יום שישי, 8 בינואר 2010

ואז קרה המגזר: כיצד מסכנת ההתמגזרות הדתית את אידיאולוגיית ארץ ישראל

מאת צור ארליך. פורסם בעיתון נקודה, גיליון כסלו תש"ע (דצמבר 2009), במסגרת המדור 'על סדר היום' שעסק בשאלה 'התפוררות הרעיון הקיבוצי – האם זה יכול לקרות גם לתנועת ההתנחלות'. כל הזכויות שמורות לצור ארליך ולעיתון נקודה.

המקצוע: זמרה. שם התלמיד: לילך ארליך. כיתה: ב'. בית הספר: באחד מיישובינו. שנת הלימודים: תש"ע.
שיר ראשון: "תודה לך ריבונו של עולם/ שבראת עולם כמעט מושלם/ ואנחנו הקטנים/ אליך אנחנו פונים.// תשלים ה' כל מחסורנו/ רחם ה' רחם עלינו/ שלח רפואה לכל המחלות/ אני מאמין שזה יכול להיות". וחמישה בתים נוספים, דומים מאוד.
שיר שני: הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.
שיר שלישי, שיר פעילות לחג הסוכות: "בשמחה רבה ידנו עסוקות/ פה ושם דפיקות בונים את הסוכות.// האב והבנים רצים מתכוננים,/ בודקים ובוחנים ארבעה מינים". פזמון חוזר: ושמחת בחגך. שני בתים נוספים, גם בהם יש במשפחה רק אבות ובנים.
שיר רביעי: "ילדים הקשיבו, שמעו דבר חשוב,/ הכניסו זאת ללב וחזרו על זה שוב./ שכּל צדיק גדול היה פעם ילד קטן/ אפילו שזה היה ממש מזמן". וגו'.
שיר חמישי, במנגינת 'שפכי כמים'. "אמא רחל, לַמדי את בתך,/ לַמדי מעלת שתיקתך./ מסרת סימנים באוזני אחותך,/ ויתרת ברצון על שמחתך.// למדיני כמוך להתגבר/ לא להשיב, לא לדבר". וכן הלאה.
אני מדפדף במחברת הזמרה של בתי הבכורה והופך להיות סבא נוסטלגי ונרגן. ודאי נמלט מפי איזה "בזמננו..." או שניים. אולי אפילו "אוי ויי" כבד. כי גם אני, לפני שנות דור, למדתי זמרה בבית ספר יסודי ביישוב שכן, בעל הרכב אוכלוסייה דומה. אבל איזה הבדל בין הדורות. בזמננו... בזמננו למדנו בשיעור זמרה את הקלאסיקה של שירי ארץ ישראל. מילים ולחן. והמילים היו מילים, לא שרבוטים ילדותיים עילגים בחריזה דקדוקית מפס ייצור חרדי. והלחן היה לחן, לא מִחזוּר להיטי חסידיסקו שחוקים. וארץ ישראל הייתה ארץ ישראל. למדנו אותם בשיעורי הזמרה, ובטיולי בית הספר שרנו אותם כולנו.
למדנו הרבה נעמי שמר, למשל. "על הדבש ועל העוקץ,/ על המר והמתוק,/ על בתנו התינוקת/ שמור אלי הטוב". "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב./ לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב". "אם בהר אחי חצבת להקים בניין חדש". "שלג על עירי". והרבה שירי מולדת משל אחרים. "בהרים כבר השמש מלהטת,/ ובעמק עוד נוצץ הטל./ אנו אוהבים אותך, מולדת,/ בשמחה, בשיר ובעמל". "בדרך לתבור הלכתי לבדי,/ מאחוריי שמעתי קול פרסה" עם תיפוף בידיים. "אם גם ראשנו שח,/ ועצב סובבנו –/ הבה ונתלקח/ מן השמחה שבנו". לילך לומדת את השירים הללו בבית. לא בבית ספרנו (או קצת כן: הנה, היום היא למדה בשיעור חברה את 'אנשים טובים' של נעמי שמר, כדי לשיר אותו בהצגה. אבל זה במקום השני. בצד. בצִלם של תוצרי תעשיית הדידקטיקה החרדית).
איך זה קרה? מדוע בתוך אותם יישובים, בתוך אותה קבוצה אידיאולוגית, הדור השני, הדור שלי, גודַל על שירי ארץ ישראל, ואילו ילדינו, הדור השלישי להתיישבות, נחשפים במקום זאת לחלופה פרימיטיבית ומגושמת תוצרת בני-ברק?
נכון: אי אפשר להתעלם מהשינוי שחל בחברה הישראלית כולה. שירי ארץ ישראל כמעט שאינם נכתבים עוד, וספק כמה מהם מכיר ילד חילוני מבית ספר ממלכתי. הקצב והרעש, הראווה וההחצנה, הגסות והמסחור, אובדן המידות ואובדן הילדוּת – כל אלו אכלו כל חלקה טובה בחברה הישראלית הכללית, ובמצב כזה אפשר להבין התכנסות תרבותית בנוסח איש לאוהליך ישראל.
אבל הדברים הללו היו נכונים, אם גם במידה מופחתת, כבר בשנות השמונים המוקדמות, שנותיי כתלמיד הכיתות הנמוכות בעפרה. ובכל זאת למדנו את השירים הללו, והכרנו אותם כנראה טוב יותר מבני גילנו החילונים. למדנו אותם כי הם היו מרחב המחייה הטבעי של מורינו. למדנו אותם כי ההתכוונְנות התרבותית בראשית ימיה של תנועת ההתיישבות החלוצית ביש"ע הייתה אל התרבות הציונית. למדנו אותם כי מורינו ידעו, ואנו ספגנו, שאנחנו נושאי הלפיד החדשים של תנועות ההגשמה הציונית, אלו שבניהן עייפו. שתרמיל מורשת הציונות הופקד בידינו.
וחשוב מכול: למדנו את שירי ארץ ישראל מפני שלא היינו חלק ממגזר. הדתיות הייתה חלק מאיתנו, לא אנחנו היינו חלק ממנה. היא הייתה מרכיב בזהות שלנו, אבל היו בזהות שלנו עוד מרכיבים ומגדירים. היינו דתיים מבחינה אמונית, מבחינת אורח חיים, מבחינה חינוכית, אפילו מבחינה סוציולוגית – אבל מבחינה תרבותית ומבחינה אידיאולוגית היינו קודם כול ציונים. נהוג לדבר על ההיפתחות של הציבור הדתי בעשור האחרון, על הכניסה שלו לתחומי חיים חדשים, על היציאה מהגטו. לדבר ולברבר ולהכביר כתבות. לפחות לגבי החברה שגדלתי בתוכה, חברת החוד של גוש אמונים בעפרה, אלו הן שטויות. לפני שלושה עשורים לא היו כל הדיבורים על תופעת יציאתם של הדתיים מהחומות התרבותיות – לא מפני שלא הייתה תופעה, אלא מפני שלא היו חומות.


*

ואז קרה המגזר.
לאו דווקא באשמתו. זה קרה לחברה הישראלית כולה. גרמה לכך, תחילה, פוליטיקת הזהויות, התפיסה כי ההשתייכות הפוליטית והאידיאולוגית צריכה להיגזר מהשתייכויות בסיסיות יותר. זו כבשה את התודעה הציבורית, וכל ישראלי היה צריך להחליט לאן הוא שייך. לאיזה שבט. הסולידריות הישראלית התפוררה לגורמים, או לפחות כך זה נתפס והתפיסה הגשימה את עצמה. עוד דבר שגרם לכך הוא תהליכי ההקצנה הפנימיים: הדתיים נעשו דתיים יותר, והחילונים נעשו חילונים יותר. איך לומר? פיסות הבד שהוסרו משולי חולצותיהן של החילוניות כדי לחשוף את בטניהן נתפרו אל שרווליהן של הדתיות וכיסו את מרפקיהן. התפשטות ההחמרה ההלכתית, ובייחוד אימוץ האיסור לשמוע את זמרתן של נשים, תרמה תרומה עצומה להסתלקות הדתיים מחיי התרבות הכלליים. אל תהליכי הפירוד הללו הצטרפה תוקפנותו השלטונית של השמאל כלפי הציבור הדתי-ימני – בבג"ץ, באוסלו, בהתנתקות. חובשי הכיפות דחקו עצמם הצדה, ואם לא עשו כך בעצמם השמאל החילוני עשה זאת בשבילם.
בכל אלה כרוך, גם כסיבה וגם כמסובב, תהליך נוסף. תהליך איחוד השסע הפוליטי עם השסע הדתי. קרי: הזיהוי שנוצר בין ימין לדתיים, ובין שמאל לחילונים (ימין ושמאל במובן המקובל של ניצים ויונים). למעשה, פירושו של התהליך הזה הוא התעצמותו של השמאל. שכן הדתיים, שהם מיעוט, היו במילא ימנים ברובם המכריע. החילונים, לעומת זאת, שהיו מחולקים בין ימין ושמאל, נדחקו בשל התהליך הזה אל השמאל. ילד חילוני שנולד כיום בישראל עובר סוציאליזציה שכולה שמאל: אינדוקטרינציה פוסט-ציונית בשיעורי האזרחות וההיסטוריה, והצפה של אידיאולוגיה אנטי לאומית, בתיבול חריף של שנאת מתנחלים, בכלי התקשורת שהם מקור המידע העיקרי שלו על העולם. התמגזרותם של הדתיים גורמת למצב הזה להיחשב לגיטימי. אם ימניות היא עניין של המגזר הדתי, החינוך הממלכתי והתקשורת הציבורית רשאים לראות את עצמם חופשיים להיות חד-צדדיים פוליטית.
ובכן, המגזר קרה, מהסיבות שתיארנו עתה בתמצית – והוא בלע את תנועת ההתיישבות ולא נודע כי באה אל קרבו. מנקודת ראות של העניין הלאומי, קשה למצוא יתרונות בתהליך הזה. ארץ ישראל הפסידה בכל ממד אפשרי. מתיישבים חרדים, ובעיקר מתיישבים מסורתיים וחילונים, נתפסים בעיני הזרם המרכזי, הממוגזר, של ההתיישבות כסרח עודף נטול ערכים – ועל ידי כך ההתיישבות נחלשת ומעמדה הציבורי מידרדר. הצביון הדתי של ההפגנות, בפרט מוזיקת הפופ החסידי שהשתלטה עליהן, סילק מהן את אחרוני המשתתפים החילונים. השנאה כלפי המתנחלים גואה, ותגאה עוד באין מפריע כל עוד המתנחלים מתעקשים לשתף פעולה עם הגדרתם כ'אחר' – כמזוהים אונטולוגית עם מגזר.
על תנועות ציוניות חלוציות מסוימות שגוועו נהוג לומר שהאידיאולוגיה שלהן הופרטה. על תנועת ההתיישבות החלוצית ביש"ע ייאמר אחרת: האידיאולוגיה שלה מוגְזְרה. כמעט כל ניסיון לפעולה דתית-חילונית מאוחדת על בסיס משותף של אהבת הארץ והגנה על ערכי הציונות נגזר עליו כיום להימוג אל תוך חיבוק דוב דתי מגזרי, ולהפוך למדורת שבט של בני עקיבא. זה קרה במידה מסוימת גם בעיתון שאני עובד בו, מקור ראשון. שלא לדבר על ערוץ 7.
בזירה הפוליטית זה קרה למפלגת האיחוד הלאומי. חזרה לימי כיתה ב' שלי, ברוח פתיחת מאמרנו זה, תספק ביטוי צלול לכך. ראו מי אכלס אז, ומי מאכלס היום, את המשבצת של מפלגת ארץ ישראל, מפלגת ההתיישבות, המפלגה המשלימה למפד"ל הניצבת מימין לה ולליכוד. בימים ההם זו הייתה תנועת 'התחייה'. ביומי האחרון בכיתה ב', ב-30 ביוני 1981, היא התמודדה לראשונה לכנסת. מפלגה חילונית עם מקום נכבד לדתיים, תחת הסיסמה "הולכים ביחד". כיום, כשבכיתה ב' לומדת בתי הבכורה, תופסת את המשבצת הזו מפלגת האיחוד הלאומי, בהנהגתה של 'תקומה' החרד"לית. מפלגה שאריה אלדד שורד בה בקושי כנציג החילוני האחרון.
האידיאולוגיה של מחנה ארץ ישראל מוגְזְרה – וההשלכות אינן רק על כוח ההשפעה שלה כלפי חוץ, אלא גם על השרידות שלה, על יכולתה לעבור לדורות הבאים, ואף על עצם מהותה. לפני ימי שְפוט המגזר, המרכיב הדתי היה מרכיב חשוב באידיאולוגיה הזו, אך לא בלעדי, ואפילו לא הכרחי. יכולתָ להיות נאמן ארץ ישראל ויהודי חילוני, ואיש לא הרים גבה. עכשיו, לעומת זאת, ארץ ישראל היא עניין לדתיים – ומכיוון שכך, גם עניין דתי. אבל אם היא עניין דתי גרידא, הרי ידוע שלא כל הפוסקים וחכמי הדת הם בעלי אותה דעה בעניין זה. אדם דתי שישתכנע שמסיבות ביטחוניות, מוסריות, מדיניות או אחרות השמאל צודק, ומפעל ההתנחלות שגוי, ימצא גם צידוקים דתיים ורבניים לכך.
זאת, אם בכלל יטרח לחפש. כי בסופו של חשבון גם הדת, במשמעותה העמוקה יותר, מבקשת את המוסרי וההגיוני. לו האמנתי שהמוסר וההיגיון עומדים בצד שמאל, הייתי עובר לשם גם אני. כמוני, אני מניח, רוב רובנו. אידיאולוגיה מדינית הנסמכת על אמונה דתית בלבד אין לה קיום בחברה הישראלית. היא תישאר עניין להוזים, לקנאים ולתימהונים. לכל היותר עניין לכַת.
בשטח, או שמא נאמר על פני השטח, זה נראה בינתיים אחרת. צאו אל המאחזים, אל היישובים הצעירים, אל המקומות הדורשים מסירות נפש, אל מוקדי ההסברה ועשיית הנפשות – וראו מה גדול כוחה של האמונה הדתית. היא, כך נראה, מנוע הבעירה היחיד כמעט המסוגל להלהיב בני נוער ולשלוח אותם אל הקור, אל השרב, ולעתים, וזאת לאו דווקא לזכותם, גם לתא המעצר. טעה מעט מרקס קשישא: הדת אינה אופיום; הדת היא קוקאין. לא סם מרדים אלא סם ממריץ. אבל כמה זמן יחזיק הלהט הזה מעמד? ובכמה בני נוער הוא אוחז? ומה יישאר ממנו לאחר שיתנפץ אל האכזבות ואל משברי האמונה שעוד נכונו לו?
מי ששם את יהבו בהמשך מגמת ההתחזקות הדתית בקרב הנוער הדתי, ותולה בו את תקוותיו הלאומיות, כדאי שיביא בחשבון גם את המגמה ההפוכה, מגמת החילון, העשויה לחזור לכוחה הישן. ולא פחות מכך, כדאי שיתעניין במתרחש אצל בני ובנות העשרים-שלושים במגזר הדתי. המכ"ם הצנוע שלי קולט שם בזמן האחרון תגובת-נגד לדיכוי המוחלט של המיניות שהונחל להם בישיבות התיכוניות ולצניעותָנות החיצונית שהונחלה להן באולפנות. אם ארץ ישראל צריכה לסמוך על להט האדיקות של הצעירים הדתיים, ארץ ישראל בסכנה.

*

שני גורמים עיקריים יקבעו את עתידה של הרוח הציונית-התיישבותית בישראל. נגדה פועל הלחץ שמנגנוני הכוח בישראל מפעילים לכיוונה. הדמוניזציה, ההסתה, ההתנכלות השלטונית והמשפטית, הלחץ הפסיכולוגי, המתקפה הרוחנית המתמדת. תהליך המגזור של המתיישבים מחזק את הלחץ הפועל נגדם שכן הוא מסמן אותם כמצורעים המצויים מחוץ למחנה.
הגורם ההפוך, הפועל לטובתה של הרוח הציונית-התיישבותית, הוא המציאות. המציאות הביטחונית והמדינית, התנהגותם של הערבים, תוצאותיהן הקשות של הנסיגות – כל אלו מזכירות שוב ושוב לציבור הישראלי, ולמתיישבים עצמם, כמה צדקו. מגזורם של המתיישבים מקשה על המציאות להשפיע על דעת הקהל, שכן הוא מעודד אדישות כלפי המתרחש מעבר לקו. מי ששואף להתכנסות מגזרית, אל יתפלא אם שוב תיגזר על מפעל ההתיישבות גזרת 'התכנסות'.
לא שאין בהתיישבות מודעות לבעיה הזו. הנה, לראשות מועצת יש"ע מונה אדם חילוני; בזכות סגולותיו האישיות המתבררות והולכות כמצוינות, אבל גם בשל התועלת התדמיתית שבכך. אולם התדמית היא רק קליפה. דרוש שינוי עומק, שינוי תודעתי. יש לבתק את החבל הכורך יחדיו עד חנק את המאבק על ארץ ישראל עם השתייכות סוציולוגית. ודאי שהאמונה הדתית עשויה להיות אחד המניעים למאבק על הארץ, אפילו מניע מרכזי – אך אסור שתשתלט עליו ותגרום לו להיות מנותק מהמציאות, ואסור שתגרום לכך שיוגבל לפלח אוכלוסייה מסוים בלבד. בשנות המאבק על העצמאות, כשדוד בן-גוריון ציפה לשינוי מקביל בתודעתם של אנשי הציונות הסוציאליסטית, להסתכלות לאומית יותר ומעמדית פחות, הוא טבע את הסיסמה 'ממעמד לעם'. מעתה אמור: ממגזר – לעם.

אין תגובות: