משורר הימין אייכּה: על שירה פוליטית ועל שירה בימין

מאת צור ארליך. הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בכ"ו באדר תשס"ד, 19.3.2004.

"במשך שנות קיום המדינה לא קם אף משורר חדש שתפישת עולמו ימנית", כותב ד"ר יוחאי אופנהיימר בפתח ספרו החדש 'הזכות הגדולה לומר לא' (הוצאת מאגנס). זהו הספר המקיף ביותר עד כה הסוקר את השירה הפוליטית שנכתבה לאורך שנותיה של מדינת ישראל. הספרות, כותב אופנהיימר, היא הראשונה לנסח רגישויות המתפתחות בחברה הישראלית, והיא היתה הראשונה להכין את הקרקע לקראת המהפכה הפוסט-ציונית, שנים לפני שזו כבשה את הציבור. השירה, יש להוסיף, היא החיישן הרגיש ביותר ומהיר התגובה ביותר בספרות. מכאן ערכה וכוחה של השירה הפוליטית, וגם של מחקרה.

נטייתו השמאלית של אופנהיימר עצמו ניכרת בספרי השירה שפרסם, ובמידת מה גם בין דפי הספר הזה, שבתשתיתו תיאוריות ניאו-מרקסיסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות. באחרית הדבר כותב אופנהיימר, לאור השירים שניתח בספרו, כי התרבות הפוליטית של הימין בישראל מתבטאת בהתעלמות מן המציאות ובהתמסרות לחזונות לא-ריאליים. במבט ראשון יש בכך כדי לקומם, מפני שהתיאור הזה הולם את משיחיות אוסלו הרבה יותר מאשר את מתנגדיה; ובכל זאת זהו תיאור שאפשר לקבל בהתחשב בכך ששני משוררי הימין שנסקרים בספר הם אורי צבי גרינברג בעל החזון הלאומי-דתי ויונתן רטוש הכנעני. פרשנותו של הספר לשיריהם הפוליטיים של משוררים מימין ומשמאל היא בדרך כלל הוגנת ועניינית.

מדוע לדעתך אין משוררים בימין מאז מותם של רטוש וגרינברג? זה נובע ממשהו מהותי בשירה? או אולי בימין?

אופנהיימר: "אני משער שמי שעסוק במצוות יישוב ארץ ישראל בתנאים הנוכחיים רחוק מהצורך האמנותי, אולי גם מהבידוד שהאמנות מחייבת, ומהיכולת לבטא עמדה ביקורתית פנימית שנובעת מרגישות אנושית ללא כחל ושרק. מבחינה תרבותית אינני בטוח שישנו חזון או בעל חזון שעשוי ליצור שירה ימנית, ובלי חזון, שבכוחו ניתן להעלים עין מהמציאות, איך אפשר לחשוב על שירה כזאת?

"היום קשה לגבש חזון טוטלי כמו אלו של אצ"ג ורטוש. קח בחשבון ששני החזונות הללו התגבשו לפני קום המדינה, אף שהם מוחזרו שוב ושוב לאחר מכן. הימין לטעמי נתון בסתירה עצמית: מצד אחד מה שנותר ממנו הוא שרידי חזון שאינם אלא סיסמאות חבוטות. מצד שני הוא ויתר על הרגישות האנושית והאינדיבידואליסטית שבלעדיה אין לחשוב על שירה, וכמובן לא על הזכות לומר לא, זכות הצעקה".

משורר אחר הנסקר בספר, שגם שירתו שלו התגבשה לפני קום המדינה, הוא נתן אלתרמן. אלתרמן זוהה עם תנועת העבודה, ואופנהיימר משבץ אותו, בצדק, במרכז המפה הפוליטית הציונית. אולם האתוס שיצר אלתרמן בשירתו, עוד הרבה לפני שעמד בראש 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה', הוא למעשה זה המדריך את הזרם המרכזי של הימין האידיאולוגי בישראל של זמננו. הקריאה הצמודה שקורא אופנהיימר את אלתרמן מעלה משורר בעל גישה ממלכתית, אם גם ביקורתית לעתים, ואתוס שעיקרו ערכי ציונות מגשימה, התיישבות ובנייה, ערכים של משפחה, של רעות ושל הקרבה, וגישה הומניסטית הסולדת ממלחמות מיותרות ומהתעמרות בבני עמים אחרים, אך אינה מעמידה בספק את זכותו של העם היהודי על ארצו.

אופנהיימר חולק באוזניי על ניסיוני לקשר בין כל אלו ובין הימין המתיישב. "אלתרמן לא ייחס קדושה לארץ וניסה לשמור על שיח ליברלי, הומניסטי", הוא אומר. "גישתו היתה פרגמטיסטית למרות נטייתו לנסח ערכים לאומיים ולהעניק להם ממד של מיתוס. גם רגישותו כלפי הערבים, שהודחקה לאחר 1967, היתה ניסיון להיראות הומניסט, לפחות בעיני עצמו. וצורך זה שייך בסופו של דבר לאתוס של ההתיישבות מתקופת היישוב, לא לאתוס המתנחלים שלאחר 67'".

ב

שתי השאלות הללו, מקומה של השירה בציבור הימני או הדתי ומקומו של נתן אלתרמן כמשורר פוליטי, עומדות במרכז שני חיבורים של דרור אֵידָר. אידר, חוקר ספרות, הוא גם מוסיקאי המֵריץ מופע שבמרכזו שירי אלתרמן שהלחין. עבודת הדוקטורט שסיים לאחרונה נדרשת לשירה הישראלית הדתית, ואילו ספרו החדש 'אלתרמן – בודלר, פאריס – תל-אביב' (הוצאת כרמל) בוחן את שירתו הלירית האורבנית של אלתרמן בספרו 'כוכבים בחוץ' וקורא אותה כשירה אידיאולוגית-ציונית של בניין הארץ.

דרור, יש שירה בימין?

"אם אתה מתכוון למשורר שיעלה על הכתב את חזונו של הימין הישראלי, על מפעל ההתיישבות, ההקרבה, החלוצים החדשים, דחייתו בידי המרכז ההגמוני – אינני איש בשורה: אין משוררים כאלה, בכל אופן בעלי ערך. הימין בישראל לא השכיל לרתום את כוחותיו האינטלקטואליים למאמץ אמנותי רציני".

איך זה קרה?

"רוב האמנים בימין פועלים, כך זה נראה לפחות, מתוך בועתם הפרטית. אין ניסיון להתחרות באמת עם המפעל האמנותי של השמאל הישראלי. הקולות הבודדים שכן נשמעים מתעלמים בהתנשאות פרובינציאלית מהשיח האמנותי הקיים בישראל, או שאינם דוברים את שפתו. עם זאת, יש ניצנים להתעוררות עתידית. אבל ה'אשם' הוא גם בציבור המכונה ימני. הוא צורך בכמויות יצירות החותרות תחת אושיות היסוד של חייו, וכמעט לא קיימת אצלו דרישה ליצירות אמנותיות הבאות מתוך עולמו".

זאת באשר למשוררים ש"יעלו על הכתב את חזונו של הימין", כדברי אידר. אולם משוררים בעלי דעות ימניות או תושבי יש"ע ישנם כידוע לא מעטים. אידר: "הבולטת בהם היא חוה פנחס-כהן, שלטעמי היא כיום המשוררת הטובה והמקורית ביותר בארץ. אבל חוה, כעוד יוצרים כמותה, הבינה היטב את המחיר שהיה עליה לשלם לוּ הזדהתה בגלוי עם העולם שממנו באה. משום כך מתמוססת השקפת עולמה המדינית בשיריה. זו בחירתה ואני מבין אותה. אגב, ראה למשל את מי אימצו אנשי 'משיב הרוח' לאביהם הרוחני, ותקבל שמץ של מושג מדוע הניסיון להוליד משוררי ימין נותר בגדר קוריוז בלבד".

אופנהיימר טוען שאין שירה בימין מפני שהימין ויתר על הרגישות האנושית.

