מורה לחלומות: על ישראל בר-כוכב

הכתבה, מאת צור ארליך, פורסמה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בחורף תש"ס, 2000.

אם הולך משורר, שהוא גם מורה לחלומות, לגור בגוש דן, הנמוך, השטוח, אפוף העשן, הרעש והפרוזאיות, לא נותר לו אלא לבחור בפסגת הגבעה הגבוהה ביותר שבו. ישראל בר-כוכב, יליד גבעתיים הישנה, "עיר קטנה שהיתה משפחה לטוב ולרע", התקשה להינתק ממנה גם כשנחבקה מכל עבריה בתל-אביב, בני-ברק ורמת-גן והצמיחה יבלות של מגדלים, ובחר לו דירה על אחת משתי הגבעות שמרכיבות את שמה של העיר, בנקודה הגבוהה ביותר בגושדן. מחלונו המערבי הוא צופה אל גגות תל-אביב ואל גורדי השחקים שלה, ומהדרומי – אל חורשה ירוקה שנוטפת היום זרזיפי גשם תחת שמי שמש, כאילו שכחה שמכל עבריה משחרת הציביליזציה העירונית לטרף. "לחורשה הזאת יש ריח מיוחד לכל עונה", אומר בר-כוכב, שבכל זאת מוצא מפלט הררי באוניברסיטה העברית, שם הוא מלמד את תלמידי המחלקה להכשרת מורים קורס מבוא בפסיכולוגיה חינוכית וקורס בשם 'חלום ודמיון באמנויות'.

הסטודנטים פוגשים בהרצאות הללו את עולם הדמיון של ציירים ומשוררים, אך בעיקר את העולם הפנימי של עצמם. המרצה-משורר-פסיכולוג קליני מנסה אותם בתרגילי דמיון מודרך. באחד מהם החשיך את האולם, הדליק נר, וביקש מהתלמידים, שרובם תלמידות, להתבונן בנר, להתרכז, ולהפוך אותו למשהו אחר. "כולנו ביחד שתקנו", מספרת אחת התלמידות, "והבטנו בנר הבודד. הווכחנים הקבועים המשיכו להתווכח בשתיקה, הציניות הקבועות עצמו עיניים והלכו לישון, וכשאף אחד לא הסתכל, ניסינו להציץ לתוך עצמנו. לא כולם הבינו, לא כולם הצליחו, אבל יצאנו מהכיתה קצת אחרת".

"הדברים משתנים כשאתה מתבונן בהם", מסביר בר-כוכב, "וההארות עולות ומתגלות מתוך תהליך של התבוננות. עשיתי את זה הרבה בתור ילד, אחר כך – כאדם שכותב שירה, ומאוחר יותר גם קראתי פתאום שיש רבנים גדולים שקוראים להם חכמי זן שיושבים בכל מיני מקומות ואומרים אותו דבר. סוזוקי, למשל, אחד מחכמי הזן, כתב שהמשורר הוא בן בריתו של חכם הזן כי שניהם יודעים להתבונן. זן הוא לא דת, הוא אורח מחשבה. הוא קשור מאוד, למשל, לחסידות. הרבה דברים שאמר רבי נחמן מברסלב, חכם זן יכול היה לחתום עליהם. שניהם מדברים הרבה על תבונת הלב".

היופי הוא משל למה שיכול היה להיות

בתרגיל אחר ראו הסטודנטים את האלוהים. מספר בר-כוכב: "נגיד שאתה אדם חילוני, ואתה אומר – 'תשמע, אני לא מבין מה אתה מבלבל לי את המוח, אלוהים שמלוהים, אני לא מאמין באלוהים'. אז אני אומר: 'תעצום רגע את העיניים, תרגיל קטן'. ואני עושה תרגיל מסוים שפיתחתי בדמיון מודרך, שבינתיים אינני מעוניין לחשוף את הטכניקה שלו לכל הקוראים. עשיתי את התרגיל הזה לסטודנטים בקורס שלי, וגרמתי להם לראות דמות בלי שאני אגיד להם מה לראות. אני אומר להם לראות הר, לא לדמיין איש עם זקן לבן או משהו כזה. ופתאום מתברר לאדם שיש משהו בנפש שלו שהוא בכלל לא ידע שהוא קיים".

- אולי בכל זאת תספר מהי הטכניקה של התרגיל. אם נדבר רק באוויר, הקוראים יגידו שאתה מקשקש.

"אתה יודע, מותר לאנשי רוח לקשקש. לא כדאי להעביר לקוראים את הטכניקה הזאת. גם בקורס 'מיתוס וחלום בשירה' ובסדנת היצירה שאני עומד ללמד תלמידי תואר שני לכתיבה יוצרת בבאר-שבע בסמסטר הקרוב לא אמסור את הטכניקה הזו, כי דרושה גם אחריות של פסיכולוג כדי לבצע אותה. בלי פיקוח מקצועי תרגיל דמיון כזה יכול להזיק מאוד".

- מה ההבדל בין התרגילים שלך למדיטציה?

"התרגילים שלי מכוונים יותר, והם עובדים על כוח הדמיון ועל היכולת לחלום. כבר הרמב"ם אומר ב'מורה נבוכים', ובאחד הספרים שלי אני מצטט את זה: 'זו האפשרות היא מכוח הדמיון'. לכל אדם יש כוח כזה. גם לאיש מחשבים כרוני, ואם הוא ישתמש בכוח הזה, הוא יראה שהאינטרנט הוא כלום לידו. היכולת לחלום היא היכולת להיות מוקסם. האדם המודרני שרוצה להיות מוקסם רץ להודו או לאמזונס בזמן שזה כבר נמצא אצלו בנפש. אדם מתעורר לפעמים מחלום בחרדת קודש, או בהרגשה שהיה חלום שהקסים אותו, וכועס על השעון שצלצל בזמן הלא נכון, וזו ההוכחה לכך שלנפש יש כישרון להיות מוקסמת. ובכל הספרות הפסיכולוגית על החלום לא כתוב הדבר הפשוט הזה, שלאדם יש יכולת להיות מוקסם".

- צריך הוכחה לכך שאדם יכול להיות מוקסם?

"היום כן. עם הציניות, כשהכל פוסט, זה לא ברור לכולם. הפוסט מודרניזם, למשל, זה דבר נורא. הוא אומר בעצם שכבר אין לנו יכולת אינדיבידואלית להיות מוקסמים".

- מהו בדיוק הקסם שאתה מדבר עליו? אולי תיתן הגדרה.

"לשארל בודלר, המשורר הצרפתי הגדול, יש הגדרה לכך: הקסם הוא המצב שבו האובייקט והסובייקט (כלומר העצם ומי שמתבונן בו) הופכים לדבר אחד, ונוצר מהם דבר שלישי שהוא הקסם. היקסמות היא סוג עמוק של הסתכלות. השירה מיטיבה להגדיר את הקסם הרבה יותר מכל זן אחר של הסתכלות, כמו פילוסופיה או פסיכולוגיה. במילון לפסיכולוגיה, כתוב – 'ייטיבו הפסיכולוגים לעשות אם יניחו את הגדרת האהבה למשוררים'".

*

בחוץ ענן כבד (כנראה אבא שלי)

 בר-כוכב הוא לא דתי. הוא רליגיוזי. יש הבדל. "האלוהים, תקרא לזה ארכיטיפ האלוהים או בכל שם אחר, נמצא בנפש של כל אחד. הארכיטיפ הזה אחראי על ההתפעלות, על רגש הקדושה ועל רגש היופי. יש מושג שמחבר את היופי עם הקדושה: הנשגב. חלק מהקוראים לא יבינו על מה אני מדבר, וזה בסדר, אבל זה לא אומר שזה לא קיים. אל תשכח שאנחנו חיים בתקופה שבה הניכור, הציניות, הבוז, ההתנשאות, היוהרה והריקנות הגיעו לרמה כזאת שאין מקום בכלל לדברים שאני מדבר עליהם. מה שאתה רואה בטלוויזיה זה ברבריות אנטי אינטלקטואלית, מחזות של הקולוסיאום שאנשים טוחנים איש את אחיו.

"אני מרצה אצל אנשי מחשבים ושואל אותם – מה עם ה- windows הפנימי? יש לאדם אינסוף חלונות פנימיים ומה הוא עושה איתם? שום דבר. אני שולח אותם לקסם האמיתי, למוסיקה, לשירה".

- גם המוסיקה והשירה הן חלונות חיצוניים. המאזין שומע אותן מאדם אחר.

"לא, ממש לא. כשאני עושה לסטודנטים תרגיל שבו אני נותן להם שורה משיר, ואני מכניס אותם כך לתוך תהליך פנימי. בחיים המודרניים מתרחש מה שכתוב בפסוק – עיניים להם ולא יראו. הכוונה היא שאנשים רואים אבל לא מתבוננים. כשאדם מעמיק להתבונן ולהקשיב הוא רואה דברים מהנפש שלו, מראות ותמונות מיוחדים במינם שהוא כלל לא ידע שהם קיימים. זהו הדבר המופלא ביותר, שמראה לי שסדנה הצליחה: כשאדם כותב דברים שהוא בכלל לא חשב שהוא מסוגל לכתוב. שהוא לא שיער שהם קיימים בו.

"השירה היא דרך להתקשר למקורות ידע שהם מעבר ליומיום ויחד עם זה קשורים אליו מאוד. בשירה יש משהו גם אינטואיטיבי וגם חזיוני. הנביאים הגדולים, לפי התפישה שלי, היו בראש ובראשונה משוררים. והראיה – השירה הנפלאה שאפשר למצוא אצל ישעיהו, למשל".

- המשוררים הם הנביאים של ימינו?
"היום אין נביאים בכלל. אבל ההתייחסות החזיונית, וגם הריאליסטית, למציאות היא באמצעות המדיום של השירה, של האמנות".

*

גדלתי אך הטרנינג הכחול המרופט של ילדותי
תלוי בתוכי כמו דגל
על חוטי החשמל של הזיכרון.

גם כשמדברים עם המשורר בר-כוכב על הלשון, הוא מגיע לתנ"ך ולאלוהים. "השליטה בעברית היום היא אחד הדברים הכי מחפירים. בטלוויזיה, בעיתונות, בכל מקום, אתה רואה שהעברית היא תת בינונית. יש חלוקה לעברית חגיגית מול עברית שמותר להשתמש בה. ואומרים לי 'לא מדברים ככה היום, למה אתה כותב במלים כאלו'. אני חושב שזה דבר חמור, אסור לעשות צנזורה על העברית, כי היא שפה בת אלפי שנים. אי אפשר לפסול מלים כי הן לא קיימות בסלנג היומיומי. הסלנג היומיומי כולל מאה-מאתיים מלים, והוא מעסיק חלק קטן מאוד מהקורטקס, מקליפת המוח. אחד התפקידים של השירה הוא לשמור על העברית במלוא ההיקף שלה. יש היום הרבה משוררים שהם אנמיים, ללא ברזל שירי. לדעתי זה בגלל שאין להם מושג במקורות. העברית הזו היא בעיני לא אולטרה-מודרנית, אלא אנמית".

- אולי מה שמרחיק אותם הוא שהמקורות העתיקים שנשתמרו לנו בעברית הם טקסטים דתיים.

"הם לא דתיים. אני גם לא חושב שאלוהים הוא נושא דתי. זה נושא שאי אפשר לחלק אותו בין דתיים ולא דתיים. המושג הנכון הוא רליגיוזיות, כלומר התחושה של קדושת החיים, של קדושת האדם, שזה מעבר לדת כזו או אחרת. למשל התנ"ך. אני מאוהב בתנ"ך. בתנ"ך ובאלוהים שנמצא בקרבו. כשהייתי ילד, קראתי הרבה בתנ"ך וחייתי את הדברים. הייתי ילד מוזר בין הילדים, קצת בגלל זה.

"הייתי ילד רך ויחיד וחולם, כמו שכתב ביאליק. כילד קטן הסתובבתי ברחוב וראיתי נשים עם מטפחות ראש והייתי בטוח שהן מכשפות, והייתי מקדים להן שלום כדי שלא יקללו אותי. כל ילד עד גיל שבע חושב בקטגוריות מאגיות, ואם הוא לא מתפתח הרבה הוא ממשיך כל חייו לחשוב בחשיבה מאגית. אמן זקוק לחשיבה מאגית לעניין שלו, של היצירה, של הפליאה. גיתה, למשל, אמר ששיא הרוחניות הוא הפליאה, התימהון".

- אבל אלוהים שבתנ"ך מצווה עליך לעשות הרבה דברים ומאיים עליך בעונשים חמורים אם תחיה כפי שאתה חי עכשיו, כאדם לא דתי.

"אני רוצה לדבר יותר לעומק, מהו המקרא בעיני. קודם כל, אני מסוגל להתרגש עד דמעות מהמקרא. אדם דתי לא מתרגש כך מהמקרא בהכרח: כמו שמבחינים בין מי שמתפלל בכוונה ומי שמתפלל מכאנית, יכול אדם דתי לקרוא בתנ"ך באופן מכאני, בעוד שאני קורא בו בכוונה. אי אפשר לדבר שירה בלי לדבר קסם. מי שמוציא את הקסם מהשירה, מי שכותב שירה סמרטוטית, פסאודו מודרנית ונטולת מקורות, פשוט לא יודע מה שהוא מדבר. השירה היא שפה חזיונית. חזיונית במובן הבריא של המילה, לא במובן הפנטזיונרי.

"כשמשורר מדבר על עץ, למשל, הוא לא ייתן את התיאור כפי שהוא. הוא ייקח את העץ ויהפוך אותו לחיזיון. העץ הזה יזכיר לו משהו, יעורר בו משהו – המשהו הזה נקרא מאגיה, או קסם. גם אם הוא יתאר את העץ ממרחק, עדיין יהיה בזה סוד, של משהו שהפך את העץ לדבר אחר. המשותף לכל המשוררים שאני אוהב, כולל אלו שבתנ"ך, הוא רמת ההתרגשות שאני מוצא בטקסטים".

*

אני שהייתי גן והייתי עץ
והיה לי שיח דק עם אלוהים
עומד למשפט על אי אהבה

בעיניו של ישראל בר-כוכב, משורר הוא פרשן של טקסט מקראי לפחות כמו אדם שלמד שנים בישיבה, בזכות הגישה שיש למשורר אל השפה. "עד היום אני יכול להתרגש מפרשת שמשון. בעיניי, כל הפרשה שווה מפני שהיא מבטאת מה קורה לילד שעוזב את הייעוד שלו, שהרי שמשון נולד נזיר מבטן ועזב את הייעוד שלו. אבל יותר מכך, יש שם משפט נפלא שלא שמים לב אליו. כששמשון מסביר לדלילה מה יקרה אם היא תגלח את ראשו הוא אומר: 'וחליתי והייתי כאחד האדם'. זהו אחד המשפטים הנפלאים במקרא, וכמעט אין פרשנות לגביו. והפירוש בעיני הוא שלהיות כאחד האדם זו מחלה. אדם שהוא 'כאחד האדם' – נטול חלומות, נטול שאיפות, נטול ייעוד, נטול שליחות, נטול משמעות עודפת של החיים – הוא חולה. הפילוסוף האמריקני דיוויד הנרי תורו אמר שכל בני האדם חיים בייאוש שקט. הייאוש השקט הזה הוא הנורמליות. חוסר השאיפה, הניכור כלפי החלום של עצמך.

"בנפש של כל אדם קיים חושן. אני ממשפחה של כהנים, ויש לי חולשה לנושא של החושן. כשאתה לובש את החושן, אתה קורא דרך האבנים את הכוונה. אתה מקבל אוריינטציה דרך החושן. החושן הזה אומר לאדם מהו הייעוד שלו, האותנטיות שלו, ההגשמה העצמית שלו. החושן הזה הוא בעיקר שני מקורות, שני סימנים. האחד הוא – מהן האהבות שלך. הדברים שאתה אוהב אהבת נפש, לא מתוך חינוך אלא מפני שהם מדברים מתוכך, הם הייעוד שלך. המקור השני הוא הדברים שאתה חולם עליהם. החלומות, גם החלומות הגדולים של 'כשאהיה גדול' וגם החלומות הקטנים, הנושאים שעולים בחלומות, הם חושן".

- היכן לדעתך נקבעים החלומות, האהבות והייעוד של כל אדם? זהו כוח חיצוני, או משהו מתוך הנפש?

"זה העצמי המקורי שלו. ככה הוא נולד. לכל אדם יש גרעין אינדיבידואלי. אם תרצה, אפשר לקרוא לו גרעין קדוש. והגרעין הזה כולל את הדברים שהוא מסוגל לאהוב. יש פסוק נהדר – 'ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'.

- הייעוד הזה תמיד חיובי? יש אנשים שאוהבים הרס, אכזריות, רוע.

"זו לא אהבה. אהבה היא חיוב האובייקט ולא ההרס שלו. אדם שאהבו אותו, שיודע לאהוב, הוא אדם שהכוונות שלו חיוביות".

- רוב בני האדם טובים?

"אני מאמין שיצר לב האדם טוב מנעוריו. זה מפני שרוב ההורים משדרים לילדים שלהם מסר חיובי, מלמדים אותם לעשות את הטוב".

*

הכאב כאֵב לאדם
והשירה לאלוהים

- למי יצירה נחוצה יותר, ליוצר או לקורא?

"שאלה טובה, והדרך הכי חכמה היא להשאיר אותה באבה בלי להתייחס אליה. באשר אלי, אני לא מבין איך אפשר לוותר על השירה. אני לא מבין איך אדם, שיש לו חיים חד פעמיים, יכול לוותר על השירה. שירה זה סוג של תפילה בעיניי. זהו גם הקריטריון בבחירת התקליטים בספרייה המוסיקלית שלי: איזו מוסיקה קרובה לתפילה. ליתר דיוק – לתפילה בכוונה". בר-כוכב משמיע לי שתי דוגמאות ממוסיקת העולם. בשתיהן החליל פותח. בעיניו זה כמו הילד מהסיפור, שלא ידע כיצד להתפלל וחילל בחליל.

- השירה אולי נחוצה לכל אחד, אבל האם כל אחד יכול להיות משורר, יוצר?

"כל אדם יכול לפחות ליהנות הנאה גדולה וחגיגית משירה. לפחות זה. והסיבה שהוא לא נהנה היא, בדרך כלל, שהשירה כרוכה בדברים מאוסים, בשעמום גדול ובמכאניות. בשיעורים שלי, וגם בכנסים לאומיים ובינלאומיים של פסיכולוגים בהם אני מרצה על מהות השירה, אנשים מתרגשים. אנשים שלא היה להם שום קשר לשירה. אם תיתן לי קבוצת אנשים כלשהי, אוכל להאהיב עליה את השירה. בזה אין לי צל של ספק. בשירה יש פלא שאנשים בכלל לא מודעים לו, כולל מורים לספרות. אין לי טענות אליהם: אתה לא יכול לשבת עם ארבעים תלמידים ולעשות איתם ניסים ונפלאות. אני יכול לקחת כל אדם ולהראות לו שבנפש שלו יש צ'יפ מיוחד לשירה. ובצ'יפ הזה, אגב, משתמשים גם בחלום".

- אולי אנשים שלא זוכרים חלומות אף פעם הם אותם אנשים שלא מסוגלים ליהנות משירה?

"לא. יש לי המון ניסיון בתחום הזה. אגב, גם כפסיכולוג אני לא עושה אנליזה של חלומות, באף אחת משיטות הפסיכואנליזה; בחרתי, ולא במקרה, לעבוד בגישת הגשטאלט, שעושה לחלומות לא אנליזה אלא בנייה, סינתזה, של האירוע, וכך מגיע להבנה".

- שירה היא לפעמים דבר קשה. רמזים, כוונות מוסתרות, מלים שלא כולם מבינים. אולי באמת לא כל אחד יכול ליהנות ממנה.

"אני יכול לתת לך דוגמאות משבטים פרימיטיביים שנהנים משירה הנאה אקסטטית, אבל בוא נלך למקורות. אחרי קריעת ים סוף, כשנאמרת שירת הים, לא כתוב שמישהו אמר למשה ולמרים 'סליחה, אני לא מבין שירה'".

- איך אתה כותב שיר? הרעיונות והדימויים מתבשלים הרבה זמן בראש עד שהכל מוכן ואתה יושב וכותב, או שאתה מתיישב לשולחן עם רעיון התחלתי וחוצב לו המשך? או אולי ברגע של השראה והתעלות אתה שופך שיר?

"לא צריך מוזות. לורקה, גדול השירה הספרדית, אמר שהוא ראה את המוזה פעמיים והיו לה כנפיים של אבן. אתה יושב וכותב, זהו. בזמן הכתיבה יש כל מיני רגשות, ביניהם עצב, התעלות. לפעמים אני מתיישב עם רעיון, לפעמים עם מילה. באחד השירים שלי ב'פסוקי ירח', ששמירה אימבר הקריאה בערב שנערך לפני כמה שבועות לרגל צאת הספר (בהוצאת הקיבוץ המאוחד), אני כותב – 'השירה אוהבת את פחד המוות / השירה אוהבת את ההיסוס / השירה אוהבת את המבוכה' – ומתוך החולשה עולה הכוח, עולה התפילה בעצם. הנה, אני אומר בסוף השיר – 'השירה אוהבת את החגיגה'. ובשיר שלפניו – 'בחצי הלל / בהלל גדול / אנו טובעים בים / ואנו אומרים שירה'".

- מה עם כתיבת שירים במצבי תודעה שאינם ערנות? לי יש מדי פעם חלומות שבהם יש לי תחושה ברורה שאני כותב שיר נפלא, שעובר לי בראש זרם של מלים נהדרות. כשאני מתעורר אני לא זוכר שום דבר מהשיר, ומבין שכנראה לא היה כאן שום שיר, גם לא בחלום. אתה חושב שייתכן שבאמת כתבתי שיר נפלא בחלום?

בר-כוכב שמח במציאה שנפלה לידיו. "למה אתה נותן לי לדבר כל כך הרבה, כשאתה דוגמה פרטיקולרית שמוכיחה את מה שאמרתי? אני חושב שהחלום הזה נפלא. אני כמעט בטוח שלשיר שחלמת היה ערך מוסף. אבל מעבר לזה, הוא נותן לך חשבונית, קבלה, שזה הייעוד שלך, שהשירה היא עצם מעצמך. שבחצי הלילה באה השירה ומדברת בך. גם אם היית מסוגל לכתוב את השיר שחלמת והיית רואה שזה בכלל לא משהו, עדיין עצם החלום על כתיבת שיר אומר הרבה. ידוע המקרה של קולרידג' שחלם את השיר 'קובלאי חאן', לא בדיוק חלם אבל עבר תהליך דומה, והשיר נחשב לאחת מפסגות השירה העולמית. הוא לא כתב את כל השיר, כי חבר הפריע לו אחרי שהתעורר, דיבר איתו, והוא שכח את ההמשך. היה לי מקרה כזה עם אדם דתי שבא אלי לייעוץ פסיכולוגי בכל מיני בעיות, שלפי דבריו, לפי התיאורים שהוא נתן לי, הסקתי שהוא חלם סימפוניה, למרות שהוא אפילו לא ידע מה זה ואף פעם לא שמע סימפוניה. הוא ממש שמע תזמורת שלמה עם כל התפקידים. הבאתי אותו לכאן, שמתי לו את הרקויאם של מוצרט והוא אמר – 'נפלא'. בחלום הנפש נמצאת במקום מאוד מזוקק, מאוד טהור, ואין ספק שהיה לשורות הללו ערך".

האם משורר הדמיון, שצירופיו נשמעים לעתים כבאים מתוך הזיה, שמאמין שהחושן הפנימי שיש להקשיב לו נמצא בין השאר בחלום, מחייב את השימוש בסמי הזיה בעת יצירה?

"בניגוד למקובל, אני מאוד אוהב את הצלילות, את האור, את הריכוז הגבוה. כל הסמים למיניהם גורמים לסוג של היטמטמות. אם האדם מחבל במוח האחד שיש לו בשימוש בסמים או אלכוהול, הוא מקלקל את היכולת להיות אי פעם מוקסם או השראתי. כדי להיות מוקסם, אדם צריך להיות קודם כל בריא בנפשו, בלי שום סוג של רעלים. צריכת אל-אס-די, למשל, אפילו חד פעמית, יכולה להפוך אדם לפסיכוטי. אני יודע שבעמדה הזאת אני במיעוט מבוטל בקרב חבריי היוצרים. לפעמים אני שומע מיוצרים שאת השיר ההוא הם כתבו תחת השפעת כך וכך. אני לא מעשן אפילו סיגריות; אני חושב שלאמנות יש כוח משלה".

- השיעור הגבוה של בעלי בעיות נפשיות בקרב משוררים לא מרמז שלא חייבים להיות בריאים כדי להיות השראתיים?

"אני חושב שזו דעה קדומה. אמנים שסבלו מהפרעה נפשית יצרו לא בזכות ההפרעה, אלא למרות קיומה. המחקרים שאני מכיר מראים ההפך – שלאמנים יש אישיות בריאה וגמישה יותר, שמאפשרת להם להכיל פרדוקסים".

*

מה ידעת על החיים, כי עקרת ממילונך את המילה אהבה ואת המילה אושר
ונצרת יבלית, כימשון, ירקון, מחלון
וכיליון

- יש בשירה שלך חשיפה אישית עמוקה מאוד. למשל בשירים על אביך, בהם אתה עורך איתו חשבון קשה.

"הבנת את זה כשירים על אבא שלי? יש בהם הרבה יסודות ביוגרפיים של אבי, אבל זה אב פיקטיבי, ארכיטיפי, מוקצן, לא אבא שלי. זו דמות שבניתי כדי להתמודד באופן חזיתי עם הנושא האוניברסלי של האב.

"משורר צריך להיות מרדן, לבדוק את כל הדברים מחדש, וזה מאוד מחייב. אדמיאל קוסמן, לדוגמא, עורר עליו חימה גדולה של רבים, בגלל שהוא עמד במחויבות של משורר לומר את דברו גם כשהוא מרגיז. וגם כשהם לא נשמעים בכלל. השאלה היא לא מה משורר חושף, אלא האם זה מספיק חזק, מספיק הדוק, מספיק מוסיקלי כדי שיהיה ראוי לפרסום".

* * *

אָה? בָּה? למה מה?
איך צריך לדבר עם הילדים (רמז: לא כמו בכותרת)

תלמידיו של בר-כוכב מספרים כי שעוריו גדושים בעצות והדרכות בענייני אהבה ונישואין, גידול ילדים, מוסיקה, ספרות, קולנוע ומה לא. בין השאר, הוא מטיף לתלמידיו לגדל ילדים עם אוצר מלים גדול ורב שכבתי ככל האפשר. הוא משתדל שלפחות הם, מורי העתיד, ידברו באזני בניהם ותלמידיהם בשפה עשירה ומדויקת.

