אלוף נעוריי: עם יצחק נוי על הכול חוץ מנוסטלגיה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', במסגרת פרויקט 'אלוף נעוריי', בכ"ג בתשרי תשע"ב, 21.10.2011, בכותרת 'מאזין ברדיו'. 

לאיש הקטן שבתוך המַקלֵט תוכנית יש לבת ולבן. לאיש הקטן הזה יש קול גדול. בקול הזה ארוג כל מה שצריך כדי להיות הקול האבהי של ילדותנו. קול סמכותי ויודע-כול אבל רך וחשוף וקשוב, קול בס שכולו אוזן, קול המתנגן אליך במין דברנות מתהססת המוצפת עד גדותיה הזדהות נרגשת של הדובר עם הנאמר. 

באתי לשמוע את הקול. לא שהקול הגדול חדל להישמע. יצחק נוי מוסיף לשדר בקול ישראל תוכניות בענייני חוץ ובענייני מדע ותוכנית שבועית של סקירת כתבי עת ותוכניות מיוחדות של דיונים לציון כך וכך שנים לאירועים היסטוריים. עד צאתו לגמלאות, לפני כשנתיים, הגיש במעורבות רגשית סוחפת, ופרו-ישראלית באופן נדיר במקומותינו, את 'השעה הבינלאומית'. אבל לשמוע אותו בשידור פרטי, מדבר רק אליך ואתה יכול לעצור ולשאול שאלות, זה בכל זאת משהו אחר. שיבה מאוחרת לחדר הילדים; בערך כמו לקבוע פגישה אישית, הפעם כמבוגר, עם סטיב אוסטין, ולחלוק איתו תובנות. לי בבית היה רדיו, לא טלוויזיה. יצחק נוי, לא סטיב אוסטין.

"אני לא אוהב ללכת בחושך", הלין אחי הגדול כשהיה קטן. "אז תשלח מכתב לרדיו", הצעתי לו, והייתי עוד יותר קטן כך שלא ידעתי למה צוחקים. הרי ילדים שמפחדים בחושך או שמציקים להם כי הם ג'ינג'ים שולחים גלויות לרדיו ויצחק נוי מרגיע אותם ואותנו ("כשאני הולך בחושך אני שורק. נסו את זה". "דוד המלך היה ג'ינג'י, אפילו יצחק רבין היה ג'ינג'י"), ואחר כך משוחח על החדשות ועל מצבנו, על הנזק שבסדרה "דאלאס-שמאלאס" ועל "הארץ הקטנטונת שאפילו את השם הקצר שלה אין מקום לכתוב בתוכה במפה", ואז מעביר אותנו לפרק הבא בתסכית, לעתים קרובות בהשתתפותו כשחקן-קול או כמחבר. יצחק נוי היה התגלמות "הרדיו", ומכאן שגם התגלמות העולם הגדול והעולם של הגדולים. אלוף נעוריי כבר אמרתי?

כשתגדל תקרא את קוו ואדיס: על המהדורה העברית של הרומאן הפולני הקלאסי

הנריק סנקביץ'; קוו ואדיס; מפולנית: אורי אורלב; מרגנית, זמורה-ביתן, 510 עמ' ועוד 29 עמודי נספח

ביקורת: צור ארליך. הופיעה בעיתון 'מקור ראשון' באביב תשס"ג, 2003

 

נהיה קצרים, כי הספר ארוך גם ככה. 'קוו ואדיס' הוא קלאסיקה. הקלאסיקה של הקלאסיקה. מהסוג שעד לא מזמן עוד יכלו להשתמש בשמו ככותרת בעיתון וכהילך חוקי בשפה. הוא גם מרתק, וכל הקלישאות בדבר הקושי להניח ספר מרתק מהיד תקפות לגביו. זהו רומאן עלילה היסטורי, שבמרכזו סיפור אהבה וברקעו רומא של הקיסר המטורף נירון ושל הנוצרים הראשונים, הנרדפים, במאה הראשונה לספירתם. יש בו מתח, יש בו דרמה, יש בו משתים גרנדיוזיים וקרבות קולוסאום ואווירה רומית אותנטית, יש בו דמויות בעלות אופי אך חסרות עומק, הוא מלמד ומשכיל וגם חווייתי – בקיצור, בונבוניירה לבני הנעורים. אבל כדאי שתקראו בו רק אם אתם מבוגרים.

אינני אומר זאת בשביל ההתחכמות. טוב, גם, אבל לא רק. בחירתה של סדרת המופת לילדים ונוער 'מרגנית' לפאר את שורותיה ב'קוו ואדיס', שנכתב בסוף המאה הי"ט כספר לנוער, לוקה בהערכת יתר לידע הכללי של מרבית נמעניה, לנכונותם לדפדף שוב ושוב בנספח המושגים, לסבלנותם לצלוח ספר בן מאות עמודים העמוס בשמות שנגמרים ב"וס" – ובעיקר לבשלותם להתמודד עם סיפור המזדהה לחלוטין עם הנוצרים והנצרות, מרומם את עקרונותיה, והופך את עורו הספרותי לכדי מטיפנות פשטנית כל אימת שהוא מגיע לנושאים הללו. רק קורא המצויד בידע היסטורי ותיאולוגי ראוי ובניסיון בקריאת ספרות אירופה יוכל להכניס לפרופורציות את הנצרנות שבספר, ובעיקר את הקטע שבו לוחצים יהודי רומא על הקיסר להשמיד את הנוצרים.

'קוו ואדיס' פועל היטב על רגשותיו של הקורא, ולכן ראוי שיקרא אותו רק מי שזוכר היטב כי מהר מאוד הוחלפו התפקידים, והדת הנוצרית-קתולית מילאה, במשנה אכזריות וטירוף ולאורך אלפיים שנה, את תפקידו של הקיסר נירון – כשקורבנותיה הם היהודים, וכשמאמיניה הפולנים, בני עמו של המחבר סנקביץ', תופסים מקום של כבוד בין הרודפים צמאי הדם. ספק אם לקוחותיה הקבועים של סדרת 'מרגנית' ניחנים במודעות הזו במידה מספקת. עורך הסדרה, יחיעם פדן, תקף לאחרונה בצדק ובאומץ במוסף 'ספרים' של 'הארץ' את הסדרה המתחרה, 'פרוזה-עשרה' של הוצאת ידיעות אחרונות, על החלטתה לפרסם את הספר 'חביבי', מאת נעמי שיהאב-ניי, משום שהוא מבוסס על נראטיב פלשתיני תעמולתי שקרי. אינו דומה ספר יסוד קלאסי כ'קוו ואדיס' לאותו 'חביבי', ובכל זאת מיטיב היה פדן לעשות לו העביר את משימת פרסומו של 'קוו ואדיס' לאגף המבוגרים בהוצאת הספרים שלו.

הסופר אורי אורלב, יליד פולין, תרגם את הספר לעברית קריאה ושוטפת, יומיומית אך הדורה דיה. הכריכה מכתירה את התרגום כ"מופתי", ואין בידי כלים לבדוק זאת וגם לא סיבה לחלוק על כך. לתרגום כזה, מופתי או לא, מוטב היה לצרף גם עריכת-תרגום מופתית, או לפחות סבירה. בין השאר, אורלב מתבלבל לעתים בין זכר ונקבה (ממש כמו נירון קיסר), והמילה "שמא" מופיעה לפחות פעמיים כ"שמה".

קריאת 'קוו ואדיס' דומה אפוא לשירות בצה"ל, אך נעימה ממנו עשרות מונים. היא ממושכת, וחשוב לעשות אותה כדי להיות אזרח טוב של העולם, אבל לא לפני גיל מסוים.