יום שישי, 19 באוגוסט 2011

צבעים בשחור-לבן: על "בראי השפה" לגיא דויטשר


בראי השפה: כיצד המילים צובעות את עולמנו
גיא דויטשר
מאנגלית: עמרי אשר
חרגול ועם עובד, תשע"א-2011, 311 עמ'
סקירה: צור ארליך. הסקירה הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ז בתמוז תשע"א, 29.7.2011

מסע ההרפתקאות הצבעוני שגיא דויטשר מוליך אותנו בו הוא מסע כפול. זהו סיפורה ההפכפך של חשיפת הקשר הדו-כיווני שבין הלשון והחשיבה – אבל גם סיפור, או משל, על מגבלותיו האנושיות, האנושיות מדי, של עולם המדע. סיפור על הנגיסות שעצלות המחשבה, היצירתיות העודפת, התקינות הפוליטית ואופנת הדעות נוגסות במצוד אחר האמת. הוא ירתק את מי שמסתקרן משפות, את מי שמתעניין במדע ובסוציולוגיה של המדע ואת מי שתוהה על טבע האדם ותרבותו – וגם את כל היתר, בזכות הכתיבה (והתרגום) הבהירה כאספקלריה מאירה, ובזכות ההומור והידענות המאפיינים אותו.

הופיע: העיר האבודה Z, עם תרגומי שירה שלי


"בשנת 1925 אבדו בג'ונגלים של האמזונס עקבותיהם של חוקר הארצות פרסי פוֹסֶט, בנו ג'ק ואדם נוסף, בשעה שניסו לאתר  את שרידיה של תרבות קדומה ואת מיקומה של העיר Z - שם הקוד שהעניק פוסט לאלדורדו האגדית. מה שנועד להיות  התגלית הגדולה של המאה הפך לאחת מתעלומות מסעות החקר המסתוריות ביותר במאה העשרים.
"סיפורו של פוסט, קולונל בצבא הבריטי שקנה לעצמו שם של גבר קשוח, נועז, שאפתן ונחוש, נעשה אובססיה למאות אנשים שהלכו בעקבותיו אל מרחבי הפרא הלא נודעים של ברזיל ובוליביה. עשרות שנים חיפשו מדענים והרפתקנים את שרידי  משלחתו ואת העיר האבודה שביקש למצוא, רבים מהם קיפחו את חייהם, נפלו בשבי האינדיאנים, או איבדו את שפיותם. 

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

600 הטורים הראשונים

הטור ה-600 במניין טורי שירת-העיתון שלי ב'מקור ראשון' הופיע בשבוע שעבר. היום אני כותב את ה-601.  הטור הראשון הופיע בא' בכסלו תשנ"ט, 17.11.1998. מאז הוא מופיע מדי שבוע ברציפות (ובמספרים: ב-600 מתוך 661 הגיליונות של מקור ראשון שהופיעו מאז).

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

צהוב בחוץ: עם ירמי עמיר על עיתונות, תרבות, הטיה וחופש ביטוי


מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ח בתמוז תשע"א, 29.7.2011.

"אני אוהב שעיתונאים מבטאים את דעותיהם. אשמח גם לדעת למי הם מצביעים. יש בזה גילוי נאות ושקיפות. אני אאמין להם יותר. כדאי להשתחרר אחת ולתמיד מהפרדיגמה המפגרת של 'עיתונאי אובייקטיבי'. אין עיתונאי אובייקטיבי. יש עיתונאי הוגן, שמאפשר חופש ביטוי לכל הצדדים. גם כשאתה מדווח על אירוע אתה לא לגמרי אובייקטיבי. ומעליך יש עורך, שנותן כותרת לא תמיד אובייקטיבית. וזה בסדר גמור. על אחת כמה וכמה כשאתה מראיין או כותב מאמר. מותר לך לומר מה דעתך ולאתגר את המרואיין שלך. עיתון הוא מוצר חי. תוסס. מעניין. חשוב. מרגיז. מעורר. עיתון אובייקטיבי זה עיתון מת".

התקשורת חלשה, השלטון חזק. ירמי עמיר
כך אומר ירמי עמיר, ואני מתכוון לציית לו כאן. ובכן, אודה: אינני אוהב את ידיעות אחרונות. כוונתי לָעיתון בלבד. על כל העיתונים יש לי ביקורת, אבל על ידיעות יש לי בטן. בגלל המונופול. בגלל היהירות. בגלל שיכרון הכוח. בגלל המשחק ברגשות הקורא. בגלל ביזוי המרואיינים. בגלל הצעקנות הצהובה והדיו האדומה. בגלל התעמולה השמאלנית העטופה עור כבש פטריוטי. בגלל הבועתיות הצפון-תל-אביבית המוסווית בגסות סחבקית. בגלל ההסתה היומיומית, המערכתית, הגזענית, נגד המתנחלים. בגלל המסר המתמיד שזאת המדינה של העיתון.
ירמי עמיר עשה דרך ארוכה בעיתון הזה שאינני אוהב. הוא כתב שנים רבות במוספי סוף השבוע שלו, היה סגן עורך (ועורך בפועל) של '7 לילות', בחר מרואיינים בְּעיתון שהמרואיינים בו הם קורבנות, ניסח כותרות בעיתון שהכותרות בו הן סיסמאות, בחר תמונות בעיתון שהתמונות בו הן המסר. אין לדעת, אולי עמיר שימש שם דווקא גורם ממתן – אבל בכל מקרה, הוא היה שם, בלב המאפליה. עכשיו, חמש שנים אחרי שעזב את ידיעות כדי להיות עורך התרבות של 'גלובס', ושנתיים אחרי שעזב גם את גלובס כדי לקחת פסק זמן מהמרוץ המקצועי ולהיות מאמן אישי (קואוצ'ר), הוא מפרסם ספר של חשבון נפש מקצועי. מכה על חזהו ועל חזות של עמיתים. ספר של סיפורים ופיליטונים סביב המקצוע. ובהינתן כל האמור לעיל, זה משמח. סיכה בבלון של מקדש הכוח התקשורתי בישראל – ולא סתם, אלא סיכה מבפנים.

יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

קדוש של השפה העברית: על דב גפונוב

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'השבועון' של 'מקור ראשון' בד' בתשרי תשס"ו, 7.10.2005, בכותרת "מי שמע על דב גפונוב?", במסגרת גיליון מיוחד בנושא "סליחה ששכחנו".

להיות נשכח, זו אולי מהותו של המתרגם. שהרי מה מבקש המתרגם המעולה אם לא להיטמע בלי טביעות אצבע, בלא השאר שריד לעצמיותו, בתוך יצירתו של הסופר שהוא מתרגם? "מתרגם נשכח" היא אפוא מחמאה, אות לכך שמלאכתו היתה מושלמת. תרגומיו הפלאיים של דב (בוריס) גַפּוֹנוֹב היו כאלה. האם הוא עצמו מתרגם נשכח? האם מילאה החברה הישראלית את חוב הכבוד והזיכרון לאחד ממעשיריה הגדולים של הלשון העברית, שפעל במרתף חשוך, חולה ושבור גוף, מנותק מכל סביבה דוברת עברית, מאחורי מסך הברזל הסובייטי? בניסוח אחר: האם שמעתם על דב גפונוב?

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

צבועים באדום: על מחאת הדיור של השמאל

הטור הקבוע שלי, לפני שבועיים. 
מקור ראשון, כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011. 

שלא תעזו

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּגָּדָה.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בִּיהוּדָה.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּאַף מִגְרוֹן.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּשׁוּם שׁוֹמְרוֹן.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּהָר.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ גַּם בַּמִּדְבָּר.
לֹא בַּגָּלִיל. זֶה נִקְרָא יִהוּד.
הַקְשִׁיבוּ לִי. אֲנִי רוֹבִּין הוּד.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בַּנֶּגֶב;
הוּא שֶׁל הַבֶּדְווִים, אֻמַּת הָרֶגֶב.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּלִי מְהַגְּרִים.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ כִּי אָז אַחְרִים.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּיֹקֶר.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלוֹקִים.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּחוֹל.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בְּזוֹל.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ תַּשְׁלוּם.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּעֶצֶם כְּלוּם.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בִּבְלַאי.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת עָלַי.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ, זֶה מְעֻוָּת,
לִבְנוֹת יִשּׁוּב לִיהוּדִים בִּלְבַד.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִדְרֹשׁ מֵידָע
מֵאַף אִרְגּוּן שֶׁל זְכֻיּוֹת בְּגִידָה.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לָשִׁיר הִמְנוֹן,
לֹא בַּפָקוּלְטָה לֹא בַּגַּנּוֹן.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת חוֹמָה.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת אֻמָּה.

שֶׁלֹּא יַטִּיף לִי מוּסָר שׁוּם טְרוֹל
שֶׁגָּר מִזְרָחָה לְגַבִּירוֹל.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לַמְרוֹת אֶת פִּי.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לֹא לְהַקְפִּיא.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת. יֵשׁ דִּין.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ בְּפָלַסְטִין.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת סָמוּךְ.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת נָמוּךְ.

שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת לַגֹּבַהּ.
שֶׁלֹּא תָּעֵזוּ לִבְנוֹת בָּרֹבַע,
וְלֹא מִחוּץ לוֹ בָּעִיר-בִּירָה.

וְשֶׁתִּבְנוּ לִי
מִיָּד
דִּירָה!




יום ראשון, 31 ביולי 2011

חיי הרגש של יצחק שמיר: על "מכתבים לשולמית"


מכתבים לשולמית; מאת יצחק שמיר; ציור העטיפה: יאיר שמיר; משרד הביטחון ההוצאה לאור, תשס"א 2001, 143 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיע ב'מקור ראשון' לפני כעשור, סמוך לאחר הופעת הספר, ומועלה לאתר זה לזכרה של שולמית שמיר עם לכתה לעולמה. 

מכתב אהבה שבועי, או שניים, מהבעל, הוא כמדומה חלומה של כל אישה. ואפילו כל המכתבים יהיו משעממים, סתמיים, נוסחתיים או שורצים מילים מהשורש אה"ב - העיקר שיהיה מכתב. אם זה שווה את המחיר של גלות של הבעל במחנה מעצר בריטי במזרח אפריקה - נראה שלא.  

שולמית שמיר זכתה להתגשמות החלום הנשי הזה, ואף לא הייתה צריכה להתפשר על הטעם הספרותי. תמורת המחיר הנקוב לעיל, למרבה הצער. היא קיבלה פעמיים בשבוע מכתבי געגועים בוערים מבעל צעיר, במקרה זה מנהיג מחתרת לח"י יצחק שמיר הגולה באריתראה, כל מכתב שונה מקודמו, בכל מכתב פנים חדשות לאהבה מרחוק. בנם בן השנה יאיר זכה במכתבים למנה דומה של רגש, וודאי הצטער אחר כך על שלא למד לקרוא בעריסה.

כל מכתב מתחיל ב"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", ממשיך בתיאור אירועי המחנה הדלים והאירועים העשירים יותר שבעולמו הפנימי של הכותב, עובר לעולמה של האשה שנשארה בבית ולצערו של השולח על בדידותה ("מר לי עת מתחיל אני לתאר לעצמי את פרשת ימייך ולילותייך וקשה לי להשלים עם אותה ידיעה מרגיזה וממררת שאין בכוחי שלי לעמוד לימינך... עצום הוא כאב זה וחריף, לא ידעתיו אף פעם וטרם הסכנתי אליו"), וחותם בסיומים מגוונים שכמו נגנבו ממדריך למכתבי אהבה (למשל: "... הרי כה רגישה את... הרגישי אותי!"). הכול בכתיבה שעל סף האמנותיות, בשפה ובכושר ביטוי שבאותם ימים היו גם נחלתם של אנשי המעשה והשטח כיצחק שמיר, בעוד בימינו מי שבורך בהם רואה עצמו כבעל כישרון מיוחד.

עד לבריחתו של שמיר מהמחנה דרך מנהרה היו חייו במחנה שגרתיים לבלי נשוא, ואולי זו הסיבה שהמכתבים מעניינים וקריאים כל כך. אין אירועים, אין עלילות, מעטים הסידורים והתיאומים הטכניים המוכברים על קוראי כרכי מכתבים אחרים. הסיפור הוא סיפור עולמו הפנימי של יצחק שמיר הצעיר, שמוצא בעל כורחו הפוגה מחיי ההתרוצצות של המחתרת ומתבונן פנימה. "באי זה של הינתקות מהחיים התחלתי אוהב מאוד את כל מה שנותק ממני. ונדמה לי לפעמים שאהבה זו העשירתני מאוד", הוא כותב.

גילוי פנימו הפיוטי והרגשני של יצחק שמיר הוא אטרקציה למי שמתבקש לכתוב בעיתון על הספר החדש, שהרי עד כה סברנו, בעקבות התדמית שיצרו מעצבי דעתנו, ששיא הפואטיות של שמיר מתגלם ב"הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים". איש המחתרת ששירת שנים ארוכות במוסד לא טרח במיוחד להזים את התווית הזו,  ולכן הוא מצליח להפתיע את מי שלא מכיר אותו מקרוב. ואף על פי כן, נטורי קרתא של החשיבה הנכונה יוכלו להמשיך ולהתקלס בראש הממשלה לשעבר בן השמונים ושש, ולהעלות למשל פסקה מפלילה כמו זו: "אינני מכיר ומבחין בגבולות בין האישי והלא-אישי. אם תרצי הכול אישי, שלמות אחת, מסכת אחת ובה רק פרקים שונים: אהבת מולדת אהבת אישה יקרה ואהובה, געגועים לאחים, בני מולדת עזים, וגעגועים לבן מתוק וחמוד, בשר מבשרי".
  

יום שישי, 29 ביולי 2011

המחנה המשותף: עם פוריה גל גץ על הדתל"שים


הם התרחקו מהעולם הדתי, אך אינם מגדירים את עצמם כחילונים. הם חצו קווים, אבל לא תמיד את אלו האידיאולוגיים. הדתל"שים, דתיים לשעבר, נעים בין העולמות ומרגישים די בסדר. פוריה גל גץ, דתל"שית בעצמה, חקרה את התופעה וחזרה עם כמה מסקנות מפתיעות
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

יום רביעי, 27 ביולי 2011

החד-עוריים בקרב על הבית

קורה שמחאה ציבורית, קטנה יותר או קטנה פחות, פורצת בשל מצוקה אמתית. אבל אז באים האמרגנים האינטרסנטים ומתמרנים אותה לצורכיהם, ועד מהרה שועט גם עדר הפילים של התקשורת, מנפח ומפמפם - ומה שהתחיל כעניין צודק הופך לעניין מאוס. זה קורה עכשיו עם מחאת הדיור, וזה קרה גם לפני שמונה שנים במחאת האמהות החד הוריות. את מה שכתבתי על כך בטור שלי הפעם, תצטרכו לקרוא במקור ראשון המודפס מן השבוע שעבר. ואילו את מה שכתבתי על כך בטור שלי לפני שמונה שנים, תוכלו לקרוא פה: 


יום שישי, 15 ביולי 2011

פונדק הרוחות בניסן נתיב: רוצו


אולי קראו ראשי הסטודיו למשחק ניסן נתיב בתל-אביב את ספרו של בן-עמי פיינגולד "מ'כלניות' ל'פונדק הרוחות': אלתרמן המחזאי", התוהה מדוע לא הוצג שום מחזה מאת נתן אלתרמן יותר מפעם אחת בתיאטרון רפרטוארי כלשהו בישראל, ואולי קראו משהו על אודותיו של הספר, ואולי פשוט הגיעו בעצמם למסקנה שאסור לתיאטרון הישראלי להיות כאותו עכבר השוכב על קופת דינרי הזהב התרבותיים שלנו - על כל פנים, הם עשו מעשה, ואחת מהצגות הסיום של הסטודיו השנה היא "פונדק הרוחות", הקלאסיקה הלירית-דרמטית של אלתרמן. אותו סטודיו עצמו הציג את המחזה הזה גם לפני שתים עשרה שנה, והיו לו למחזה עוד הפקות שוליים, ולאחרונה משה זורמן עשה ממנו אופרה - אבל כל זה מחוץ לתיאטראות הרפרטואריים המסחריים.

יום שישי, 1 ביולי 2011

הפועל: חייו המסובכים של בנימין מינץ


חשבתם שפועלי אגודת ישראל נמחקה? זה עוד כלום לעומת איך שנמחק שנים רבות קודם לכן מנהיגה, בנימין מינץ. כשהוא המרה את פי מועצת גדולי התורה לא עזרו לו לא הקריירה העיתונאית והספרותית שלו, גם לא פעילות ההצלה הענפה שלו בשנות השואה. נכנס בו שטן, הכריז ראש הישיבה
בנימין מינץ עם מכונת הכתיבה שלו
מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

"חלק מקרוביו הרחוקים של בנימין מינץ, אנשי פועלי אגודת ישראל, ששמעו שאני כותב עליו, אמרו לי דיר בלכ, אל תכתוב על השנה האחרונה שלו. אמרתי – אני, היסטוריון, לא אכתוב על השנה האחרונה של מינץ? איך אפשר לא לכתוב על החיכוך שלו עם האדמו"ר שלו, הרבי מגור? על האיומים על חייו? על מודעות האבל הפיקטיביות שפורסמו, על האנשים שנתפסו עם מספריים בדרך לגזור לו את הזקן, על ההצקות שלמעשה גרמו למותו המוקדם, על ההשכחה שנעשית לו עד היום? אני יכול לטאטא את זה מתחת לשטיח?

יום שני, 27 ביוני 2011

מֵאה גולדברג: חגית ריטרמן על לאה גולדברג. החיים, האהבה, המילים


 מאת חגית ריטרמן
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בח' בסיוון תשע"א, 10.6.2011, עמ' 18-12, בכותרת "הנה ימים רבים חלפו". 

יום שבת, 18 ביוני 2011

שירים שמי-כבר: עם שמי זרחין על השירה שבקולנוע והקולנוע שבפרוזה


מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בא' בסיוון תשע"א, 3.6.2011, עמ' 22-18 (הכותרת שניתנה בעיתון המודפס: מסע אל עצמי). 

הרומאן הראשון של הבמאי והתסריטאי שֵמי זַרחין אינו לוקה, למרבה המזל, במחלת התסריטאות: הוא איננו שלד רנטגני של דיאלוגים מתובלים במה שדומה יותר מדי להוראות-במאי, אלא הוא רומאן דשן, המנצל היטב את מה שהמדיום הכתוב יכול להציע. 'עד שיום אחד' הוא רומאן של מילים ומחשבות וריחות ותמונות וזיעה. אחדות מהדמויות הטברייניות שלו אפילו חיות את השירה העברית, במקום את החיים שלהן.
ואז אתה נזכר בסרטים של זרחין, בייחוד בשני המצליחים שבהם מן העשור האחרון, 'הכוכבים של שלומי' ו'אביבה אהובתי', ומֵבִין שההפך: זרחין הוא איש ספרות, שפשוט עד עכשיו עשה את זה בסרטים. הרי 'אביבה אהובתי' הוא סרט על סופרת טבריינית מוחמצת, ו'הכוכבים של שלומי' הוא במידה רבה מופע הצדעה לגיבור המִשנֶה שלו, ספר שיריו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ', ספר המככב עכשיו גם ברומאן של זרחין.

