שכרו של מי שמציית לאמריקנים

דרישות שלום


1995, אוסלו ב.

אַרְצוֹת הַבְּרִית שׁוֹלַחַת שְׁתֵּי דְּרִישׁוֹת:
לְיִשְׂרָאֵל – לֹא לְהִתְנַחֲלֻיּוֹת חֲדָשׁוֹת;
וְלָרָשׁוּת הַפָּלֶשְׂתִּינִית, גִּיסָתָהּ –
דְּרִישָׁה לְהַפְסָקַת הַהֲסָתָה.


1998, הר חומה.

אַרְצוֹת הַבְּרִית שׁוּב מַכְתִּיבָה דְּרִישׁוֹת.
לְיִשְׂרָאֵל – לֹא לִשְׁכוּנוֹת חֲדָשׁוֹת;
וְלָרָשׁוּת – אֶת מָה שֶׁלֹּא עָשְׂתָה,
כְּלוֹמַר שֶׁתֶּחֱדַּל מֵהֲסָתָה.


2000, קמפ-דיוויד.

אַרְצוֹת הַבְּרִית, זְקוּפָה כְּדוֹן-קִישׁוֹט,
מוֹסֶרֶת לַצְּדָדִים אֶת הַדְּרִישׁוֹת:
שֶׁיִּשְׂרָאֵל תַּכִּיר בִּתְבוּסָתָהּ;
שֶׁהָרָשׁוּת תֶּחְדָּל מֵהֲסָתָה.


2003, מפת הדרכים.

אַרְצוֹת הַבְּרִית פֵּרְטָה מְפֹרָשׁוֹת
בִּפְנֵי שְׁנֵי הַנִּצִּים אֶת הַדְּרִישׁוֹת:
מִיִּשְׂרָאֵל – שִׁחְרוּר רוֹצְחִים בִּסְטַייל.
מֵהָרָשׁוּת – סִיּוּם הַהֲסָתָה.


2005, קונדי שרת החוץ.

אַרְצוֹת הַבְּרִית הֶחְלִיטָה לְהַקְשׁוֹת:
שָׁרוֹן נִדְרָשׁ לְגֶ'סְטוֹת חֲדָשׁוֹת.
וְהָרָשׁוּת הַפַּעַם, מִן הַסְּתָם,
נִדְרֶשֶׁת לַחֲדֹל מֵהֲסָתָה.


2007, אנפוליס.

וְשׁוּב יֵשׁ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית דְּרִישׁוֹת
שֶׁכֵּן הִיא לֹא תּוּכַל לְהַחֲשׁוֹת
עַד יִשְׂרָאֵל תָּקִים אֶת חֲמָאסְטָן
וְהָרָשׁוּת תֶּחְדָּל מֵהֲסָתָה.


2009, אובמה מושבע.

אַרְצוֹת הַבְּרִית שׁוֹלֶפֶת אֶת הַשּׁוֹט
וּמִתְקַדֶּמֶת שׁוּב עִם הַדְּרִישׁוֹת:
שׁוּם בַּיִת בַּשְּׁטָחִים עַד בּוֹא הַסְּתָו;
וְהָרָשׁוּת תֶּחְדָּל מֵהֲסָתָה.


2010, אובמה עצבני.

אַרְצוֹת הַבְּרִית, סוּרְפְּרַייז, שׁוּב עִם דְּרִישׁוֹת:
עַל יִשְׂרָאֵל לָרֶדֶת מֵהַשֹּׁד
וְלֹא לִבְנוֹת מִזְרָחָה לַסָּטָף;
עַל הָרָשׁוּת לַחְדֹּל מֵהֲסָתָה.


■

כְּדַאי, עַל שׁוּם כָּל זֹאת, לָעִיר שֶׁל מַעְלָה
לִלְמֹד קְצָת מֵחָכְמַת הָעִיר רַמְאַללָה.
לִלְמֹד שֶׁכָּאן כָּל הַקִּיּוּם כֻּלּוֹ
עוֹמֵד עַל צֶמֶד אוֹתִיּוֹת: עַל לֹא.

 צור ארליך

הופיע בעיתון מקור ראשון בהופיע בא' בסיוון תש"ע, 14.5.2010

הדרן עלך: על תלמוד שטיינזלץ המגיע לקו הגמר

בגיליון א' בסיוון תש"ע, 14.5.2010, של 'דיוקן', מוסף 'מקור ראשון', הופיעה כתבה שלי על השלמת הוצאתו לאור של התלמוד המבואר מאת הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), בתום כ-45 שנה.
תוכלו לקרוא אותה באתר מחלקה ראשונה, כאן.
היא מופיעה גם, בשיבושים טכניים קלים שיתוקנו, אני מקווה, בקרוב, באתר חב"ד און-ליין ובאתר מרכז ישיבות בני עקיבא.

גר על ההר: פזמון-המנון מחפש מלחין

את הפזמון הזה כתבתי השנה בין חורף לאביב, ויש לו ייעוד: שיזכה לקבל לחן קליט והמנוני ולהיות מבוצע, מוקלט, משודר ומושר, וכך לתרום לחידוש חיוניותו של ז'אנר הזמר הארצישראלי ולצרף למפה שלו אזור שחסר בה, שכן לא היה בידינו בתקופת שגשוגו של הז'אנר, אזור הרי המרכז.
השיר פורסם ב'מקור ראשון' בכ"ג באייר תש"ע, 7.5.2010, לקראת כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, יהודה, שומרון, סיני והגולן.

גר על ההר

בֵּיתִי עַל הֶהָרִים פָּתוּחַ לְאֵרוּחַ.
יֵשׁ לְכִבּוּד מֶרְחָב, אֲוִיר חָפְשִׁי וְרוּחַ.
מֵחַלּוֹנִי צוּרִים בְּתָ'לָפִים צוּרוֹת
רוֹכְבִים עַל הֶהָרִים שֶׁהֵם נָשִׁים הָרוֹת.
וְדֶרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת
אֵלַי עַד סַף הַדֶּלֶת
וּכְשֶׁלַּדֶּרֶךְ סוֹף
זוֹ הַתְחָלַת הַנּוֹף.

אֲנִי גָּר עַל הַגַּג,
אֲנִי גָּר עַל הַגֹּבַהּ.
אֲנִי גָּר עַל הַגַּב.
אֲנִי גָּר עַל הַקַּר.
אֲנִי גָּר עַל הָרֹאשׁ,
אֲנִי גָּר עַל הַכּוֹבַע,
אֲנִי גָּר –
אֲנִי גָּר עַל הָהָר.

סָבִיב לִי יְרֻקִּים סוֹפְרִים בַּלַּיְלָה כֶּסֶף:
זֵיתִים, זֵיתִים זְקֵנִים, כְּסוּפִים גַּם בְּלֵיל כֶּסֶה.
מַרְוָה עוֹשָׂה לִי תֵּה, וּמֶתֶק תְּאֵנָה
אוֹמֵר לִי תֵּהָנֶה, כִּי הוּא כְּבָר נֶהֱנָה.
לֹא גֵּייטְס, לֹא גַּיְדָמָאק,
אֲבָל מַרְוִיחַ שְׁנַיִם:
קָרוֹב לָאֲדָמָה,
קָרוֹב גַּם לַשָּׁמַיִם.

(פזמון חוזר) אֲנִי גָּר עַל הַגַּג...


וּכְשֶׁאֲנִי נוֹסֵעַ לְבִקּוּר תּוֹרָן
לְמַטָּה, לֹא אֶשְׁכַּח: צָרִיךְ דֵּאוֹדוֹרָנְט.
לְמַטָּה מַזִּיעִים. וְלֹא לִשְׁכֹּחַ גַּם כֵּן
שֶׁלֹּא מֻמְלָץ לִלְבֹּשׁ שָׁם שְׁתֵּי שְׁכָבוֹת שֶׁל גַּטְקֶס.
כִּי חַם וְלַח בַּפְּלָטָה.
אֵיךְ הֵם גָּרִים לְמַטָּה?
אֵרֵד, וּבְדַרְכִּי
אֶתְגַּעְגֵּעַ, כִּי –

(פזמון חוזר) אֲנִי גָּר עַל הַגַּג...

חרפת חיינו את: על 'חרפה' מאת קוטזי

חרפה; מאת ג'. מ. קוטזי; מאנגלית: סמדר מילוא; עם עובד, 2000, 266 עמ'.

ביקורת: צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בסתיו תשס"א, 2000.

סביר, בטוח אפילו, שג'. מ. קוטזי, שכמו גיבור ספרו הוא פרופסור לספרות בקייפטאון שבדרום-אפריקה, לא חשב על ישראל כשכתב את הספר. בוודאות רבה עוד יותר אפשר לומר שהוא לא חשב על אירועי תחילת תשס"א בישראל. הוא סופר מהולל ועטור פרסים, אבל נביא הוא איננו. הוא כתב על המתרחש סביבו, בארץ שבה הפכו הלבנים למיעוט נרדף וחסר הגנה. ובכל זאת, כשישראלי קורא היום את הספר, הוא חושב בהחלט על ישראל, והוא מבועת מהדמיון. בלי להתכוון, נותן פה הסופר הדרום-אפריקני ניתוח כואב וחריף של המציאות הנפשית, לא רק הפוליטית-ביטחונית, בישראל החדשה.

השוואה גורפת של ישראל לדרום-אפריקה היא, כמובן, לא רק מביכה אלא גם מוטעית. מיותר להסביר שכאן לא היה אפרטהייד, ושהציונית היא תנועה קולוניאלית רק אצל ההיסטוריונים החדשים. הדמיון העולה מן הספר הוא בין דרום-אפריקה שבשליטת השחורים, החומסים ביהירות את הלבנים (לפחות על פי מה שאפשר להבין מהספר, שמשתדל להיות בלתי שיפוטי, ושיש להניח שאם היה נוקט עמדה אנטי-שחורה לא היה זוכה בפרס בוקר היוקרתי), לבין ישראל שלאחר הקמת הרשות הפלשתינית והתפנית הלאומנית של הישראלים הערבים; בין רגשות האשם, ההתאכזרות העצמית וההתמסרות לאויב של חלק מהלבנים בדרום-אפריקה, המגולמים בדמותה של לוסי, בתו של גיבור הספר, לבין אלו של חלק מהיהודים בישראל; ובין משטר הפוליטיקלי-קורקט בחברה הלבנה של דרום-אפריקה, שגיבור הספר, הפרופסור דיוויד לורי, מתקשה להסתגל אליו, לבין זה ששורר במקומותינו.

נקודת הדמיון המפחידה ביותר היא מקרית: דיוויד לורי הוא בן חמישים ושתיים וקצת. בדיוק כמו מדינה אחת שמעבר לקצה השני של אפריקה. אצל לורי זהו גיל העמידה, ההידלדלות, ההכרה שהדרך מובילה עכשיו למטה. האופרה הקאמרית שהוא מנסה לכתוב, על המשורר לורד ביירון ומאהבותיו (ובמידה רבה על עצמו, על הקזנובה שהוא היה עד לתקופה שבה מתרחש הסיפור), הופכת במהלך הספר לאריה על אהובת-עבר מזדקנת, זנוחה ומתגעגעת. "לא לזקנים היא, הארץ הזאת", הוא אומר לעצמו לקראת הסוף.

בכל הקשור בעצמו, להבדיל ממה שקשור בבת לוסי, הוא הולך ונהיה שווה נפש: הוא אינו מנצל את זכות השימוע שניתנת לו בדיון על הדחתו ממשרתו באוניברסיטה בשל פרשיית אהבים עם סטודנטית שהופכת להטרדה מינית, הוא אינו עושה דבר כנגד ההתכחשות התקינה-פוליטית של חבריו כלפיו, והוא מקבל בהשלמה את בזיזת תכולת דירתו בעת העדרו. לשכנים שלו זה אכפת עוד פחות.

הביזה הזו היא שולית לעומת מעשה השוד שנערך באותו פרק זמן בביתה של בתו, בחווה מרוחקת, בעת שהותו של דיוויד שם, אך הצירוף של שני מעשי שוד כנגד הגיבור ובתו מרמז משהו על המציאות הדרום-אפריקנית החדשה. במקרה ההוא, על כל פנים, נכנסים בדרכי מרמה שלושה זרים, קוטזי לא כותב במפורש שהם שחורים, לביתה של לוסי, ותוך שהם נועלים את אביה ומנסים להצית אותו, הם אונסים את לוסי בזה אחר זה – מעשה שאינו מתואר בספר היות שלוסי מתכחשת אליו בשל תחושה שזה בעצם מגיע לה, הכובשת הלבנה. בהזדמנות זו הם גם שודדים את תכולת הבית ואת מכוניתו של האב והורגים את הכלבים שתושבי הסביבה הפקידו אצלה למשמרת.

כאן חשוב לומר משהו על פטרוס. זהו שכן שחור של לוסי, שמסייע לה בעיבוד החווה והופך לשותף שלה, כשהוא חותר באופן שקשה להתעלם ממנו להשתלט על החווה ולנשל את לוסי. מעשה השוד והאונס מתרחש בעת העדרו של פטרוס מהמקום. כשמתגלה מאוחר יותר מהפורעים הוא גיסו של פטרוס, ושפטרוס החליט לשכן אותו בבית שהוא בונה בחווה (לוסי ויתרה לו בינתיים על מחצית משטחה), מבינים האב והבת שפטרוס שלח את השלושה אל המקום כדי לשלוח רמז ברור ללוסי, משהו כמו המשכו של אוסלו באמצעים אחרים. את דיוויד, האב, זה משגע, אבל את לוסי לא. היא נענית לבסוף לפתרון אחר שמציע ערפאת, סליחה, פטרוס – התאחדות כלכלית איתו כאשתו השלישית. לא שהיא אוהבת אותו, בכלל לא, אבל היא רוצה להיות חלק מהמשפחה הגדולה, והיא גם רוצה חסות, ו"את פטרוס אני לפחות מכירה".

וזה דווקא יכול לעודד את מאמיני אוסלו: אחרי האינתיפאדה הנוכחית, עוד יהיו אמצעים נוספים להמשיך אותו.

בגבולות צרים: עם שאול ברטל על הפידאין ופעולות התגמול

מאת צור ארליך.

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ג באייר תש"ע, 7.5.2010.

אִמרו לישראלי בעל ותק וזיכרון היסטורי "מסתננים", והוא ימשיך בשרשרת האסוציאציות הבאה: פדאיון. יישובי ספר. טבח במעלה-עקרבים. רציחות בנגב ובשפלה ובפרוזדור ירושלים, ביהוד וברעננה. רועי רוטברג. שערי עזה. משה דיין. אריק שרון. פעולות תגמול. צנחנים. יחידה 101. מאיר הר-ציון. קיביה. משטרת עזה. פעולת קלקיליה. נאצר. מבצע קדש.

זו אכן הדרך הנכונה, מבחינה מוסרית, להבין את תקופת ההסתננויות ופעולות התגמול בשנים שלאחר מלחמת העצמאות. הם הסתננו והרגו, ואנחנו החזרנו להם לשם הרתעה. וביתר הרחבה: גל של הסתננות ערבית מהשטחים שכבשו ירדן ומצרים אל תוך ישראל הקטנה; לעתים הסתננות תמימה לצורך פרנסה או מתוך טעות – ולעתים קרובות מדי הסתננות לצורך טרור רצחני, שזכה לחסותו הפעלתנית של המשטר המצרי. ובתגובה – פעולות תגמול כואבות מצד ישראל.

אבל כמו שאפשר לשער, הצד האחראי להסתננות ראה את הדברים אחרת. ומתוך ראייה זו הוא פעל. מתברר שמבחינת הצד הערבי, השרשרת הסיבתית הפוכה: ההסתננויות הן תגובה, פעולת תגמול, למה שאנו קוראים לו פעולות התגמול. ואת התפיסה הזו, מוטעית וצבועה ככל שתהיה, כדאי להכיר, שכן היא אשר הזינה את התגלגלות האירועים. כדי לברר את התפיסה הזו, ולשחזר את אירועי הגבול בשנות החמישים מזווית הראייה וההבנה הערבית, שאול ברטל קרא הרבה קילומטרים של אותיות ערביות מסולסלות והרבה תכתובות נסתרות שחיכו לו מחצית המאה בארכיונים בוושינגטון ובלונדון.

הוא היה עדיין קצין במדים, רב-סרן העוסק בעבודה היומיומית של מלחמה בטרור פלשתיני, כשהקדיש את לילותיו ואת חופשותיו לאיסוף חומר לדוקטורט שלו באוניברסיטת בר-אילן, שעסק בנושא הזה. "פעולות הגמול הישראליות בעיני האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה, 1949–1956", הייתה כותרת העבודה. המחקר הופיע עתה כספר בהוצאת כרמל, וכותרתו מאמצת במתכוון את המערכת המושגית של הצד השני: 'הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון 1949–1956'. ד"ר ברטל, כיום מרצה בבר-אילן, איש ביטחון בלי הרבה סימפטיה אישית למסתננים, מחבלים ונכבות, פשוט לקח לצורך המחקר את המשקפיים הערביות, והלך על זה כמעט עד הסוף.

התמונה הכוללת העולה מהספר היא שפעולות התגמול השיגו לעתים את מטרתן בטווח הקצר, והרתיעו את המסתננים ואת האוכלוסייה שהם יצאו ממנה – אך לא בטווח הארוך. הלחץ שהופעל על האוכלוסייה, מתוך כוונה שיעבור הלאה, אל המשטרים, עבר לא באופן שישראל קיוותה לו. האוכלוסייה לא לחצה על משטרי הכיבוש, הירדני והמצרי, שיסתמו את הפרצות ויחסמו את המסתננים, וגם לא לחצה על המשטרים שייתנו לה פתרונות קבע בתחומי ירדן ומצרים וייחלצו אותה מהפליטוּת ומהעוני – אלא להפך: לחצה על שליטי ירדן ומצרים שייתנו לה להתארגן לפעולות נגד ישראל, ואף שיפעלו נגד ישראל בעצמם.

ברטל סבור שמחאת האוכלוסייה הפלשתינית היא שהובילה לשינויי מדיניות בירדן ובמצרים. בירדן, למשל, הוקם ב-1951 כוח 'המשמר הלאומי' בעקבות פעולת שרפאת של ישראל, כדי להרגיע את התושבים ולהשקיט את התמרמרותם על המשטר הירדני שלא עצר את ה'תוקפנות' הישראלית. כוח זה התפתח בהתמדה, בשל דרישותיהם הגוברות של התושבים, לכדי גוף צבאי משמעותי. בתחילת 1956 סילקה ירדן את שכבת הפיקוד הבריטית של הצבא, בראשות הרמטכ"ל ג'ון גלאבּ (גלאב פחה), שפעלה נגד ההסתננויות, והחליפה אותה במפקדים ערביים בעלי גישה תוקפנית. במצרים, שוב בלחץ האוכלוסייה הפלשתינית שבשיאו הגיע לכדי אינתיפאדה אלימה, נמסרה השמירה על הגבול לפלשתינים שהתגייסו לצבא מצרים. במקביל חדל משטרו של נאצר להפריע להסתננות הטרוריסטית והפך אותה למפעל בטיפוח השלטונות.

מדובר, והספר מדגיש זאת ופורט זאת לפרטים, בשתי זירות שונות לחלוטין. די אם נציין שביהודה ושומרון הפליטים היו מיעוט, וברצועת עזה רוב גדול; שהמשטר הירדני היה פרו-מערבי, בעוד זה המצרי, לאחר מהפכת הקצינים ב-1952, התקרב לברית המועצות ושאף להנהיג את העולם הערבי כולו; ושהירדנים העניקו לתושבי יהודה ושומרון זכויות אזרח חלקיות, בעוד המצרים כלאו את תושבי הרצועה במעין סגר מתמיד.

מתי הגעת למסקנה שפעולות התגמול פעלו לרעתנו?

"זו בהחלט לא הייתה הנחת המוצא שלי. ככל שהצטברו החומרים זה הלך והתחוור, בכל אחד מחלקיה של התמונה בנפרד. אתה שואל את עצמך מה קרה למשטרים הירדני והמצרי, שבתחילת העשור לחמו בהסתננויות – וערב מבצע קדש כבר תמכו בהסתננות פדאיון, הסתננות טרור לכל דבר. מה גרם להם לשנות את עמדתם. וכשאתה בוחן את התגובות של האוכלוסייה, את ההידרדרות שחלה מפעולה ישראלית לחברתה, בפרט הפעולות המשמעותיות, אתה מבין ששינוי העמדה היה אפקט מצטבר של פעולות הגמול.

"היה פה אולי חוסר הבנה מצד ישראל. פעולות התגמול כוונו לגורמים הלא נכונים. בירדן, ישראל ביצעה בתחילת שנות החמישים פעולות נגד האוכלוסייה האזרחית, כי המדיניות הייתה לפעול נגד כפרים שמהם יצאו מסתננים. הפעולות הללו אכן גרמו להלם ובעקבותיו לשקט בגזרות שפעלו בהן. פעולת קיביה ב-53' גם גרמה לחידוש ההסכמים בין המפקדים המקומיים, הישראלים והירדנים, למלחמה בהסתננות. אבל הכף השנייה של המאזניים כבדה יותר: האוכלוסייה טענה – אם הלגיון הירדני אמור להגן עלינו אבל אינו עושה זאת, אינו מגיב לפעולות התוקפנות של ישראל, עלינו לקיים כוח משלנו, המשמר הלאומי, ואולי גם הגיע הזמן לסלק את הבריטים מהלגיון, כי הם משתפים פעולה עם ישראל. שתי הדרישות הללו התמלאו, ואפשרו את הגברת ההסתננות".

הם לא העלו על דעתם שישראל, לפחות מבחינתה, פשוט מגיבה לטרור שבא מצדם?

"קח לדוגמה את פעולת קיביה. הטיעון הישראלי הרשמי היה שזו תגובה לרצח אם ושני ילדיה ביהוד. כמובן היו פיגועים רבים קודם לכן, אבל זה היה הטיעון הרשמי. אז הפלשתיני אומר לעצמו, אם נהרגו אם ושני ילדיה, למה ישראל נכנסת עם כוח צבא גדול, הורסת כשבעים בתים והורגת עשרות תושבים? ואני לא נכנס לוויכוח על הפעולה הספציפית הזו, אם ידעו שיש תושבים והרגו אותם בכוונה, או שפוצצו את הבתים בלי לבדוק אותם; מבחינת הראייה שלהם מדובר במהדורה חוזרת של דיר-יאסין, שבעיניהם היה טבח המוני. והמסקנה שלהם היא שמטרת ישראל היא לא להעניש את התוקפים, שהרי נהרגו הרבה נשים וילדים, אלא שאולי זה חלק ממדיניות ישראלית להבריח תושבים מהאזור ולהגדיל את שטח המדינה".

לדעתך יש במסקנה הזו משהו?

"לא. אבל הטיעון שלהם שישראל נוהגת בצורה לא מידתית יש לו על מה לסמוך. גם מועצת הביטחון גינתה את ישראל על הפעולה, אף שהאו"ם היה אז הרבה פחות עוין לישראל מאשר כיום.

"או למשל הפשיטה בעזה, 'חץ שחור', ב-28 בפברואר 55', שכוונה נגד המשטרה והצבא המצריים. הטענה המצרית הייתה שהפעולה בוצעה בתגובה למאמצי מצרים להכשיל את ברית בגדד (ברית בין בריטניה, תורכיה ועיראק, ששאפה להכניס תחת כנפיה גם את ירדן). בעיני מצרים, ישראל הייתה זרוע מבצעת של האימפריאליזם המערבי. המחשבה במצרים הייתה: היות שאנחנו מתנגדים לברית בגדד, ואף מעודדים חתרנות בתוך ירדן – למשל בשיגור סאדאת, שהיה אז קצין בכיר, לירדן עם סכומי כסף גדולים כדי להתסיס את האוכלוסייה ולממן מסתננים – אז ישראל עשתה כנראה את הפעולה כי קיבלה אור ירוק מהבוס באמריקה. והפיגועים של המסתננים הם רק תירוץ ישראלי קלוש להצדקת הפעולה.

"המאפיין הזה של החשיבה הערבית, שישראל מחפשת תירוצים לתקוף, קשור לא רק לתקופה ההיא. במלחמת לבנון הראשונה, למשל, הפלישה הישראלית באה בתגובה להתנקשות בחייו שגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. הטענה של אש"ף הייתה שכיוון שהארגון שהתנקש בארגוב היה הארגון של אבו נידאל, שפרש מאש"ף ואף ניסה להתנקש בחיי ערפאת, ברור שזה רק תירוץ".

את הטענות הפלשתיניות ברטל מכיר מקרוב, כמרצה לעניינים פלשתיניים בבר-אילן, כמתרגם של חומרי תעמולה של חמאס והג'יהאד האיסלאמי השוקד על אנתולוגיה עברית בנושא, וכאספן נמרץ של חומרי תעמולה והסברה פלשתיניים בכלל. אם יש לקח שהוא קורא להפיק מהטעויות שישראל עשתה לדעתו בפעולות התגמול, הלקח איננו להימנע מפעולות גמול באופן עקרוני, אלא להקפיד לקרוא וללמוד את מה שנכתב בצד הערבי, לשקלל את המידע הזה בקבלת ההחלטות שלנו.

"לפי תיאור שמצאתי אצלם", הוא מדגים את חוויות הקריאה שלו בערבית, "הפלשתינים הראשונים שחגרו חגורות נפץ והתאבדו היו בקרב כראמה (קרב בין ישראל לכוחות פת"ח בצד המזרחי של בקעת הירדן, ב-1968). הם התכוונו לפגוע כך בטנקים. הרבה שנים לפני שחמאס התלבש על השיטה ושכלל אותה. אני לא יודע עד כמה יש לכך סימוכין בצד הישראלי".

האמינות של הגרסאות הפלשתיניות, הוא יודע מניסיונו, מפוקפקת. "הם טוענים למשל שבמלחמת השחרור הברחנו חלקי טנקים בתוך כדים. יש כל מיני דברים דמיוניים. יש לי סרט תעודה ערבי שכביכול מראה אירועים בשנות החמישים, ופתאום אתה רואה שם שלט 'העם עם הגולן'. אבל זה מה שיפה בהם. העקביות, תפיסת העולם הברורה. ברור להם מי צודק ומי לא, מה היה ומה צריך להיות. דבר שלפעמים לנו קצת חסר.

"כמובן, יש להם גם נטייה להגזים מאוד בתוצאות הפעולות הישראליות. זה לא התחיל בג'נין. בספר אני מזכיר כיצד הם מכפילים בדיווחים שלהם את מספר ההרוגים הפלשתינים בעזה במבצע קדש. את מספר הרוגי דיר-יאסין הם ממשיכים לנפח ל-260. כיום מקובל במחקר שהמספר נמוך ממחצית, ואפילו בפרסום של 'זוכרות' (ארגון ישראלי הפועל להפצת תודעת הנכבה ולמימוש 'זכות השיבה'. צ"א) נכתב שהיו 115 הרוגים והם נמנים שם בשמותיהם. זה, אגב, מה שאני אוהב בחומר של 'זוכרות' בעברית; אלו הם תרגומים אחד לאחד של חומרי תעמולה פלשתינים, וזה חוסך לי עבודה".

במיוחד הוא נהנה למצוא בספרו החדש והמדובר של שלמה זנד 'מתי ואיך הומצא העם היהודי' מיחזור של טענות המככבות בספרות הפלשתינית זה שנים. הוא שולף כדוגמה את הספר 'הקולוניאליזם הציוני העולמי' מאת מוחמד מצבאח חמדאן משנת 1967. "חמדאן כותב שם, 'הטענה שיש עם יהודי אחד והוא גזע קדום יהודי היא השקר הגדול של המאה העשרים'. הוא מקדיש עמודים רבים להוכיח שליהודים אין שום קשר לפלסטין. 112 עמודים עוסקים אך ורק בהכחשת הקשר של העם היהודי לארץ ישראל. הוא למשל מציין – טענה שמופיעה גם אצל זנד – שאחרי גלות בבל רוב העם היהודי נשאר בגלות והשפיע בתפוצות שונות על ייהוד של עמים נוספים, כך שהיהדות הפכה להיות דת עולמית שבה שותפים גם אנשים מבני הודו וגם מבני רוסיה. עוד הוא אומר שהמצאת הגזע היהודי נועדה להצדיק את הנישול והכיבוש של ארץ שזיקת היהודים אליה היא לכל היותר דתית. מעניין ששוב זו המסקנה של שלמה זנד. כשקוראים ספר כמו זה של זנד, ראוי לבדוק למה המסקנות שלו פורסמו כבר בעבר ומה היה האינטרס של מי שפרסם אותן אז".

פשפושיו של ברטל בחומרים הכתובים ערבית מעסיסים גם את ספרו שלו, על ההסתננות ופעילות התגמול. הוא מצטט למשל מכתב של פליט מיבנה לשעבר, אחמד אבו-עואן, למשרדו של ראש המודיעין המצרי ברצועה ומרכז פעילות הפדאיון, הקולונל מוסטפה חאפז. חאפז, אגב, חוסל בידי צה"ל בקיץ 1956 לאחר שרשרת מעשי טבח שארגן בכפר-חב"ד, במושב שפיר, באשקלון ועוד. סוכן כפול מסר לו ספר ממולכד.

במכתב של אבו-עאון לחאפז, שנתפס בידי צה"ל כשלל במבצע קדש, מבקש הפליט להתקבל לפדאיון ומפרט את ניסיונו העשיר. "בהיותי אסיר לשעבר [בכלא הישראלי], ששוחרר ונמצא כעת בעזה, הריני מדבר עברית היטב ומכיר את שטח הכיבוש מבית-חנון ועד יפו. הסיבה לכך היא שעברתי דרך זו פעמים רבות לשם גניבה מישראל... אני מאומן בכל סוגי הנשק ומכיר דרכים ומקומות שהפדאיון עדיין לא הגיעו אליהם. כדי להוכיח זאת, אני מוכן להביא לך הוכחות מאותם המקומות ... אוכל לערוך פיצוצים, לירות ולהרוג מבלי שיוכלו לגלות את המקום שבו אתחבא, אפילו אם יעקבו אחריי, כי זו ארצי ואני מכיר אותה היטב. דברים אלה יתבררו לך אם אכנס לשטח הכבוש, ומי שמכיר אוי יעיד על אומץ לבי, על גבורתי ועל הקרבתי".

"הספר", מוסיף ברטל, "מראה שההסתננות הייתה בעצם המלחמה הבין-קהילתית השנייה בארץ, המשך למה שהיה ב-48' עד פלישת מדינות ערב. מלחמה בהיקף גדול מאוד: ההערכה היא שהיו כ-70 אלף מקרי הסתננות. זו בעצם אותה קהילה של ערביי ארץ ישראל, שהמשיכה להילחם בנו דרך ההסתננות, כשזה זוכה לתמיכה רחבה מאוד. מדינות ערב נכנסות למעגל, מאחר שהאוכלוסייה הזו גרה בקרבן ואין מדינה פלשתינית – אבל לא בפני עצמן".

אבל מצרים נטלה את יוזמת הטרור לידיה.

"כן. בהדרגה וברגשות מעורבים. אתה רואה למשל התבטאות של צלאח גוהר, נציג מצרים בוועדת שביתת הנשק, לעמיתיו הישראלים בוועדה, שאומר 'מבחינתי אתם יכולים להרוג את המסתננים הפלשתינים'. מצד שני, מ-55' ואילך, מצרים, באמצעות הפעלת הפידאין, היא שיצרה מעין ארגון גג לכל הזרמים הפלשתיניים המבקשים לפעול נגד ישראל. למעשה היא לקחה על עצמה את מה שאש"ף יעשה אחר כך".

גם מבחינה הסברתית? הרי העמדת הסוגיה הפלשתינית בראש סדר היום העולמי נחשבת לאחד מיעדי הטרור של אש"ף בהמשך.

"כלפי מדינות ערב, לעורר אותן לצאת סיבוב שני נגד ישראל".

במבט לאחור, הייתה לישראל דרך טובה יותר מזו שבחרה, פעולות התגמול?

"לאורך זמן רב, ישראל תקפה ביהודה ושומרון אזרחים, ולא את הלגיון הירדני, ובעזה היא תקפה את הצבא והמשטרה המצריים. ייתכן שאם הייתה עושה הפוך, בירדן תוקפת את הלגיון ובעזה אזרחים, התוצאות היו טובות. לנאצר הייתה חשובה מאוד יוקרת הצבא, וכשישראל הורגת הרבה קצינים מצרים וחייליה חוזרים בלי פגע, כפי שקרה בפשיטה על משטרת עזה, זה עלבון גדול בשבילו. זה דחף אותו עוד לכיוון הסובייטי ולעידוד ההסתננויות. ביהודה ושומרון, לעומת זאת, פגיעה ישראלית בלגיון הירדני הייתה יכולה לעורר אצל אוכלוסיית הפליטים הזדהות-מה עם הלגיון והמשטר, וכך הם לא היו מפעילים את הלחץ שהפעילו לסילוק הקצינים הבריטים מהלגיון. הלגיון והקצונה הבריטית, מצדם, היו נבהלים מפגיעתה של ישראל ופועלים יותר כדי למנוע הסתננות".

לפגוע דווקא בגורם שפעל לעצירת ההסתננות, הלגיון?

"זה באמת לא פשוט. אני רק אומר שהדברים היו יכולים להיות אחרת. השאלה שצריך לשאול היא אם ישראל הייתה צריכה להגיב מלכתחילה בפעולות גמול. אני חושב שלא הייתה ברירה; משהו היה צריך להיעשות. משה דיין ביטא את זה יפה ב-1950, כשהיה אלוף פיקוד הדרום: "ערבים העוברים כדי להוציא תבואה שהשאירו בכפרים העזובים ... אנו מעלים אותם על מוקשים, והם חוזרים קטועי יד ורגל ... ואינני יודע כל שיטה אחרת לשמור על הגבולות. אם ייתנו לרועים ולקוצרים לעבור את הגבולות, הרי שמחר אין גבולות למדינת ישראל'. מה גם שלטווח הקצר הפעילות הצבאית עזרה להקטין את היקף ההסתננות. אבל כפי שהספר מראה, היא יצרה גם תהליכים עמוקים יותר שבסופו של דבר הגדילו את האיום על ישראל.

"תראה למשל את התעצמות הכוח הצבאי של הפלשתינים תחת מצרים וירדן. ביהודה ושומרון, 'המשמר הלאומי' של הפלשתינים מנה ערב מבצע קדש 30 אלף איש, ואלמלא היינו מתחייבים לבריטים שלא ניכנס ליהודה ושומרון, הכוח הזה היה עומד מולנו. ברצועה, הדיוויזיה הפלשתינית ניהלה במבצע קדש קרב קשה עם צה"ל בח'אן-יונס והמשיכה להילחם גם אחרי שהמושל המצרי נכנע. ואלה אותם פלשתינים שבתחילת שנות החמישים מתחננים, במידה רבה לשווא, שיגייסו אותם לצבא".

בפעולות התגמול, הנורמות של ישראל ביחס לפגיעה באזרחי אויב היו אחרות מכפי שהן היום. זה מפני שהעולם לא הציק לנו?

"זה לא שלא היה אכפת לעולם. אבל הזיכרון של מלחמת העצמאות, של מדינות ערב המנסות להשמידנו, וזיכרון השואה, היו טריים. ולכן כל מה שנתפס כמסכן את מדינת ישראל, הגישה הייתה שיש לסכלו גם באמצעים דרסטיים. לגבי מידתיות, אל תשכח שהסתננות הייתה בהיקפים אדירים. 900 ישראלים הרוגים בשנות ההסתננות. בהתחלה יותר בשל מסתננים מירדן, וכשמתחילים הפדאיון – ממצרים. לגבי הרוגים בצד השני אין נתונים מדויקים. מדברים על 2,000 עד 2,500 הרוגים פלשתינים כתוצאה מההסתננות – עצירת מסתננים פלוס הרוגי פעולות תגמול".

אתה מתאר בספר תמיכה עממית של הפליטים בהסתננות, למרות המחיר, פעולות התגמול, וגם מראה כיצד נציגי הפליטים סיכלו תוכניות לאזרח אותם וליישב אותם בארצותיהם החדשות. השאלה היא זה היה באמת הלך הרוח העממי, או שהציבור פחד מהגורמים הלאומנים שבתוכו ויישר קו.

"לא ראיתי סימוכין לכך שהקו הלאומני-פלשתיני נכפה על הציבור. היו מקרים נקודתיים של התיישבות פליטים, והם דווקא התקבלו בהבנה, אבל אלו מקרים בודדים שאינם מצביעים על הכלל. צריך לזכור שהזיכרון של פלסטין הערבית שנהרסה בארבעים ושמונה היה חזק מאוד כבר אז. נוצרה ספרות ענפה שמתארת את 'גן העדן האבוד' – כשמו של ספר מפורסם, בן שישה כרכים, של ההיסטוריון וראש עיריית מזרח ירושלים עארף אל-עארף. בשנים ההן עדיין הייתה אצל הפליטים תקווה שיקרה משהו שישנה את התמונה. הרי מלחמות היו בעבר. אוכלוסיות נדדו. זה כך לפחות כל עוד הזיכרון טרי במוחם; הזיכרון של מה שהיה להם והמחשבה על מה שצריך להיות להם. אז כן, הם רצו שמדינות ערב יחזירו אותם לבתיהם המקוריים. האמריקנים ניסו ליישם את 'תוכנית אלפא' ליישוב מחדש של הפליטים, אבל כל עוד הפלשתינים עצמם לא רוצים, אי אפשר להיות יותר צדיק מהאפיפיור".

מיליון וכליון: על שונאי הגר, שיר לשבועות

מאת צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בג' בסיוון תשס"ח, 6.6.2008
בימי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן


בית שמאי ובית דוד



בְּלָבָן רוֹמַנְטִי, בְּשַׁדְמוֹת בֵּית-לֶחֶם,
סַבְתָּא-רַבָּה רוּת הוֹלֶכֶת עִם דָּוִד.
רוּת, עַמֵּךְ עַמֵּךְ וְאַתְּ צְרִיכָה לָלֶכֶת.
אַל תָּשִׁירִי שִׁיר לַנִּין בְּמוֹאָבִית.

מִי גִּיֵּר אוֹתָךְ? מָתַי בָּאת לְבִקֹּרֶת?
הַגּוֹאֵל שֶׁלָךְ הִמְרָה שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת.
לָמָּה נִין מִזְרוֹחְנִיק? מֶה עָשִׂית בַּגֹּרֶן?
אֵיזוֹ מִין תּוֹרָה קִבַּלְתְּ בְּשָׁבוּעוֹת?

רוּת, אַתְּ קָשָׁה. אַתְּ כְּמוֹ סַפַּחַת.
רוּת, לְהַתִּיר אֵין שׁוּם דֵּעָה.
רוּת, מָה מֵצִיץ לָךְ מֵהַמִּטְפַּחַת?
לָמָּה מִטְפַּחַת בְּלִי פֵּאָה?

רוּת, לֹא נִבְחַנְתְּ עַל כָּל הַלֶּקֶט.
רוּת, אַתְּ נִפְסֶלֶת. אַתְּ רוּת בְּלַאי.
רוּת, אַת אִינְפֶקְצְיָה, אַתְּ דַּלֶּקֶת,
אוֹ עֲצִי-רוּת אוּלַי.


סַבְתָּא-רַבָּה רוּת שָׁמְעָה וְלֹא הֶחְלִיטָה
אִם לָשׁוּב מוֹאָבָה עִם דָּוִד נִינָהּ
אוֹ לִמְצֹא רַב שְׁלִיטָ"א מֵאַסְכּוֹלַת לִיטָא
שֶׁיַּסְכִּים בַּסּוֹף לָתֵת לָהּ חֲנִינָה.

בִּקְצִירַת הָעֹמֶר הִיא כְּמֵהָה כָּמֹהַּ
לֹא לְהִשָּׁלֵל בִּידֵי בֵּית דִּין אַלִּים.
הִיא, וּבֵית דָּוִד, וְכָל אֲשֶׁר כָּמוֹהָ
וְעַמּוֹ עַמֵּנוּ: רִבְבוֹת עוֹלִים.

רוּת, אַתְּ צְרִיכָה גִּיּוּר לְחוּמְרָא.
רוּת, הַדַּיָּן כְּבָר לֹא בַּגִּיל.
רוּת, גִּיוּרָיו שֶׁל חַיִּים דְרוּקְמַן
לֹא נִכְלְלוּ בַּדִּיל.

רוּת, בֵּית דָּוִד מִדַּי צִיּוֹיְנִי.
רוּת, בֵּית יִשַׁי לֹא מַשְׁלִים מִנְיָן.
רוּת, בֵּית שַׁמַּאי, בֵּית תִּהְיוּ-כָּמוֹנִי,
בָּא לְהָדְפֵךְ בְּאַמַּת בִּנְיָן.


רוּת, אַלְמְנַת כִּלְיוֹן.
רוּת, וּכְמוֹתָהּ מִילְיוֹן.
רוּת, לֹא הַ"חַי" בַּתִּלְיוֹן
קוֹבֵעַ, כִּי אִם הַמַּחְשׂוֹף.

רוּת, אַתְּ אֵינֵךְ מְיֻחֶסֶת.
רוּת, אַתְּ בְּנָאחְס מְנֻחֶסֶת.
רוּת, פֹּה אֵין חֵן וְאֵין חֶסֶד.
רוּת, סוֹף.

