משה גרנות; שיחת גברים על נשים; ירון גולן, 161 עמ'
ביקורת: צור ארליך. פורסמה ב'מקור ראשון' בי"ט באב תשס"ד, 6.8.2004.
'שיחת גברים על נשים' נפל עלי בזמן. ארבעה מילואימניקים יושבים בו בעמדת תצפית בגבול לבנון וממלאים את השטחים המתים של הזמן בשיחות של גבר אל גבר. ממש כמוני וכמו חבריי למילואים בעת שקראתי את הספר. המילואים, מפלטה האחרון של הגבריות הישראלית, הם בשביל הרביעייה שבספר הזדמנות לפתוח את הלב איש אל רעהו ולברר היטב עניין המצוי בעת המילואים רחוק מן העין: הנשים. מה נשים רוצות, מה אנחנו רוצים מהן, מיהו באמת המין החזק ואיך אפשר להמשיך לשאת את משא היותך גבר בעידן הפוסט-פמיניסטי – כלומר היותך מוחזק, עד שיוכח אחרת, כחצי-אנס, גס, מסוקס ולא מנומס.
להבדיל מגיבורי הספר, במילואים שלי התוודעתי מקרוב לסימני גסיסתה של תרבות המילואים הגברית: יחידת החיילים הסדירים שאיישה עמדות תצפית סמוכות לשלנו, וקרביות לא פחות, כללה חיילים וחיילות כאחד. מה עושים נערה ונער, לובשי חול וחגור וכבדי נעליים, במשך שש שעות בעמדת שמירה מבודדת שבה נמצאים רק שניהם, ושבה אסור עליהם כל עיסוק העשוי לסייע בהעברת הזמן, כקריאה והאזנה לרדיו? שאלה שיכולה בהחלט לשמש מגש כסף לשיחה גברית צפופה של חיילי מילואים מרתקת בעמדה המצויה מרחק קילומטרים אחדים.
המילואימניקים שבספר, לעומת זאת, לא נתקלו מקרוב בעמיתים ממין נקבה, ובכל זאת חדירתן של נשים אל המקדש הגברי, השירות הצבאי בצה"ל, היא אחד מהנושאים הרבים הנידונים בשיחותיהם. הארבעה מתמודדים עם הפמיניזם (שהם אוהדים) ועם הפמיניזם הרדיקלי, האנטי-גברי והשוויוני-בכל-מחיר (שהם אוהדים הרבה פחות), חושפים פרקים נסתרים מניסיון חייהם בעולמנו זה שהמין בו אינו אחד, ומשחררים מעטו של המחבר ד"ר משה גרנות, שברא אותם, גם הרבה עובדות מספרות המחקר, מהעיתונות ומהשכלתו הספרותית הרחבה – עובדות המאירות מעט את עולמן של הנשים ואת הדרך שבה עיצבו אותו הגברים לאורך הדורות.
אך מושאן של שיחות הגברים הללו הוא, בסופו של דבר, הגברים. המשוחחים אינם חולקים על חברם המעלה על נס את אומללותן של הנשים, אך עם חלוף ימי השיחה גם הולכים ומשתרטטים בשיחות קווים לדמות אסונם של הגברים בעולם שבו האשה היא המעניקה לגבר את חסדיה ברצותה, עולם שבו ישנם חוקים נגד הטרדה מינית שבעצם אוסרים על חיזור, עולם שבו הכוח הוא בידי החלשות.
מי שקרא את ספרו שלפני-הקודם של משה גרנות, 'עסקני הקיפוח', ציפה שתבניתו הרעיונית שתפורט מיד, תבנית שמעטים בה צבעי הביניים, תבנית היורקת בעיניו המגולגלות של הפוליטיקלי-קורקט, תהיה גם תבניתו של 'שיחת גברים'. ב'עסקני הקיפוח', שעסק בבעיה העדתית בישראל, הדברים הצטיירו כך: ציבור יוצאי עדות המזרח מצטייר כחלש, אף שאחיזתה של הצטיירות זו במציאות התפוגגה זה מכבר; גורמים קיצוניים וקולניים בקרב המזרחים מנסים להנציח את התדמית הזו, ובנצלם את החסות שמעניקים להם רגשות האשמה של האשכנזים הם מסיתים, מכפישים ומפיקים הון סמלי ופוליטי. המשוואה המתבקשת מספר של גרנות העוסק ביחסי נשים-גברים היא אפוא להציב את הגברים במשבצת שמשון העיוור והמתנצל שבה הציב קודם לכן את האשכנזים, ואת הנשים במשבצת השרירן בעל תודעת הקורבן שבה הועמדו בספר הקודם המזרחים.
ולא היא. או בואו נאמר, לא כל כך היא. תבנית הגבר המסכן והאשה המתמסכנת זוכה ב'שיחת גברים' לאישוש חלקי בלבד. הספר איננו מניפסט של התנועה לזכויות הגבר, אלא מסמך-מדומיין שרבים בו הרגישות, המורכבות, הכנות וההומור. אם משה גרנות או מישהו מגיבוריו שונא משהו, זה בוודאי לא נשים; אם גרנות או גיבוריו שונאים משהו זה התחסדות, יהירות, דוגמטיות, כוחנות גברית ונשית כאחד, וגם, חובה לציין, האמונה המונותיאיסטית, הזוכה בספר למתקפה חריפה כאחראית לדיכוין של הנשים ולעוד אי אלו עוולות. זהו ספר חתרני, אלטרנטיבי, מרגיז, ולעתים מזומנות גם צודק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה