים את הטורים שאלתרמן בחר שלא לכלול בקבצים שערך. הכרך החדש מקיף את טורי העשור שבין 1957 לראשית 1967, והוא כולל, אפוא, את טורי 1962-1957 שאלתרמן גנז, ואת כל טורי 1967-1962, שלדברי העורכת פרופ' דבורה גילולה (בפתח כרך ה') גם אותם, עד אחד, לא התכוון לכלול במהדורה עתידית.
נראה שחוכמתו המפורסמת של אלתרמן עמדה לו גם במעשה הכינוס והסינון, משום שלכרך שלפנינו הותיר סינונו טורים שאינם מוסיפים הרבה בתוכנם על אלו שבחר המשורר לכלול בכרכים שבעריכתו. חלקם התיישנו, כפי שאלתרמן כנראה חזה כשבחר להשמיטם, ואחרים נותרו אמנם אקטואליים, אך הם מפתחים עמדות, מעניינות כשלעצמן, שהובעו בטורים המצויים כבר בכרך ב', או מאירים אותן מזווית של אירועי-שעה אחרים. המאמרים – במהלך שנות החמישים החל אלתרמן לשלב בטורו מאמרים בפרוזה, ומ-1959 ואילך כמעט כל הטורים הם כאלו – כתובים בבהירות המוסרית והרטורית האופיינית לכתיבתו הפובליציסטית המעולה של אלתרמן, ובכל זאת הם מגלמים את ימי ירידתו של הטור השביעי, בשל התכיפות המדולדלת של הופעתם ומתוך עצם היותם כתובים בפרוזה ונטולי הינף שירי.
שני הנושאים המרכזיים הנידונים בטורי שנים אלו הם היחסים עם גרמניה, וספיחי פרשת לבון. אלתרמן ביקש, כבר כשהתעורר לראשונה פולמוס ה"שילומים" בראשית שנות החמישים, להבחין בין יחסים מדיניים עם גרמניה, שנראו לו כורח המציאות, ובכללם רכישת נשק, לבין יחסי תרבות, חברה ומסחר, שהיו פסולים בעיניו. בשנות השישים ניהל קרב מאסף נוכח התמסרותם הגוברת של הישראלים לפיתוי הגרמני. בטורים אלו יש גם כיום עניין, חשיבות ואפילו תוקף, אך מי שקרא את כרך ב' של הטור השביעי אינו זקוק להם. בפרשת לבון, "עסק הביש", היה אלתרמן ממצדדיו המעטים של בן-גוריון בריבו עם צמרת מפא"י. לטורים הרבים העוסקים בפרשה זו, ולטורים רבים אחרים המופיעים בספר, יש רלבנטיות אפסית לימינו – בניגוד גמור לטורים שכתב ב'מעריב', כבר לא במסגרת 'הטור השביעי', בשלוש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, שלוש השנים האחרונות לחייו. טורים אלו, שנכתבו מתוך התעוררות נפשית רבה, נקראים היום כאילו נכתבו רק הבוקר, והם מספקים טענות בסיסיות לוויכוח הפוליטי השורר בארץ עד היום. מאמרים חשובים אלו נאספו בספר 'החוט המשולש'.
ועם זאת, הקריאה במאמרים שבכרך ו' מתגמלת, ומזכה את המעיין בתובנות מועילות. כך למשל מבהיר אלתרמן לאחר תליית אייכמן שמשמעותו העיקרית של המשפט היא דווקא זו שבהיבט הפורמלי, היבש, המשפטני של עצם קיומו: לראשונה מועבר רצח היהודים בגולה "מתחום ההיסטוריה והמחקר אל תחום הדין הפלילי". המתעניינים בחלקה המאוחר של פרשת לבון, בפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ובהקמת רפ"י (בהשתתפותו הפעילה של המשורר) ימצאו בספר חומר פולמוסי עשיר שמטבע הדברים לא מצא את מקומו בכרכים הקודמים, שהגיעו רק עד 1962.
הטורים השיריים, שהם כאמור מיעוט בספר שרובו מאמרים בפרוזה, נוטים לרטוריקה מאמרית: רחוקים, כה רחוקים, משירת העיתון המוקדמת של אלתרמן, זו שבראשית ימי 'רגעים' (טורו השירי-עיתונאי של אלתרמן שקדם ל'הטור השביעי', ושהופיע ב'הארץ' החל ב-1934) היתה מעין נוסח קליל ומקומי של שירי 'כוכבים בחוץ' הליריים שכתב באותן שנים, ושלאחר מכן, בימי השיא של ההעפלה והמאבק לעצמאות, עמדה בסימן הבלדה. רחוקים, ובכל זאת רחוקים גם מכבדות ומטרחנות, וחותרים אל השנינה המרוכזת. כך למשל הוא כותב על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהציב תנאים מופלגים לקיום בוררות סביב טענתו בדבר שחיתות ביחסי משטרה-ממשלה: "אך אף כי אין ספק שהאמת היא לפעמים פרי ריב ופרי מדון, / הלא ברור שאין בה מטיבה מידות ונימות קול של פרימדונה".
במרכזה של פרשה זו עמד מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר, כפי שמוסרת העורכת בביאורה המקיף שבסוף הספר. אלא שסהר קרוי שם, בעקביות, סחר. זוהי דוגמה למה שמאפיין את עבודת ההתקנה של הכרך: עבודה מסורה של ליקוט, עריכה, ביאור היסטורי נרחב ועימוד נוח ומרווח, ובצידה ריבוי בלתי סביר של תקלות. בפרק הביאורים נשתבש הסדר, וביאורים לרצף בן כמה וכמה טורים מופיעים לאחר הביאורים לטורים מאוחרים יותר; לו צוינו בעמודיו של פרק זה העמודים שבהם מופיעים הטורים הרלבנטיים, כפי שנעשה בחלק מהכרכים הקודמים, היתה תקלה זו נסבלת יותר. שיטת הכתיב המלא-שבמלא מכבידה ולעתים שגויה ("כולשהו", למשל), ורבות שגיאות ההקלדה ("אלרתמן", לדוגמה). ניקוד השירים נראה, במקרים נדירים אמנם, כאילו נעשה בידי תוכנת מחשב: בסוף הטור 'עם דב סדן' חורז אלתרמן "בלֹא תֵיקוּ" עם "יידחֵק הוא", אך בספר, מעשה רובוט, מנוקד "בלא תִיקוֹ". ופה ושם, בביאוריה, לא התאפקה גילולה מלגלות לנו ברמיזה עבה כמה דעתה אינה נוחה מעמדתו הפוליטית של המחבר.
על אף כל אלו, אוהבי אלתרמן וחובבי ההיסטוריה הפוליטית שלנו התעשרו בהשלמה חשובה ונאה לספרייתם.
אלתרמן עצמו עמל כמה פעמים על התקנת הטורים לספר. הוא ברר את הטובים והעמידים שבהם, ערך בהם שינויים, וסידרם בסדר שיש לו חשיבות רבה. מעשה הכינוס האחרון שלו היה ב-1962. ארבעת כרכי הטור השביעי שהופיעו במהלך השנים שאחרי מותו, מכילים את הטורים שאלתרמן בחר שלא לכלול בקבצים שערך. הכרך החדש מקיף את טורי העשור שבין 1957 לראשית 1967, והוא כולל, אפוא, את טורי 1962-1957 שאלתרמן גנז, ואת כל טורי 1967-1962, שלדברי העורכת פרופ' דבורה גילולה (בפתח כרך ה') גם אותם, עד אחד, לא התכוון לכלול במהדורה עתידית.
נראה שחוכמתו המפורסמת של אלתרמן עמדה לו גם במעשה הכינוס והסינון, משום שלכרך שלפנינו הותיר סינונו טורים שאינם מוסיפים הרבה בתוכנם על אלו שבחר המשורר לכלול בכרכים שבעריכתו. חלקם התיישנו, כפי שאלתרמן כנראה חזה כשבחר להשמיטם, ואחרים נותרו אמנם אקטואליים, אך הם מפתחים עמדות, מעניינות כשלעצמן, שהובעו בטורים המצויים כבר בכרך ב', או מאירים אותן מזווית של אירועי-שעה אחרים. המאמרים – במהלך שנות החמישים החל אלתרמן לשלב בטורו מאמרים בפרוזה, ומ-1959 ואילך כמעט כל הטורים הם כאלו – כתובים בבהירות המוסרית והרטורית האופיינית לכתיבתו הפובליציסטית המעולה של אלתרמן, ובכל זאת הם מגלמים את ימי ירידתו של הטור השביעי, בשל התכיפות המדולדלת של הופעתם ומתוך עצם היותם כתובים בפרוזה ונטולי הינף שירי.
שני הנושאים המרכזיים הנידונים בטורי שנים אלו הם היחסים עם גרמניה, וספיחי פרשת לבון. אלתרמן ביקש, כבר כשהתעורר לראשונה פולמוס ה"שילומים" בראשית שנות החמישים, להבחין בין יחסים מדיניים עם גרמניה, שנראו לו כורח המציאות, ובכללם רכישת נשק, לבין יחסי תרבות, חברה ומסחר, שהיו פסולים בעיניו. בשנות השישים ניהל קרב מאסף נוכח התמסרותם הגוברת של הישראלים לפיתוי הגרמני. בטורים אלו יש גם כיום עניין, חשיבות ואפילו תוקף, אך מי שקרא את כרך ב' של הטור השביעי אינו זקוק להם. בפרשת לבון, "עסק הביש", היה אלתרמן ממצדדיו המעטים של בן-גוריון בריבו עם צמרת מפא"י. לטורים הרבים העוסקים בפרשה זו, ולטורים רבים אחרים המופיעים בספר, יש רלבנטיות אפסית לימינו – בניגוד גמור לטורים שכתב ב'מעריב', כבר לא במסגרת 'הטור השביעי', בשלוש השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, שלוש השנים האחרונות לחייו. טורים אלו, שנכתבו מתוך התעוררות נפשית רבה, נקראים היום כאילו נכתבו רק הבוקר, והם מספקים טענות בסיסיות לוויכוח הפוליטי השורר בארץ עד היום. מאמרים חשובים אלו נאספו בספר 'החוט המשולש'.
ועם זאת, הקריאה במאמרים שבכרך ו' מתגמלת, ומזכה את המעיין בתובנות מועילות. כך למשל מבהיר אלתרמן לאחר תליית אייכמן שמשמעותו העיקרית של המשפט היא דווקא זו שבהיבט הפורמלי, היבש, המשפטני של עצם קיומו: לראשונה מועבר רצח היהודים בגולה "מתחום ההיסטוריה והמחקר אל תחום הדין הפלילי". המתעניינים בחלקה המאוחר של פרשת לבון, בפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ובהקמת רפ"י (בהשתתפותו הפעילה של המשורר) ימצאו בספר חומר פולמוסי עשיר שמטבע הדברים לא מצא את מקומו בכרכים הקודמים, שהגיעו רק עד 1962.
הטורים השיריים, שהם כאמור מיעוט בספר שרובו מאמרים בפרוזה, נוטים לרטוריקה מאמרית: רחוקים, כה רחוקים, משירת העיתון המוקדמת של אלתרמן, זו שבראשית ימי 'רגעים' (טורו השירי-עיתונאי של אלתרמן שקדם ל'הטור השביעי', ושהופיע ב'הארץ' החל ב-1934) היתה מעין נוסח קליל ומקומי של שירי 'כוכבים בחוץ' הליריים שכתב באותן שנים, ושלאחר מכן, בימי השיא של ההעפלה והמאבק לעצמאות, עמדה בסימן הבלדה. רחוקים, ובכל זאת רחוקים גם מכבדות ומטרחנות, וחותרים אל השנינה המרוכזת. כך למשל הוא כותב על פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שהציב תנאים מופלגים לקיום בוררות סביב טענתו בדבר שחיתות ביחסי משטרה-ממשלה: "אך אף כי אין ספק שהאמת היא לפעמים פרי ריב ופרי מדון, / הלא ברור שאין בה מטיבה מידות ונימות קול של פרימדונה".
במרכזה של פרשה זו עמד מפכ"ל המשטרה יחזקאל סהר, כפי שמוסרת העורכת בביאורה המקיף שבסוף הספר. אלא שסהר קרוי שם, בעקביות, סחר. זוהי דוגמה למה שמאפיין את עבודת ההתקנה של הכרך: עבודה מסורה של ליקוט, עריכה, ביאור היסטורי נרחב ועימוד נוח ומרווח, ובצידה ריבוי בלתי סביר של תקלות. בפרק הביאורים נשתבש הסדר, וביאורים לרצף בן כמה וכמה טורים מופיעים לאחר הביאורים לטורים מאוחרים יותר; לו צוינו בעמודיו של פרק זה העמודים שבהם מופיעים הטורים הרלבנטיים, כפי שנעשה בחלק מהכרכים הקודמים, היתה תקלה זו נסבלת יותר. שיטת הכתיב המלא-שבמלא מכבידה ולעתים שגויה ("כולשהו", למשל), ורבות שגיאות ההקלדה ("אלרתמן", לדוגמה). ניקוד השירים נראה, במקרים נדירים אמנם, כאילו נעשה בידי תוכנת מחשב: בסוף הטור 'עם דב סדן' חורז אלתרמן "בלֹא תֵיקוּ" עם "יידחֵק הוא", אך בספר, מעשה רובוט, מנוקד "בלא תִיקוֹ". ופה ושם, בביאוריה, לא התאפקה גילולה מלגלות לנו ברמיזה עבה כמה דעתה אינה נוחה מעמדתו הפוליטית של המחבר.
על אף כל אלו, אוהבי אלתרמן וחובבי ההיסטוריה הפוליטית שלנו התעשרו בהשלמה חשובה ונאה לספרייתם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה