הפתרון של וליקובסקי: תגובת שולמית כוגן (וליקובסקי) לכתבה "ויאמר, ויען"

גב' שולמית כוגן שלחה לי השבוע תגובה רבת עניין לכתבתי "ויאמר, ויען". בשל אורכה הרב של התגובה, שספק אם יאפשר לפרסמה במלואה בעיתון המודפס, אני מפרסם אותה כאן.

צור ארליך גמר את כתבתו המעניינת "ויאמר, ויען" בדבריו של יואל בן-נון, שסיכם את הוויכוח בין הדוגלים ב"ארכיאולוגיה מקראית", לבין הדוגלים ב"ארכיאולוגיה עצמאית", כמבוי סתום של "שליטה הגמונית של פרדיגמה שאינה מוכנה לשמוע דעות אחרות… אנשים שיש להם דעה לא אוהבים שמזכירים להם עובדות שסותרות אותה."

אכן כפי שהתבטא ישראל פינקלשטין, כאשר שמע על ממצאים של אילת מזר המתאימים לתיעוד התנ"כי: "למרבה השמחה, פירמידת חקר ההיסטוריה הישראלית בנויה על בסיסה ולא על חודה. כלומר, הוצאת לבנה מהפירמידה לא תגרום לקריסתה. נגיד, תיאורטית, שימצא קיר גדול ומרשים בירושלים, חומה תקרא לו, מהמאה העשירית לפני הספירה. אז מה? האם ממצא כזה יהפוך את כל חקר ההיסטוריה הישראלית?"

ומה הוא בעצם אותו בסיס של "פירמידת חקר ההיסטוריה הישראלית"? הוא למעשה הסתמכות הארכיאולוגיה הישראלית על הכרונולוגיה המצרית – כל התקופות הברונזה ותקופת הברזל מתוארכות לפי לוח הזמנים המצרי בכל המזרח התיכון, וכך גם כל שכבות אתרי החפירות בארץ.

ארץ-ישראל היא הארץ היחידה בעולם, עליה קיים תיאור נרחב ומפורט של דברי ימיה, החל מתקופות קדומות ביותר, תוך קביעת סדר כרונולוגי ברור ורציף, שהסתירות, שאמנם קיימות בו, מקומיות בלבד ואינן פוגעות במבנה הכרונולוגי הכללי. אין עוד ארץ כזאת. ההיגיון מחייב כי בבואנו לחקור את תולדותיה של הארץ, נשווה קודם כל בין הממצאים בשטח לבין הטקסט הספרותי המתייחס אליהם ישירות. אלא שלא כך היו פני הדברים.

החפירות המדעיות הראשונות בארץ-ישראל נערכו על-ידי סר ויליאם פטרי עוד במאה התשע-עשרה, ונמשכו על-ידי אולברייט ואחרים בראשית המאה העשרים. חופרים אלה הגיעו לארץ כאשר הם אוחזים בידם את הכרונולוגיה המצרית כדי ליישם גם בארץ את שיטות המחקר המבוססות עליה. חפירות ראשונות אלו הניחו את היסודות לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל.

וכך נשאר הדבר עד היום כמשתקף מכל פרקי הספר The Archaeology of Ancient Israel, 1992 הכתובים על-ידי מספר ארכיאולוגים בעריכת אמנון בן-תור:

בפרק על "תקופת הברזל" כתב שם עמיחי מזר: "קביעת הכרונולוגיה האבסולוטית של התרבות החומרית של ארץ ישראל בתקופת הברזל, כמו גם בתקופות היותר קדומות, תלויה ברובה על הכרונולוגיה המצרית." (שם, ע' 259). ואפילו התת-תקופות משויכות ומתוארכות לפי הכרונולוגיה המצרית כפי שכתבה רבקה גונן בפרק על "תקופת הברונזה המאוחרת" (שם, ע' 216).

הבעיה היא שלא רק המינימליסטים הדוגלים ב"ארכיאולוגיה עצמאית", כמו פינקלשטיין, אלא גם המקסימליסטים, הדוגלים ב"ארכיאולוגיה מקראית", כמו יואל בן-נון, מסתמכים על הכרונולוגיה המצרית. ולא רק שהם מקבלים את תיארוך השכבות לפי לוח הזמנים המצרי, אלא הם מקבלים גם כדבר המובן מאליו, שיציאת-מצרים וכיבוש הארץ אירעו במאה 12-13לפני הספירה, תאריך המבוסס על ימי שלטונם של פרעונים כמו רעמסס השני או מרנפתח, אם כי תאריך זה מקצר את תקופת השופטים מארבע מאות שנה למאתים שנה בלבד.

תאריך זה, הוא גם שנותן פתחון פה ל"פתרונות" של מינימליסטים כמו פינקלשטיין, כי, כפי שהסביר צור ארליך, "סיפור יציאת מצרים וכיבוש הארץ אינו הולם את המאות 13–12 לפני הספירה, שהוא אמור להתרחש בהן, בין השאר משום שמצרים שלטה אז גם בארץ כנען, ומשום שערי הארץ לא היו אז מבוצרות, ויריחו והעי לא רק שלא היו מבוצרות אלא גם, על פי השכבות באתריהן, לא היו אפילו מיושבות".

ליציאת מצרים הדרמטית לא מוצאים כל התייחסות בהיסטוריה המצרית; ואם כי לפי הכרונולוגיה המצרית, ניהלו הפרעונים סתי, רעמסס השני, מרנפתח ורעמסס השלישי, מלחמות בא"י בזמן המיוחס לתקופת השופטים, בספר יהושע ושופטים אין המצרים מוזכרים אפילו פעם אחת, אם כי ספרים אלה מלאים פרטים על מלחמות ואפילו על תקריות קטנות עם עמים ושבטים שונים.

לכן, מאחר שאת המסופר במקרא אין מוצאים בקורות מצרים, ואת המסופר בקורות מצרים אין מוצאים במקרא, אין פלא שבשכבות הארכיאולוגיות בארץ - המתוארכות לפי הכרונולוגיה המצרית - לא מוצאים את המתועד בתנ"ך.

מעניין שבכתבה לא נזכרו פתרונותיו של עמנואל וליקובסקי. אין זאת אלא כי ספריו דורשים שינוי פרדיגמה, ולכן נוח לארכיאולוגים להתעלם מהם.

היחוד בשיטתו של וליקובסקי הוא בכך שאיננו מנסה לפתור בעיה מקומית זו או אחרת, אלא נותן פתרון אחד לשאלה כולה. פתרון המאיר באור חדש את המחקר ההיסטורי של כל המזרח הקדום, כולל את בעיית "תקופת החושך" ביוון.

כאשר הגיע וליקובסקי להבנה שיציאת מצרים אירעה תוך זעזועי טבע כבירים, נעו מחקריו על שני צירים:

ציר המרחב - עדויות ממסורות-עם סביב העולם כולו ממצרים עד נורבגיה, ממקסיקו עד סין - המעידות על זעזועי טבע כבירים בזמנים היסטוריים.

ארץ רעשה יצא לאור חמש שנים אחרי עולמות מתנגשים, כתשובה למבקרים הקולניים שטענו כי לא ניתן לשנות תפיסות במדע על סמך מסורות-עם. לכן הביא וליקובסקי בארץ רעשה עובדות גיאולוגיות בלבד, המאוששות את המסופר בעולמות מתנגשים.

וציר הזמן – בלקחו כנקודת מוצא את הבו-זמניות של זעזועי-הטבע כנקודת סינכרון ראשונית, מצא וליקובסקי התאמה בין קורות ישראל ומצרים דור אחר דור, המורה על כך שיש לקצר את הכרונולוגיה המצרית בלמעלה מחמש מאות שנה, ועל כך מסופר בסדרת ספרי תקופות בתוהו.

וליקובסקי לא היה פונדמנטליסט, בסימפוזיון שנערך באוניברסיטת קורנל הצהיר כי לתנ"ך אין בספריו תפקיד שונה מזה של כל מיתולוגיה קדומה אחרת. "אני מתנגד לפונדמנטליזם", אמר, "ועם זאת מצאתי שהתנ"ך הוא היסטוריה שנכתבה בקפדנות, והדבר הסב לי סיפוק".

שתי היסטוריות - ישראל ומצרים - המנוכרות זו מזו, מתואמות בתקופות בתוהו מתוך מחקר הנקרא כמו סיפור בלשי. בספר זה מתגלים זיהויים מעניינים ומרגשים כגון, תבליטים של המלכה חאתשפסות המתארים את מסעה של מלכת שבא אל המלך שלמה, ותבליטים של פרעה תחותמס השלישי המתארים את כלי המקדש שלקח שישק, ועוד סינכרונים רבים הנובעים מן השחזור המוצע, המורים על הצורך לקצר את הכרונולוגיה המצרית בלמעלה מחמש מאות שנה.

במהדורה העברית של תקופות בתוהו נוסף פרק, בו הביא וליקובסקי ראיות ארכיאולוגיות שהגיעו לאחר שהספר יצא לאור לראשונה - מיריחו, חצור, ממבצרו של שלמנאסר ועוד - המאוששות את לוח הזמנים המובא בספר; ונוספה גם טבלא הממחישה את השחזור, (ניתן לראותם גם באתר www.agesinchaos.org.il ).

בטבלא שלוש עמודות. בעמודה האמצעית מופיעה ההיסטוריה של בני ישראל לפי התנ"ך, ובעמודה הימנית ההיסטוריה המקובלת של מצרים. בעמודה השמאלית, לעומת זאת, מופיעה ההיסטוריה המצרית לפי השחזור המתקבל על-ידי הזזת תחילת הממלכה החדשה בכ-540 שנה קרוב יותר לזמננו. כתוצאה מהזזה כזו ניתן להבחין בתופעה מפליאה. דברי ימיהם של מצרים ושל ישראל, המנוכרים אלה מאלה, נעשים מקושרים בכל דור. (ראה טבלא)

על תקופות בתוהו, כאשר יצא לאור באנגלית, כתב לווליקובסקי פרופ' אֶטְיֶן דריוטון, מי שהיה מנהל שרותי העתיקות במצרים: "קיבלתי את ספרך הבוקר וכבר כמעט שגמרתי לקרוא את כולו, עד כדי כך הוא מקסים ומרגש... אתה ממוטט רבות מהנחותינו ההיסטוריות שחשבנו למבוססות. אבל אתה עושה זאת ללא כל דעות קדומות ובתיעוד מלא.."

פרופ' רוברט פפיפר (Robert H. Pfeiffer), מי שהיה היסטוריון באוניברסיטת הארווארד, כתב על כריכת הספר: ד"ר וליקובסקי מגלה בקיאות עצומה וחריפות יוצאת דופן. הוא כותב היטב ומתעד את כל קביעותיו במקורות... מסקנותיו, שלא נשמעו כמותן מדהימות, מהפכניות... אם ד"ר וליקובסקי צודק, ספר זה הוא התרומה הגדולה ביותר לחקר ההיסטוריה העתיקה שנכתבה אי-פעם."

בספר המשך (שנשאר בכתב-יד ויצא לאור רק בעברית) תקופות בתוהו - ההייתה תקופת חושך ביוון? מגיע המשך השחזור לפתרון מפתיע בפשטותו ביחס לתעלומת חמש מאות "שנות החשכה" החסרות כביכול ברצף התרבותי של יוון, ופותר את "הבעיה ההומרית" ואת הוויכוחים בין הארכיאולוגים שהתעוררו כמעט בכל אתר חפירות ביוון.

לפני כמאה שנה, נתגלו בחפירות במיקני חפצים שעליהם חרותים שמות פרעונים מן השושלת השמונה-עשרה, וכמו כן נתגלו בחפירות תל אל-עמרנה, בירתו קצרת הימים של אחנאתון, משלהי השושלת השמונה-עשרה, כלים מיקניים.

"התוצאה המיידית והחשובה ביותר הייתה שינוי מהותי במבנה ההיסטורי של יוון. היות והתאריך המקובל עבור אחנאתון היו המאות הארבע-עשרה והשלוש-עשרה לפסה"נ, יוחס זמנם של הכלים המיקניים שנמצאו שם למאות אלו, ולפיכך חייבת הייתה התרבות המיקנית כבר לסיים את מהלכה לקראת סוף המאה השתים-עשרה לפסה"נ. העידן ההיסטורי, כלומר התקופה ההלנית (הכוללת את התקופה האיונית והקלאסית), לא החלה לפני שנת 700 לערך (לפסה"נ). לשנים שביניהן אין כל היסטוריה על אדמת יוון. וכך, לפני כמאה שנה אולצו ההיסטוריונים של יוון, על סמך העדות שהציגו האגיפטולוגים, להכניס חמש מאות שנות "חושך" בין סוף התקופה המיקנית לבין תחילת התקופה ההלנית.

בספר מדגים וליקובסקי איך בכל תחומי המחקר של תולדות יוון, עומדים החוקרים שוב ושוב בפני אותה בעיה של חמש מאות שנים מיותרות; שוב ושוב מתווכחים הארכיאולוגים על שכבה מסוימת, אם מיקנית היא או הלנית, אך מכיוון שהכרונולוגיה המצרית היא הקובעת, מחפשים כל מיני פתרונות מקומיים ומתעלמים משורש הבעיה. בסיכום הפרק השני מביא וליקובסקי דוגמאות ל"פתרונות" ארכיאולוגיים שהוצעו באתרים שונים:

"ביוון, אסיה הקטנה, סוריה, קפריסין וארץ ישראל, מתקבל הרושם שאותה בעיה התעוררה כמעט בכל אתרי החפירות. שוב ושוב נמצאו באותו קבר, או באותה שכבה, שרידים מתקופות המרוחקות זו מזו בכחמש מאות שנה. כיצד התגברו על בעיות אלה? להלן כמה מן "ההסברים" הנפוצים

שודדי קברים הותירו חפצים מקברים עתיקים בקבר מאוחר יותר; או חפצים מקבר מאוחר בקבר קדום יותר (קבר אחירם); חותמות מלכים שימשו לאחר מאות שנים כמזכרות; או חותמות מלכים היו זיופים מאוחרים; חפצי אומנות משנהב היו העתקים של אומנות שקדמה להם בלמעלה מחמש מאות שנה (שומרון); הם היו אוסף של אנטיקות שזויפו על מנת לספק את דרישת העשירים לעתיקות מצריות (נמרוד); היו ליקויים בשיטות החפירה והחופרים לא הבחינו נכונה בין השכבות (מגידו, יריחו); הם לא הבחינו בעובדה שבקברים נעשה שימוש חוזר (אנקומי)…

אם כי משהו מכל אלה יכול היה לקרות באתר זה או אחר, הרי בדרך כלל אלה הסברים דחוקים שאין להם על מה לסמוך. שוב ושוב מדובר באותו פער זמן - כמחצית שנות אלף. במקרים רבים אין די בהסברים מעין אלה, כמו למשל במקרה של שרידי הממלכה החיתית באסיה הקטנה, הנמצאים תדיר מעל לשכבה הפריגית, או באתר בית-שאן, שם חסרה לחלוטין השכבה הישראלית; או במקרה של אבני הציפוי בארמונו של רעמסס השלישי החרותות מאחור באותיות יווניות, אותיות בהן הוחל השימוש חמש מאות שנה אחרי רעמסס השלישי.

בסקירה כללית מתקבל הרושם שהארכיאולוגיה לא מילאה את תפקידה כמורת דרך להיסטוריה, אלא להיפך, שירתה את ההיסטוריה המצרית ואת המסורות הכרונולוגיות שלה - שנתקבלו בדרכים אחרות, לא ארכיאולוגיות - בספקה הסברים שונים ומשונים, ובלבד שהממצאים הארכיאולוגיים יתאימו לכרונולוגיה המצרית."

בסוף הספר, בפרק גדול, "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית", חושף וליקובסקי את הטעויות ההיסטוריות והאסטרונומיות, שעליהן מושתתת הכרונולוגיה המצרית. הפרק משכנע במיוחד, כי מובא בו גם פתרון לשאלה לאיזה כוכב המצרים אכן התכוונו בשיטת חישובי הזמנים שלהם. מאמר זה מאד חשוב ויצא בעברית גם כחוברת נפרדת.

כמו כן מובא בהקדמה לספר פרק חשוב בנושא התיארוך בעזרת פחמן רדיואקטיבי.

