לכל סיפור יש תשע נשמות: עם גבריאלה אביגור-רותם על הכתיבה וכמובן על החיים

צילום: איתמר רותם

מאת צור ארליך. מופיע היום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכותרת "החיים בלי אפידרמיס".

- ואת עמודי הפתיחה את כותבת בהתחלה?

"בוודאי".

- מה זאת אומרת בוודאי? זה לא רק שאת מתחילה מהאמצע; זה לא רק שאת נופלת עם משפטי פתיחה שמתפענחים רק בהמשך, כמו "התמונה הראשונה עולה מחצרמוות" בספר הקודם, או "כל סיפור הוא חתול פתאום" בספר החדש שגם נקרא כך. אלו הן גם פתיחות שרומזות להמון דברים בהמשך.

"הדבר הכי קשה לי הוא הפתיחוֹת".

- אז למה את מתחילה בהן?

"מאיפה אתחיל אם לא מההתחלה? אני לא יודעת אחרת. אמר לי העורך שלי יגאל שוורץ שהפתיחות שלי קשות. 'את תמיד מעמידה מכשולים'. חשבתי על זה ועניתי לעצמי, כנראה זה כי לי קשה להיכנס. אני חיה בעולם המציאות, כמו אדם מהיישוב, ואז אני צריכה לעזוב ולעבור לעולם אחר. לעבור לקיום אחר. מאיפה להיכנס אליו? ובכלל, על מה אני רוצה לכתוב? הרי אני לא יודעת".

אורי ואריק, לא זוהר ולא איינשטיין אבל איכשהו גם וגם

יושבים שני צנחני מילואים בדימוס, זה חוגר וזה אלוף-משנה; שני מנהלים בדימוס, זה של מפעל-הענק הנמוך בעולם וזה של חברה מרקיעת עוף; זה בכיפתו הגדולה ובזקנו וזה בגבחתו ובפינת האוכל הכשר השמורה בביתו לחברו – יושבים שעות ארוכות מדי שבוע, פעם אצל האחד בירושלים ופעם אצל חברו בתל-אביב, ומוצאים זהות ומשמעות רוחנית דווקא בענייני ממונות שהיו לחם חוקם המקצועי. אורי בן-נון ואריק אכמון פותחים דף

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בג' בטבת תשע"ד, 6.12.2013, עמ' 20, בכותרת "מסכת שקלים"

שיפוט מהיר 9: מערערים על הסוגה

 מדורי 'שיפוט מהיר' שהופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

והפעם על 'ההשערה של מיסטר אספרגר' מאת עמי דביר, 'בנגאזי–ברגן-בלזן' מאת יוסי סוכרי ו'נוכרי בירושלים' מאת ישראל שפט. 

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 

פינדרוס, ייטס, בלייק: קטעי שירים שתרגמתי לצורך הספר 'השותפות הגדולה'

שַׁנֵּן אֶת לֶקַח אֶדִיפּוּס הַמֶּלֶךְ:

אִם מִישֶׁהוּ אֶת לַהַב גַּרְזִנּוֹ

הֵנִיף עַל אֲמִירֵי אַלּוֹן בֶּן קֶדֶם

וְאֶת יִפְעַת נוֹפוֹ הָרָם הִשְׁחִית –

פִּרְיוֹ אָבַד, אַךְ הָאַלּוֹן יִנּוֹן עוֹד

אִם בְּסוּפָה חָרְפִּית יִבְעַר בָּאָח

אוֹ אִם בְּבֵית מִדּוֹת יֻצַּב לְתֶמֶךְ:

פּוֹעֵל שָׁחוּחַ בֵּין קִירוֹת זָרִים

בְּעוֹד מוֹלֶדֶת גִּדּוּלוֹ שׁוֹמֶמֶת.

מתוך: פינדרוס, אודות פיתיאניות, ד, שורות 269-263. תורגם מאנגלית. 

מִשֵּׂכֶל הָאָדָם נִדְרֶשֶׁת הַבְּחִירָה

בֵּין צֶמֶד שְׁלֵמֻיּוֹת: חַיִּים – אוֹ יְצִירָה.

אִם בַּשְּׁנִיָּה בָּחַר, וִתֵּר עַל מִבְטָחוֹ שֶׁל

מִשְׁכַּן הַבֶּטַח לְטוֹבַת כְּמִיהָה בַּחֹשֶׁךְ.

ויליאם בטלר ייטס

מחציתו הראשונה של השיר 'הבחירה'

W. B. Yeats, ‘The Choice’, in The Collected Poems of W. B. Yeats, Contemporary Publishing Company, 1994, p. 209. 

שְׁנֵינוּ קוֹרְאִים בַּתָּנָ"ךְ יוֹם וָלֵיל

אַךְ אֲנִי קוֹרֵא אוֹר וְאַתָּה קוֹרֵא צֵל.

ויליאם בלייק

מתוך 'הבשורה הנצחית'

  William Blake, ‘The Everlasting Gospel’ . 

הרוח נושבת בדיוק במידה: על 'המקווה האחרון בסיביר' מאת אשכול נבו

הרשימה מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

המקווה האחרון בסיביר

אשכול נבו, זמורה-ביתן, 240 עמ'

סקירה: צור ארליך

ברגע של משבר נמלט רב-סרן מושיק בן-צוק מבונקר בסיס המודיעין שבהרי צפת אל היער, אל האוויר הפתוח, אל ציוּן קבר-צדיק המתגלה לו פתאום, אל זיכרונות בית הוריו המפורק והרחוק הבוקעים פתאום בדתיותם אל הווייתו החילונית ואל אהבתו שהחליקה ממנו. "היה נדמה לו שאת כל שהוא רואה עכשיו הוא רואה בפעם הראשונה. למשל, שענפיהם של עצים סמוכים זה לזה כמעט נוגעים זה בזה, אבל אף פעם לא נוגעים ממש. איך הם יודעים איפה לעצור? תהה, והתשובה הדהדה אליו מן ההרים: יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו – נושבת בדיוק במידה. וקרני השמש המלטפות עכשיו – מלטפות בדיוק  במידה. הכול בדיוק במידה, וכל דבר במקומו הנכון בעולם, כולל הוא. כי כאן, ולא בשום מקום אחר, הוא רוצה להיות עכשיו".

רציתם ארס-פואטיקה – קיבלתם אותה בפסקה הזו, בעמוד 102 של 'המקווה האחרון בסיביר'. במתכוון או לא הסמיך כאן אשכול נבו פסוק הממצה את השקפתו על המצב האנושי – לפסוקים שהם משל לאופי כתיבתו הספרותית, ולאופיו של ספרו החדש בפרט.

סוד קטן ומתוק: פירות דקל הוושינגטוניה

סוד קטן ומתוק: פירות דקל הוושינגטוניה. אין בחנויות. יש לי בחצר. טעם של תמרים, אבל מרזה - כי הפירות קטנטנים ורובם גרעין וקליפה, כך שהם מעסיקים את הפה המשועמם הרבה זמן עם הרבה טעם ומעט חומר. אתם מוזמנים לקטוף אצלי בתיאום.
ומשהו מתוק אפילו יותר הוא העורבנים הניזון מהפירות הללו. ראו בתמונה: האשכולות מימין נקיים כמעט לגמרי מהענבות השחורות, כי הציפורים כחולות הכנף ניקרו אותן בשקדנות - ואילו כל יתר האשכולות (רובם מחוץ לגבולות התמונה) שלמים לגמרי, לבד מחלקו העליון של כל אשכול, כי העופות הנחמדים הללו התחשבו בבעל הבית. כנגד העורב הלקחן יש לנו אפוא העורבני המנומס.

שיפוט מהיר 8: נבלים ונובלות

מדורי 'שיפוט מהיר', מהדורה 8. הופיע בכ"ח בחשוון תשע"ד, 2.11.2013, במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. והפעם על 'הבריחה ממחנה 14' מאת בליין הרדן, 'שלוש נובלות' מאת אלי שרייבר (חתולי) ו'הסיפור של נאסיף' מאת יוסי גרנובסקי.

לרקוד עם כוכבים: עם חגי פרץ על מצב היקום

התנגשות כוכבים במערכת משולשת.
איור: חגי פרץ,
על פי תמונות שנאס"א העמידה לשימוש הציבור

כוכבים שמתמסרים ביניהם בפלנטות, ופלנטות שמסרבות להתמסר לכוכבים. שמיים עם שתי שמשות, וכוכבי לכת שנקרעים לשניים. צדק חם, יתמות פלנטרית ונעורים פרדוקסליים. שמחה גדולה בשמיים, והיינו אומרים עליה שמחת זקנתי אלמלא הייתה מלמדת אותנו מאין באנו, לאן אנו הולכים והאם אנחנו לבד ביקום

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"א בחשוון תשע"ד, 25.10.2013, עמ' 24-20, בכותרת "שארית החום". 

שלישייה שלישית של שירים לעולים

מדורי "שורות קצרות" משלושת הגיליונות האחרונים של הירחון ללומדי עברית "IVRIT" מבית ג'רוזלם פוסט . 

אלול:

שְׁאֵלָה שֶׁל טַעַם

לִפְעָמִים יֵשׁ מִלָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר

בִּשְׁתֵּי צוּרוֹת שֶׁל נֶגֶן.

בָּאַחַת הַטַּעַם נִמְצָא רַק בַּגְּמָר,

בַּשְּׁנִיָּה – הֲבָרָה לִפְנֵי כֵן.

הָאַחַת שְׁמָהּ מִלְּרַע,

הַשְּׁנִיָּה שְׁמָהּ מִלְעֵיל.

אִם בִּלְבַּלְתֶּם זֶה רַע,

כִּי שִׁנּוּי יִתְחוֹלֵל,

שִׁנּוּי מַשְׁמָעוּת מְבַלְבֵּל.

לְמָשָׁל –

שיפוט מהיר 7: ארד, כסף, זהב

מהדורה 7 של מדורי 'שיפוט מהיר'. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב' בז' בחשוון תשע"ד, 11.10.2013. והפעם על פרוזה פנטסטית של רועי ארד, עיון אופטימי של מאט רידלי, ושירה טמירה של רבקה מרים.

גרעין של אמת: עם אברהם בנמלך על העולם השיעי ועל העולם היהודי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בג' באלול תשע"ג, 9.8.2013, עמ' 32-28, בכותרת "האחים המוסלמים שלי".

לכאורה, כשהעיתונאי אברהם בֶּנְמֶלֶךְ ישב בכיכר במנהטן ודמיין שמדען גרעין איראני בכיר ניגש אליו ומבקש שיעזור לו לברוח לישראל, הוא פנטז פנטזיה פראית. מה לעורך הסולידי של יומני בוקר ותוכניות על העולם היהודי ברשת ב' ולתככי ריגול בינלאומיים? נכון שקשה למאזין הרדיו הישראלי המצוי לדמיין את המילה "סוכנות" שלא בקולו הבלתי רדיופוני של אברהם בנמלך; אבל הכוונה לסוכנות היהודית, לא לסוכנויות ביוּן.

והנה פתאום סוכני מוסד ואף-בי-איי, שטינקרים מקהילה חסידית קנאית ומחסלים אמריקנים בשירות משמרות המהפכה האיראניים, אייתולות ומולות, אדמו"רית של חסידות אנטי-ציונית קיצונית שבת דודתה היא אשת ראש המוסד ופרסייה יפה שמקור פרנסתה נישואים קצרי מועד – כולם רודפים זה את זה בהרהוריו-בהקיץ של בנמלך שעה שהוא ממתין לאשתו מחוץ למקדש הקניות הניו-יורקי, ומשתבצים בסדר מופתי ברומאן ריגול מלבב פרי עטו. 'אללה אוהב אותי', בהוצאת כרמל.

אבל איש קול ישראל בדימוס, המזוהה עם כל אותם נושאי סיקור יהודיים שנדמה שהתחנה הממלכתית משדרת כמי שכפאה שד ושבתודעה הציבורית הם מוקצים מחמת פיהוק, דווקא התחכך לא פעם עם עולם הצללים. כך אירע לו למשל ברומניה הקומוניסטית של צ'אושסקו, שניסתה לאחז את עיני ארצות הברית כאילו היא נותנת ליהודיה חופש עלייה.

שירה בחום גבוה: עם בכל סרלואי

קירות נותנים לה תחושת חופש, הגירושין האהיבו עליה את הנישואין, החשק לחזור בשאלה עיצב את זהותה החרד"לית, וניהול פורום פמיניסטי לוחמני גרם לה להעריך את הגבריות. בַּכֹּל סרלואי, משוררת ופרדוקס, מתפלאת איך מצפים מצעירים שלא לומדים ספרות להאמין באלוהים 

תלמוד ניו-יורקי: עם רובי נמדר על הבית אשר נחרב והבית שבהזיה

מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בט' בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8, בכותרת "תלמוד אמריקני".

סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ' אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"

על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש בדרכו של פרופ' כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964, ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.

שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535 עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.

"אין מקצוע בלי אדון, חוץ מסופר: הוא האדון": שבחי הלבלרות בשיר מצרי עתיק

על ספרו המצוין של יהושע ברמן "נבראו שווים: כיצד פרץ המקרא את המחשבה המדינית הקדומה", שהופיע לאחרונה בתרגומי בהוצאת ידיעות ספרים, יש לקוות שעוד ידובר רבות. 

לצד כל מעלותיו, הוא גם מזמן מפגש מרהיב עם העולם הקדום. תרגום הספר נתן לי הזדמנות לתרגם קטעי שירה מן המזרח הקדום - אמנם, בשל קוצר ידיעותיי, מתוך תרגום אנגלי ולא משפת המקור. 

להלן קטע מהספר (מעובד קלות לצורך הצגתו כאן, בהקשר הנוכחי) - ובו תרגום שלי לקטעים מתוך שיר מצרי בן למעלה מ-3,500 שנה.

שיפוט מהיר 6: עורכים פורחים

מדורִי 'שיפוט מהיר', המופיע היום במוסף שבת של מקור ראשון ובמוסף ערב שבת של מעריב. והפעם: על 'כתובת אש' מאת יעל נאמן, 'איך שהעולם נהיה לבן' מאת דליה ביטאולין-שרמן, ו'חוזרים לתנ"ך' מאת יהושע גתי.

דִיר בָּאלַכּ: עם רועים, עם שומרים, ובלי גנבים (ללילה אחד)

מאת צור ארליך. הופיע במוסף דיוקן של מקור ראשון ובמוסף סופשבוע של מעריב בי"ז באלול תשע"ג, 23.8.2013

נחום שוורץ בדיר שלו בעמונה (צילום: עבדכם הנאמן)

לספור כבשים זו כידוע דרך להירדם. לא אם אתה במשמרת בארגון המתנדבים 'השומר יו"ש'. כאן תפקידך לא להירדם, ואולי ספירת הכבשים המנמנמות שבדיר שאתה מופקד עליו תעזור לך להישאר ער. אם לא תירדם, יהיו פה גם מחר בבוקר כבשים לספירה. אם תירדם, זה בכלל לא בטוח. בכל מקרה, בזכותך בעל הדיר יוכל, לשם שינוי, לישון לילה אחד בשלווה. זה מגיע לו, אחרי ימים של רעייה בשטח, שמטרתה העיקרית היא שמירה על האדמות שסביב יישובים ומאחזים ועל הביטחון שם, אחרי לילות של מתח, ולפני עוד ימים ולילות כאלה.

"כל בוקר כשאני קם ורואה שהעדר בדיר אני חש פליאה קטנה", אומר נחום שוורץ. לפני עשר שנים הוא הקים דיר עזים בעמונה, ולצדו מחלבה. מכר גבינות. אחר כך עבר מעזים לכבשים ומחלב לבשר. אחרת היה טובע בהפסדים. לפני כשש שנים, בתשעה באב, "קמנו בבוקר והדיר ריק. נשארו טלאים בלבד. כל האמהות נגנבו. תשעים ראש בערך. כולל כבשים בהריון". מרדף בסיוע צה"ל לא צלח. בעזרת תרומה אנונימית של מישהו שהשאיר בדיר עשרים טליות, הוא החליט להתחיל מחדש. טלאים נולדו, כבשים נרכשו לאטם, ו"רק עכשיו, אחרי שש שנים, אני מתחיל ליישר קו, לחזור לסדר גודל נורמלי של דיר. זו משמעותה של גניבה".

ספר חדש לאשר קרביץ; אשר קרביץ מכחיש

מחבר 'חידת סמירנוב' (כנרת זמורה ביתן), ששמו הבדוי הוא ספי אקוניס, איננו אשר קרביץ. שאלתי את אשר קרביץ והוא הכחיש נמרצות. אין סיבה לחשוב ברצינות שזה קרביץ. אבל הספר הזה הוא מספרי אשר קרביץ, כמעט לכל דבר. המסגרת הסיפורית שהיא חידה שיש לפענח, העלילה הקופצנית, ההומור הלשוני והלא לשוני הבלתי נדלה, השרבוב של הספר עצמו אל העלילה, הרמזים המצחיקים המושתלים בכל מילה שנייה לאלף עניינים והקשרים תרבותיים ואקטואליים, החיבה לתנ"ך, הדתל"שיות המושפרצת מהידע התורני הסמי-אפיקורסי אך האוהב שהמחבר מפגין - הכול אשר קרביצי, בווריאציה כמובן, ומקורי לעילא ולעילא. וכל זה נאמר, כמובן, כסופרלטיב. 

יבואו מבקרים וישללו. יבואו חובבי שעמום ויבוזו. אל תקשיבו להם. אל תשעו לקולות הלעג האוטומטי שוודאי יבואו להומור המילולי, להתחכמויות ה'קרש', להתכוונות העצמית, לעלילה המופרכת. הספר חוגג את הדברים האלה, עושה מהם יופי של חגיגה, ומותר ליהנות מהם. לפחות באוגוסט. 

שיפוט מהיר 5: הספר הכי, השיר הכי

מדורִי שיפוט מהיר שהתפרסם שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב סקר בקצרה את הספרים 'מעקב' מאת עופרה עופר-אורן, פרויקט רוזי מאת גרהם סימסיון, ו'הליקון 100: מאה שירים'.

אין ארבע במאה

זה לא הסוף של מבצעי ארבע במאה. זה הסוף של מבצעי 4 ב-100. כל הלעג הזה על העילגות הלשונית של "ארבע במאה", המבטאת כביכול גסות רוח תרבותית של בורים שונאי ספרים, הוא תרגיל דמגוגי: הלועגים מייחסים לנלעגיהם עילגות שלא הייתה. כי הרי את המילים "4 ב-100" אפשר לקרוא איך שרוצים. אפשר גם לקרוא אותן נכון, "ארבעה במאה".

הלעג הזה היה חלק ממסע התעמולה שהגיע הלילה אל סופו המוצלח: חוק הספרים עבר בקריאה שנייה ושלישית. חוק שבמקום להתיר לרשתות הספרים לתת הנחות רק על חשבונן ולא על חשבון הסופרים וההוצאות, אוסר עליהן לתת הנחות בכלל - וכך דופק את כל הצדדים גם יחד. את הרשתות (אולי; הן ודאי תדענה להסתדר), את הוצאות הספרים, את הסופרים (חוץ מהפופולריים במיוחד) ואת הקוראים.

כמה סמלי שיחד עם חוק ה-4 במאה, באותו יום, עבר גם חוק ה-4 ממאה, חוק העלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. (בערבית, שוב כמה סמלי, זה נשמע טוב יותר: אחוז הוא "באל-מאה", כלומר במאה. כך שבערבית ארבעה אחוזים זה 'ארבעה במאה'). 

שני החוקים הללו פועלים להנצחת סדר קיים. חוק הספרים, המבטל את המבצעים על ספרים חדשים, יגרום לכך שהציבור יקנה בעיקר ספרים של סופרים מוכּרים ו'בטוחים'. לסופרים חדשים לא יהיה צ'אנס. וחוק המשילות, המעלה את אחוז החסימה, ישאיר על המפה מפלגות מוכרות ובטוחות - המפלגות הגדולות והמבוססות - וימחק את האחרות: את הקטנטנות בוודאי, וגם את הבינוניות-קטנות, אלו שיתנדנדו בסקרים סביב 4-5 אחוזים. שכן הסקרים יהיו נבואה המגשימה את עצמה. הם ירתיעו אנשים מהצבעה למפלגות הללו, מחשש פן לא תעבורנה את אחוז החסימה, וכך באמת יגרמו להן לא לעבור את אחוז החסימה. בעיקר יחסום החוק את האפשרות ליוזמות חדשות ומרעננות של מפלגות חדשות; הללו נחוצות לעתים, בין היתר כדי להתאים את המפה המפלגתית למפה החברתית והאידיאולוגית המשתנה. מספיק שבסקר הראשון הן לא תעבורנה את אחוז החסימה הדרקוני כדי שהן תימחקנה בתור אופציית בחירה ריאלית. 

אז עכשיו אין 4 במאה בשוק הספרים, ואין פחות מ-4 מאיות בשוק הפוליטי. שמחה וששון לחזקים ולבריונים, העוטפים את עצמם בנימוקי כזב על "כבודו של הספר" ועל "הפסקת הסחטנות הפוליטית".

ביכורים, קיץ, אהבה: עוד שלושה שירי-חודש בעברית קלה

שלישיית שירים נוספת מהטור החודשי שלי בעיתון 'עברית' של "ג'רוזלם פוסט".

מסומן: שיר בן תשע וכאילו מאתמול

מסומן

אֵירוֹפָּה, בַּת שַׁמֶּנֶת,

שָׁנִים כְּבָר מְסַמֶּנֶת.

סִמּוּן, כָּכָה אוֹמְרִים, עוֹשֶׂה לָהּ טוֹב.

גַּם צוֹעֲנִים גַּם כּוּשִׁים

הִיא כְּבָר סִמְּנָה בְּטוּשִׁים,

וְלַיְּהוּדִים יֵשׁ מַרְקֶר לָהּ צָהֹב.

סַמְּנִי אוֹתִי בְּמַרְקֶר,

סַמְּנִי אוֹתִי בְּפַּרְקֶר,

קִנְסִי אוֹתִי בְּכֶסֶף מְזֻמָּן.

עִנְשִׁי אוֹתִי בְּמַרְקִים,

סַלְּקִי אוֹתִי מִפַּרְקִים,

כְּבָר הִנְנִי מוּכָן וּמְסֻמָּן.

מאת צור ארליך. הופיע בטור הקבוע ב'מקור ראשון' בכ"ו באב תשס"ד, 13.8.2004

כל ישראל ערָבים: סיגלית בנאי חוצה גבולות

מתחת לשכבות עבות של צבריות גילתה סיגלית בנאי שורשים מזרחיים ודתיים, ובדרכה האמנותית - סרטים דוקומנטריים ושירים המוגשים על במה - היא מנסה לחשוף אותם. זו אולי הסיבה שהיא מרגישה בנוח לחזור ולבקר שוב ושוב למצרים אף שנחשדה שם בריגול, ולצלם במרוקו סרט תעודה על זאב רווח שאינו מוצא בארץ הולדתו את האותנטיות שביקש

מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', עמ' 18-14.

שיפוט מהיר 4: על פגעי הזמן

מדור 'שיפוט מהיר' שלי, שהופיע שלשום במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב. הפעם על הספרים 'מפגש עם חוליית הבריונים' מאת ג'ניפר איגן, 'תיבת נוח' מאת כנרת רובינשטיין ו'סודות אלי האולימפוס' מאת אפי זיו.

לשם ייחוד: על גל ספרי ההדרכה המינית לזוגות דתיים

מאת צור ארליך

הופיע היום בגרסה לא מלאה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

אמנות ונמות: על התמונה של קלימט ששברה את כל השיאים

לאוסטרים הייתה תשובה אמנותית במיוחד לשאלה "הרצחת וגם ירשת". ספר חדש, "האישה בזהב", מספר את סיפורה הנפתל של התמונה "דיוקנה של אדלה בלוך-באואר"

הכתבה מאת צור ארליך

הופיעה שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 26-22, בכותרת "'המונה ליזה האוסטרית'".

אם היא לא הייתה טובלת בזהב, טובעת בזהב, נוצצת במה שמרוב קיטש כבר איננו קיטש, משכשכת את הפנטזיה המודרנית בהילת קדושה של פסיפס ביזנטי, זה כנראה לא היה זה. דיוקנה של אדֵלֶה בלוך-באואר כמו נולד להיות, מאה שנה לאחר שצויר, התמונה היקרה ביותר בתולדות המכירות הפומביות. הוא נולד עם כפית זהב בפה. 

השמות הגדולים של התקופה מרפרפים סביב התמונה, המצייר והמצוירת, מי כפרפר יום צבעוני ומי כפרפר לילה. כמעט כל הכוחות הרוחניים שעמדו על סף המאה העשרים לעצב את העולם לטוב ולרע חגו ברדיוס מאות מטרים ספורים סביב העלמה היהודייה הזו לבית באואר, וסביב הצייר גוסטב קְלִימְט שצייר אותה. גלגוליה של התמונה וגאולתה, ביזתה וביזיונה, הם תמצית סיפורן של וינה המעטירה, של אוסטריה, של אירופה, וגם של היהדות בת זמננו. 

הנה כך, על פי תיאורה של אן-מארי אוקונור בספרה החדש 'האישה בזהב', גזל את התמונה, היישר מדירתה של המצוירת המנוחה, פקיד נאצי בכיר ושמו אריך פיהרר. "פיהרר התקדם אל תוך החדר האפלולי והקר. ואז הבחין בַּטֶרף שלו. רגע אחד עמד לפני הציור והתבונן. הנה הפורטרט שהפנט את וינה בתחילת המאה. ציור שניחן בעוצמה של מוצרט אך נוצר בראשית עידן הנפש של פרויד. בציור הזה פגש העבר הנוצץ של וינה את ההווה האכזרי. כעת יפגוש את העתיד". 

העולם רעב למסר יהודי: עם הרב הלורד יונתן זקס

המוסף המיוחד J100 צורף ביום ו' האחרון (כ"ב בסיון תשע"ג, 31.5.2013) ל'מקור ראשון' ולמהדורת המנויים של מעריב. על פי השער והפרסומות גיליון זה מוקדש למאה היהודים המשפיעים בעולם. למעשה הוא הרבה יותר מכך. זהו גם דוח עיתונאי מקיף ומגוון על מצב האומה, כלומר מצב העם היהודי, בעיקר בתפוצות. במקום ה-33 ברשימת המשפיעים דורג רבה הראשי היוצא של בריטניה, הלורד יונתן זקס (או ג'ונתן סאקס, כפי שיש כותבים). אחד משני הראיונות הארוכים בגיליון הוא הראיון שערכתי איתו, המוגש לכם פה. אפשר לקרוא אותו, ולמצוא פריטים נוספים מן הגיליון, גם באתר nrg מעריב, כאן.

לא נראה שרבה הראשי של יהדות בריטניה הופתע למצוא את עצמו במקום מכובד ברשימת מאה היהודים המשפיעים. ההוגה והמנהיג היהודי, הנושא בתארים לורד, רב ופרופסור, שפגישות עבודה עם ראשי מדינות והופעות בתקשורת הבריטית הכללית הן לחם חוקו, לא צריך שנספר לו שהוא משפיע.

ספריו נקראים גם מחוץ לקהילה היהודית, בזכות יכולתו הנדירה לפנות לידענים ולהדיוטות בדיבור אחד, לשלב מפגן מרהיב של ידע בכל תחומי המדע והתרבות עם משפטי מחץ המחזיקים תורה שלמה על רגל אחת, ולבטא בהינף רטורי רעיונות רעננים ומורכבים. תענוג לתרגם את ספריו (וזה היה הגילוי הנאות, וגם גילוי הֲנאות). הרב יונתן זקס הוא יהודי משפיע, אבל יותר מכך הוא מגלם יהדות שמשפיעה. זו המשימה שהציב לעצמו. "להוסיף את קולה של היהדות לשיחה העולמית", כהגדרתו.

"גיליתי שהעולם רעב למסר יהודי", הוא אומר. "מפתיע כמה התגובות נלהבות כשאתה מציג את הערכים היהודים. אני מתעניין במה שיש לנו במשותף עם אמונות אחרות, אבל יותר מכך במה שמבחין אותנו מהן. הרי השם 'ציוֹן' עניינו ציוּן: מה ששונה, שבולט. זו גם המשמעות העמוקה של קדוּשה. משהו מובחן, נבדל. והמעניין הוא שאחד הדברים החשובים המייחדים את היהדות הוא שהיא יודעת לחיות עם הבדלים. מעולם לא ניסינו לכבוש את העולם. לא אמרנו שאם אלוהים אחד אז יש רק דת אחת לגיטימית. אני חושב שהעולם צריך את המסר הזה במאה ה-21".

טייק אוויי: אז איך היה

נספח קטן לכתבה 'ביום אויב'.
חזרתי מההצגה בימק"א בירושלים - הבכורה הרשמית, אני חושב. בשבועיים הקרובים תהיה עוד אחת בתל אביב ושתיים בירושלים, בתיאטרון החאן.
ובכן -
לבוא? כן.
תיאטרון: כן, זה מסוג ההצגות שבשבילן אמנות התיאטרון צריכה להתקיים למרות הקולנוע. לא כל הצגה היא כזו.
שחקנים? מעולים.
משחק? מרשים. פיצוצי אפילו.
מחזיקים את ההצגה: קדר ודנה. פלאי תבל. שתי השחקניות האחרות (בסוף במקום בונה משחקת סיון בן ישעיה) נותנות מופע טוב בהתחלה אבל תפקידם נגמר בזה.
מסר? עמום רוב הזמן, פשטני בסוף.
עלילה: מי אמר שצריך.
אולם ימק"א: היפה בישראל, קלאסה של הקלאסה, אירופה קטנה במזרח התיכון. אבל קשה להבין איך אולם עם תקרה כה גבוהה ספוג כל כך בסירחון סיגריות.
שמאלני? האמת, לאו דווקא. המסר, בסופו של דבר, הוא שרע להילחם ולריב, ושצריך לעשות שלום תמורת שלום. שזה בעצם מה שנחשב בארץ מסר ימני.
קהל: צריך בדחיפות עוד הרבה. חבל שהאולם ריק. מגיע להם יותר.
לדוסים כבדים? לא. תיאלצו לוותר.
למי שלא יודע ערבית? מסתדרים מצוין. מה שחשוב מתורגם איכשהו.

מי מכיר את השיר שבקיר: שיר פוליטי עלום-כותב נגד אצ"ל

כתב אליי אתמול אלעזר אליאש מחיפה - אדריכל, יליד רחובות:

אתמול מלאו 66 שנים לפריצת כלא עכו.

אני, בהיותי נער בגדנ"ע הדבקתי על קירות הבתים כרוז (בעכשווית: פשקוויל) של ההגנה עם השיר המצורף, "'איגרת תודה', במלאת 30 [יום] ל'שחרור' עכו".

ללמדנו שמאז ומתמיד הייתה ההגחכה נשק מועדף בוויכוחים בין יריבים פוליטיים, וגם שמאז ומתמיד גויסה הפואזיה.

על הכרוז היו חתומים "נאמני היישוב" כנגד ה"פורשים". לא הצלחתי לברר מי כתב, כן הצלחתי לוודא שלא היה זה אלתרמן.

הכרוז ובו השיר שמור אצל מר אליאש, והוא מצא עותק שלו גם בארכיון ההגנה. ומכיוון שהימים רחוקים ודעתו של הקורא המצוי דחוקה, אקדים ואסביר - השיר כתוב בשמו של מחבל ערבי, המודה לאצ"ל על שפרץ לכלא עכו לשחרר את אסירי הארגון, כשכן גם הוא, ועוד ערבים, הצליחו לברוח בהזדמנות זו.

בִּיוּם אויב: יחסי יהודים-ערבים במבחן במה

מאת צור ארליך

הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28.
לביקורת קצרה לאחר הבכורה

כנראה נעצתי בהן עיני עגל כשהן העבירו זו לזו, לנגיסות סירוגין, פלפל אדום מוארך. או שֶמא גמבה. רוצה ביס? תאכל, זה אורגני, טבעי, הציעו לי בּוֹנָה ודנה בעוד הירק הדשן והחלול עובר מפה לפה ופניי מקבלות כנראה את צבעו. מה אפשר לעשות, לעיניים שלי יש חיים משלהן, וגם לפנים, בעיקר לנוכח מראות משונים. צבאות גופי אינם סרים למָרותי כפי שזה אצלם, אצל בונה ודנה וקַדַר, השלישייה שמילאה אותו ערב את חלל חדר החזרות של קבוצת Y-theater, תיאטרון לָמָה בתרגום חופשי, בפעלולים ובתעלולים ובצהלולים, החליפה הבעות פנים ושפות דיבור על פי פקודה, ניהלה קרבות תיאטרליים בדייקנות מחושבת, והניפה שחקן את רעהו בלי למצמץ ובלי להתאמץ כהָנף הענף את הפלפל.

כלומר, לא בדיוק חדר חזרות, אלא חדר פנוי מאחורי הקפטריה בבניין ימק"א בירושלים. ולא בדיוק שלישייה, כי יש גם רביעית, ושמה פידאא, שלא הגיעה באותו ערב מחיפה לחזרה. ולא בדיוק חזרה, אלא עוד חוליה בשרשרת ההתפתחות הבלתי נגמרת של ההצגה טייק אוואי, הנכתבת ומִשְׁתַּכְתֶּבֶת מתוך משא ומתן מדיני מתמיד בין הצדדים המשחקים – היהודיות, הערבי והדרוזית-שמגדירה-עצמה-פלשתינית. ולא בדיוק רביעייה, כי הארבעה שעולים לבמה הם זיקוק של תהליך תרגול-ויצירה ממושך של קבוצה בת 17 איש, חובבי משחק תושבי ירושלים והסביבה, בני כמה דתות ועמים ולשונות, שנפגשה לאורך שנתיים כדי ללבן, להשמיע, לשמוע ולהתווכח על ידי תרגילי תיאטרון.

'טייק אוואי', לא בדיוק הצגה במובן הקלאסי, היא התוצר המתהווה. העלילה מתרחשת בהר שהוא מזבלה שהיא גם שכונה ארעית. תושביה הם אנשים שלכל אחד מהם הייתה סיבה משלו לברוח ולהקים את ביתו דווקא בה. אשת עסקים מגיעה למקום ומחליטה ליזום בו פרויקט נדל"ני. היא מגייסת לצדה חלק מהתושבים, תוך שהיא מערערת את המרקם המקומי ומניעה את העלילה. "מתוך המפגשים והתרגילים", מספרת דנה גלסר, שחקנית כאן ואשת מָחול שאר הזמן, "לאט לאט התחלנו להתעסק בתכנים של זבל".

