השליחות הרגה את המשורר: על גיליון של 'דימוי' וספר של אהרן קומם

חוה פנחס כהן (עורכת); דימוי, גיליון 23; מעלה, 88 עמ'

אהרן קומם; שלשלת שירה – על שירה ומשוררים; אוניברסיטת בן-גוריון, 366+46 עמ'

ביקורת: צור ארליך.

הופיעה ב'מקור ראשון' באביב תשס"ד, 2004.

כיצד משפיעים אירועי הזמן על משוררים ויצירותיהם? כיצד מעצבים משוררים מציאות פוליטית? מתי ייאמר על משורר המקדיש למשימה זו את עטו שהוא בוגד בייעודו השירי? שני פרסומי-מאסף חדשים מנסים לענות על השאלות הללו. האחד, גיליונו החדש של כתב העת 'דימוי', מוכרז כגיליון-נושא על "ספרות ואקטואליה", אך רובו עוסק בספרות נטו ורחוק מן האקטואליה. השני, 'שלשלת שירה', שבו אגד פרופ' אהרן קומם בשלשלת אחת מאמרים שחיבר במשך העשורים האחרונים על משוררים עבריים, אינו מכריז על עצמו כעוסק בממשק ספרות-אקטואליה או ספרות-פוליטיקה, ובוחן את השירה העברית מפנים רבות אחרות, אך השאלות שבהן פתחנו עוברות בו כלייט-מוטיב, או מוטב, פשוט, כשלשלת.

דבר העורכת ב'דימוי' מוכתר כך: "על ספרות ואקטואליה". ומה אומרת העורכת-המשוררת על ספרות ואקטואליה? היא תוקפת את אלו המבקשים שירה שבה "הכל פוליטי", ומוסיפה: "אבל בבית הזה – כתב עת לספרות, אמנות ותרבות יהודית – הכל תרבות, והחברתי כמו הפוליטי חייבים להיות נצפים ומוגדרים במונחים של תרבות". היא גם מדווחת על ערב עיון בנושא ספרות ואקטואליה שערך כתב העת, ושלושת הדוברים בערב הזה אף כיבדו את הגיליון בשירים משלהם; אלא שהשירים הללו רחוקים מן האקטואלי והציבורי, ובאינטימיות הגלומה בהם הם כמו מתריסים כנגד כל דיבור ספרותי בענייני השעה והציבור.

לא שהגיליון בלתי רלבנטי; החומרים ב'דימוי' הם עכשוויים מאוד, נוגעים מאוד, וניכר שהם נבחרו היטב. בין השירים המופיעים בו יצוינו עיבודים פרשניים-דרשניים-נגינתיים של אדמיאל קוסמן לשירי אהבה של אבן גבירול, ושירים מבריקים ומחורזים, במסורת השנינה המוכרת מדן פגיס למשל, מאת רבקה מרים. דן מירון מנסה, כמעט מפַתֶה, להשיב אל אורות ההתעניינות הציבורית את הפרוזה של חיים הזז, ויניב חג'בי מברר את היחסים בין גוף ושפה, בין (ברית-) מִילָה ומִלָּה.

השגיאות הרבות שבגיליון מוסיפות לו עניין, בשל מוטרפותן של כמה מהן. כיצד, למשל, השתרבב שמו של המזרחן יגאל כרמון, הנמנה אמנם עם המצוטטים הרבים במסתו של מרדכי שלו, לרשימת הכותבים שבגב הגיליון? איך קרה שאיש לא הבחין שהמילים "וראה עוד להלן" נדפסו כאילו הן חלק בלתי נפרד משיר מצוטט? ומדוע אין מפיקים לקח מגיליונות קודמים וממשיכים, כפי הנראה, לסמוך על מחשב שינקד את השירים, וידייק אמנם בדגשים ובמפיקים אך ינקד מילים כאילו היו מילים אחרות, ואף יהפוך מילים מנקבה לזכר – ואבוי, דווקא בשיר מאת העורכת?