מבחינה מדעית יש לספר ההיתה תקופת חושך ביוון? חשיבות רבה. אי אפשר להאשים את כותבו במגמתיות מתוך ניסיון לכפות את התנ"ך על הארכיאולוגיה, משום שהספר כמעט שאיננו עוסק במאורעות המסופרים בתנ"ך.

לספר זה הוסיף חתן פרס ישראל, פרופסור דוד פלוסר, הקדמה, בה כתב:

"האם לא הולכנו שולל אחר כרונולוגיה מצרית כוזבת?... האם היתה ההיסטוריה של מצרים הרבה יותר קצרה במציאות מאשר סוברים כיום? אם ניתן היה להראות זאת אזי הייתה בעיית תקופת החושך ביוון נעלמת. רק מומחים ללא דעה קדומה יכולים לדחות או לקבל את פתרונותיו של וליקובסקי.

"דבר אחד ברור: הספר החדש מטפל בבעיה אמיתית. לא היה מחברו שהמציא את הבעיה. לאחר פענוח הכתב הליניארי ב' נפתח מחדש מכלול הבעיות הסבוכות, כאשר הוכח בעליל שהמיקנים היו יוונים שדיברו בשפה שיהיתה קודמתה של התשתית הלשונית של "האיליאדה" ו"האודיסאה". זכותו של הספר הנוכחי שהוא מביא פתרון מקורי לבעיה אמיתית. היהיו מספיק מומחים טובים המוכנים להתמודד עם הפתרון המוצע?"

בארצות הברית, בקנדה ובאנגליה עוסקים במחקריו של וליקובסקי מספר כתבי-עת. אולם בארץ עוד לא נמצא אותו מומחה המוכן "להתמודד עם הפתרון המוצע".

והמצב עדיין כפי שכתב ד"ר עזריאל קרליבך, עורך "מעריב", כאשר "תקופות בתוהו" יצא לאור לראשונה בארצות הברית, במאמר גדול "שש מאות שנה שאבדו ויציאת מצרים שנמצאה" :

"אסור להיות גאון... אבל במיוחד שבמיוחד במדע, כי מי שבא וכותב רומן הרי הוא 'רק' מעמיד בצל את המספרים האחרים שלא היו כל כך מוצלחים, - ועדיין אפשר להתווכח על טעם וריח. אך מי שבא ומגלה במדע... תגלית גאונית... כל מה שהאחרים כתבו שוב אינו ענין של טעם וכשרון אלא הוא פשוט - ל א נ כ ו ן, מופרך, מגוחך... הרי ספריות שלמות נראות פתאום טפשיות... ועתה צא ולמד, כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה. כי הוא חטא בשני העוונות שאין להם כפרה גם יחד: ג ם בגאוניות ו ג ם בכל מקצועיות, גם במה שאין עליו גושפנקה של צרות-אופק מדופלמת באפיק א ח ד של המדע, וגם במה שהוא אוריגינלי"

המצב בארץ הגיע לידי כך שבכתב-העת "על הפרק" המיועד למורים לתנ"ך מטעם משרד החינוך, מביאים את התיאוריות המינימליסטיות של אסכולת תל-אביב, וכותביהם היודעים על ספריו של וליקובסקי מבטלים אותם מבלי לקרוא אותם. עד כמה זה אכן נעשה אפשר להיווכח מתגובתי שפורסמה ב"על הפרק" תשס"ה:

לכב' מערכת "על הפרק"

משרד החינוך,

"השתוממתי לראות בחוברת "על הפרק" (תשרי תשס"ב) - האמורה לייצג את המקרא לתלמידי ישראל באמצעות מוריהם, את מאמריהם של דוד אוסישקין ונדב נאמן, המציגים את המסופר במקרא כלא היה מבחינה היסטורית.

מבחינת יושר אינטלקטואלי מצאתי שמאמרו של אוסישקין לוקה בחסר בניתוחו הקצר את שחזור ההיסטוריה העתיקה של עמנואל וליקובסקי. אוסישקין מציג את השחזור כמבוסס בלעדית על הזיהוי של מלכת שבא עם המלכה המצרית חאתשפסות וכותב בלגלוג שלווליקובסקי כלל לא איכפת שמלכת שבא מלכה במאה העשירית וחאתשפסות במאה החמש-עשרה לפסה"נ, וכמו כן הוא טוען שהכרונולוגיה המצרית מבוססת מבחינה אסטרונומית, ולכן הוא מגדיר את מחקריו של וליקובסקי כ"מחוץ לגדר". ברור שהוא מעולם לא טרח לקרוא את ספריו של וליקובסקי.

הרי זוהי בדיוק טענתו של וליקובסקי, אותה הוא מוכיח בהרחבה ב"תקופות בתוהו", כי ישנה טעות שיטתית של כחמש מאות שנה בכרונולוגיה המצרית. ההוכחה לטענה זו היא ההתאמה המופלאה שמתקבלת בין ההיסטוריה המצרית לבין התנ"ך, דור אחר דור, (לא רק בין מלכת שבא למלכה חאתשפסות) כאשר בכל שלב מתקבלות התוצאות המתחייבות מן השלב הקודם, אע"פ שהראיות בכל שלב עומדות בפני עצמן."

כאן סיפרתי על "אסטרונומיה וכרונולוגיה – מקור הטעויות בכרונולוגיה המצרית", וציטטתי את בקשתו של פרופ' פלוסר להתמודד עם הפתרון המוצע ב"ההייתה תקופת חושך ביוון?", ואז המשכתי:

"אני פונה אל האמונים על חינוך ילדינו במשרד החינוך: מן הראוי להביא גם את ספריו של וליקובסקי לידיעת המורים שלא יודעים כלל על קיומם מאחר והארכיאולוגים הוציאו אותם "מחוץ לגדר" (כי כפי שעזריאל קרליבך כתב כאשר הספר יצא לאור בארה"ב – אם וליקובסקי צודק הרי "כל מה שהאחרים כתבו שוב אינו ענין של טעם וכשרון אלא הוא פשוט לא נכון… ועתה צא ולמד כיצד יתקוממו, יעמדו על נפשותיהם כל המלומדים האלה על וליקובסקי זה…"). הגיע הזמן להתמודד עם שחזורו של וליקובסקי, ביחוד עתה שהוויכוח מוגש בצורה חד-צדדית על-ידי ארכיאולוגים מסוימים, לא רק בכתבי-עת אלא גם בעיתונות הכללית, ברדיו ובטלוויזיה, בארץ ובעולם.

מצורפים מספר עמודים שנשלחו לעיתון "הארץ" (אך לא פורסמו) כתגובה למאמרו של זאב הרצוג (שהתפרסם ב"הארץ", 29.10.99) בו טען שאין למצוא את שכתוב בתנ"ך בארכיאולוגיה (עד לימי הממלכה המפולגת). ובו במקום הביא עיתון "הארץ" תגובות של פוליטיקאים מימין ומשמאל - מי אנחנו בכלל ומה זכותנו כאן? – כלומר הפכו את הויכוח הכביכול מדעי לפוליטי. התגובה המצורפת עוסקת רק בפן הארכיאולוגי ומאוד משכנעת".

בכבוד רב,

שולמית וליקובסקי כוגן

מכתב זה פורסם כלשונו ב"על הפרק" אולם את התגובה למאמר ב"הארץ" לא צירפו. היא מובאת באתר www.agesinchaos.org.il בדף "הפתרון המוצע".

- - -

ביקורת המקרא כבר עברה גלגולים רבים. הסיפור הבא הינו דוגמא לאמינותם של המחקרים ה"מדעיים", המבוססים על לוח הזמנים המצרי, בניגוד לפתרון הפשוט שנובע משיטתו של וליקובסקי.

הפרק החמישי בתקופות בתוהו עוסק בממצאי החפירות באוגרית (ראס-שמרה), על החוף הסורי. ע"פ כלי החרס המיקניים שנמצאו שם, תוארכו השכבות, כמקובל, עוד בטרם פוענחו הכתובות, למאות החמש-עשרה והארבע-עשרה לפני הספירה. בהמשך החפירה נמצאו במקום גם חפצים מצריים בני הזמן המקביל, והדבר שימש אישור נוסף לתיארוך הראשוני. (לקוראי תקופות בתוהו ידוע כי הכרונולוגיה המיקנית נבנתה ע"פ התאמה לכרונולוגיה המצרית, וע"כ אין כאן אלא ראיה אחת, ואף היא אינה ראיה כלל).

