גבולות הגזירה: קווים לדמותו של הפיצול הרצוי בציונות הדתית

מאת צור ארליך

הופיע בכתב העת 'דעות', גיליון 46, אדר תש"ע (מארס 2010), במסגרת הפרויקט "ציונות דתית אחת? - ההתפצלות הפנימית בציבור הדתי-לאומי".

פיצול הציונות הדתית לשני זרמים, חרדי-לאומי ודתי-מודרני, הוא מחויב המציאות – והוא גם בלתי מציאותי.

הפיצול מחויב המציאות – כי הוא הדרך היחידה לחלץ את האופציה הדתית-מודרנית מהמעמד המשתרך והמתנצל שלה, ולהציבה כמתחרה שוות משקל לאופציה החרדית-לאומית.

הפיצול מחויב המציאות – כי אני ושכמותי איננו מוכנים להיות מזוהים עם קבוצה שרבניה פוסקים, בין השאר, שאסור לאדם לומר לארוסתו שהוא אוהב אותה. כי איננו יכולים עוד לשלוח את בנינו למוסדות המאמללים אותם ברגשי אשמה איומים על כך שהם, כטבעם של נערים, מאוננים. כי קַצנו בהסתפחות לקבוצה הדוחה בבוז את תרבות המערב ואת התרבות הישראלית, שאנחנו חלק ממנה. כי איננו מסוגלים לסבול עוד את הבדלנות המגזרית הדתית, הנגרמת בהשפעת הזרם התורני והזרם החרדי-לאומי, ואנו נחרדים לראות את פירותיה: את הסחף שמאלה בציבור החילוני, שנוצר מהמגזור הדתי של ערכי ארץ ישראל.

ולבסוף, הפיצול מחויב המציאות גם מפני שבלעדיו לא ישתחרר החלק המתון בציונות הדתית מההיצמדות המוחלטת לאורתודוכסיה, ולא ייגמל מהאשליה ששינויים 'מלמטה' יובילו מתישהו לשינויים בהלכה.

ועם כל זה, הפיצול הוא בלתי מציאותי. כי אמנם הקבוצות הקוטביות שבקצות המחנה הדתי-ציוני אינן יכולות לדור עוד במחיצה אחת, אבל בתווך שביניהן יש רצף. לא כל דתי-תורני הוא חרדי-לאומי, ולא כל מזרוחניק הוא דתי-מודרני. סימון קו הפרדה במקום כלשהו באמצע הקשת הציונית-דתית הוא חיתוך בבשר החי. ייתכן אמנם, תיאורטית, תרחיש של התנתקות חד-צדדית של הדתיים המודרניים: הכרזה של מסה קריטית מקרב הדמויות הבולטות בציבור הזה שהם אינם רואים עוד את עצמם כחלק מ'המגזר'. אולם צעד כזה פירושו יהיה כנראה ויתור על כל זרמי הביניים בציונות הדתית, והפקרתם לידי החרד"לים.

הפיצול בלתי מציאותי גם מפני שהוא מנוגד לכיוון ההיסטוריה. החברה הישראלית כולה עוברת מפיצול מחנאי לרצף. מסטקאטו ללגאטו. הקטגוריות דתי וחילוני מיטשטשות, וביניהן נוצרים אזורי מפורזים ואזורים משותפים. הממדים מגדירי-הזהות מתרבים. דווקא עכשיו, כשהמרובע חרדים-דתיים-מסורתיים-חילונים מאבד מעוקצן של זוויותיו, הכרזה שמרובע זה הוא מחומש תהיה מוזרה ומיותרת.

אז מה עושים עם הפיצול הזה, מחויב המציאות והבלתי מציאותי? מקטינים את ממדיו, כך שיענה על צורכי המציאות אך יהיה אפשרי. לא פיצול אפוא, אלא פיצול בעצימות נמוכה. פיצול שאין בו ניתוץ גמור של המסגרת הציונית-דתית, אך יש בו הכרזה שהמסגרת הזו אינה המסגרת המחייבת היחידה, אלא היא מעגל-זהות אחד. מעגל אחד מרבים, שיש ביניהם חפיפה חלקית, ושאדם עשוי להשתייך לכמה מהם גם יחד. לא פיצול, אלא השתחררות מבוקרת והשתלבות בתהליך שבירת המגירות העובר על קשת הזהויות הדתיות בחברה הישראלית. הדתי-המודרני יתייחס לחברו החרדי-הלאומי כפי שהוא מתייחס, למשל, לחברו המסורתי: הוא יחוש כלפיו קרבת דעים מסוימת, אבל לא מחויבות מחנאית.

זאת, מהבחינה הפסיכולוגית. ברמה המוֹסדית, דמותו הרצויה של הפיצול היא קיום מסגרות מקבילות, חלופיות, בתחומים רלבנטיים. באילו תחומים? כלל אצבע: מסגרות שאינן יכולות להכיל דתיים וחרדים יחדיו, סביר שלא תוכלנה להכיל יחדיו גם דתי-מודרני וחרד"לי; שכן ברוב השאלות היומיומיות החרד"לי קרוב לחרדי יותר מלדתי המודרני. בראש ובראשונה מדובר כמובן במערכת החינוך, ובמידה מסוימת גם בבתי הכנסת. אבל מדובר גם בעולם התרבות והיצירה, על כל מוסדותיו. שחרור מהדרישות שמציגים הזרמים התורניים-פלוס יסיר את המחנק מעולם היצירה הדתי, ויאפשר סוף סוף לנשים ולגברים בתחומי המוזיקה ואמנויות הבמה לפעול יחדיו וזה לעיני זה ולעיני הציבור כולו, בראש זקוף ובלי התנצלויות.