שיפוט מהיר 3: על ביקורת עצמית ועל היעדרה

על 'תקווה (טרגדיה)' מאת שלום אוסלנדר, 'קצב התמוססות הקרחונים' מאת יזהר הר-לב ו'מה זה להיות אותנטי: שירה מזרחית בישראל' מאת יוחאי אופנהיימר. מופיע היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' ובמוסף 'ערב שבת' של 'מעריב'.   הגרסה כאן מתוקנת ומורחבת מעט. 

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. על ארבעה משוררים

ההחלטה להקדיש את סדרת השטרות החדשה לארבעה ענקים שעיצבו את השירה העברית המודרנית ואת הנפש הציונית וההומנית המודרנית התקבלה לפני שנתיים. ואז כתבתי את הטור שלהלן, שלרגל התעוררותה המחודשת של הסערה העדתית הבוקר נאה לפרסמו שוב בלי לשנות בו מילה.

רוח במקום נשיאים

הִתְאַפְּקוּ, פּוֹלִיטִיקָאִים. עוֹד תָּשׁוּבוּ לַמַּחְזוֹר.

פּוֹלִיטִיקָאֵי הַשֵּׁד – 

עוּפוּ, שׁוּבוּ הַבַּקְבּוּקָה.

תּוֹר הַקֶּסֶם בָּא לַכֶּסֶף: מוּל עֵינֵינוּ הַחוֹזוֹת

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. גַּם אִם אֵין לָהֶם דַּרְבּוּקָה.

הַשְּׁטָרוֹת אוֹמְרִים שִׁירָה. עֹשֶׁר רַב זֶה לֹא נוֹתֵן לִי,

אֲבָל אֹשֶׁר כֵּן. וְעֹנֶג. וְגַם גְּרָם שֶׁל גַּאֲוָה. 

טוֹב שֶׁבָּא אֵלֵינוּ חוּצְנִיק שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלּוֹ הוּא סְטֶנְלִי

לְהַזְכִּיר לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ שָׂפָה שָׁוָה שָׁוָה. 

סְטֶנְלִי פִישֶׁר, אִישׁ פִינַנְסִים שֶׁנּוֹלַד בִּשְׂפַת אוֹבָּמָה,

שֶׁמַּזְכִּיר לָנוּ מֵאַיִן וּלְאָן וּמַה וְלָמָּה.

שֶׁמַּזְכִּיר עַל גַּב הַכֶּסֶף מַה פֵּרוּשׁ לִהְיוֹת נִכְסָף.

שֶׁמּוֹסִיף מֵעַל לָעֵרֶךְ אֶת הָעֵרֶךְ הַמּוּסָף.

שֶּׁמֵּעִיר בָּנוּ כְּמִיהָה מֵעַל לַכַּמָּה.

שֶׁבּוֹחֵר בָּעֲנָקִים. שֶׁמַּצִּיעַ אֶת אַרְבַּעַת

יְלִידֶיהָ שֶׁל רָפָה וּדְגוּשָׁה וּמְרַחֶפֶת,

וּמְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם חֻלֵּנוּ בִּשְׁטָרוֹת וּבְטַבַּעַת

גַּם בְּעֵת קִנְיַן סוּדָר וּנְקִיטַת חֵפֶץ.

שֶׁמַּכְנִיס לָנוּ לַכִּיס וְלָאַרְנָק

אֶת אַרְבַּעַת הַגְּדוֹלִים, עֲנָק עֲנָק.

אֶת רָחֵל רַכַּת הָעַיִן קְשַׁת הַיּוֹם מֵהַכִּנֶּרֶת

עִם הַפֶּצַע וְהַצֳּרִי וְהַנַּחַת וְהַדְּוַי,

שֶׁנִּיבָהּ נִדְמֶה כַּלֶּחֶם אַךְ תּוֹכוֹ כַּרְכּוֹם וָנֵרְדְּ,

שֶׁנְּבוֹ לָהּ עַל הָאָרֶץ וְחַדְרָהּ הוּא מֶרְחָבַי;

איך להיות ישראלי: שירה קלה בעברית קלה, שלושת החודשים הראשונים

בחודשים האחרונים אני מפרסם טור-שירי קבוע נוסף, של שירה קלה בעברית קלה, בירחון ללומדי העברית IVRIT מבית ג'רוזלם פוסט. השירים מנסים גם ללמד משהו על עברית או על החיים בישראל. הנה שלושת הראשונים.

גיבורי המלחמה האחרת: נפגעי הטרור מספרים את עצמם

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, עמ' 29-26. 

"ואז", מספרת שֵׁלָה רוזנק-שורשן, "הגיע מייל שהודיע שזו הזדמנות אחרונה להצטלם לפרויקט התיעוד. התקשרתי. באתי. ישבתי איתם שלוש שעות. הרגשתי כמו האנשים המשוגעים שמתחילים לדבר ולא מפסיקים. כי אף על פי שכבר סיפרתי הרבה את הסיפור שלי, על דורון ועל החיים בכפר-דרום ועל הירצחו סמוך לשם, תמיד זה היה במסגרת של הרצאות ושיחות, והתמקד בנושא של אמונה בצל משבר; ופה בפעם הראשונה עצרתי, והסתכלתי אחורה, על בית הוריי, וקדימה, על הבית החדש שבניתי, וזה היה לאסוף את כל מה שאני מאמינה בו; את כל השקפת העולם שלי, בעקבות החיים, בעקבות השכול. הרגשתי שיש לי הזדמנות לומר הכול ברצף, ואחר כך אני יכולה למות. פעם אחת בצורה מסודרת".

זה היה בכלל במיזם הקודם. אחר לגמרי, כביכול. מיזם תיעודי של ראיונות מצולמים, חופשיים וארוכים, עם יוצאי גוש קטיף. צולמו 800 כאלו. 600 מתוכם כשהמראיין הוא מורדי קרשנר. שֵלה הייתה בסך הכול מרואיינת, וגם זה, כאמור, בקושי: הרי לרגל נישואיה השנִיים עזבה את גוש קטיף עוד לפני העקירה.

לאחר זמן, לפני שנתיים ומשהו, הציע לה קרשנר לערוך מיזם דומה, עם אנשים שנפגעו בפיגועי טרור, בגופם או בנפשם או באובדן בני משפחתם. רוזנק-שורשן הפעם על תקן אשת ארגון משפחות שכולי הטרור 'להמשיך לחיות ביחד'. אלמלא הייתה מתראיינת כבר למיזם של גוש קטיף, הייתה מתראיינת לזה הנוכחי; היא פשוט משוכנעת שהייתה אומרת בדיוק אותו דבר. כי זה הרי הרעיון ב'לספר את היום', הפרויקט הנוכחי, וגם בקודמו: לצאת ממרכז הכובד של הטראומה שטלטלה את החיים, ולספר את החיים המטולטלים כולם.

שיפוט מהיר 2: אבנר בן-נר מורקמי

הופיע אתמול במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 22. על 'המסע הלילי הארוך הביתה' מאת יצחק בן-נר, 'שקרים מהבוידעם' מאת תמרה אבנר, 'המתקפה על המאפייה' מאת הרוקי מורקמי.