יום שישי, 3 ביוני 2011

סגיד וסמולני: על "עברית אינטרנטית"


עברית אינטרנטית; מאת כרמל וייסמן ואילן גונן; כתר 2011, 257 עמ'
סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז באייר תשע"א, 20.5.2011

יום שלישי, 31 במאי 2011

עַם בְּמַיִם רַבִּים: שנה למשט הטרור

היום, 31 במאי, מלאה שנה לקרב על סיפון אוניית המחבלים התורכית "מאווי מרמרה" ולתחילת מחול השדים האנטישמי שבא בעקבותיו. את השיר שלפניכם פרסמתי בטור שלי ב'מקור ראשון' באותו שבוע. ומכיוון שהוא מבקש לזכור, הבה ניזכר.

יזכור ישראל

אֶת מוֹטוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל "פְּעִילֵי הַשָּׁלוֹם";
אֶת הַסְפִּין בַּסִּפּוּן. אֶת דִּמְעוֹת הַבָּצָל;
אֶת עֵדֶר הָעִתּוֹנָאִים שֶׁקִּשְׁקֵשׁ "כִּשָּׁלוֹן"
וְאֶת נִדָּחָיו שֶׁגִּבּוּ אֶת צַהַ"ל;

אֶת בְּנֵי עֲקִיבָא שֶׁהִפְגִּינוּ בִּתְמִיכָה,
וְאֶת הַנֹּעַר הָעוֹבֵד שֶׁחָבַק יָדַיִם;
אֶת 'אִם תִּרְצוּ' שֶׁהִתְגַּיֵּס לַמַּעֲרָכָה,
וְאֶת 'הַשְּׂמֹאל הַלְּאֻמִּי' הַשּׁוֹתֵק עֲדַיִן;

אֶת סִין, הַטַּבַּחַת מִטְּיֶין-אַן-מֵן,
שׁוֹדֶדֶת הָאֵיבָרִים, שֶׁהִבִּיעָה זַעֲזוּעַ;
אֶת אֵירוֹפָּה כֻּלָּהּ שֶׁאָמְרָה אָמֵן
לְקִינַת הַתַּנִּים, וּדְמָעוֹת אֲחָזוּהָ;

אֶת כְּרִישֵׁי הַמּוּסָר שֶׁהֵרִיחוּ דַּם דָּג
וְהִגִּיחוּ זְקוּרֵי סְנַפִּירִים וְקַשְׁקֶשֶׁת
לִנְגֹּס בַּבָּשָׂר הַשּׁוֹתֵת; אֶת חֶמְדַּת
הַלִּקּוּק, הַלִּהוּק, הָעִכּוּל בַּכַּרְכֶּשֶׁת;

אֶת דָּוִיד גְּרוֹסְמַן, זָרִיז לְהַכְרִיז
שֶׁאָשַׁמְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי;
אֶת עָמוֹס עוֹז, זָרִיז לְהַתְרִיז
הֲבָנָה לַטֵּרוֹר בְּתוֹר יוֹן פִילוֹסוֹפִי;

אֶת חַכְמֵי כָּל תֵּבֵל בַּהֹוֶה כִּבְעָבָר
שֶׁפָּשׁוּט לָהֶם כְּמוֹ מַיִם וְלֶחֶם
שֶׁיְּהוּדִי שֶׁתּוֹקְעִים לוֹ סַכִּין בַּצַּוָּאר
רַשַּׁאי, מַקְסִימוּם, לְהַצִּיעַ גַּם לֶחִי –

עַם בְּמַיִם רַבִּים, עַם בָּדָד, עַם בַּקֹּר,
עַם יִשְׂרָאֵל,
יִזְכֹּר. 

צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010