את האקטואליה המובטחת מספקים 'שני שירים ממג'דל שמס' מאת רמי סערי, מסה קצרה משל נעים עריידי על השינוי שמבטא הרומאן 'הכלה המשחררת' בהשקפתו של א"ב יהושע על ערביי ישראל, אך בעיקר מסתו של מרדכי שלֵו, שהיא עיבוד והרחבה למסה שפרסם בהמשכים ב'הארץ' לרגל 60 שנה ל'שמחת עניים' של אלתרמן ושנה למאורעות תשס"א. שלו מכנה אותה "טֶלֶמַסָּה": מסה הנכתבת ומתפרסמת בהמשכים, תוך התייחסות לאירועים שאירעו בין פרסום לפרסום והתפלמסות עם תגובות לפרקים הקודמים. ומה יותר "ספרות ואקטואליה" מטלמסה שכזו?

תוכני המסה אקטואליים אפילו יותר מצורתה. 'שמחת עניים' מנסחת בדרך מופלאה וחידתית את האתוס הציוני של אמצע המאה הקודמת, בהעלותה על נס את ערכי הנאמנות, הרעות וקדושת חיי היומיום והעבודה הגוברים על המוות ועל הרוע המוחלט שעמד באותם ימים להכחיד את היישוב היהודי בארץ. במסה קודמת טען שלו כי שתי הדמויות שבמרכז היצירה, המת והרעיה (שמכונה גם "בתי", ושלֵו מקבל את המונח הזה כפשוטו), מגלמות את היהדות ואת בתה הציונות, וצאצא המפגש ביניהן, מפגש של גילוי עריות, הוא הצבר. שמחת העניים של הצברים, הששון שהופך לאסון, חוזרת מאז בכל דור ודור: ההכרזה על המדינה הולידה מלחמה; הניצחון בששת הימים הוליד את שקר 'הכיבוש' של השמאל; ואוסלו הוליד את מלחמת אוסלו. גם את 'סיפור על אהבה וחושך', ספרו האוטוביוגרפי של הצבר האולטימטיבי והאוסלואיד האולטימטיבי עמוס עוז, שלֵו מוצא, בביטחון עצמי המופרז מעט האופייני למסה כולה, כסיפור לידת-גיבור שבמרכזו גילוי עריות.

אגב אורחא מציין שלו כי אלתרמן בגד בייעודו המשוררי כשפנה לכתיבת מאמרים פובליציסטיים. לדידו של אהרן קומם ב'שלשלת שירה', הבגידה הזו אירעה לאלתרמן הרבה קודם לכן, ודווקא באותה 'שמחת עניים' – ספרו השני. אלתרמן נענה אז לתביעות השעה והציבור, והחל להקדיש גם את שירתו הלירית לשאלות הזמן. קומם מונה את נקודות הכשל של 'שמחת עניים', ובראשן היעדר אחדות רעיונית שמקורו בקושי של אלתרמן להיענות למודל שכפה על עצמו ולוותר על האני השירי האמיתי שלו. כבר ב'כוכבים בחוץ' הכיר אלתרמן בצער רב בצורך להיפרד משירת הפרט שלו לטובת צורכי הכלל: המיתוס החשוב ביותר שיוצר אלתרמן בספר, להערכתו של קומם, הוא מיתוס האחים, ה"נולדתי לפניך תאומים": האח החולמני, בעל הטבע הלירי, האמנותי והכֵּן, נרצח בידי אחיו המעשי והרציונלי. ועוד: כבר בספר זה מוקדשת חטיבה שלמה לבניין הציוני, שלדעתו המנומקת היטב של קומם היא החטיבה החלשה בספר. זהו, אגב, אחד מייחודיו המצודדים של 'שלשלת שירה': הנכונות לשפוט, להעריך, ואף להוכיח – ולא, כנהוג, להבליע את השיפוט האישי בתוך אמירות פסוודו-עובדתיות.

