עוד שלישיית שירי-חודש שלי מעיתון IVRIT: חשוון, כסלו, טבת תשע"ה

 חשוון:

שָׂפָה מְרֻבַּעַת

הָעִבְרִית הִיא שָׂפָה מְרֻבַּעַת.

אִם לֹא כֻּלָּהּ – אָז רֻבָּהּ.

אֵין בָּהּ אוֹת בְּצוּרַת טַבַּעַת

אוֹ קֶשֶׁת: הַכֹּל מְרֻבָּע.

זוֹ שָׂפָה שֶׁהַכֹּל יָשָׁר בָּהּ.

בְּאוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס לְפָחוֹת.

בְּכָל אוֹת צְלָעוֹת יֵשׁ אַרְבַּע.

כֻּלָּן קֻפְסָאוֹת נְפוּחוֹת.

בְּ-א' וְ-צ' אָמְנָם יֵשׁ שִׁפּוּעַ,

אַךְ זֶה לֹא קוֹרֶה עוֹד הַרְבֵּה.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אוֹת שֶׁאֵינֶנָּה רִבּוּעַ

יֵשׁ לָהּ צוּרַת מַלְבֵּן.

אֶפְשָׁר כַּמּוּבָן לָקַחַת

אֶת זֶה כְּמוֹ עֹנֶשׁ אוֹ חוֹב –

אֲבָל לָמָּה לִכְעוֹס? הֲרֵי כָּכָה

גַּם נִרְאִים אֲנָשִׁים בָּרְחוֹב:

אֲנָשִׁים מְכַסִּים גַּבּוֹת עִם

מִשְׁקָפַיִם מְרֻבָּעִים.

לְחֶלְקָם זֶה נוֹתֵן פַּרְצוּף רוֹבּוֹטִי,

לְחֶלְקָם זֶה בֶּאֱמֶת מַתְאִים.

וּבַיָּד כָּל אֶחָד מַחְזִיק לוּחַ

מְרֻבָּע בְּצוּרַת מַלְבֵּן,

וְעוֹשֶׂה אִתּוֹ מָה? – זֶה תָּלוּי, אַךְ

אוֹמְרִים שֶׁהוּא גַּם מְטַלְפֵּן.

צְאוּ לָרְחוֹב, הִסְתַּכְּלוּ בַּשֶּׁטַח,

אֵיךְ נִרְאִים הַשָּׁבִים-וְעוֹבְרִים.

הָעִבְרִית מְרֻבַּעַת, בֶּטַח,

אֲבָל כָּכָה הֵם גַּם הָעִבְרִים.

טור שירת-העיתון עובר מ"מקור ראשון" ל"מידה"

טור השירה/פזמונאות האקטואלית שלי התפרסם ב"מקור ראשון" מדי שבוע, במשך יותר משש-עשרה שנה. נהגתי בדרך כלל שלא להעלותו כאן, וגם לא בפייסבוק, כדי שתהיה לכם עוד סיבה לקנות מקור ראשון. הופעתו שם הייתה פרי החלטה לא שגרתית ולא מובנת מאליה של העורכים לדורותיהם, ובפרט עמנואל שילה שבזמנו הטור נוסד, לתת במה לז'אנר שעיתונים אחרים ועורכים אחרים תופסים כמיושן, ולתת לז'אנר הזה הזדמנות להוכיח שהוא יודע להתחדש. כעת אומצה במקור ראשון הדעה הרווחת יותר כלפי סוגה זו, ואולי היא דעה נכונה, מי יודע.
מעתה יעלה הטור מדי יום חמישי, ובמקרים מיוחדים גם בימים אחרים, בעיתון המקוון "מידה". כך תוכלו אתם, הגולשים ברשת, לקרוא אותו חינם ובקלות; אך כמובן אין זה אומר שלא כדאי לכם לקנות מקור ראשון, הגדוש בכל טוב. תודה לאתר מידה, ולבית "אל הפרט" וקרן תקוה, על הבמה החדשה ועל האומץ.
הנה קישורית לאתר "מידה". ולרגל המעבר החגיגי (זה גם יום ההולדת שלי, אגב. שלשום עברי, מחר לועזי), הנה גם הטור הכלל-לא-חגיגי במלואו.