ע"פ הממצאים הנ"ל נקבע, ללא כל ספק, כי אוגרית היתה עיר כנענית קדומה, בתקופה שקדמה ליציאת בני-ישראל ממצרים, וכל הפרסומים העוסקים בשרידי הספרות והתרבות שנחשפו בה, מבוססים על קביעה זו.

הלוחיות שנמצאו באוגרית היו כתובות בכתב יתדות בארבע שפות שונות. אחד מסוגי הכתב שנתקשו בזיהויו, נמצא כי הוא איננו כתב יתדות רגיל אלא כתב אלפביתי שהשתמש בסימני כתב היתדות. נתברר כי זוהי עברית קדומה, הכתובה בכתב יתדות.

"המבוכה היייתה רבה. עד אז, במשך שלושה דורות, קבעו מלומדים בעלי שם, פרשנים, כותבי ערכים עבור אנציקלופדיות שיש להפחית מגיל המקרא:.. ניתן היה להראות במומחיות רבה, שביטוי זה או אחר בתהלים או במשלי לא יכול היה להיות בשימוש כבר בימי דוד או שלמה במאה העשירית, ומוצאם בתקופה הרבה יותר מאוחרת - שבין המאה הששית ועד לשלישית לפסה"נ... פסוקים רבים מדברי הנביאים הכילו כביכול רמזים אף למלחמות המכבים בסלווקים, כמעט שש מאות שנה אחרי הנביא ישעיהו…

והנה עתה נמצאו אותם הביטויים בכתבי ראס-שמרה מתקופה המקדימה את הנביאים בשש עד שבע מאות שנה..

ההשקפה החדשה, השלטת מאז חפירות ראס-שמרה, אף היא מתייחסת ליסודות רבים בתנ"ך - כאל חיקוי, אך הפעם ממקורות כנעניים; מאחר שהיו קיימים כבר כשש מאות שנה לפני המועד המיוחס להם במקרא הרי לא יתכן שהיו ממוצא יהודי…

מאחר שהשחזור הנוכחי מחיב הצבה של תקופת ראס-שמרה-אוגרית לתקופת המלכים, קיום הקבלות… אינו אלא טבעי.

השחזור הנוכחי של תולדות האנושות מטיל אמנם נטל כבד על מושגי ההיסטוריה המקובלים עקב תיקון של חמש עד שש מאות שנה, אך כיצד יוכל המצפון המדעי לגשר על פני פער כפול במימדיו, ולפשר בין תוצאות המאמצים שהושקעו בביקורת המקרא ובין הממצאים הארכיאולוגים של ראס-שמרה? כאן הפער הוא אלף ומאתיים שנה."

- - -

אז אלה היו או הבבלים, או הכנענים – אבל בכל מקרה התיעוד התנ"כי לא אמין, והכרונולוגיה המצרית היא הקובעת.

היום זה לא משה אלא יאשיהו - אבל ברור שהתיעוד התנ"כי לא אמין, והכרונולוגיה המצרית היא הקובעת.

"הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל משלימה בסוף המאה העשרים את תהליך המעבר לעצמאות מדעית" – כך סוכם אותו מאמר מסעיר ב"הארץ" - "התנ"ך – אין ממצאים בשטח".

אך נכון יותר לומר שהארכיאולוגיה של ארץ-ישראל נמצאת על סף שעבוד מוחלט לכרונולוגיה המצרית, והגיע הזמן לעשות "יציאת מצרים" משם – רק כך תוכל להגיע ל"עצמאות מדעית".

ועל כל פנים, קשה להבין את הטוענים שכל המסופר בתנ"ך, עד לממלכה המפולגת, איננו תיעוד היסטורי אמין. שהרי אילו היו אלו סיפורים לפאר את עם ישראל, לא היו ממציאים חטאים לדוד ולשלמה אלא רק דברי שבח. אדרבא שעה שבארצות השכנות פיארו את המלכים כאלים, בעם ישראל סיפרו גם על המעשים הטובים והמפוארים אך גם על החטאים של מנהיגי העם – סימן מובהק לכך שהתיעוד הוא אותנטי.