עצות מרפות ידיים למשוררים בדחק ג

בכרך ג החדש (מארס 2013) של כתב העת דְחָק, פרי רוחו ויוזמותיו ועריכתו של יהודה ויזן, 620 עמודים ובהם רוב מכמנים. מהמבקר (רביזור) של גוגול במלואו בתרגום רועי חן עד מאמרי ביקורת נרחבים וקטלניים במיוחד (וכרגיל) של אמנון נבות. פרשת השבוע הנוכחית, שמיני, זוכה במקרה או לא במקרה לכבוד גדול, עם פיוטי 'יוצר' לפרשה זו מאת רב סעדיה גאון בההדרת יוסף טובי, המוסיף ומספר הרבה על היוצר ובעיקר על היוצר שלו. לצד היוצר יש גם עובד, הלא הוא אובידיוס, שאת ה'מטמורפוזות' שלו תרגם לעברית בתקופת הרנסנס שבתאי חיים מאריני בכותרת 'שירי החליפות אשר לעובד' וההדירה דבורה ברגמן. לעמינדב דיקמן אולי אסור לי להחמיא בקול רם, כי למדתי אצלו, אבל נפלאו, פשוט נפלאו, הסנוניות שהוא משחרר מספרו העתידי 'למצער שתיים' (שם זמני) - תרגומים לשירה יוונית ורומית שלצד כל אחד מהם שיר שדיקמן עצמו חיבר בהשראתו. רצף של כמה טקסטים בכרך מוקדש לתרגום דברי משוררים וסופרים על משלח ידם זה, ובפרט לעצות שלהם לבעלי שאיפות ספרותיות. כלולים בו שני דברים קטנים שיהודה איתר בשבילי ותרגמתי מאנגלית. והם יובאו כאן. 

ולטר אלכסנדר ריילי (1922-1861)

האמן

הָאָמָּן וְאִשְׁתּוֹ, אֵשֶׁת בִּישׁ,

מְקַיְּמִים חַיֵּי פַּחַד וָרִישׁ,

מֻקָּפִים בְּתִלֵּי תּוֹצָרָיו

שֶׁבַּשּׁוּק אֵין בִּקּוּשׁ לָהֶם רַב.

לָעוֹלָם יֵשׁ מַרְאֶה דֵּי נָעִים;

הָאָמָּן מְחַתְּכוֹ לִטְלָאִים.

מִתְקַשְׁקֵשׁ עִם פִּלְאֵי הַבּוֹרֵא

וְהוֹפְכָם מוּזָרִים לְמַרְאֶה.

הָאָמָּן, אִישׁ נוֹרָא שֶׁכָּזֶה,

אִם יָכוֹל – הוּא אֵינֶנּוּ עוֹשֶׂה;

הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁאֵין הוּא יָכוֹל,

וְעֵינֵינוּ זְרוּיוֹת מִן הַחוֹל.

הָאָמָּן בְּיַשְׁרוּת מִכְחוֹלוֹ

מְעַקֵּם עוֹלָם כְּפִי שֶׁהוּא לֹא,

וּמַגִּישׁ חֶשְׁבּוֹנִית עַל הַזְּמַן

שֶׁהִקְדִּישׁ לַעֲווֹן שֶׁזָּמַם.

מאנגלית: צור ארליך 

יש מקיז דם בקהל? - על המהדורה העברית הראשונה של "הרפואה במקרא ובתלמוד"

איור: שי צ'רקה

אבותינו הקדומים ריפאו את חוליהם בעזרת כבד של כלב ומי כליות של תיש, אבל החזיקו בתפיסה מתקדמת מאוד של היגיינה, הבינו את רעיון החיסון גם בלי לדעת על נוגדנים וחיידקים, והקדימו את סביבתם בהכרה שהלב נמצא בצד שמאל. מאה שנה לאחר חיבור המחקר המקיף ביותר עד היום על הרפואה במקרא ובתלמוד, נמצא לו סוף סוף גואל עברי

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום.

שיפוט מהיר 1: אהרן מגד, נתיבה בן-יהודה, על סטראנס

המדור "שיפוט מהיר" חוזר למדור הספרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. נכון לעכשיו נכתוב אותו ברוטציה, ד"ר שמואל פאוסט ואני, והמדור יופיע אחת לשבועיים.

בגיליון שהופיע אתמול זכיתי לחנוך את המדור המחודש, עם רשימות תמציתיות על שלושה ספרים חדשים: קברות התאווה מאת אהרן מגד, מחברות נתיבה בעריכת רוביק רוזנטל, ומסתורין באַיסברגטאון מאת על סטראנס. ככל שהרשימות קצרות, בעיתון המודפס הן אפילו קוצרו עוד טיפ טיפה; הנה הן כאן במלואן.

רזאל בבית המדרש, גרסת הרמב"ם

בשבוע שעבר, בטקס סיום שנת לימוד של פרק רמב"ם יומי בחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד),  שר הזמר אהרן רזאל את שירו "קבעתי את מושבי בבית המדרש" בגרסה מיוחדת לאירוע, שכתבתי בהזמנת חמ"ד. הנה המילים המלאות: 

הזאת נעמי: עם הביוגרפיה החדשה של נעמי פרנקל

רב-סרן נעמי פרנקל, מדובבת לוחמים וגלאית שקר, בתפקיד. צה"ל, שנות השבעים.
התצלומים באדיבות ציפורה כוכבי-רייני

מברלין הנאצית לתעלת סואץ עם אריק שרון, מקיבוצי השומר הצעיר לחברון, מצמרת הברנז'ה התל-אביבית למדף הכי נידח בארון – דרכה הנפתלת של נעמי פרנקל מעולם לא נראתה כה מתבקשת מאליה כמו בביוגרפיה הארוכה החדשה שלה. 1,500 עמודים מסעירים פותרים את חידת חייה של הסופרת הבכירה של הימין הישראלי – ואולי לא. הוויכוח כנראה רק מתחיל

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013, עמ' 34-28.

רפסודיה לצ'לו ולדפיקות לב

"מר מוות סר לביקור" - שיר שלי מימי מלחמת ראש השנה. הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ט באדר תשס"ב, 13.3.2002, בתקופת השיא של הטרור, שבועיים לפני מבצע חומת מגן, וסיפר  איך זה לקום כל בוקר אל יומך האולי-אחרון. יזהר פלורסהיים כתב סביבו לפני שנים אחדות יצירה מוזיקלית קצרה ונוגעת ללב, והנה העלה אותה באחרונה ליו-טיוב. לחצו על התמונה למעלה והסכיתו. הביצוע הוא של יזהר, ואת עיקר הקריינות עושה אשתו אלה. אחרי היצירה ההיא כתב על פיה, כפי שסופר בבלוג זה, יצירה תזמורתית ארוכה יותר, אופטימית יותר, ושמה סר מר המוות, שאף זכתה בפרס נאה. קצת דיכאון להיזכר בימי מלחמת הטרור, אבל לא יזיק לעשות זאת מפעם לפעם.

לנשר יש קול: עם מתן קולנשר על רוקנרול ימני

מתן קולנשר, מנהיג 'קולנשר והיונים', אוהב לסבך לעצמו את החיים. במקום לשיר שירי פופ קליטים על אהבה, הוא שר רוק מחאה על בירוקרטיה וסיאוב. במקום לצאת נגד הממשלה, הוא יוצא נגד בית המשפט העליון ומפרגן להתנחלויות. במקום לגור עם חברה, הוא נשוי לדתייה. אבל מה ששיגע את המורים שלו ב'רימון' היה דווקא הנטייה לכתוב בחרוזים

עטיפת הספר והאלבום 'תל-אבסורד' של מתן-ארז קולנשר, מאחור ומלפנים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, י"ד בשבט תשע"ג, 25.1.2013, עמ' 26-22, בכותרת 'רוק בקסבה'.

פיוטים של מוצאי בחירות

מי הצביע מה

הַשְּׂמֹאלָנִים הָלְכוּ הַפַּעַם עַל מֶרֶצ.

יַלְדֵי אִמָּא-מָאזֶן הָלְכוּ לַתְּנוּעָה.

אָנַרְכִיסְטִים בְּשֶׁקֶל הִמְּרוּ עַל אֶרֶץ

חֲדָשָׁה וְהִרְוִיחוּ בּוּעָה.

יְרֵאֵי קְלָלוֹת הִצְבִּיעוּ רַב עוֹבַדְיָה.

חוֹבְבֵי קְלָלוֹת – רַב עוֹבַדְיָה כּוֹכָבִית.

מִי שֶׁחוֹלְמִים עַל עוֹד אִנְתִּיפָאדָה

מָזְגוּ תַּעַ"מ-רַעַ"ל לְתוֹךְ הֶחָבִית.

בַּזּוֹמְבִּית מִבַּלַ"ד

תָּמַךְ מִי שֶׁבָּא לוֹ

עַל שֵׁיט עִנּוּגִים בְּמִשְׁלָט עִם קָלָאץ'.

הָרֹב וְהָעַמְךָ

בְּכָל זֹאת בְּמַחַל.

גְּבָרִים עִם חָסָךְ – בִּרְשִׁימַת כַּלְכָּלָה.

הַבִּלְתִּי אֶוּקְלִידִים הִצְבִּיעוּ גִּימֶ"ל.

הַלֹּא קוֹאָלִיצִים הִצְבִּיעוּ נֵץ.

הַפִּירָאטִים הִצְבִּיעוּ רַק בְּאִימֵייל.

הָאַמִּיצִים בָּחֲרוּ לֹא לְהִתְאַמֵּץ.

הַסְמַיילִים הַלֹּא שְׂמָאלִיִּים – לְבֶּנֶט,

הַמַּפָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָפְכָה לְמַפִּית.

נַעֲרֵי הַקּוֹטֶג'

וְיַלְדֵי הַשַּׁמֶּנֶת

וְרָאשֵׁי הַלִּכּוּד

הִצְבִּיעוּ לַפִּיד.

רועים לכם

צֹאן שֶׁמְּצַמֵּחַ סְוֶדֶר

וְתוֹעֶה בְּאֵין רוֹעֶה

תָּמִיד הוֹפֵךְ בַּסּוֹף לְעֵדֶר,

מַהֵר מַהֵר וּבְאֵין רוֹאֶה:

מִתְנַהֲלִים נַהֲלָאִים,

אֲבָל בְּיוֹם פְּקוּדָה, יוֹם צֹמֶת,

נֶאֱסָפִים כָּל הַטְּלָאִים.

פַּעַם הָלְכוּ אֶל אַבָּא טוֹמִי,

פַּעַם לְסַבָּא גִּמְלָאִים,

פַּעַם לְאִמָּא שְׁמָהּ קָדִימָה,

וּפַעַם צֹמֶת שֶׁל רָפוּל

חִכְּתָה בַּצֹּמֶת וְהִדְהִימָה

(צֹמֶת בַּצֹּמֶת! הֵיי, כָּפוּל!) –  

תָּמִיד זֶה בָּא. הַפְרָאייֶרִים

שֶׁל הַשְּׁמוּעָה וְהַנַּחְשׁוֹל,

צֹאן טְוִיטֶרִים וּפְלָאייֶרִים,

יוֹדְעִים לְפֶתַע, בְּלִי לִשְׁאֹל,

וְנוֹהֲרִים אֶל הַמִּשְׁעוֹל

הַמְּשֻׁתָּף וְאֶל הַכַּר

אַחְרֵי רוֹעֶה אֶחָד עָקָר.

וּכְשֶׁאַתָּה עַכְשָׁו נִזְכָּר

בְּכָל אוֹתָם רוֹעִים-לְרֶגַע,

בִּנְפִילָתָם וּבְנִזְקָם,

אַתָּה אוֹמֵר, לְאוֹר הָרֶקַע:

אַחְרֵי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מְגֻחָכִים

מָה כְּבָר יַזִּיק הַנּוֹכְחִי.

(פעם ביובל אני מפרסם גם פה בזמן אמת את הטור השבועי שלי המופיע בקביעות ב'יומן' של 'מקור ראשון'. אז היום)

קבלו תיקון: מקצוע האזרחות והדתיים - מאונס לזוגיות שברירית

מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' (כ"ב בטבת תשע"ג, 4.1.2013, עמ' 24-18). כאן מופיעה גרסה משופרת.  

ביקור במוזיאון המורשת הפלסטינית בירושלים

ביקרתי השבוע במוזיאון המורשת הפלסטינית בירושלים. ליד מלון אמריקן קולוני, שני צעדים משורת המלונות הגדולים של קו התפר (עץ הזית, ליאונרדו, ואחד עם שם באנגלית שדומה לקובנט גארדן, כעונש על השם האנגלי שכחתי אותו). ומהעבר השני, שלושה צעדים מאוריינט האוס. יפה, חדש, מצוחצח, מעוצב. 
מהי המורשת הפלסטינית על פי המוזיאון למורשת פלסטינית? 
תלבושות כפריות ועירוניות; עבודות רקמה; תולדות התפירה הפלסטינית מהנול הפרימיטיבי עד למכונות תפירה תוצרת אירופה; כלים חקלאיים; כלים לעיבוד תוצרת חקלאית; חדר הנצחה מוחשך לדיר-יאסין ולשאר 418 הכפרים החרבים, לגרסתם; שחזור חדרה של גב' הנד חוסייני; תצוגת תכשיטנות עם הסברים על כך שהתכשיטנות הפלסטינית "אקלקטית" כי היוצרים באו מכל מיני ארצות במזרח התיכון וסביב לו. 
אפס תרבות, אפס פולקלור, אפס יצירה, אפס היסטוריה, אפס ארכיאולוגיה (נס שלא גייסו כהרגלם למורשת פלסטין את הארכיאולוגיה הכנענית), אפס מורשת, אפס עם. 
אני ממליץ לשר גדעון סער, בשיא הרצינות, לשלוח לשם קבוצות של תלמידים ישראלים. שיראו אחת ולתמיד מהי המורשת של העם הפיקטיבי ביותר בעולם.