רוֹאִים לָהּ

הִיא לְהֶפֶךְ, הִיא לְמַטָּה, הַלָּטִינָה.
הִיא בַּחֵצִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁל הַכַּדּוּר.
הֵם עוֹמְדִים שָׁם עַל הָרֹאשׁ, בְּאַרְגֶּנְטִינָה,
וְהַחֹרֶף שָׁם קֵיצִי. זֶה הַסִּדּוּר.

הִיא לְהֶפֶךְ, וְלָכֵן הַכֹּל מוּבָן:
הַלָּבָן שָׁחוֹר וְהַשָּׁחוֹר לָבָן.
הַתּוֹבֵעַ מְחֻסָּל בְּיוֹם עָבֹת
וְהַכֶּרֶם כְּבָר מִזְּמַן לֹא שֶׁל נָבוֹת.

הִיא לְהֶפֶךְ, אַךְ וַדַּאי שֶׁיֵּשׁ לָהּ דֶּרֶךְ.
בְּדַרְכָּהּ הַהֲפוּכָה הִיא מְסֻדֶּרֶת.
מִשְׁמְרוֹת הַמַּהְפֵּכָה שָׁלְחוּ סַדְרָן
שֶׁיַּסְדִּיר בָּהּ אֶת הַצֶּדֶק שֶׁל אִירָאן.

אַרְגֶּנְטִינָה אַנְטִיתֵזָה נֹסַח הֵגֶל.
שָׁם יוֹרְדִים לָרֹאשׁ אֲבָל עוֹלִים לָרֶגֶל.
תַּפְקִידָם שֶׁל הַלִּבּוּן וְהַמֶּחְקָר
לְהַלְבִּין שָׁחוֹר וּלְהַרְתִּיחַ קַר.

תַּפְקִידוֹ שֶׁל הַשִּׁלְטוֹן לִמְרֹחַ פֶּשַׁע.
כִּי הָפוּךְ שָׁם. כְּמוֹ שֶׁשֵּׁשׁ הָפוּךְ הוּא תֵּשַׁע.
כָּכָה זֶה כְּשֶׁחִזְבָּאלְלָה יוֹשֵׁב בַּסְּפָר
וּכְשֶׁאַייכְמַן טֶרֶם שָׁב אֶל הֶעָפָר.

כְּשֶׁהַצֶּדֶק בָּהּ רָצוּחַ בָּאַמְבַּטְיָה
בְּיָדֶיהָ שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת דֶּמוֹקְרַטְיָה
וְדָמָהּ שֶׁל הָאֱמֶת שׁוֹתֵת שָׁפוּךְ
תִּסְלְחוּ לָהּ – זֶה פָּשׁוּט עוֹלָם הָפוּךְ.

זֶה דָּבָר שֶׁרַק הַיֶּלֶד עוֹד יוֹדֵעַ,
עַד לַיּוֹם שֶׁהוּא מַשְׂכִּיל דַּיּוֹ לִשְׁקֹל:
הִיא עוֹמֶדֶת עַל רֹאשָׁהּ וְעַל יָדֶיהָ –
וְרוֹאִים לָהּ.
אוֹי, רוֹאִים לָהּ אֶת הַכֹּל.

שיפוט מהיר 21: חמש נפשות, שנות החמישים והחמשה של הפרטיטורה

המהדורה ה-21 של מדורי "שיפוט מהיר" הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ביום שישי האחרון, כ"ה בטבת תשע"ה, 16.1.2015. נסקרו הספרים 'חמש נפשות' מאת יותם טולוב, 'בעד החלון' מאת לאה ברק ו'מסע מוזיקלי בעקבות שופנהאואר' מאת מיכל זמורה-כהן.

אליזבת איננה - וגם מוד מאחרת בנשף

נפש הוורד
ציור מאת ג'ון ויליאם ווטרהאוס (1908)
בעקבות "בואי לגינה, מוד"

עוד יסופר איך גילה המו"ל-מתרגם העצמאי שי סנדיק (ההוא מג'יין אוסטן) בלונדון את הספר החדש "אליזבת איננה" רגע לפני שהפך למגפה בבריטניה, ואיך כבר בשבועות אלו הוא מוציא לאור את המהדורה העברית בתרגומו. מה שאני יכול להוסיף בנוגע לַפּלא סנדיק נוגע לפיינשמקריותו הברוכה. 