"מה הקשר? מי קבע שרגישות זה לתת לפלשתינים הגדרה עצמית? אנחנו לא צריכים להצטדק על כך שיכולה להיות אצלנו אמנות. חוץ מזה, אמנות טובה יכולה לבוא מכל עמדה פוליטית. שיסביר לי איך זה שכל הסופרים הגדולים היו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה – אלתרמן, אצ"ג, עגנון, הזז".

אפשר לראות את אלתרמן, איש מפא"י, כמשורר ימין במושגי זמננו?

"השקפת עולמו, כפי שהביע אותה כבר בספרו הראשון 'כוכבים בחוץ', היתה ממקמת אותו היום הרחק מימין לליכוד. נתן זך וחבריו תקפו את אלתרמן בשנות החמישים על רקע אסתטי, אך כיום אפשר להבין שברגישות המשורר שלו קלט זך כבר אז שאלתרמן מייצג השקפת עולם שונה מהותית, ואף צוררת, לזו שלו. אלתרמן הביא לידי ביטוי מרשים את עולם המדרשים, הזוהר, משוררי ספרד, החסידות והציונות. הקמת תל-אביב, ולאחר מכן ייסוד המדינה, היו בעבורו מאורעות מכוננים בתולדות האומה בפרספקטיבה היסטורית ודתית. בלשונו של זך ניתן לומר ש'פה קבור הכלב', שכן 'עצם העניין' אצל אלתרמן היה יהודי, על סך המשמעויות ההיסטוריות והדתיות של מושג זה".

ג

לקרב על אלתרמן חשיבות סמלית רבה. המלחמה היא לא רק לאיזה מחנה "שייך" גדול המשוררים העבריים, אלא גם מיהו ממשיכו ויורשו של האתוס שעל פיו וסביבו קמה המדינה, האתוס האלתרמני. בגיליון האחרון של 'עלי שיח', כתב העת של הוצאת הקיבוץ המאוחד, סקרה החוקרת זיוה שמיר ארבע תדמיות כוזבות ומסולפות, לדבריה, שציירו לאלתרמן ולשיריו חוקרים ממחנות שונים, מהדתי ועד הפוסט-ציוני, שחלקם ניסו לנכס לעצמם את המשורר באמצעות פרשנות מעוותת לשיריו. בין אלו מזכירה שמיר את אופנהיימר, ואת קריאתו ב'שירים על ארץ הנגב', אולם קריאתו זו נראית סבירה ובלתי מסלפת.

ספרו העבה של אופנהיימר עוסק כמובן גם במשוררים נוספים. כאמור, אלו מהם שפעלו בשנות השבעים והשמונים מצויים כולם במרחב שבין שמאל ושמאל-קיצוני. מרתק במיוחד הפרק על אבות ישורון. ישורון היה חלוץ השירה המזדהה עם הפליטים הפלשתינים. כבר בשנות החמישים כתב על הדמיון כביכול בין סבלם לסבלו של היהודי בגלות, וזכה לקיתונות של לעג וביקורת. והנה, דווקא כאשר הפכה עמדה זו לעמדה השלטת בקרב המשוררים, נסוג ממנה ישורון, ואף הסתייג בשירתו מהמשוררים שתקפו את הממשלה בימי מלחמת לבנון. ישורון, ציוני שמאלי בהשקפתו, לא יכול כנראה לסבול את ההקצנה החריפה של עמיתיו משוררי השמאל, ובראשם יצחק לאור עם דימויי עלילות הדם המחרידים שלו.

אך מהי, בעצם, שירה פוליטית? ספריהם של אופנהיימר ושל אידר שותפים להגדרה המרחיבה שהם נותנים למושג. שניהם מערערים על האבחנה שהנחתה חוקרים קודמים, כמו דן מירון וחנן חבר, שלפיה שירה פוליטית היא רק זו שעמדתה חתרנית ואופוזיציונית, ואילו שירה המבטאת עמדה הגמונית היא 'רק' "שירה אידיאולוגית". אופנהיימר, כמו גם אידר, רואה כשירה פוליטית כל שירה המביעה עמדה בסוגיה שנויה במחלוקת העומדת על הפרק, גם אם זו עמדת הרוב. הדבר מאפשר לו לכלול בספרו את הדיון החשוב בשירתו של אלתרמן, ובכלל זה בשירי 'הטור השביעי'.