"ילד צריך לגדול בתוך עברית עשירה כמה שיותר. הדבר הכי חשוב הוא לגדול בתוך חמלה, ואחר כך באים יתר הדברים, שההעשרה היא אחד מהם. ככל שילד ישמע בשנותיו הראשונות שפה עשירה יותר, שמשקפת טוב יותר את הדברים שהוא רואה, או שומע, כך זה יתרום לו בהמשך. חשובה מאוד גם ההאזנה למוסיקה קלאסית בשנים הראשונות, אבל את זה כבר רבים אמרו ואין טעם לחזור על כך. ילד שישמע מוסיקה קלאסית מגיל אפס, המוסיקה תהפוך לחלק מנפשו, והוא יהיה מאוזן יותר, רגוע יותר, אוהב יותר, מלא חמלה יותר.

"לאנשים ששואלים למה לדאוג כל כך להעשרה התרבותית והלשונית של הילד, אם יש מערכת חינוך, אני אומר – הצחקתם אותי, אתם מחכים שמערכת החינוך תתן משהו לילדים שלכם? רוב הילדים שתיקח ותראה להם, נגיד, עשרה שירים, ותשאל אותם מה השיר המקסים, יגידו לך 'אה? אה? בה? למה מה?'. כל הדברים האלה שכשאתה רק שומע אותם זה עלבון לאוזן, שריטה בנפש. קח את הבן שלי, תן לו מאה שירים, והוא מיד יצביע על העשרה המקסימים ויתרגש מהם עד דמעות, כמוני. כי מרגע שהוא נולד הוא קיבל מההורים שלו שפה עשירה, אוצר מלים גדול, ומוסיקה קלאסית. גם אני חייב את שלי להורי. אבא שלי היה מסתכל על אבן חצץ ומדבר עליה בעברית עילאית".

* * *
שיר השירה
"השירה היא המורה שלי לכל דבר"

"הטעות של האנשים היא שהם שואלים 'למה התכוון הצייר, למה התכוון המשורר'. זה בכלל לא חשוב, מה שחשוב זה מה מתעורר בנפש שלך כשאתה נחשף ליצירה. יצירה גדולה, ציור טוב, יעורר הדים גם בנפש של אדם שלא מבין דבר באמנות. כמובן, יש ביצירות דברים שמצריכים הסבר, שמצריכים ידע מוקדם; הנפש צריכה לפעמים אימון ותרגול כדי להתרגש ולהיקסם. אם נעביר את הידע המוקדם הזה ונעשה זאת בהתרגשות הראויה ובאהבה הראויה, כל אדם יוכל לקלוט ולהתרגש.

"אנו נולדים עם נפש שהיא חומר גלם, וצריכים כל החיים לעדן אותה, להקטין את המרחק בינינו לבין מלאך. תורה ניתנה לבני אדם, לא למלאכי השרת, והתפקיד של אדם הוא לעדן את עצמו. יכול אדם להעביר את כל חייו בצורה סתמית, בייאוש שקט – זה עניינו. אבל היום אנחנו חיים בתקופה של חופש, וגם אחרון העניים, שהוא לא אציל ולא שוע, יכול ללמוד ולהתפתח ולעדן את עצמו.

"קונפוציוס אמר שכדי להיות מושלם צריך האדם שלושה דברים: ילמד את השירה, ילמד את חוקי ההתנהגות הראויה, וישלים לימודו על ידי המוסיקה. דרך אגב, שים לב שבשלושת הדברים האלה משרד החינוך לא מגלה עניין כמעט.

"השירה היא המורה שלי לכל דבר. השירה שקראתי, וגם השירה שכתבתי, כי הרי אני לא כותב אותה מתוך היגיון ותכנון מלא, כך שגם היא מלמדת אותי דברים. את החוכמה, בגדול, ואת הרגשת הייעוד שלי, נתנה לי הספרות, לא הפסיכולוגיה. התחושה משחר נעוריי היתה שאני אהיה סופר, לא ידעתי שאהיה משורר. היה לי קשר עמוק מאוד עם ספרות, מגיל צעיר קראתי את גדולי הסופרים".