את עלילת הספר, העוסק באישה ושמה מוד המאבדת את זיכרונה, מלווה שיר ששיננה בילדותה, שיר ידוע למדי בתרבות האנגלית - "בואי לגינה, מוֹד" (Come into the garden, Maud) הלקוח ממונודרמת הענק השירית של אלפרד טניסון "מוד" (Maud). זהו סיפור דרמטי על אהבה, נוסח המאה ה-19 הרומנטית, ויש בו אפילו דו-קרב. שורות אחדות מהשיר נשזרות לאורך הספר. שי החליט שראוי לתת לקורא הישראלי את השיר המלא ולא רק את השורות. 

הוא פנה אליי שאתרגם את השיר הארוך הזה, והוא אפילו נמנה עם המעטים הגורסים ש"יש שכר למשוררים" ולמתרגמי שירה אמנותית והציע תגמול מכובד על העבודה. לו בחר לשבץ בתרגום רק את השורות המצוטטות, זה באמת לא היה עניין גדול לתרגם אותן. העניין הגדול הוא בתרגומן בתוך השיר המלא, מפני שכפי שתראו בכל בית בשיר חוזר צמד חרוזים אחד שלוש או ארבע פעמים. כך שאי אפשר סתם לתרגם שורה אלא צריך למצוא קודם את  החרוז שיתאים לכל השורות החורזות איתה במקור. בגלל יופיו המוזיקלי של השיר במקור נשארתי נאמן גם למתכונת המשקלית הגמישה אך המתוכננת-היטב שלו. 

שי מדווח שמחברת הספר, אמה הִילי, התרגשה לשמוע שבמהדורה העברית יזכו הקוראים גם לנספח ובו תרגומו המלא של השיר. הנה הוא. ואחריו המקור. את היצירה "מוד" כולה תוכלו לקרוא כאן. 

אלפרד טניסון

בואי לגינה, מוד

(מתוך המונודרמה השירית 'מוד')

מאנגלית: צור ארליך

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

עֲטַלֵּף הַלֵּיל עָף אֱלֵי שַׁחַר.

בּוֹאִי לַגִּנָּה, מוֹד;

אֲנִי כָּאן לְבַדִּי בַּשַּׁעַר.

יַעְרָה מְעָרָה פֹּה רֵיחָהּ שֶׁנַּחְמֹד

וּבֹשֶׂם וְרָדִים עַל כָּל שַׁעַל.

כִּי צַפְרִיר כְּבָר פּוֹזֵז בַּזָּהָב,

וְכוֹכַב הָאַהֲבָה הַגָּבוֹהַּ

מַחְוִיר בָּאוֹר אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב

עַל מִטַּת שְׁמֵי נַרְקִיס וָבֹהַק.

בְּאוֹר הַחַמָּה אֲשֶׁר הִיא תֹּאהַב,

הָלוֹךְ וְהַחְוֵר וְגָווֹעַ.

כָּל הַלַּיְלָה שָׁמְעוּ שִׂיחֵי הַוֶּרֶד

תֹּף וְכִנּוֹר וְחָלִיל,

וּתְרִיסִים בַּיַּסְמִין, בִּסְחַרְחֹרֶת גּוֹבֶרֶת,

רָקְדוּ לְקֶצֶב הַצְּלִיל –

עַד שֶׁקֶט צָנַח עִם בַּת שַׁחַר חִוֶּרֶת

וְעִגּוּל הַיָּרֵחַ הִצְלִיל.

לַשּׁוֹשָׁן אָמַרְתִּי, "יֵשׁ רַק אֶחָד

שֶׁלִּבָּהּ בֶּאֱמֶת מְבַקֵּשׁ.

מָתַי הָרוֹקְדִים יַשְׁאִירוּהָ לְבַד?

הִתִּישָׁהּ הַמָּחוֹל הָעִקֵּשׁ".

כְּבָר חֲצִי-הַיָּרֵחַ בָּאֹפֶק אָבַד,

וְהַיּוֹם כְּבָר חֲצִי-מַדְלִיק אֵשׁ;

וְחַלָּשׁ עַל חוֹלוֹת, אַךְ עֲלֵי דְּרָכִים חַד,

הֵד גַּלְגַּל מִתְרַחֵק נוֹקֵשׁ.

אָמַרְתִּי לַוֶּרֶד, "שְׁעַת לַיְלָה עוֹבֶרֶת

בְּיַיִן וּבְשִׁיר הִלּוּלִי.