דינמיקה של פיצול מבוקר, של הכרזת עצמאות בידי הזרם המודרני, תכריח כנראה גם את תנועת בני עקיבא להחליט לאן פניה. מוטב שתפנה אל המחנה המודרני, שכן המחנה החרד"לי פיצל אותה כבר מזמן בהקמת תנועת 'אריאל', ואין זה ראוי שהתנועה שמחנה זה פרש ממנה תיפול לידיו. אולם גם הליכה רשמית של בני עקיבא אל הזרם החרד"לי תצמיח טובה: הזרם הדתי-מודרני יקים תנועת נוער חדשה משלו, או ישדרג את הצופים הדתיים המונים היום עשרה גדודים (סניפים) בלבד, או יעורר לחיים חדשים תנועות נוער אידיאולוגיות קיימות, לא דתיות אך לא חילוניות במפגיע, כגון בית"ר.

את הדוגמה הזו, בית"ר, בחרתי במתכוון. רוב הציבור הדתי-מודרני לגווניו הוא ימני בדעותיו המדיניות, ועובדה זו טעונה הדגשה כאשר דנים בקווים אפשריים לפיצול. אמנם, להבדיל מהמחנה החרד"לי, במחנה זה יש תומכי שמאל – אבל הם מיעוט. במחקרו של חנן מוזס על עמדות בציונות הדתית, 32 אחוזים מהנסקרים זיהו עצמם כדתיים מודרניים או ליברליים, ועוד 45 אחוזים הגדירו עצמם דתיים לאומיים (ולא תורניים או חרדים-לאומיים). לעומת זאת, משנתבקשו להגדיר עצמם על פני הקשת הפוליטית, רק כ-5 אחוזים מהנסקרים הגדירו עצמם שמאל. שיעור ה'שמאלנים' אמנם עלה ככל שהזהות הדתית הייתה ליברלית יותר, אך בכל הקבוצות הוא מיעוט.

הסיבה למתאם בין הליברליות הדתית של קבוצה לבין גודלו של המיעוט השמאלני בתוכה אינה עקרונית, אלא הסתברותית. ככל שקבוצה דתית היא ליברלית יותר, היא מושפעת יותר מהמתרחש בחוץ, ולכן ההתפלגות הפוליטית בתוכה דומה יותר לזו שבכלל החברה הישראלית. נוסף על כך, אדם הרואה עצמו ליברלי מבחינה דתית עשוי לאמץ עמדות המכונות ליברליות גם בתחום המדיני – ולהפך. אולם מבחינה עניינית הקשר בין שמאל מדיני וליברליות קלוש. במציאות שלאחר מלחמת אוסלו ונפילת עזה בידי חמאס, אדם המצדד בהקמת מדינה פלסטינית, קרי בהצבת הקו הקדמי של איראן, חיזבאללה ואל-קאעידה בירושלים ובפאתי נתב"ג, איננו אדם מוסרי יותר או ליברלי יותר. במקרה הטוב הוא פתי או מנותק מהמציאות, ובמקרה הרע הוא אדם לא מוסרי ולא ליברלי המעדיף את טובת אויביו העריצים הפונדמנטליסטים על פני חייהם של בני עמו.

זיהוי של המחנה הדתי המתון עם השמאל יהיה אם כן אסונו של מחנה זה, מספרית ומוּסרית כאחד. מי שחושב לסמן כך את קווי ההפרדה החדשים בתוך הציונות הדתית, גוזר כליה על התקווה לבסס מחנה דתי-מודרני בעל השפעה. הוא מגרש ממנו, מראש, את רוב בניינו ומניינו הפוטנציאליים. המחלוקת המוסרית שלי עם השמאל, כמו גם המחלוקת המוסרית שלי עם זוועת 'תג המחיר' של הימין הקיצוני, עמוקה הרבה יותר מהמחלוקת שלי עם הזרם התורני והחרדי-לאומי; אולם בדיון הנוגע לאורחות חיים, לחינוך, להשתייכות קהילתית ולזהות, היא מרכזית פחות. כשם שהחברה החילונית אינה מתפצלת למגזר ימני ולמגזר שמאלני, כך אין הצדקה לפצל על פי קווים אלה את החברה הדתית.

המונחים ימין-שמאל אמנם נוחים וקליטים, אך שימוש בהם לצורך אבחנה בין מרכיבי הציונות הדתית יוצר בלבול ומקנה יתרון לא הוגן למחנה התורני, בשל המותג 'ימין' שהוא מקבל. הדיון הגורלי על התבקעותה של הציונות הדתית מתחיל עכשיו, והנה הצעה ראשונה לסדר: הבה נוותר על מונחים אלה.