אלוף נעוריי: עם יצחק נוי על הכול חוץ מנוסטלגיה

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', במסגרת פרויקט 'אלוף נעוריי', בכ"ג בתשרי תשע"ב, 21.10.2011, בכותרת 'מאזין ברדיו'. 

לאיש הקטן שבתוך המַקלֵט תוכנית יש לבת ולבן. לאיש הקטן הזה יש קול גדול. בקול הזה ארוג כל מה שצריך כדי להיות הקול האבהי של ילדותנו. קול סמכותי ויודע-כול אבל רך וחשוף וקשוב, קול בס שכולו אוזן, קול המתנגן אליך במין דברנות מתהססת המוצפת עד גדותיה הזדהות נרגשת של הדובר עם הנאמר. 

באתי לשמוע את הקול. לא שהקול הגדול חדל להישמע. יצחק נוי מוסיף לשדר בקול ישראל תוכניות בענייני חוץ ובענייני מדע ותוכנית שבועית של סקירת כתבי עת ותוכניות מיוחדות של דיונים לציון כך וכך שנים לאירועים היסטוריים. עד צאתו לגמלאות, לפני כשנתיים, הגיש במעורבות רגשית סוחפת, ופרו-ישראלית באופן נדיר במקומותינו, את 'השעה הבינלאומית'. אבל לשמוע אותו בשידור פרטי, מדבר רק אליך ואתה יכול לעצור ולשאול שאלות, זה בכל זאת משהו אחר. שיבה מאוחרת לחדר הילדים; בערך כמו לקבוע פגישה אישית, הפעם כמבוגר, עם סטיב אוסטין, ולחלוק איתו תובנות. לי בבית היה רדיו, לא טלוויזיה. יצחק נוי, לא סטיב אוסטין.

"אני לא אוהב ללכת בחושך", הלין אחי הגדול כשהיה קטן. "אז תשלח מכתב לרדיו", הצעתי לו, והייתי עוד יותר קטן כך שלא ידעתי למה צוחקים. הרי ילדים שמפחדים בחושך או שמציקים להם כי הם ג'ינג'ים שולחים גלויות לרדיו ויצחק נוי מרגיע אותם ואותנו ("כשאני הולך בחושך אני שורק. נסו את זה". "דוד המלך היה ג'ינג'י, אפילו יצחק רבין היה ג'ינג'י"), ואחר כך משוחח על החדשות ועל מצבנו, על הנזק שבסדרה "דאלאס-שמאלאס" ועל "הארץ הקטנטונת שאפילו את השם הקצר שלה אין מקום לכתוב בתוכה במפה", ואז מעביר אותנו לפרק הבא בתסכית, לעתים קרובות בהשתתפותו כשחקן-קול או כמחבר. יצחק נוי היה התגלמות "הרדיו", ומכאן שגם התגלמות העולם הגדול והעולם של הגדולים. אלוף נעוריי כבר אמרתי?

התפללתי כמה שעות עם קול המוזיקה. כרגיל

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ט בחשוון תש"ע, 6.11.2009, במסגרת פרויקט "האזנת סתר" - כותבי המוסף מאזינים לתחנות העומדות בדרך כלל בצל.

חתיכת שליחות עיתונאית: לא להתגנב, לא להתחזות, לא להסתכן, לא לראיין, לא לנסוע, לא לנבור, לא להעז פנים, לא להתרפס לבירוקרטים, לא לזוז מהשגרה, לא לגלוש, לא לגזור ואפילו לא להדביק. פשוט לספר על החוויה הכי יומיומית שלי, ועם זאת, לעתים קרובות, גם הכי מרוממת. לספר על בוקר עם 'קול המוזיקה'. לכתוב משהו שיכול במצפון נקי להתחיל ב"קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים, הדלקתי קול המוזיקה. עוד יום חדש התחיל".

קמתי בבוקר, צחצחתי שניים, הדלקתי קול המוזיקה. עוד יום חדש התחיל. התפללתי כמה דקות, עם סידור. כרגיל. התפללתי כמה שעות עם קול המוזיקה. כרגיל. שם אני, ועוד תשעה אחוזים מציבור העונים לסקרים, פוגשים את אלוהים. לא תמיד בסידור. ודאי לא בערוצים הנקראים ערוצי הקודש. קול המוזיקה מבריש לך את הנשמה. מנענע לך את הלב. טורק אותך אל הנשגב. בסימפוניה מספר אחת של ברהמס, בקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של ראוול, בווֹקָליזה הקלילה של רחמנינוב המשודרת בזה הרגע, במיסה בסי מינור של באך, ב'ערבית לשבת' המופלאה של אברהם קפלן ש'קול המוזיקה' גילה בשנה שעברה והשמיע שוב ושוב לבקשת הקהל – באלו, ובעוד ועוד, בלבנת הספיר הזו, אנחנו פוגשים את אלוהים. ואת עצמנו, הקשים להשגה לא פחות.

אנשים עסוקים אנחנו, ואת קול המוזיקה אנחנו שומעים בעיקר תוך אכילה, תוך עבודות בית, בנסיעה, וגם בחצי אוזן תוך עבודה. וזה בהחלט חילול הקודש, אבל זה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. לא כל יצירה המשודרת שם מתאימה לתפקד כרקע. יש יצירות שאם אינך מצויד בקשב המתאים, הן מציקות ומצרצרות. יש ב'קול המוזיקה' זמנים שבהם כדאי או להקשיב בריכוז או לכבות. לא הכול מלטף את האוזן.

זה מפני שהיא התחנה היחידה בארץ המחויבת לכל סוגי המוזיקה הלא ממוסחרים – לאו דווקא מוזיקה קלאסית. קברניטי הרדיו אף ניסו בשנים האחרונות לכפות עליה את השם המתחכם 'כל המוזיקה', כדי לרמוז על כך (זה היה כשהם נחו לרגע מחרישת מזימות על סגירת התחנה). אין עוד ערוץ הנותן בית ואוויר לנשימה ליוצרים ישראלים של מוזיקה אמנותית. אין עוד תחנת רדיו המקדישה תוכניות למוזיקה עממית אותנטית מן העולם ולמוזיקה יהודית מקורית באמת. אין עוד תחנה שבה תוכל לשמוע את היצירות הארוכות, האינסטרומנטליות, של פינק פלויד. כן, פינק פלויד, להקת הרוק. קול המוזיקה אינו כדור הרגעה. ממש לא.

אבל רוב הזמן, ודאי בשעות הבוקר ולפני הצהריים, 'קול המוזיקה' יכול למלא גם את התפקיד החשוב ונטול היוקרה של טאפט קולי לאנשים עסוקים. רק לדמיין כמה תאונות דרכים, כמה עצבנות ישראלית, כמה גסות בכביש, היו נחסכים אם יותר אנשים היו שומעים 'קול המוזיקה' במקום את מכונות התופים של גלגל"צ. ואין סיבה שלא. מוזיקה קלאסית אינה עניין אליטיסטי. ברובה המכריע היא אמנם מורכבת ומעניינת ועמוקה יותר ממוסיקה מסחרית, אבל ברובה המכריע לא פחות היא גם פשוט נעימה יותר לאוזן. רק חינוך רע, של שנאה לכל מה שתווית של איכות ואליטיזם דבוקה בו, רק הפחדה והרחקה, יכולים לגרום לאנשים שגדלו בתרבות המערבית וששומעים פופ שלא לאהוב מוזיקה קלאסית – שהרי הפופ המערבי בנוי כולו על היסודות ההרמוניים הקלאסיים. בדרך כלל, מי שלא ספג את ההתניות השליליות הללו נהנה לשמוע מוסיקה קלאסית ברקע.

קול המוזיקה. כאן הקריינים הם קריינים. כאן המוזיקה היא מוזיקה. וכשאין ברירה, והמקצוע מחייב, ועליי לעבור תחנה ולשמוע יומן חדשות, אני מרגיש יותר מכל אחד אחר כמה החדשות רעות.