הוֹי, אַבִּיר אַהֲבוֹת, אַנְחָתְךָ לֵב שׁוֹבֶרֶת

בַּנֶּשֶׁף הַזֶּה הַלֵּילִי,

אַךְ שֶׁלְּךָ לֹא תִּהְיֶה הִיא", נִשְׁבַּעְתִּי לַוֶּרֶד,

"רַק שֶׁלִּי, לָנֶצַח שֶׁלִּי".

וְנֶפֶשׁ הַוֶּרֶד קָלְחָה אֶל עוֹרְקַי

כְּשֶׁהָלְמוּ נְגִינוֹת בַּנֶּשֶׁף.

מוּל אֲגַם הַגִּנָּה קַדְתִּי עֵת אֲרֻכָּה

כִּי פַּלְגֵּך בִּזְרִימָה מְכֻנֶּפֶת

רָן מִמֶּנּוּ לָאָחוּ, וּמִמֶּנּוּ רָגַע

לַחֻרְשָׁה, אֲחוֹתֵנוּ בְּנֶפֶשׁ;

מֵהָאָחוּ שֶׁבּוֹ אַתְּ יֶשְׁנֵךְ כְּשֶׁאֵינֵךְ,

כִּי רוֹכֵן בּוֹ הָרוּחַ הָרַךְ

וּמַצִּיב פִּרְחֵי סֶגֶל כְּחֻלִּים כְּעֵינֵךְ

עַל עֲדִי-עֲקֵבוֹת שֶׁדָּרַכְתְּ –

אֶל חֻרְשַׁת מִפְגָּשֵׁינוּ, עֶדְנִי וְעֶדְנֵךְ

בַּמִּסְתּוֹר שֶׁבַּקָּרַחַת.

לִבְלוּבֵי הַלָּבָן בַּשִּׁיטָה הַצְּנוּמָה

לֹא נִרְעֲדוּ וְלֹא שָׁחוּ.

פְּרִיחָה חֲלָבִית עִרְסְלָה אֶת עַצְמָהּ,

מַרְגָּנִית נִמְנְמָה בָּאָחוּ.

רַק עֵינוֹ שֶׁל הַוֶּרֶד לֹא נֶעֱצְמָה,

רַק פִּרְחֵי הַשּׁוֹשָׁן לֹא נָחוּ,

כִּי אֶת מָה שֶׁהִבְטַחְתְּ הֵם נָצְרוּ בַּצָּמָא,

וּבִכְיָם אֶל הַשַּׁחַר – לָךְ הוּא.

מַלְכַּת בְּנוֹת הַוֶּרֶד אֲשֶׁר בַּגַּנִּים,

חָדְלוּ הַמְּחוֹלוֹת; מָה לָךְ שָׁם?

בּוֹאִי בַּמֶּשִׁי, בִּבְרַק הַפְּנִינִים,

מַלְכָּה בַּת וְרָדִים וְשׁוֹשָׁן;

זִרְחִי בְּתַלְתַּל וּבְזֹהַר פָּנִים,

שַׁמְּשִׁי לַפְּרָחִים שִׁמְשָׁם.

אָז בַּשַּׁעַר צָנְחָה דִּמְעַת

שְׁעוֹנִית כְּמַעְיָן מְפַכֶּה.

הִיא בָּאָה, יוֹנַת-תַּמַּת-

לְבָבִי, אוֹר חַיַּי. הַאֶזְכֶּה?

קוֹרֵא וֶרֶד אָדֹם: "הִיא כְּבָר פֹּה כִּמְעַט".

"בְּאִחוּר", וֶרֶד צַח מְבַכֶּה.

הַנּוּרִית מַסְכִּיתָה: "אֲנִי שׁוֹמַעַת";

הַשּׁוֹשָׁן סָח: "אֲנִי מְחַכֶּה".

הִיא בָּאָה, חֶלְקִי, אוֹצָרִי;

הִלּוּכָהּ רְחִיפַת אָמָּן.

יִשְׁמְעֶנָּה לִבִּי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ בֶּעָפָר נִטְמַן;

יִשְׁמְעֶנָּה בְּשָׂרִי וְיַמְרִיא

גַּם לוּ מֵת זֶה עִדָּן וּזְמַן;

לְרַגְלֶיהָ יָקוּם וְיָחִיל עֲפָרִי

וְיִפְרַח בְּגוֹנֵי אַרְגָּמָן.

כל המעלים - מעלים לו בקודש: על דוח עוני ודוח בלוני

בתזמון לגמרי מקרי, מתפרסם דוח-עוני שלישי בתוך שבועיים. הנה מה שכתבתי בחורף שעבר על עוד דוח מסוג זה.