התמודדותם של משוררים מרכזיים עם המהלך שעשו מן הפרטי אל הציבורי, מן האמנות לשם אמנות אל הנבואה והשליחות, היא אחד מהצירים המרכזיים העוברים לאורך ספרו הקָריא והמענג של קומם. בראש המשוררים הללו – ביאליק, אמיר גלבוע, וכאמור אלתרמן. בחירתם של ביאליק ואלתרמן בכתיבה שיש בה מן המנהיגות נבחנת בהיבט נוסף, בפרק על תופעה שלדברי קומם היא ייחודית לשירה העברית בתקופה מסוימת: יחסים של הערכה וקרבה בין משורר מרכזי לבין מנהיג מדיני חשוב. המדובר בצמדים ביאליק ואחד העם, ואלתרמן ובן-גוריון. כפי שקומם מראה, ובניגוד לדעות נפוצות ומשמיצות, המשוררים שמרו היטב על עצמאותם, וחלקו בקול רם על המנהיגים דווקא בצומתי הכרעה חשובים.

חובבי השירה העברית שאינם סובלים מאלרגיה למונחים מקצועיים ייהנו מכל פרקיו המגוונים של הספר; אך כמה וכמה מהם יעניינו גם כאלו שאינם רגילים לעיין בספרי מחקר הספרות. כזה הוא הפרק הנפלא על קינותיו של דוד, המוצא מִתְאָם בין איכותן הספרותית וכנותן הרגשית. כזה הוא גם פרק הדן בדרך שבה הפך שירה של חנה סנש 'הליכה לקיסריה', או 'אלי אלי', לשיר עם ולתפילה חילונית. בקריאתו של קומם, השיר מבטא תפישה פנתיאיסטית, כלומר רואה את האלוהות כמתגלמת בטבע, בעולם ובאדם – תפישה הצצה ועולה בפרקים רבים בספרו של קומם, משום שלדעתו היא אפיינה את רוב המשוררים העבריים המרכזים במחצית הראשונה של המאה העשרים.

קומם מבקש לדייק בקריאה: סנש כתבה "אלי, שלא ייגמר לעולם: החול והים...", ולא "שלא ייגמרו לעולם", ולכן החול, הים, רשרוש המים, ברק השמיים ותפילת האדם – כולם הם האל עצמו, והוא אשר לא ייגמר לעולם. אפשר להקשות מעט על היתלותו של קומם בלשונה של סנש, משום שהוא עצמו כותב שסנש, עולה חדשה, שגתה פה ושם בעברית בשיריה.

בהמשך המאמר הקצרצר מראה קומם כיצד המשיך השיר להיכתב כשהלחין אותו דוד זהבי. זהבי הוא האחראי לא רק למנגינה רבת העוצמה, אלא גם להכפלת המילה 'אלי', על כל ההקשרים העולים מכך, וכן להפיכתו של השיר, בדרך מוסיקלית, לשיר מחזורי – באופן הממחיש את "שלא ייגמר לעולם". קומם, ואינני יודע אם כותב אחר כלשהו, לא התייחס לכך שהלחן המרגש של זהבי כולל, כמדומה, ציטוט ממארש האבל ב'הרואיקה' של בטהובן.

שַלשלת, כותב קומם, נבחנת בחוליותיה החלשות – והשירה העברית, לדבריו, עומדת במבחן, ודור לדור הפליא להביע אומר. אולם בפרק האחרון מצביע קומם על החוליה החלשה. פרק זה דן ב"מעמדה של השירה לקראת האלף השלישי" – הוא נכתב ב-1990 – ומתריע בלשון חריפה על ירידתה של השירה העברית בדור שבו יש יותר כותבי שירה מקוראי שירה, דור שמרד כביכול בכבליה הצורניים של השירה כמשקל וחרוז אך למעשה ביטל את השירה עצמה, דור שקצרה סבלנותו מלהתייחד עם השירה הלירית שבעיני קומם היא הנשגבת והמעמיקה שבאמנויות כולן. קומם מתקומם כמובן על הטלוויזיה, אך גם על הטלפון, משום ששיחה בטלפון אינה מתירה רגעים של שתיקה ולכן לא אפשרית בה שיחת עומק. לו כתב קומם את הפרק סמוך למועד צאת הספר, בימים של מסרים סלולריים שלעומתם שיחת טלפון היא שיחת נפש, שהם מאידך גם ימי השיבה אל השירה החרוזה, היה אולי כותב אותו אחרת. אך הוא בחר להדפיסו כפי שהוא, וכנראה סיבתו עמו.