חדשות תחת אזהרה: מחווה לקלאסיקת השנאה של חיים יבין

לכבוד צאת ספרו החדש של חיים יבין; ובעיקר מפני שקרה לי מה שלא קורה לי הרבה, ומצאתי באינטרנט מאמר שבכלל שכחתי שכתבתי אי פעם; ובעיקר-בעיקר מפני שהתמונה שלי שם נראית לי פתאום מלבבת במידה מפתיעה (קסמי השחור-לבן) - על שום כל הסיבות הללו אני מעלה פה מאמר שהקשרו האקטואלי אמנם נָמַר, אך ליחו העקרוני לא נס.
או למה להעלות? לחצו בעצמכם. אנרג'י יהדות, לפני חמש שנים.
חיים יבין עוד הגיש אז את מבט לחדשות בערוץ 1, ואילו בערוץ 2 הפציע עם סדרה תיעודית חד-צדדית במיוחד, שעשה בשיתוף פעיל של 'שלום עכשיו' - 'ארץ המתנחלים'.

הנה גם השיר שפרסמתי אז באותו נושא בטור שלי במקור ראשון:

הַמֵּבִין יָבִין


הוּא נָסַע לְסַלְפִית וּלְמִגְרוֹן.
בֵּין הַש' וְהָר' תָּחַב ק'.
חַיִּים יָצָא מֵאָרוֹן,
יָצָא מֵאָרוֹן שָׁקוּף.

כ"ג באייר תשס"ה, 1.6.2005

חכמים בלילה: על משיכתם של אינטלקטואלים לטרור ולעריצות

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ז באייר תש"ע, 30.4.2010

הכינוס המתואר כאן בלשון עתיד התקיים בשבוע שלאחר פרסום הכתבה.

התמונה שתיאורה יחסוך לנו אלף מילים היא זו של נעם חומסקי נפגש עם ראשי חזבאללה, חודשים ספורים לפני מלחמת לבנון השנייה. האינטלקטואל החשוב בעולם, על פי סקר מתוקשר היטב שערך המגזין הבריטי 'פרוספקט' ב-2005, עולה לרגל לטרוריסט המצליח בעולם, זה שהשתלט על מדינה אחת וניהל על גבה מלחמה ממושכת להשמדת מדינה אחרת. בעל 'לשון ורוח' ו'לשון וחירות', מנסח התיאוריה בדבר הכשירות הלשונית המוּלדת והוגה מרכזי של זכויות האדם, משחר לפתחו של טובח אזרחים מקצועי, מצביא הג'יהאד השיעי הדכאני. כתרנגול על ראש המזבלה הוא מקרקר לראש החזבאללה.

תשוקתו של איש הרוח היהודי הבכיר אל האיש שחרת על דגלו הצהוב את חיסול היהודים היא ביטוי מוקצן לתופעה נפוצה: משיכתם של אינטלקטואלים רבים אל הקצוות הפוליטיים הרדיקליים, הדוגלים בקידוש האמצעים האלימים. ובעיקר, משיכה אל הקצה השמאלי. זה שדוגל בשלום וזכויות אדם ושמצדד באויביהם הגדולים ביותר של השלום וזכויות האדם. דווקא האינטלקטואלים, אלה המצויים היטב בחוכמת הדורות ובניסיון המצטבר של האנושות, נוטים יותר מכולנו ליפול במלכודות המגושמות שמציב לנו הרוע הטהור.

זה עשרות שנים שכמעט כל מי שטוען לכתר האינטלקטואל המשפיע בעולם חובר אל כוחות השחור המובילים של זמנו ומעריץ ארגוני טרור ומשטרים המפעילים טרור פנימי. ז'אן פול סארטר סגד לסטלין ולמאו צה-דון, ולאחר מכן הילל ארגוני טרור בגרמניה ובאלג'יריה. מישל פוקו המשיך בדרכו, ובאחרית ימיו השתלהב מהמהפכה האיסלאמית באיראן. רולן בארת נסע לסיור במחנות העבודה של המשטר הסיני וחזר מלא שבחים. אדוארד סעיד היה איש חזית הסירוב שבתוך אש"ף. סלבוי ז'יז'ק הסלובני, האופנתי שבהוגי זמננו, סבור כי "הטרוריזם מאפיין כל עמדה מוסרית אותנטית". ונעם חומסקי, כבר אמרנו שבחו ולא נגענו אלא בקצהו.

לנוכח זאת, ולנוכח תמונות ההתלהמות האנטי-מערבית והאנטישמית המגיעות פעם אחר פעם מהקמפוסים האוניברסיטאיים במערב, ולנוכח גישתה המעניינת של האקדמיה בישראל כלפי הטרור וכלפי הקולות מעזה – לנוכח כל אלה, אין פלא שיש הסוברים כי "המעמדות המשכילים הם אלה שעברו את האינדוקטרינציה הגבוהה ביותר, אלה שמגלים את הבורות הגדולה ביותר, וגם אלה שמהווים את החלק המטופש ביותר של האוכלוסייה". אלא שאת המשפט הזה אמר נעם חומסקי בכבודו ובעצמו. הוא ודאי לא כיוון את דבריו לעצמו, וגם לא למקום שבו נשא אותם: מנגואה, בירת ניקרגואה, בימי שלטון הסנדיניסטים הפרו-סובייטים. שלמה זנד, האינטלקטואל הישראלי שחיבר לאחרונה את הספר 'מתי ואיך הומצא העם היהודי', מציג את הציטוט הזה מחומסקי בספרו 'האינטלקטואל, האמת והכוח'.

זנד, למרות מיקומו האישי בעומק השמאל הרדיקלי, מותח בספרו זה ביקורת נוקבת על משיכתם של אינטלקטואלים אל המשטרים הטוטליטריים – המשטר הנאצי ובעיקר המשטר הסובייטי. כשהוא מנסה להסביר מדוע זה קורה, זנד מצביע על תסכולם של אינטלקטואלים מכך שלא הם הקובעים את המציאות הריאלית, אלא אנשי השלטון. תסכול זה, הוא כותב, גרם להם לפנות "אל עבר כוחות חלופיים במרחב. המשיכה הגדולה לרודנותם של סטלין, מאו או קסטרו שימשה, במידה רבה, חלופה לחוסר אונים".

שליטה, דמיון וסקרנות

שורה ארוכה של חוקרים תנסה בשבוע הבא לספק תשובות נוספות לחידה. המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון תקיים בימים שני עד רביעי כינוס בינלאומי שכותרתו "אינטלקטואלים וטרור: משיכה גורלית". היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכולוגים, חוקרי איסלאם וחוקרי תרבות יציגו איש איש את פיסת הקרקע המחקרית שלו – ויחד, אומרת יוזמת הכינוס ד"ר הלנה רימון, ינסו "לבנות מודל, תיאוריה, לנושא בוער ואקטואלי, שבאקדמיה כמעט ולא דנים בו. שום כנס לא נערך בנושא הזה. אקדמאים עושים דה-קונסטרוקציה לכל העולם, ולא רגילים שעושים דה-קונסטרוקציה להם. וזה מה שאני רוצה לעשות".

ד"ר יואל פישמן מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה יציג שם את תשובותיו של ג'ורג' אורוול, מחברם של '1984' ו'חוות החיות', שהתפלמס בימי מלחמת העולם השנייה ואחריה עם נהייתם של עמיתיו האינטלקטואלים הבריטים אחר ברית המועצות. "בעיני אורוול", מסביר פישמן, "האינטלקטואלים אוהדי ברית המועצות היו אופורטוניסטים. הוא כתב שהם מאמינים שניצחון הקומוניזם יבנה חברה שבה האינטלקטואלים יוכלו סוף סוף להחזיק בשוט. בהזדמנות אחרת הוא כתב שהאינטליגנציה באנגליה תבוסתנית ופציפיסטית וסוגדת לכוח ולאכזריות".

- כלומר שוחרי שלום שסוגדים לכוח. צירוף פרדוקסלי לכאורה.

"וזה בדיוק העניין. הוא הסביר שאינטלקטואלים יכולים יותר מכל קבוצה אחרת לדמיין את הסבל שהמלחמה גורמת, ולכן חפצים יותר מכולם בסיומה. ברור שהשיטה המהירה ביותר להביא קץ למלחמה היא להיכנע. והדרך להיכנע ולהרגיש עם זה טוב היא להצדיק את הצד התוקפן. אורוול חשב שהאינטלקטואלים בני זמנו לא היו מסוגלים לחוש בסכנה הטמונה בחשיבה שלהם. הוא כתב, 'חלק ניכר מהחשיבה של השמאל אינו אלא משחק באש שמשחקים אנשים שאפילו לא יודעים שהאש חמה'.

"אורוול דיבר על הטרור המדינתי של המשטר הנאצי והמשטר הסטליניסטי, שהוא אגב לא ראה הבדל גדול ביניהם – ולא על הטרור שאנו מכירים היום, שהפלשתינים הכניסו לאופנה, שהוא טרור של ארגונים. אבל קרוב לוודאי שהוא היה רואה את ארגוני הטרור של היום, ואת התמיכה של אינטלקטואלים בהם, כפי שהוא ראה בזמנו את הטרור במדינות הטוטליטריות".

- טרור שמדינה מפעילה על אזרחיה וטרור של ארגונים – זו בכלל אותה תופעה?

"מונטסקייה אמר במאה ה-18 שלכל צורת משטר יש עיקרון פעולה מוביל. במלוכה העיקרון הזה הוא הכבוד, ברפובליקה זוהי המידה הטובה, ובעריצות – הפחד. חנה ארנדט הוסיפה לרשימה הזו את צורת המשטר שצצה במאה העשרים, המדינה הטוטליטרית, ואמרה שעיקרון הפעולה שלה הוא הטרור. ההרגלה של האזרח שאף פעם לא יידע מאיזה כיוון יבואו האלימות והרצח, ואם הוא עצמו יהיה הקורבן או התליין. אז לטרור הזה, על כל סוגיו, יש איזה קסם שפועל על רבים מהאינטלקטואלים שאינם דבקים בעקרונות של יושר והתנהגות מוסרית".

- גם אנשים פשוטים לא תמיד דבקים בעקרונות האלה, ובכל זאת הטרור מושך יותר אינטלקטואלים.

"אולי זו גם הסקרנות הרבה שלהם, שגורמת להם משיכה לדברים שלא כל כך מקובלים בחברה".

קסמו של המדכא

לד"ר הלנה רימון יש הסבר אחר לאותה "משיכה גורלית" של איש הרוח אל איש הכוח: "האינטלקטואל יודע הרבה, ויש לו אופציות לבחירה – וחופש בחירה הוא דבר מעייף. הוא רוצה לחזור למצב של האדם הפשוט, של חוסר בחירה. אלה הם כיסופים לפשטות, לאחֵר שהוא פשוט ממני ולכן הוא צודק. זה לא התחיל במאה העשרים; זו תופעה רומנטית. אבל במאה העשרים זה מאוד בתוקף. אפילו אנשים בעלי ראייה חדה כמו בכטין לא היו לגמרי משוחררים ממנה".

והיא מספרת על תיאורטיקן הספרות הנודע מיכאיל בַּכְטין, שהיא, רימון, תרגמה לעברית וההדירה את ספרו הקלאסי 'צורות הזמן והכרונוטופ ברומאן'. בכטין הוגלה בידי המשטר הסובייטי. רוב חבריו ובני משפחתו נאסרו, גורשו או נרצחו. ובכל זאת, כשרימון התחקתה ברוסיה לפני שנים אחדות אחר כתב היד המקורי והמלא של הספר, היא נתקלה בחומה בצורה של תלמידיו שהסתירו אותו. הסיבה, כך גילתה, היא שבכתב היד הזה היו קטעים סטליניסטיים נלהבים. התלמידים, בני העידן הדמוקרטי של רוסיה, העדיפו שקלונו של רבם לא ייחשף. "אז תפסתי כמה זה חזק: כמה השלטון הטוטליטרי המשחרר את האדם מאחריות על עצמו קוסם לאדם. קוסם אפילו לבכטין, אדם משכמו ומעלה, לא אובייקט קל להיפנוזה, שכל כך סבל מהשלטון הזה.

"אני אומרת את זה ממקום מסוים. אני ילידת ברית המועצות. דור רביעי למהפכה. עמדתי לתורים לקנות לחם שעות על גבי שעות, ראיתי את העוני והייאוש וההתנוונות של האוכלוסייה. ואני יודעת שניסיונות לתקן את העולם בצורה מהפכנית עולים ביוקר להמון – בעוד האינטלקטואלים מסתכלים מהצד".

- אבל האינטלקטואלים נרדפו בברית המועצות יותר מכולם, לא?

"לא נכון. במחנות הסובייטיים נספו כ-15 מיליון. כלומר היו שם מכל הגוונים. ואני מרגישה היום דז'ה וו מפחיד. זה חוזר פעם אחר פעם. שיש איזו עמדה, לפעמים כמו ברוסיה היא רשמית, ולפעמים לא רשמית אבל הגמונית, ואם אתה לא שייך אליה אתה לא קיים. כשהודענו על הכינוס פרסם הכתב הפוליטי של מעריב נדב אייל מאמר מתלהם נגד נושא הכינוס ונגד הפיכת המכללה למרכז אוניברסיטאי, והכריז שבמרכז האוניברסיטאי אריאל רודפים את האינטלקטואלים. בין השאר כתב – סטלין שלח אינטלקטואלים למחנות השמדה, פול פוט (מנהיג החמר-רוז' בקמבודיה) הרג אותם, ובאריאל עושים כינוס נגדם. אבל פול פוט היה תלמידו של סארטר! סיים את הסורבון! זה מצחיק ועצוב, הבורות. אנשים לא יודעים שסארטר תמך בקבוצת באדר-מיינהוף".

מגיע לי כדור בראש

ואולי אנשים גם לא יודעים מהי בכלל אותה קבוצת באדר-מיינהוף, או בשמה הרשמי 'זרוע הצבא האדום'. מדובר באחד מכמה ארגוני טרור של השמאל הרדיקלי שפעלו – חטפו, רצחו ופוצצו – בחסות סובייטית בשנות השישים, השבעים והשמונים. שלושת הבולטים בארגונים אלה היו 'זרוע הצבא האדום' בגרמניה, 'הבריגדות האדומות' באיטליה ו'הצבא האדום היפני': שלוש המדינות המרכזיות בציר הנאצי-פשיסטי במלחמת העולם השנייה. חברי הארגונים הללו, רובם צעירים משכילים, פעלו מתוך אמונה שהמשטרים הדמוקרטיים-קפיטליסטיים בארצותיהם הם ממשיכים סמויים של המשטרים הפשיסטיים והנאציים, ושיש, לפיכך, למגר אותם באמצעות טרור.

ב-1974 ביקר סארטר את מנהיג הארגון הגרמני, אנדריאס באדר, שישב בכלא הגרמני. "הביקור אמנם היה כישלון וסארטר אמר שנים לאחר מכן שהוא אף היה טעות", מספר ד"ר מאיר סיידלר, "אך באותה נשימה גם אמר שהוא היה חוזר על טעות זו פעם נוספת". סיידלר, מרצה למחשבת ישראל במרכז האוניברסיטאי אריאל ובאוניברסיטת בר-אילן, גדל בגרמניה והוא מספר שהכיר מקרוב את פרשת באדר-מיינהוף. בכינוס בשבוע הבא הוא יסביר כיצד התנהגותו של סארטר נובעת ישירות מתורתו.

"העיסוק באדם, בַּפרט, יחד עם שלילת כל פתרון מטפיזי למצוקתו הקיומית, קירבו את סארטר עוד בשלהי מלחמת עולם השנייה למרקסיזם", הוא פותח. "ב-1952, למשל, בשיא תקופת הטרור ומשפטי הראווה של סטלין, הוא נסע לברית המועצות וכשחזר שיבח את חופש הביטוי שם. אחרי הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956 הוא נשבר ועזב, אבל פנה לאפיקים חדשים של פעילות שמאלנית קיצונית: למאבק המזוין נגד הקולוניאליזם, ובראשו הטרור האלג'ירי נגד צרפת. מכאן, הדרך לטרוריזם הגרמני לא הייתה ארוכה.

"כמו יתר האקזיסטנציאליסטים, סארטר סבר שהאדם יוצר את המהות שלו רק בדיעבד, באמצעות הבחירה החופשית שלו והמעשים הנובעים ממנה. זה מטיל עליו אחריות כבדה. בגרסה הייחודית של סארטר האקזיסטנציאליזם לובש אופי פוליטי-חברתי. כי כשאני מחליט משהו על סמך הבחירה החופשית שלי, אני רוצה שכולם יחליטו כך אם וכאשר ייקלעו לאותו מצב. מכאן נובעים גם האתוס הפוליטי וגם המשיכה לטוטליטריות. בשביל סארטר אין ניטרליות. מי שאינו מוחה, מזדהה בפועל עם הקיים והופך למשתף פעולה עם המשטר השולט. מבחינתו גם אין הבדל בין מאבק מזוין של ילידים נגד מעצמה קולוניאליסטית לבין מאבק מזוין של טרוריסטים נגד השלטון במדינתם הדמוקרטית; סארטר הוא כנראה ההשראה לתפיסה הנועזת של באדר, שגרמניה, וגם צרפת, נמצאות תחת כיבוש של ממשלותיהן".

- הומניזם חל בעיניו רק על העולם השלישי? לעולם החופשי אין זכות לחיות בלי להיות מותקף?

"הוא היה אדם שלו שחי באירופה את חייו הענוגים – ומה שהפריע לו הוא שהעושר שלו הוא על חשבון העמים שהוא עושק. הגישה שלו הייתה – אם אקבל כדור בראש כי אני לבן ואירופי, מגיע לי".

- איך זה שסארטר הוא עד היום סמל להומניזם?

"יש בפילוסופיה שלו הרבה דברים יפים ונכונים, אבל השפעתו המעשית הייתה דווקא בצד ההרסני, הפוליטי. באדר היה אדם גס רוח, לא מישהו שאפשר להעריצו אינטלקטואלית – והנה הטרור שלו קיבל עץ אינטלקטואלי להיתלות בו".

להפחיד את העם, למען העם

את הקישור התיאורטי ההדוק ביותר בין שמאל, אינטלקטואליות, טרור וטוטליטריות נותן דווקא הפסיכולוג שבין מרצי הכינוס, פרופ' נוח מילגרם מהמרכז באריאל ולשעבר מאוניברסיטת תל-אביב. "הרבה אינטלקטואלים", הוא אומר, "אנשי מדעי הרוח והחברה, מתייחסים לבני אדם ולמוסדות החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שלהם באותה צורה שאנשי מדעי הטבע מתייחסים למציאות הפיזית: דבר שהאדם יכול להבין אותו, להתערב בו, להפעיל עליו כוח ולנבא את התוצאות של ההתערבות.

"זו בעצם הטענה הבסיסית של השמאל: שאפשר לשנות את האדם, את החברה. שאפשר להנדס אותם. שאם תיתן למדוכא, או לאויב, מה שהוא דורש, הוא ישתנה. שהאדם הוא מוצר על פס ייצור. לכן רבים מהאינטלקטואלים בשמאל העריצו את סטלין ואת מאו, וחלקם לא מסתייג מהמעשים שלהם עד היום. וזאת גם הסיבה שהם מוכנים להפעיל טרור; האלימות מוצדקת כשהיא בשירות המהפכה, בשירות יעד נשגב".

שורשיו של הטרור המהפכני-משכילי מובילים לארצו של סטלין – אבל עוד אחורה, לימים שטרם הולדתו: לרוסיה הצארית של שנות השבעים במאה ה-19 ואילך. אפשר כבר למצוא שם את כל המרכיבים שעתידים לעשות כברת דרך משותפת מאז ועד היום: שמאל רדיקלי, אינטלקטואלים, חזיונות חירות וטרור אכזרי.

"אפשר לומר שלאחר הטרור של המהפכה הצרפתית, רוסיה הייתה המדינה הראשונה שתופעת הטרור קיבלה בה ממדים עצומים", מאשרת ההיסטוריונית ד"ר גולדה אחיעזר מהאוניברסיטה העברית. "בין השאר היא הושפעה מרעיונות הניהיליזם שנפוצו אז ברוסיה. זו תורה מטריאליסטית ספקנית, ששאפה לערער את הסדר הקיים בחברה. להרוס הכול עד הסוף. זו הייתה למשל גישתו של אבי האנרכיזם, פיוטר קרופוטקין.

"רבים מבעלי התפיסה הזו באינטליגנציה הרוסית הלכו לעם: הצטרפו לתנועות עממיות, או עסקו בהסברה בקרב העם על כך שהוא מנוצל. הם סברו שכל הישגי החברה מושתתים על סבלו של העם, וחשבו שיש להם חוב שעליהם להחזיר לעם על ידי רפורמות ושינוי השלטון, ושעליהם לעשות את העם מאושר בכל דרך אפשרית. הדרך העיקרית שפעלו בה הייתה הטרור".

- הטרור הצטייר אצלם כדרך אל האושר?

"זו הייתה לדעתם הדרך להרוס את כל המבנים הקיימים. הטרור שלהם היה מופנה עקרונית לשלטון, אבל, באופן שהסב לעם קצת פחות אושר, הם הפנו אותו גם לכלל האוכלוסייה, כדי ליצור אווירת פחד. באווירה הזו היה לדעתם קל יותר להפיל את השלטון ולבנות חברה חדשה, שלטון חדש, אדם חדש. הם הטמינו פצצות לא רק במרכזי שלטון אלא גם בבתי קפה של אנשים פשוטים, בקרונות רכבת – אפילו בקרונות הזולים ביותר. המעניין הוא שהליברלים בחברה הרוסית הביעו תמיכה כמעט מוחלטת בפעילות הזו, ועזרו לה בכסף ובחיפוי. כלומר, החלק של האינטלקטואלים בפעילות הזו היה גדול. הטרוריסטים עצמם היו על פי רוב אנשים משכילים שהיו חדורים ברעיונות הניהיליזם והסוציאליזם – שתי תורות שבעצם לא הייתה סתירה ביניהן. והיהודים נטלו חלק פעיל בזה".

דיוקנו המיוסר של המהפכן היהודי

בנקודה היהודית הזו של הרדיקליות הרוסית עסקה אחיעזר במחקרה האחרון. כרקע, היא מציירת תקופה של שינוי ומשבר בחייהם של היהודים בתחומי רוסיה. "הצאר אלכסנדר השני ערך רפורמות שאפשרו להם להשתלב בחברה הכללית, וכך נוצרה שכבה גדולה של אינטליגנציה יהודית רוסית. בשנות השבעים השכבה הזו עברה רדיקליזציה, אבל בכל זאת נשארה במידה רבה צמודה לסביבה היהודית. אנשיה הצטרפו לתנועות מגוונות שמקורן בהשכלה היהודית – סוציאליסטים, אנרכיסטים, ציונים. אלכסנדר השני נרצח ב-1881, ובעקבות זאת החל גל הפוגרומים, סופות בנגב, ויצאו תקנות רבות שהגבילו את חיי היהודים. זה גרם לאכזבה עמוקה, ומעתה חלק מהשכבה הזו ראה את הפתרון לבעיית היהודים רק בפעילות המהפכנית. לעתים קרובות היה מעורב כאן גם כעס אישי יותר על המדיניות האנטישמית של השלטונות ועל הפוגרומים".

על כך, היא אומרת, יש להוסיף את העובדה שזו הייתה תקופת מעבר, של השתלבות היהודים בחברה הרוסית הכללית, השתלבות שהופרעה ונעצרה – ומטבע הדברים מעבר זה היה מלווה במשבר חברתי וזהותי. "הזהות הישנה אינה קיימת, אבל עוד לא נוצרה הזהות החדשה. זה מקרה קלאסי של היווצרות ואקום. בארצות ערב, למשל, אירע משבר דומה בעת המעבר ההמוני מהכפר אל העיר באמצע המאה העשרים, ולוואקום שנוצר נכנסה הזהות האיסלאמית הקיצונית. במקרה שלנו, לוואקום נכנסו שתי מגמות עיקריות: הציונות – וההצטרפות לתנועות המהפכניות הרדיקליות".

וגורם אחרון, ייחודי, שיש להוסיף לחשבון: רגשי נחיתות שחוו הצעירים היהודים בשל רדיפת היהודים ואפלייתם, שהגיעו לכדי שנאה עצמית. "הצירוף בין כל הדברים הללו הוא מודל שכיח מאוד באישיותו של הרדיקל היהודי הרוסי", מסכמת אחיעזר.

הלנה רימון מתרגמת את הדברים לאקטואליה הישראלית, לטובת מי שלא עשה זאת לבד. "מה שאני רואה גם בעולם וגם בארץ, האווירה הזו של סלחנות וצידוק פנימי של התנועות הטוטליטריות זה אחד לאחד מה שהיה ברוסיה מתחילת המאה העשרים עד למהפכת 1917. האינטלקטואלים מן השורה לא השתתפו בפעולות הטרור, אבל תמכו בהן. עזרו היכן שיכלו. העבירו דברים מחו"ל, נתנו למחבלים מקום לינה – כי הם היו נגד השלטון. השלטון הצארי היה באמת גרוע – אבל זה שבא אחריו, בעקבות המהפכה, כבר היה לגמרי בלתי אפשרי, פיזית. כשהאינטלקטואלים שם ראו שהם טעו, כבר היה מאוחר".

מתוך התחושה הזו היא יזמה את הכינוס באריאל. "שלחתי קול קורא לחוקרים למשלוח תקצירי הרצאות מוצעות, כנהוג לקראת כנסים אקדמיים", היא מספרת. "הגיע תקציר מחוקר הקולנוע יובל ריבלין: אני מתכוון לדבר על דמות הטרוריסט בקולנוע הישראלי. הוא הולך ונעשה סימפטי וכריזמטי, זה 15 שנים. למחרת אני מקבלת תקציר מכנרת גוטרמן: זה 15 שנים שדמות הטרוריסט בקולנוע ההוליוודי יותר ויותר סימפטית וכריזמטית. והם לא הכירו זה את זה. אחרי כמה ימים אני מקבלת מחוקר אחר, שריאל בירנבוים, אותו דבר, רק הפוך: זה 15 שנים שדמות הטרוריסט בקולנוע המצרי יותר ויותר דוחה ומגעילה. לכאורה זה מקלקל את מה שאמרו השניים הקודמים, אבל זה בדיוק זה. העולם החופשי משבח את הרוצחים שלו. הוא יכול להרשות זאת לעצמו. הוא נותן למגמות המאפשרות להביא להתאבדות של התרבות להתפתח. ואילו במצרים, מדינה טוטליטרית, המשטר חושש מהטרור האסלאמי ומכתיב לקולנוענים להיאבק בו".

עוז ופורענות

גם הספרות, תחום אמנות נוסף, תעלה שם על הפרק. החוקר, המבקר והסופר פרופ' אורציון ברתנא מהמרכז האוניברסיטאי אריאל מוצא גילויי תמיכה בטרור בלב לבה של הספרות העברית. הוא מקדים ואומר שעוד בימי היווצרה של הספרות העברית, בתקופת ההשכלה, היא הרבתה לעסוק בביקורת עצמית, ועם הזמן היא לבשה לעתים גוון של שנאה עצמית; "אבל רק החל ב'דור המדינה', דור הסופרים שהחלו לפרסם בשנות השישים, הביקורת העצמית הפנימית הושלכה על הסכסוך היהודי-ערבי". ובמילים אחרות, הביקורת הפנימית החלה להתבטא בדמות הזדהות עם האויב החיצוני.

"הנה שתי דוגמאות קלאסיות. 'מול היערות' של א"ב יהושע נכתב ב-63'. לא הייתה מלחמת ששת הימים, לא היה 'כיבוש'. מה עושה א"ב יהושע, יליד ירושלים ואיש חיפה? לוקח דמות שנמצאת בשני מקומות, בירושלים ובכרמל, ומגלה שהכרמל מכסה על חיסול והגליה של כפרים ערביים. הכרמל, לב ארץ ישראל הבסיסית והמינימלית של החלוקה, מקום מגוריו שלו, הוא ירושה של מעשה גזל קולוניאליסטי, ומפעל ציוני כמו היערנות של קק"ל הוא כיסוי זדוני בעצים על מעשה ההרג וההרס. והסיפור נגמר בכך שהערבי הזקן, שלשונו כרותה והוא אינו יכול לומר את האני מאשים שלו, ונכדתו שהיא דור ההמשך וכולה תום, זוממים לשרוף את היער, ושומר היערות מבין שהצדק איתם ומשתתף במעשה השריפה. אם זה לא עידוד טרור, אני לא יודע מה אני. ומה עושה מדינת ישראל? מכניסה את זה לתוכנית הלימודים כמעט ברגע שהסיפור יצא לאור ומקבלת אותו כסמל הקונסנזוס והמרכז התרבותי שלה.

"דוגמה שנייה. עמוס עוז. הוא מתחיל אגב באותה שנה ממש, אבל אני מדבר על 'מיכאל שלי' שהופיע חצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים. סופו של הרומאן ושיאו הוא ההזיה של חנה גונן, המשלחת את שני התאומים גיבורי ילדותה ח'ליל ועזיז לעלות על ירושלים ולהעלות אותה באוויר כמיטב יכולתם. נכון שזו הזיה, ושזה החלק היחיד בסיפור שכתוב בלשון עתיד, ושזה תיאור של הידרדרות לפסיכוזה. אבל עדיין, חנה היא הגיבורה הרומנטית של הסיפור, ההוזה והסובלת שכל השאר מסבים לה סבל. ושוב, התרבות הישראלית מעלה את זה על נס. רומאן מצוין ספרותית, שמונח על כל מדף, אבל המסר שלו הרסני. וכך בכל טקסט וטקסט שלו: תמיד הקיבוץ בנוי על ריקבון וניאוף, תמיד הפרויקט הציוני נידון לחורבן, תמיד אנחנו אשמים".

- וזו בעיניך תמיכה בטרור?

"כשמערכת תרבותית שלמה מאמצת אל לבה את המכלול הזה, היא מביאה על עצמה כליה. היא בעצם מאמצת את תפיסת הטרור, מברכת בסתר אם לא בגלוי על הפגיעה בה, אומרת שבעצם מגיע לנו. ואני מביא דוגמאות יחסית מתונות, של אנשי קונסנזוס. אני לא מביא את אחוזת דג'אני, או יצירות פוסט-ציוניות מוצהרות אחרות. המהלך אצל עוז ויהושע הוא מהלך פוסט-ציוני בשם אחר, המהלך של 'אני ראוי לטרור'. זאת זוועה, כי אין כאן כביכול שום אילוץ. זה לא נובע ממתחים בחברה, או בין מעמדות, או בין מגדרים, אלא מאיזשהו ריקבון בעצם הדימוי העצמי. מאמירה שעצם הזהות שלי בחטא יסודה.

"הכרמל עצמו, קיבוץ חולדה עצמו, בנויים במקום שלא ישא יהודים. כמו שהיהדות החרדית תמצא קברים יהודיים בכל מקום, כך יהושע ימצא קברים ערביים בכל מקום. אין שום קשר בין ה'בזכות הנורמליות', הקריאה שמאפיינת את ההגות של יהושע ולמעשה גם את של עוז, לבין העומס הרגשי והיצרי בכתיבה הספרותית שלהם, שאין בו שום איזון ושום אפשרות לנורמליות. הסכנה באמירות הסמויות הללו גדולה מהסכנה שבהפצת הטיעונים הפוסט-ציוניים בגלוי. כשזה גלוי אתה יכול לומר עצור, אבל כשזה נעשה במסווה, בתוך תיאור טבע, החלחול עמוק יותר. בדרך הזו התרבות שלנו שוטפת לעצמה את המוח".

 

חתנים, היזהרו: מערכת 'הארץ' החליטה ש"אם אשכחך ירושלים" זו הסתה

מאמרי המערכת של עיתון 'הארץ' הם הטקסט מעצב דעת הקהל הראשי של האליטה בישראל. בכל יום הם מושכים עוד קצת שמאלה, וגוררים אחריהם את המפה הפוליטית כולה. בכל יום כמעט הם מספקים הפתעה חדשה. שעשוע, אם אתם במצב רוח טוב. בכייה, אם אתם לוקחים ללב.

היום, כך נדמה, נשבר שיא חדש. מאמר המערכת מוכתר במילים "יום ההסתה בירושלים", וגילויי ההסתה הנמנים בו הם אמירתו של ראש הממשלה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני," והתחייבות של ראש העירייה שההקפאה בעיר לא תימשך. לצדם נזכרת גם הכרזתו של השר לביטחון פנים על כיבוד שלטון החוק בירושלים - הדבר החביב ביותר על הארץ בימים כתיקונם, כל עוד החוק אינו נוגע לאזרחים השווים יותר, אלה שעומדים מעל לחוק, כלומר ערביי ארץ ישראל לסוגיהם. 

עוד נמנה במאמר גילוי ההסתה של שר החינוך, ששולח תלמידים לסיורים בעיר. תוך סילוף חמור של מה שנכתב באותו עיתון רק השבוע, זועק מאמר המערכת ש-400 אלף תלמידים ביקרו השנה בהר הבית ובעיר דוד. הנתונים שפרסם הארץ מוקדם יותר השבוע הם ש-400 אלף ביקרו בירושלים, ומתוכם 22 אלף בהר הבית (כולל בתי ספר ערביים) ו-37 אלף בעיר דוד. אבל למה להיתפס לקטנות כשמטפלים בהסתה האיומה של הימין, שמעז לאהוב את ירושלים.

ההיסטוריה מלמדת: מה שהיום הוא מאמר מערכת משונה של 'הארץ', מחר הוא הקונסנזוס של השמאל, ומחרתיים הוא הבסיס הלגיטימי היחיד לדיון הציבורי בישראל; מי שאומר אחרת יוכתר בפי הרזי-ברקאים 'הזוי' ו'ימני קיצוני'. כדאי לשנן זאת כבר עתה, אם כן: 'אם אשכחך ירושלים' זו הסתה. חתנים, היזהרו.

להלן המאמר במלואו. גזרתי והדבקתי.

הארץ, כ"ט באייר תש"ע, 13.5.2010

מאמר המערכת

יום ההסתה בירושלים

זה זמן רב משמש יום ירושלים תירוץ לימין הקיצוני להשתלח בערבים תושבי מזרח העיר ולהפגין בשכונותיהם נוכחות אלימה. השנה עבר שרביט ההסתה מן השוליים ההזויים אל מרכז הזירה הפוליטית - הממשלה.

מכל המקומות בעיר בחר השבוע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחגוג בישיבת "מרכז הרב". לנוכח התלמידים השרים בדבקות "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הבטיח נתניהו לראש הישיבה, הרב יעקב שפירא, ש"מעולם לא ויתרנו על ירושלים".

מוטב היה שלא לומר את הדברים האלה עתה, ודאי שלא במקום המזוהה עם התנגדות עיקשת לכל הסדר בבירה. הגדיל לעשות ראש העירייה, ניר ברקת, שהתחייב שההקפאה לא תימשך. וכאילו לא די בכך, הזדרז השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', להגיב על בקשת ארצות הברית להימנע מצעדים פרובוקטיביים בבשורה "נחזור להרוס בתים במזרח ירושלים כבר בימים הקרובים".

אך את ההישג הבולט מכולם רשם שר החינוך, גדעון סער, שהכפיל את שיעור התלמידים המבקרים בהר הבית ובעיר דוד מ-200 אלף לפני שנתיים ל-400 אלף מתחילת שנת הלימודים הנוכחית. על פי התוכנית החדשה שגיבש משרד החינוך בהנחיית השר, התלמידים מחויבים לבקר בירושלים שלוש פעמים לפחות במהלך 12 שנות לימודיהם.

לכאורה אין בכך פסול, אלא שהביקורים מתמקדים באתרים ברובע היהודי, במנהרות הכותל, בשער ציון ובחפירות הכותל הדרומי - כולם שנויים במחלוקת ועומדים על הפרק במשא ומתן עם הפלסטינים וכולם קשורים להתיישבות היהודית החדשה במזרח העיר. הסיורים, המתנהלים בהדרכת העמותה הימנית הקיצונית אלע"ד, מתעלמים בגסות מקיומם של הפלסטינים ונושאים אופי של אינדוקטרינציה לאומנית-דתית מובהקת. עמדת הממשלה מדאיגה במיוחד לנוכח המעשים הכוחניים בשטח - הידוק חגורת ההתיישבות היהודית מדרום וממזרח בשכונות הצופות כולן אל הר הבית.

ההסתה המסוכנת של הממשלה, המחרישה את מלמולי ההבטחות הרפים לארה"ב, מצטיירת כמדיניות האמיתית של ישראל השבוע, עם פתיחת שיחות הקירבה.

עד כאן מאמר המערכת של הארץ. יש רופא בקהל? 

יום האדמה והשמיים: שיר ליום ירושלים

צור ארליך
הופיע בטור השירי השבועי שלי במוסף 'יומן' של מקור ראשון
בכ"ג באייר תשס"ז, 11.5.2007,
לקראת יום השנה הארבעים לשחרור ירושלים.

יום הארץ והשמיים


צָרִיךְ לִהְיוֹת בָּרוּר:
עַכְשָׁיו יוֹם הַשִּׁחְרוּר
לֹא יְבֻזְבַּז עַל מַלְעִיזֵי דִבּוֹת.
אֶת חַג הָאַרְבָּעִים
גַּם אֶלֶף כַּבָּאִים
לֹא יַצְלִיחוּ לְכַבּוֹת.


הַחַג הַזֶּה אֵינוֹ צָרִיךְ דְּרָשׁוֹת
שֶׁיְּגַלּוּ עַל מָה נִקְבַּע וְלָמָּה,
וְטֶרֶם הֲפָכוּהוּ עַל רֹאשׁוֹ
וְאֵין בּוֹ מַחְלֹקוֹת עִם תָּנָא קָמָא.
עֵירוֹם עוֹד הִוָּלְדוֹ, וּפֵרוּשׁוֹ
עוֹד חַי וּמְחַיֶּה. עוֹד לֹא כָּבָה מָה
שֶׁהִבְעִירוֹ. וְאָנוּ עוֹד נוֹשְׁמִים
אֶת הַחַמְצָן שֶׁל שֵׁשֶׁת הַיָּמִים.


כִּי זֶה כְּבָר לֹא אוֹתוֹ דָּבָר
כְּשֶׁחֶבֶל אֵין עַל הַצַּוָּאר.
כְּשֶׁקַּרְקַע יֵשׁ, וְיֵשׁ רָקִיעַ,
וְיֵשׁ עָתִיד וְיֵשׁ עָבָר.


הַחַג הַזֶּה יֻחַג.
תּוּסַר הַשְּׁאֵלָה אִם
נִמְחַק אוֹ לֹא נִמְחַק
יוֹם יְרוּשָׁלַיִם.


זֶה יוֹם יְרוּשָׁלַיִם,
יוֹם שְׁכֶם וְיוֹם חֶבְרוֹן,
יוֹם הַחֶרְמוֹן וְשָׁארְם,
כִּנֶּרֶת וְשׁוֹמְרוֹן.


זֶה יוֹם הָאָרֶץ – וִירוּשָׁלַיִם.
זֶה יוֹם הָאֲדָמָה וְהַשָּׁמַיִם.
זֶה יוֹם הוּלֶדֶת-מֵחָדָשׁ. יוֹם נֵס.
וְכָל דִּכְפִין מֻזְמָן לְהִכָּנֵס.

עַם סגולות: עם פרופ' גידי בוהק על מאגיה יהודית

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' ערב שבועות תשס"ט, 28.5.2009

(ומועלה היום לאתר לכבוד חג השבועות הקרב שוב; לרגל תערוכת 'לכל הרוחות והשדים' במוזיאון ארצות המקרא בירושלים; ובעיקר משום שלא הועלה אתמול וגם לא שלשום).

יש לכם כבר תוכנית לליל שבועות? אם לא, הנה הצעה מעוררת במיוחד: לקט מקורות מהתלמוד הבבלי בענייני שדים, רוחות, כשפים וסגולות, או בקיצור מאגיה עתיקה. ספר האגדה, שהנוסח העברי להלן לקוח מתוכו, מציע עוד דוגמאות רבות מאוד.

אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שייתן שלום לחברו בלילה; חוששים אנו שמא שד הוא. (מגילה ג ע"א)

שתי נשים שיושבות בפרשת דרכים, אחת בצד זה ואחת בצד זה ופניהן מכוונות זו לזו – בידוע שעסוקות בכשפים. מה תקנתו? אם יש דרך אחרת, ילך בה. ואם אין דרך אחרת – אם יש אדם אחר עמו, יחזיקו זה בידו של זה ויעברו; ואם אין אדם אחר יאמר כך: "אגרת, אזלת, אוסיא, בלוסיא מתקטלין בחץ קבל". (פסחים קיא ע"א)

רב חנינא ורב אושעיא היו יושבים כל ערבי שבת והיו עוסקים בספר יצירה ובוראים להם עגל משולש ואוכלים אותו. (סנהדרין סה ע"ב)

אמר רב הונא: לקדחת שלישית [לריפוי קדחת שבאה אחת לשלושה ימים] – יביא שבעה קוצים משבעה דקלים, ושבעה קיסמים משבע קורות, ושבע יתדות משבעה גשרים, ושבעה אפרים משבעה תנורים, ושבעה עפרים משבעה קברים, ושבעה כפרים [רבים של כופֶר, חומר איטום] משבע ספינות, ושבעה גרגירי כמון, ושבע שערות מזקָנו של כלב זקן, ויָצור אותם בחלל של בית הצוואר בחוטי שיעָר". (תלמוד בבלי שבת סו ע"ב)

אכן, כמו שמנסח זאת פרופ' גידי בוהַק, עם סגולה הוא גם עם סגולות. בימי התלמוד וגם היום בעצם. בוהק (47), המשמש עתה ראש החוג ללימודי התרבות העברית באוניברסיטת תל-אביב, מתמסר לחקר המאגיה היהודית – תחום שכמעט לא נחקר עד היום. בשנה שעברה הופיע בהוצאת אוניברסיטת קמברידג', בלשון האנגלית, ספרו 'מאגיה יהודית עתיקה': תיאור מדעי מקיף, הראשון זה 110 שנים, של הידוע לנו על תרבות הכישוף והמעין-כישוף היהודית בתקופות בית שני, המשנה והתלמוד. כעת הוא חוקר טקסטים מאגיים יהודיים מאוחרים יותר, מימי הביניים, שנמצאו בגניזת קהיר.

המאגיה, טוען בוהק בספר, מעולם לא נדחקה לשוליים החברתיים של היהדות, אלא השתלבה בזרם המרכזי של היהדות הרבנית-הלכתית. ההנהגה הדתית, ברובה המכריע, נענתה לדרישה שעלתה מהעם, ומצאה תמיד את הדרכים להסתדר עם האיסורים שהתורה מטילה על כישוף.

בוהק סקרן במיוחד באשר לשאלת המגע בין התרבות היהודית לבין התרבויות השכנות לה. זה היה תחום התעניינותו האקדמי עוד לפני שהחל לחקור את המאגיה, עת התמחה בספרות חז"ל ובספרות הלניסטית. בספר הוא מראה שגויים שאבו מהמאגיה היהודית שמות מלאכים, מילות קסם ושמות של אבות האומה. קמע יווני שתמונתו מופיעה בספר כולל את שמות מלאכינו גבריאל ורפאל. היהודים, לעומת זאת, שאלו מהשכנים צורות וטכניקות מאגיות – למשל משולשי אותיות, שהתגלגלו מהעת העתיקה עד ימינו בדמות ה"נ-נח-נחמן" – אך הקפידו שלא לייבא תכנים דתיים אליליים.

משחק מסוכן עם גבולות העבודה הזרה? "זה בדיוק מה שמעניין כאן", הוא משיב. "למרות כל הדיבורים נגד הכישוף, המערכת ההלכתית היהודית היתה פתוחה אליו. למשל, חז"ל אומרים שכל מה שמְרַפא אין בו משום 'דרכי האמורי'. כלומר, כל עוד מדובר במה שנקרא מאגיה לְבָנָה, מאגיה רפואית, וכל עוד זה פועֵל, אין בעיה".

- כלומר, כשחז"ל יצרו את הקטגוריה של 'דרכי האמורי', אותם מנהגים פגאניים אסורים, הם התירו אגב כך דברים אחרים?

"זה העניין. יוצרים קטגוריה של 'דרכי האמורי' כדי לאסור דברים מסוימים, ומכינים רשימה שאתה יכול לקרוא בתוספתא שבת פרקים ו-ז. אז אסור לגדל את השיער בכל מיני תסרוקות משונות, ואסור לזרוק אבנים לים ולהגיד כל מיני מילים, ועוד רשימה שלמה. אבל מה יוצא? שכל מה שאינו מופיע ברשימה אינו מדרכי האמורי. זה הפך למין שק שלתוכו זרקו דברים, ועל מה שנשאר מחוצה לו אפשר להתווכח.

"אפשר לראות את הפתיחות ההלכתית הזו גם הרבה יותר מאוחר. למשל, במאה ה-19 יש דיון הלכתי לגבי ריטואל של יהודים ספרדים שנקרא אינדולקו, של שיחוד השדים שנמצאים בבית במַטעמים וכדומה. יש רבנים שאומרים שזה עבודה זרה, שזה 'העורכים לַגד שולחן' (על פי ישעיה סה, יא), שזה אסור משום דרכי האמורי, ומנסים לעצור את זה; רבנים אחרים אומרים שהמאבק אבוד, כי כולם עושים כך; ועוד רבנים אומרים שזה מותר מלכתחילה, כי זה נעשה לשם שמיים ולמטרות טובות של הגנה".

- מה עושים עם איסורי התורה כמו 'מכשפה לא תחייה', או 'לא תעוננו ולא תנחשו'?

"חז"ל ידעו ליצור הגדרות הלכתיות ברורות מאוד. כאן לעומת זאת אין אפילו הגדרה הלכתית מיהו מכשף. אם תחפש מקרים שבהם הלכו כמו בעולם הנוצרי לצוד מכשפות, בקושי תמצא. יש בתלמוד הירושלמי סיפור על רבי שמעון בן שטח שתלה שמונים מכשפות ביום אחד, ולמיטב ידיעתי זהו".

- הנחת היסוד של חז"ל הייתה שהכישוף פועל?

"לאורך ההיסטוריה היהודית בעת העתיקה ובימי הביניים, רוב גדול של היהודים, כולל הרבנים, האמין שזה עובד. תתחיל במקרא. למשל, בעלת האוב בעין-דור, ששאול הולך אליה להעלות את רוחו של שמואל: שאול ננזף על המעשה הזה, אבל בכך שהפרקטיקה הזו עובדת אין מוטל ספק. או סיפור משה ואהרן וחרטומי מצרים. החרטומים זורקים את המטות והמטות הופכים לתנינים. אהרן עושה אותו דבר אפילו יותר טוב – אבל אין שום הכחשה שמה שהם עושים באמת עובד. ואותו דבר גם כשחז"ל מספרים, למשל, על המכשפה יוחני בת רטיבי שהיתה קושרת נשים בהריון ומונעת מהן ללדת. ברור להם שזה פעל".

- אף אחד מהם לא הסתייג, בשם האמונה באחדות האל, מהאמונה בכוחות נוספים?

"השאלה היא איך מגדירים מונותיאיזם. אם ההגדרה היא שיש בשמיים רק אל אחד ופרט לו אין בעולם שום כוח על טבעי אחר – אז לא נעים לומר, אבל 99 אחוזים מהיהודים בכל הדורות לא היו מונותיאיסטים. אבל מונותיאיזם יכול גם להיות אמונה שיש אל אחד שברא את העולם ושעומד בראש ההיררכיה השמימית – אבל מתחתיו יש מלאכים ושדים ואופנים וגלגלים והם אחראים לפחות לחלק מהניהול היומיומי של העולם. זו למשל אמונתם של חז"ל. שיש יורקמי שר של ברד, וגליצור המגלה את סודות הקב"ה, ושרים נוספים, ומלאך המוות, ומטטרון העומד מעל שאר המלאכים. בספרות חז"ל יש דיונים מי אחראי על מה".

דיונים תלמודיים כגון אלו שימשו את הקראים בימי הביניים למטרות פולמוס נגד היהדות ההלכתית. "הם האשימו את הרבנִיִים – הספריות שלכם מלאות בספרי כישוף, התלמוד הבבלי מלא בעסקי כישוף, אתם עצמכם עוסקים בכך כל הזמן. הרבנים במובן מסוים מנסים להתגונן. את המלחמה של הרמב"ם נגד הכישוף אפשר להבין כתגובה לכך: דמות רבנית שהפנימה את ההאשמות, אמרה שבאמת יש פה משהו לא בסדר ובואו ננסה לעקור את זה. אבל כידוע הרמב"ם עורר פולמוס עמוק, לא רק בגלל זה, והיו ששרפו את ספריו.

"מאוחר יותר אתה יכול לראות איך הרשב"א, למשל, מצדיק באלף ואחד הסברים למה מותר לעסוק במה שאנחנו קוראים מאגיה אַסטרלית: עשיית צורות הקשורות במצב הכוכבים ברגע נתון. למשל צורת מתכת על פי הזוויות שאנו רואים בהן בזמן מסוים את נוגה ואת מאדים. אתה שם את זה שלושה לילות מתחת לכוכבים ואחר כך עושה עם זה משהו – קובר בחצר, טוחן ונותן לאשה לשתות וכן הלאה. רשב"א אומר שאם זה לצורך ריפוי זה מותר. למשל, צורת אריה למחלת כליות. האם זה כשפים? הוא יגיד מה פתאום, זה לא כשפים".

בימי הביניים, מתברר, חודַש טקס קדום נוסף, מפורסם, הכולל אף הוא טחינה של משהו ושתייתו: מבחן הסוטה המקראי, שבו מוחים קלף עם שם ה' אל מים, משקים בהם אשה שנחשדה בניאוף, ואם היא אשמה בטנה צבה וירכה נופלת. חז"ל קבעו שהוא בוטל בימי בית שני, "משרבּו המנאפים". בוהק מראה לדוגמה טקסט מימי הביניים שהתגלה בגניזת קהיר, ובו בין השאר הוראות לביצוע מבחן הסוטה המערבות בו מלאכים, שדים, שמות קודש ולחשים:

"בשם כבוד מלכותו לעולם ועד, אשר ברא את העולם במידת הרחמים וברא את המלאכים בשמיים כיתות כיתות וצבאות צבאות וברא את המלאכים ואת השדים ... מהם שנתגלו למשה בסיני, מהם שנתגלו לאליהו בהר הכרמל, מהם שנתגלו לכל נביא ונביא ... ודע ובִין שמִן אלו השמות הסתורות, שהם שם המפורש, היו משקים את הסוטה ומכוח השמות תצבה בטנה ותיפול ירכה. ואלו הדברים ואלו השמות היו כותבים לה, והם שם המפורש שהיה מזכיר כהן גדול בקדושה ובטהרה, והפסוק שיאמר 'וכתב את האַלות האלה הכהן בספר ומחה אל מֵי המָרים' שהם השמות עם האלות"'.

כאן מופיע "לחש ארוך ומשונה" שבסופו מושבעת האשה הנבדקת "השבעתי אותך באלו השמות, ייתן ה' אלו השמות בבטניכי לאלה ולשבועה". לבסוף מוסבר שם כיצד, היות שאין כהן גדול, על עורך הטקס לטהר עצמו, ועפר מארבע פינות ההיכל של בית הכנסת משמש תחליף לעפר המשכן. עמיתו של בוהק לחקר המאגיה היהודית, ד"ר יובל הררי מאוניברסיטת בן-גוריון, חקר את הטקסט ההוא.

"תיאור דומה", מוסיף בוהק, "מופיע במגילת אחימעץ – טקסט מחורז בעברית מהמאה ה-11 שהוא מהמקורות החשובים לראשית ההיסטוריה היהודית באיטליה. מסופר שם על אבו אהרן הבבלי, שהגיע לאיטליה מבבל במאה התשיעית, איש שאנו מכירים ממקורות נוספים כמי שהביא לאיטליה ידע מיסטי ומאגי. כתוב עליו כך בערך: 'ותורת הסוטה / שם איהֵל והיטָה / ותחת עפר קרקע המשכן / עפר ארון הקודש יותַן'".

- זו בעצם דרך להצלת נשים שנחשדו בניאוף, כי הרי כולן תעבורנה את המבחן בלי שבטנן תצבה וכך תזוכינה – בניגוד לטקסי מבחן מאגיים מקבילים, כמו הטבעת מכשפות, שבהם ברור שהנבחנת תימצא אשמה.

"סביר להניח. אבל בשאלה של איך זה מתפקד בחברה אני פחות מתעסק".

פרופ' גידי בוהק

ספרות חז"ל וספרות כישוף ניצבות יחדיו על המדפים בחדר העבודה בביתו של גידי בוהק. לעיר רעננה צורת מלבן, ומשפחת בוהק גרה בשפיץ של הקודקוד הצפון מערבי שלו: בפינה החיצונית של הבניין הכי פינתי בעיר. בחלונות נראים רק פרדסים ושדות וחוות סוסים, ונתניה באופק. המקום הכי קרוב ברעננה לקמברידג' שבאנגליה, שם הוציא בוהק את הספר ושם הוא נובר בזמנו החופשי בין ממצאי גניזת קהיר. באחת הסקירות שהופיעו על הספר החדש הלין הסוקר, הנִפעם באופן כללי, על כך שהמחקר אינו כולל הגדרה חד-משמעית למושג מאגיה. אם אכן יש בהסבריו של בוהק בספר שארית של עמימות, היא נועדה לאפשר לו לדון רק במה שנתפס אינטואיטיבית כמאגיה, ולא להיאלץ לכלול בה נושאים שהם חלק מהדת היהודית הממוסדת.

- אפשר לתרגם 'מאגיה' כ'כישוף'?

"זה לא פשוט. אם אכתוב על הכישוף היהודי הקדום, ישר יגידו לי, ובצדק שאין כישוף יהודי, כי יהודים לא הגדירו עצמם מכשפים. האם זה אומר שלא היו כאלה? לא, בהחלט כן היו. אלא בגלל שכתוב 'מכשפה לא תחייה', הם תמיד קראו לעצמם בשמות אחרים. לכן נוח יותר להשתמש בהגדרה חיצונית, כמו 'מאגיה', שאינה נמצאת בעולם המושגים שלהם (התלמוד מדבר אמנם על 'אמגושים', אותה מילה שממנה נוצרה המילה מאגיה, אבל הכוונה שם לכוהני דת זורואסטרים ותו לא).

"קח דוגמה מודרנית יותר. אם הייתי רוצה לכתוב על המאגיה היהודית בימינו, די ברור שהיה עליי להתייחס למה שנקרא קבלה מעשית. המקובל המעשי הוא למעשה מכשף. אבל אם אומַר לו שהוא מכשף הוא יאמר 'מה פתאום? מכשף זה אסור. אני יהודי דתי, אדוק' – אף שבעצם הוא עושה דברים שאני יכול להראות שהם בדיוק אותם דברים שעשו מכשפים, יוונים ולפעמים בבלים ומצרים, כבר לפני אלפיים שנה. כשאני קורא היום חוברות מרשמים של קבלה מעשית, אני יכול להראות לך בחלק גדול מהמקרים מאין הם לקוחים".

- למשל?

"יש פרקטיקה נפוצה מאוד בכל ספרות הכישוף היהודית, כולל בספרי קבלה מעשית, שאם אתה רוצה לתפוס גנב אתה מצייר על הקיר עין, דופק מסמר לתוכה, והגנב מיד יחוש בעיניו, ויסתובב עם פנס בעין שיזהה אותו או פשוט יסגיר את עצמו. הפרקטיקה הזו בשימוש כבר 1,500 שנה והיא התחילה אצל לא יהודים. אני בדיוק עכשיו קורא עם תלמידים חוברת של מאגיה מהמאה ה-15, שיש בה ארבע וריאציות שונות על המרשם הזה, אבל זה נמצא גם בחוברות חדשות יותר".

- מה אתה עושה עם ריטואלים שהם חלק מהיהדות ההלכתית, שלכאורה מנסים להשפיע על המציאות, כמו קורבנות או אפילו תפילות? צריך להתפתל כדי לומר זו לא מאגיה?

"יש חוקרים שיאמרו שזו מאגיה, כי כל ניסיון להשפיע על המציאות באמצעים שאינם מוכחים אמפירית הוא מאגיה. לי אישית הדברים האלה לא נוחים, כי נוצר בלבול בין דברים שכל יהודי עשה כמובן מאליו, ושאמנם אפשר לראות בהם פן מאגי, נניח מזוזות – לבין דברים כמו קמעות שלא היו ברורים מאליהם, ויותר מזה, שמצריכים ידע מקצועי ספציפי. אותי מעניין כמאגיה רק סוג הדברים השני. מה שמחוץ למסגרת ההלכתית המקובעת, שאיננו מיסודות הדת היהודית עצמה. מזוזה תעניין אותי כחוקר רק אם מישהו הוסיף בה לנוסח התקני עוד משהו.

"או תפילין. אתה יכול לכאורה לומר שהם קמעות; אבל הם עברו רגולציה קשוחה. אפילו השאלה של סדר הפרשיות תעורר דיונים ותיצור שני סוגים מובחנים של תפילין, של רש"י ושל רבנו תם. הקמעות לעומת זאת אינם חלק מהמערכת ההלכתית. גם לא כשרבנים מרשים לענוד קמעות. בתלמוד למשל נקבע שקמע שריפא שלוש פעמים הוא 'קמע מומחה' ומותר להשתמש בו. אבל מה כתוב בקמע – בכך לא עוסקים".

איפה נכנסות לַסיפור הקַבלה והקבלה המעשית? מה בינן לבין מאגיה? לפי המיפוי המושגי של בוהק, הקבלה היא ענף במיסטיקה היהודית, ואילו הקבלה המעשית היא מאגיה יהודית. "הביטוי 'קבלה מעשית' הוא בעצם רמאות, כיוון שברוב רובם של המקרים זו פשוט דרך יפה להגיד 'כישוף'. זו דרך להכשיר את הלא כשר". לדעתו – והוא מדגיש שיש דעות אחרות – המאגיה, באופן כללי, אינה קשורה בהכרח למיסטיקה; ובאותו אופן, הקבלה המעשית אינה קשורה בהכרח לקבלה.

"אני מסתכל על מאגיה לא כצורה של חוויה מיסטית או כנובעת מחוויה מיסטית, אלא יותר כטכנולוגיה. ספרֵי מרשמים להשגת מטרה. למשל, מרשם לאהבה: קח חתיכת בד, בדרך כלל מבגדו של 'קורבן' הכישוף, כתוב עליה כך וכך, שרוף בדרך כזו וכזו, ואז הקורבן יאהב את הקורבנית. לכן קל לי לנתח את זה במונחים של טכנולוגיה. זה שבעיניי זו טכנולוגיה כושלת, זה כבר עניין אחר. המיסטיקה, לעומת זאת, היא ניסיון להגיע לגילוי סודות שמימיים, להתקרב לשכינה, אפילו אולי להתאחד עם האל – ואת החבר'ה האלה, המגיקונים, הדברים האלה בדרך כלל לא מעניינים. אתה רוצה לגרש שדים, החברה כולה משוכנעת ששדים קיימים, ואתה פשוט צריך פרקטיקות שיגרשו את השדים מהבית".

במקביל, לדבריו הקבלה המעשית נובעת מתיאוריות קבליות רק במיעוט המקרים. "אני יכול להראות בטקסטים רבים של קבלה מעשית שהם קודמים באלף שנה לקבלה עצמה. אלו טקסטים מאגיים עתיקים שכאשר רוצים להכשיר אותם קוראים להם קבלה מעשית".

- המופתים במקרא הם מאגיה?

"אחת הסיבות שהמערכת ההלכתית מעולם לא ניסתה ברצינות להילחם במאגיה היא שהתנ"ך מלא בה. דמויות כמו אליהו, אלישע, אפילו משה רבנו. האירועים שהתנ"ך מתאר כאירועים לא מאגיים, כְּניסים שנעשו, קיבלו עם הזמן תוכן מאגי בעיני העם – למשל נחש הנחושת של משה, שהמלך חזקיהו נאלץ לאחר מאות שנים לכתת כי העם תפס אותו כאובייקט שעושה נסים וסגד לו. או כמו שראינו קודם בטקסט מהגניזה על טקס הסוטה, שייחס לטקס המקראי שימוש בשמות של מלאכים ושדים. בספרות הכישוף היהודית אתה יכול למצוא דברים ברוח 'אתם רוצים לדעת איך אליהו ואלישע הקימו ילדים לתחייה? הנה אגיד לך, השם הוא ככה וככה, ותעשה ככה וככה ותצליח'. כלומר בפירוש יש פה פרדיגמה חשובה שמסייעת אחר כך לכניסה של עוד חומרים מאגיים לתוך התרבות היהודית".

המאגיה היהודית היא תחום מחקר חלוצי למדי. בוהק מספר שבשנות לימודיו לא היה שום קורס אקדמי שעסק במאגיה יהודית. גם לא שיעור בודד במסגרת קורס. חוקרי היהדות לא ששו לעסוק במה שנתפס כצד האפל, הפרימיטיבי, המביך משהו, של התרבות היהודית. כך היה גם, עד ימיו של גרשום שלום, בתחום חקר הקבלה. המאגיה, האי-רציונלית אפילו יותר מהקבלה, היתה צריכה לחכות עשרות שנים נוספות. בוהק אומר שגם גרשום שלום עצמו היה קצת מסויג ממחקרה.

תקופת המקרא שולית בספרו של בוהק, שכן כמעט אין ממצאים מאגיים יהודיים ממנה – למעט קמעות ברכת כוהנים שנמצאו בכתף הִנוֹם בירושלים, וכמובן מה שמסופר במקרא. "בתנ"ך אתה רואה שהזדקקו הרבה למאגיה של גויים, למשל שאול שהולך לבעלת האוב. בתקופת בית שני כבר יש יותר עדויות כתובות, בעיקר על פרקטיקות של גירוש שדים". לתקופה זו כבר מוקדש פרק ארוך בספר – הפרק השני, לאחר פרק המסביר מדוע תיתכן בכלל מאגיה שהיא יהודית.

"ברגע שאתה עובר לתקופה שאחרי החורבן, ובעיקר תקופת התלמוד, אתה מתחיל לקבל הרבה יותר ממצאים ועדויות לפעילות מאגית של יהודים. למשל קערות שהיו טומנים מתחת לבית להגנה עליו. נמצאו בעיראק כאלפיים קערות כאלו, עם טקסטים עליהן. כמעט בכולן אפשר להראות בוודאות שהן יהודיות, עם ציטוטי מקרא וכיוצא בזה. יש גם מאות יצירות בכתב, 'ספר הרזים' למשל". פרק בספרו של בוהק מוקדש לסקירת המקורות שיש בידינו מתקופה זו.

פרק נוסף עוסק בהשפעות לא יהודיות על המאגיה היהודית. משולשי האותיות, הסימנים הגראפיים דמויי האותיות היווניות המכונים 'כרקטרים', פרקטיקות של קורבנות. הפרק הבא משלים אותו ומראה כיצד היהודים הוסיפו לטכניקות השאולות יסודות יהודיים, השמיטו מה שיש בו עבודה זרה, "ובעצם פיתחו מאגיה מונותיאיסטית".

לבסוף סוקר הספר בהרחבה את המאגיה בספרות חז"ל. חכמינו ביצעו לעתים כשפים בעצמם, והשתמשו באמונה העממית בכשפים ככלי לשכנוע העם לשמור מצוות. הם אף מצאו היתרים הלכתיים לכמה סוגים של מאגיה – כאלו שאינם מאגיה שחורה או חשש עבודה זרה: מותר לבצע כישוף שברור שהוא אחיזת עיניים. לימוד כשפים שאין עמו מעשה מותר. מותר לכשף לצורך ריפוי ולצורך התגוננות. מצד שני, חז"ל ניסו ללא הצלחה להילחם בהשבעת מלאכים. ספרות חז"ל, מסכם בוהק, הניחה תשתית למאגיה יהודית לגיטימית.

- אתה כותב שלמרות הניסיונות היהודיים הרציונליסטיים להילחם במאגיה, היא זו שניצחה. האם אין הבדל בין ימי התלמוד, כשגדולי ישראל מאמינים בכשפים, לבין היום, כשהמאגיה לא בדיוק יוקרתית?

"הפער אכן גדול. המהפכה המדעית שינתה מהיסוד את תפיסת העולם של כולנו, גם של חרדים גמורים, והחדירה אלינו עמוק את הרעיון שחוקי הטבע אינם משתנים. התפיסה הדתית של כולנו השתנתה. תעניות גשמים למשל – היום אפילו בחוגים החרדיים הכי אדוקים השאלה אם מחר ירד גשם היא משהו שאתה יכול לשמוע בחדשות. אם יגידו בתחזית שלא יֵרד גשם, אין בכלל טעם לעשות תעניות. רק חסר לך שתשמע בתחזית שמחר ירד גשם ותעגל מעגל כחוני ותאמר שבזכות מה שעשית הגשם בא.

"מדוע המאגיה לא הובסה? כי התרבות הרציונלית מספקת פתרונות להרבה דברים, אבל לא לכול. יש למשל מרפאים עממיים בכפרים ערביים. אם תלך למרפא כזה עם הילד שלך שנפל מהאופניים ושבר את היד, הוא יזרוק אותך מכל המדרגות ויגיד לך לרוץ איתו לחדר מיון שיצלמו אותו וייתנו לו גבס. וזה דבר שלפני מאות שנים המכשף כן היה מטפל בו. לעומת זאת, בפתרון בעיות פוריוּת, עם כל ההתקדמות אין למדע תשובה מלאה. אדם לא רוצה לשמוע שהוא נמצא באחוז הסטטיסטי שטיפולי פוריות לא מצליחים אצלו, ושלעולם לא יהיו לו ילדים. אז הוא הולך לעמוקה, למירון, משתטח על קברות צדיקים, קונה קמעות, מים קדושים, ואפילו הולך למקובלים מעשיים. למה? כי אדם לא יכול לקבל את זה שלמדע אין פתרון בשבילו".

לזה הוא מוסיף כמובן את רוח הזמן הפוסט-מודרנית, של "חיפוש אחר רוחניות ומיסטיקה וחוויות, ובכלל זה הרבה יותר התעניינות בכישוף. בחו"ל רואים את זה יותר, כל תרבות ה-magick (בכתיב הזה) וכיתות הוויקה, אבל הדברים מגיעים לאיטם לארץ. אתה יכול לראות את השינוי בסיקור התקשורתי של תרבות הכישוף העממית. לפני חמישים שנה היו הרבה שעסקו בזה, במושבי עולים למשל, אבל זה היה סמוי מהעין התקשורתית והציבורית. והנה בשנים האחרונות התקשורת חגגה על הרב כדורי כמוצאת שלל רב, וכל הנושאים של קבלה וקבלה מעשית ופולסא דנורא נעשו חלק מהשיח הציבורי".

- ואנשים משכילים הולכים להיעזר במקובלים ומכשפים.

"במידה מסוימת זו עדות למגבלותיו של השיח הרציונלי-מדעי, שאנשים מרגישים שהם זקוקים ליותר. אז כשאיש עסקים גדול הולך להתייעץ עם מקובל או מכשף אני במידה מסוימת מבין אותו, כי אמנם הכישוף לא יפעל אבל מה שהאיש צריך, אולי יותר מכישוף, הוא תמיכה פסיכולוגית; תחושה שיש מאחורי המילים מישהו שמנסה גם לעזור".

- העיסוק המחקרי שלך במאגיה הותיר אותך פעם פעור פה מול איזה כישוף שאין לו הסבר רציונלי?

"אני רציונליסט מהדור הישן, וחקירת הכשפים לא שינתה כהוא זה את השכנוע העמוק שלי שהדברים האלה לא עובדים, למעט כאשר הם עובדים באופן פסיכולוגי. נניח, אדם שנתגלה לו בחלומו דבר שנשתכח ממנו – היה פה מנגנון של היפנוזה עצמית. וכמובן הם עובדים כשיש בהם רכיב רציונלי. למשל, בספר מרשמים מאגיים מהמאה העשרים שנמצא בספרייה של גרשום שלום כתוב – למי שסובל מכאב אוזניים, קח טיפת סטרפטומיצין, טפטף לו באוזן, ותגיד את זה הלחש".

- הנוכחות המתמדת שאתה מייחס למאגיה בדת היהודית אמורה להפריע לאדם דתי רציונלי?

"לא. אתה יכול להיות למשל רמב"מיסט. לחלופין אתה יכול להיות יהודי מאמין שיבקש לטהר את היהדות מהדברים האלה. אני מלמד הרבה שנים מבוא למחשבת חז"ל, ואני אומר תמיד לתלמידיי, אין כמעט נושא שאתה לא יכול למצוא בו בספרות חז"ל קשת של דעות. וזה נכון גם לגבי הכישוף. חשוב להדגיש את זה: בשום תקופה התרבות היהודית לא היתה תרבות שבמרכזה עומד הפרקסיס המאגי. גם לא בתקופות עתיקות. בתלמוד אמנם יש הרבה סיפורי כישוף, אבל בתוך ים התלמוד הם אי קטן. חז"ל האמינו בכשפים, אבל הם עסקו בעוד מאה דברים אחרים. אני מבליט את הכישוף כי זה מה שאני חוקר, אבל חשוב לשים את הדברים בפרופורציה".