על אדוה ועל העוקץ

שיפוט מהיר 20: על שלושה ספרי ביכורים

במדורי "שיפוט מהיר" המופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 23) - על שלושה ספרי ביכורים חדשים: "הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני" מאת צדוק צמח; "טיול שנתי" מאת ענב שור-דיעי; ו"אופקים מתנגשים" מאת ר"ג אולדברג.

 

הציור האחרון של ג'אקופו מאסיני

צדוק צמח, עם עובד (ספריה לעם), 166 עמ'

 איפה היית כל הזמן, צדוק צמח? כתבתָ מחזות, שעלו על במות נכבדות ואפילו זכו בפרסים; אבל את כישרון התיאור המילולי שלך, את הססגוניות החסכונית הזו שלך שרק בסיפורת יש לה מקום להתגדר בו –  מדוע כלאת מאיתנו את אלה ב-47 שנות חייך הראשונות?

שישה סיפורים ונובלות כרך צמח בספר ביכוריו, וההתגלגלות מהאחד לבא אחריו נעשית במתכונת התוכנית 'תיאוריית הקשר'; את גילוי הקשר בין סיפור לסיפור נשאיר לקורא, שיצרף זאת לשאר עינוגיו. הספר בנוי גם ככריך: ראשונה ואחרונה נובֶלות המתרחשות בחו"ל, ובתווך ארבעה סיפורים קצרים יותר שגיבורי כולם (וגם גיבור הנובלה האחרונה) הם בני עדות המזרח לגוניהן: עיראקים, צפון-אפריקנים ותימנייה. אין זו עובדה שולית, וגם לא רק מכשיר להצדקת הצבעים העזים והאקזוטיים-לעתים של העלילות. שכן יש בסיפורים התמודדות מודעת ומקורית, נקייה מסטריאוטיפים מחד גיסא ומלוחמנות עדתית מאידך גיסא, עם סוגיות כגון המסורתיות והמשפחה המסורתית, העוני, רגשי הנחיתות העדתיים ואף פרשת ילדי תימן.

ועדיין, אלה הם נושאי המשנה. בלב כל סיפור נמצאת דרמה, נמצא קונפליקט כלל-אנושי. בושה ואשמה, ושוב בושה ושוב אשמה, יחסה של החברה לחריג ולנכה, התמודדות עם אובדנים משפחתיים למיניהם. וראשונה לכולם נובלה נדירה ביופייה, שהספר כולו קרוי על שמה, על צייר רנסאנסי גוסס ופורץ-דרך-בפוטנציה, דמות בדיונית, שבמקום הציור הגאוני שתכנן קיבלנו את הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י.

כישרונו הדרמטי של צמח, ומומחיותו ביצירת מתח רגשי ופורקן רגשי, אולי בולטים יותר בסיפורים הבאים אחריה; אולם נובלה פותחת זו מיטיבה מכולן להציג את יפי כתיבתו. ושמא כך יאה לסיפור שנושאו אמנות הרנסאנס.

מבחנה של סדרת פרוזה, מבחנה של הוצאת ספרים המפרסמת ספרי מקור, איננו בקלפי האס שהיא מחזיקה, בסופרים המוכרים והוותיקים שהצליחה לשמור בשורותיה; כאן זה בעיקר עניין של כסף. מבחנה הגדול הוא באיכותם של סופרי הביכורים שהיא משכילה לברור וטורחת להשקיע בהם, השקעה שבטווח הקצר אינה תמיד משתלמת. שוב ושוב (וידגים זאת 'להציל את מוצרט' של רפאל ירושלמי מהאביב האחרון), 'ספרייה לעם' מצטיינת במבחן הזה.

עשה את זה חדש: תרגומים לתרגומים מאת עזרא פאונד

עזרא פאונד, מבחר כתבים  - אוסף מרשים ביותר הופיע לאחרונה בעריכתו וביזמותו של יהודה ויזן. למדור תרגומי-התרגומים המופיע שם תרגמתי שני תרגומים של פאונד, תחת ההנחיה שניסח, ואשר מתנוססת בראש המדור הזה בספר: Make it new. 

רומא

מקור לטיני: ויטאלֶה איש פָּלֶרְמוֹ

מלטינית לצרפתית: ז'וֹאשן די בֶּלֵה (1522–1560)

מצרפתית לאנגלית: עזרא פאונד

מאנגלית לעברית: צור ארליך

 Troica Roma resurges 

– פְּרוֹפֶּרְטְיוּס

הוֹי, זָר הַבָּא לָרִאשׁוֹנָה לְרוֹמָא

וְלֹא מוֹצֵא בָּהּ שֶׁמֶץ רוֹמָאוּת;

קְשָׁתוֹת בְּלוּיוֹת, טִירוֹת פְּרוּמוֹת מַהוּת –

רַק שְׁמָהּ נִשְׁאַר. לֹא רוֹם וְלֹא אָרוֹמָה.

מה היה נשאר לה אלמלא השנאה: דוד (ניאו) בוחבוט על שירת הגזע של עדי קיסר

ושוב אני שמח לארח פה רשימת ביקורת-ספרות חשובה מאוד בגרסתה המלאה והלא מודפסת. הפעם רשות הדיבור לדוד (ניאו) בוחבוט.

עדי קיסר, "שחור על גבי שחור", 144 עמודים, הוצאת גרילה תרבות.
סקירה: דוד (ניאו) בוחבוט
גרסה ערוכה, ממותנת, מרוככת ומקוצרת מופיעה באתר "הארץ", ותידפס בעיתון זה במוסף "ספרים" בעוד שלושה ימים.

"כי מה זה להקריא שירה אם לא / לפתוח רגליים / לחרבן באמצע הרחוב / לצעוק על מישהו שעוקף אותך בתור / להעמיד סירים על הגז ולשרוף את האוכל". מתוך: "אני לא יודעת להקריא שירה", השיר שפותח את ספרה הראשון של מייסדת "ערס פואטיקה", המשוררת עדי קיסר.
השורות הללו משקפות את אופיים של כלל השירים בספר. באיכות המחשבה, בכישורי הביטוי, ובלשון שבה שלטת הגסות.

כל כך קרים: דורי מנור על השירה האימג'יסטית ועל תרגומה בידי שמעון זנדבנק

ברשותו של המשורר, המתרגם והעורך דורי מנור, אני מפרסם כאן את הנוסח המקורי, המלא, של מאמרו שפורסם אתמול ב"הארץ". בעיניי זהו מאמר חשוב המבהיר בעיות יסוד בתולדות השירה הישראלית.
לקריאת המאמר כפי שפורסם בעיתון: http://www.haaretz.co.il/literatu…/poetry/.premium-1.2501090

מרחץ דמים במזרקה - על "התשוקה והשמש"

סקירה: דורי מנור

הופיע בגרסה מקוצרת: הארץ, י"ג בכסלו תשע"ה, 5.12.2014

שיפוט מהיר 19: תגובת שרשרת

בגיליון 19 של שיפוט מהיר - על 'ריאקציה' מאת משה פינטו, על ספרים חדשים בהוצאת פרדס, ועל כתב העת 'בגלל'. המדור הופיע בו' בכסלו תשע"ה, 28.11.2014, במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 23.

חוק הג'ונגל: על "ככה זה עובד" מאת עוזי זק

ככה זה עובד

עוזי זק

אפיק, 2014, 295 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בי"ד בחשוון תשע"ה, 7.11.2015, עמ' 19.

 

משעשע יהיה לקנות את הספר הזה דווקא בסטימצקי או בצומת. על העטיפה דף לבן וזך נסדק כהיסדק צבע בקיר, ותחתיו מבצבץ הדבר האמיתי – שטר של מאתיים שקלים, שז"ר האדמדם, זה שבקרוב יוחלף באלתרמן כחלחל (למען האמת שניהם משוררים מפא"ניקים, אז מה הרעש הגדול). ובפנים, בדפי הספר, סיפור השתלטות הלווייתנים הגדולים, חותכי המחירים וחותכי שכר הסופרים, על שוק הספרים בישראל.

אלה לא בדיוק סטימצקי ולא בדיוק צומת, אלא צמד עסיסי יותר, דמיוני, דואופול של שתי חברות יריבות בגלוי השותפות לקרטל מתואם סמוי. והסיפור איננו סיפורו המדויק של השוק הישראלי הפרוע, מהקמת צומת עד חוק הספרים, אלא קריקטורה שלו ושל משוגותיו הציניות בדמות גיבור אחד, אודי בן-צבי, המספר את הסיפור בגוף ראשון: כריש בכישוריו הכספיים, צלופח בכישוריו החברתיים, דג רקק ביחסו לספרות – היוזם בעצמו, בשרשרת מרהיבה של יוזמות ותחמנויות, את רוב משוגותיו של משק הספרים בישראל כפי שהכרנוהו, עד שההיבריס שלו ויצירי כפיו קמים עליו לחסלו ונעשים כמוהו. 

שיר משמר: איך גילינו את נזיר הספרות אלון מלצר

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 36-32.

שש-עשרה שנה שאלון מֶלְצֶר כולו עם הראש במים, באקווריום של התנתקות. אנשים עם כישרון כמו שלו, ודאי אנשים עם כישרון פחוּת משלו, דוחפים את עצמם ברשתות החברתיות, בתקשורת, בהשקות, בהתחככויות, להיות תמיד עם הראש מעל למים, להיות נוכחים. לא הוא. כמו דג מים סוף באקווריום – האקווריום הוא הדימוי שלו עצמו להיאטמותו מרצון – הוא מפיק יופי, יופי לשם יופי, מלטש עד כאב וברק את שורותיו הקצובות, המצלצלות, וכולו במים. בדממה. פנינים אחדות מלפני עשור ומעלה מבצבצות בפורומים רשתיים נידחים, וזהו. הוא באקווריום, ובבודקֶה.

מלצר, עילוי של שירה עברית, מגשים עד תום את אידיאל הפרישות המשוררית. הוא אינו מפיק מכישרונו לא פרסום, לא פרסים, לא פרסטיז'ה, וגם לא פרנסה. בימים תמצאו אותו בביתן השומר בבית ספר בחולון או בכניסה לפארק מים בעיר. משם לחמוֹ. בלילות תמצאוהו בדירת חדר נזירית בקומת קרקע בעיר, אחוז קדחת של קריאה וכתיבה. שש-עשרה שנים עברו מאז פרסם את ספרו השני, הגיח לראיון טלוויזיוני נשכח בתוכנית בוקר, וגזר על עצמו אקווריום. שם הוא מטפח את ספר הענק שלו, ספרו השלישי, ובמרכזו הרומאן-בשירים 'משה' על משה רבנו.

חשבנו, דוד פילאווין ואני, שאנחנו מושים אותו מהמים. הרי הוא כה שמח כשהתקשרנו אליו וכשנסענו אליו לחולון, כה שמח לראות שמישהו גילה אותו בכוח שיריו. כה שמח לשתף ולספר. אבל יש לו תוכניות אחרות. "הביקור שלכם ייתן לי כוח לעוד כמה שנים טובות של שקט", אמר. "אולי עוד שש-עשרה". בעיניו זו מין גזירת גורל, אבל הוא מטפח אותה כמיתוס פרטי. 

געגועיי לפרובלמטיקה: עם גל אורן על מה שקצת לפני המאה העשרים וגיל עשרים

מאת צור ארליך. מופיע  היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 37-34, בכותרת "הגל החדש". השאלה שלהלן היא אכן פסקת הפתיחה של הכתבה בגרסתה המקורית.

- עזוב שנייה את תומאס מאן. אתה בקושי בן 23, עם שובל של פרסים מדעיים מאחוריך, עם מסות פרי עטך על ספרות אירופה במוספים נחשבים בגיל 18, עם יַלדוּת לא בדיוק ברמת-השרון. איך זה להיות עילוי?

"הביטוי הזה רחוק מאוד מהמציאות", ממהר תופעת הטבע גל אורן לענות. "עילוי. מה אני אמור להגיד על זה?"

שיפוט מהיר 18: אידיאולוגיה בספרות

היום במדורי "שיפוט מהיר", במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' (עמ' 22): על "לשיר בשפת הכוכבים", מאת זיוה שמיר, "בית בגליל" מאת יאיר גרבוז ו"תיקוני שואה" מאת חן ישראל קלינמן.

מאב עד רשת ובחזרה: עוד שלושה שירי IVRIT

כמדי שלושה חודשים / הנה שלושת שירי החודש החדשים / העולים כסדרם כגבינה עלי טוסט / בירחון האולפן מבית ג'רוסלם פוסט / הלא הוא עיתון החמד IVRIT / שעורכת בחן ד"ר ילוב שרית / והפעם אב, אלול ותשרי / ואשרי הקורא בהם ואשרי / הקורא הסולח לי הכתבן / שהם טיפה קשים; יהיה קל בחשוון.