הפועל: חייו המסובכים של בנימין מינץ

חשבתם שפועלי אגודת ישראל נמחקה? זה עוד כלום לעומת איך שנמחק שנים רבות קודם לכן מנהיגה, בנימין מינץ. כשהוא המרה את פי מועצת גדולי התורה לא עזרו לו לא הקריירה העיתונאית והספרותית שלו, גם לא פעילות ההצלה הענפה שלו בשנות השואה. נכנס בו שטן, הכריז ראש הישיבה

בנימין מינץ עם מכונת הכתיבה שלו

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

"חלק מקרוביו הרחוקים של בנימין מינץ, אנשי פועלי אגודת ישראל, ששמעו שאני כותב עליו, אמרו לי דיר בלכ, אל תכתוב על השנה האחרונה שלו. אמרתי – אני, היסטוריון, לא אכתוב על השנה האחרונה של מינץ? איך אפשר לא לכתוב על החיכוך שלו עם האדמו"ר שלו, הרבי מגור? על האיומים על חייו? על מודעות האבל הפיקטיביות שפורסמו, על האנשים שנתפסו עם מספריים בדרך לגזור לו את הזקן, על ההצקות שלמעשה גרמו למותו המוקדם, על ההשכחה שנעשית לו עד היום? אני יכול לטאטא את זה מתחת לשטיח?

מֵאה גולדברג: חגית ריטרמן על לאה גולדברג. החיים, האהבה, המילים

 מאת חגית ריטרמן

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בח' בסיוון תשע"א, 10.6.2011, עמ' 18-12, בכותרת "הנה ימים רבים חלפו". 

שירים שמי-כבר: עם שמי זרחין על השירה שבקולנוע והקולנוע שבפרוזה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בא' בסיוון תשע"א, 3.6.2011, עמ' 22-18 (הכותרת שניתנה בעיתון המודפס: מסע אל עצמי). 

הרומאן הראשון של הבמאי והתסריטאי שֵמי זַרחין אינו לוקה, למרבה המזל, במחלת התסריטאות: הוא איננו שלד רנטגני של דיאלוגים מתובלים במה שדומה יותר מדי להוראות-במאי, אלא הוא רומאן דשן, המנצל היטב את מה שהמדיום הכתוב יכול להציע. 'עד שיום אחד' הוא רומאן של מילים ומחשבות וריחות ותמונות וזיעה. אחדות מהדמויות הטברייניות שלו אפילו חיות את השירה העברית, במקום את החיים שלהן.

ואז אתה נזכר בסרטים של זרחין, בייחוד בשני המצליחים שבהם מן העשור האחרון, 'הכוכבים של שלומי' ו'אביבה אהובתי', ומֵבִין שההפך: זרחין הוא איש ספרות, שפשוט עד עכשיו עשה את זה בסרטים. הרי 'אביבה אהובתי' הוא סרט על סופרת טבריינית מוחמצת, ו'הכוכבים של שלומי' הוא במידה רבה מופע הצדעה לגיבור המִשנֶה שלו, ספר שיריו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ', ספר המככב עכשיו גם ברומאן של זרחין.

סגיד וסמולני: על "עברית אינטרנטית"

עברית אינטרנטית; מאת כרמל וייסמן ואילן גונן; כתר 2011, 257 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בט"ז באייר תשע"א, 20.5.2011

עַם בְּמַיִם רַבִּים: שנה למשט הטרור

היום, 31 במאי, מלאה שנה לקרב על סיפון אוניית המחבלים התורכית "מאווי מרמרה" ולתחילת מחול השדים האנטישמי שבא בעקבותיו. את השיר שלפניכם פרסמתי בטור שלי ב'מקור ראשון' באותו שבוע. ומכיוון שהוא מבקש לזכור, הבה ניזכר.

יזכור ישראל

אֶת מוֹטוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל "פְּעִילֵי הַשָּׁלוֹם";

אֶת הַסְפִּין בַּסִּפּוּן. אֶת דִּמְעוֹת הַבָּצָל;

אֶת עֵדֶר הָעִתּוֹנָאִים שֶׁקִּשְׁקֵשׁ "כִּשָּׁלוֹן"

וְאֶת נִדָּחָיו שֶׁגִּבּוּ אֶת צַהַ"ל;

אֶת בְּנֵי עֲקִיבָא שֶׁהִפְגִּינוּ בִּתְמִיכָה,

וְאֶת הַנֹּעַר הָעוֹבֵד שֶׁחָבַק יָדַיִם;

אֶת 'אִם תִּרְצוּ' שֶׁהִתְגַּיֵּס לַמַּעֲרָכָה,

וְאֶת 'הַשְּׂמֹאל הַלְּאֻמִּי' הַשּׁוֹתֵק עֲדַיִן;

אֶת סִין, הַטַּבַּחַת מִטְּיֶין-אַן-מֵן,

שׁוֹדֶדֶת הָאֵיבָרִים, שֶׁהִבִּיעָה זַעֲזוּעַ;

אֶת אֵירוֹפָּה כֻּלָּהּ שֶׁאָמְרָה אָמֵן

לְקִינַת הַתַּנִּים, וּדְמָעוֹת אֲחָזוּהָ;

אֶת כְּרִישֵׁי הַמּוּסָר שֶׁהֵרִיחוּ דַּם דָּג

וְהִגִּיחוּ זְקוּרֵי סְנַפִּירִים וְקַשְׁקֶשֶׁת

לִנְגֹּס בַּבָּשָׂר הַשּׁוֹתֵת; אֶת חֶמְדַּת

הַלִּקּוּק, הַלִּהוּק, הָעִכּוּל בַּכַּרְכֶּשֶׁת;

אֶת דָּוִיד גְּרוֹסְמַן, זָרִיז לְהַכְרִיז

שֶׁאָשַׁמְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי;

אֶת עָמוֹס עוֹז, זָרִיז לְהַתְרִיז

הֲבָנָה לַטֵּרוֹר בְּתוֹר יוֹן פִילוֹסוֹפִי;

אֶת חַכְמֵי כָּל תֵּבֵל בַּהֹוֶה כִּבְעָבָר

שֶׁפָּשׁוּט לָהֶם כְּמוֹ מַיִם וְלֶחֶם

שֶׁיְּהוּדִי שֶׁתּוֹקְעִים לוֹ סַכִּין בַּצַּוָּאר

רַשַּׁאי, מַקְסִימוּם, לְהַצִּיעַ גַּם לֶחִי –

עַם בְּמַיִם רַבִּים, עַם בָּדָד, עַם בַּקֹּר,

עַם יִשְׂרָאֵל,

יִזְכֹּר. 

צור ארליך

הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010

סימני ציונות ב'הבימה': מחזה ביקורתי על השמאל הקיצוני. אולי

שחקני "לוחמי שלום" בהפקה בארצות הברית

זה עדיין לא סופי, אבל זה הולך לכיוון טוב.

מחזהו של פרופ' דורון בן-עטר 'לוחמי שלום', דרמה סאטירית על השמאל היהודי הרדיקלי בארצות הברית, מועמד להיות מוצג ב'הבימה' בעונה הבאה. הפרסום הראשון (והיחיד, אני חושב) על התוכנית להעלות את המחזה ב'הבימה' היה בכתבה שלי על בן-עטר ב'מקור ראשון' לפני שנה וחצי. מי שמכיר את הרפרטואר הפוליטי של תיאטראות ישראל יודע כמה זה מהפכני.

המחזה עצמו מהנה, מותח ומצחיק, דורון בן-עטר מרואיין מרתק ומגוון, ואני ממליץ על הכתבה שלהלן. אין כמו המלצה של נחתום על עיסתו, נכון?

אבל קודם - 

בבוקר יום שישי, 24 ביוני 2011, תתקיים קריאה פומבית של המחזה, בפי השחקנים המיועדים. הקריאה מבוימת על ידי איציק וינגרטן וישתתפו בה השחקנים עידית טפרסון, שמיל בן-ארי, תמר בן-עמי, נגה שחר ושחקן נוסף שטרם נבחר.   

השקר הענק של מעריב

קראו את הכותרת הזו של מעריב מהבוקר.

עכשיו קראו את האותיות הקטנות שבעמוד הפנימי: 
"המשתתפים בסקר נשאלו מה היה צריך להשיב נתניהו למתווה אובמה, כפי שהוצג בנאומו בשבוע שעבר. 10% סבורים שהיה צריך לענות 'כן'. יותר מ-36% חושבים שהיה צריך לענות 'לא'. קרוב ל-47% סבורים שהיה צריך לענות 'כן, אבל'." או כלשונו המדויקת של השאלון עצמו: לומר כן אך להציג הסתייגויות.
כלומר, לא 57 אחוז אלא 10 אחוזים. יחי ההבדל הקטן.
ממשיך בן כספית וכותב - "בסך הכול, אלה שחושבים 'כן' פלוס אלה שחושבים 'כן, אבל' הם בסביבות 57%. רוב גדול. נתניהו, כזכור, ענה 'לא'. או , מקסימום, 'לא, אבל'".  
אפשר להתווכח אם נתניהו אמר "כן, אבל" או "לא, אבל". האפשרות "לא, אבל" במילא לא הוצעה למשתתפים בסקר. מכאן שבין אותם 47 אחוזים שענו בסקר "כן, אבל בהסתייגויות" כלולים אלה המסכימים עם תגובתו של נתניהו, ואפילו אנשים כמוני, שהיו מצפים לעמדה תקיפה יותר של נתניהו, אך עדיין חושבים שמסיבות דיפלומטיות אולי מוטב להתנסח בסגנון 'כן, אבל' (שירוקן את ה'כן' מתוכנו המסוכן) ולא 'לא'.  
את הלך הרוח הזה בציבור, המתגלה בתוצאות האמת של הסקר, ממחישים גם ממצאי הסקר לגבי התמיכה במפלגות: הליכוד עולה בארבעה מנדטים, שלושה מתוכם על חשבון קדימה. 
בכל מקרה, כותרת הענק ההופכת מיעוט שולי בן 10 אחוזים (אפילו פחות משיעורם של ערביי ישראל באוכלוסייה) לרוב ענק של 57 אחוזים היא שקר. אין מילה אחרת. זו אפילו לא הצגה מגמתית של נתונים. זה שקר גס. 
אבל בתקשורת הישראלית ובבלוגוספירה ימשיכו להתלהם שמעריב הוא עיתון ימין.

**
תוספת ערב:
הקורא איתי טל שלח אליי בעקבות פוסט זה סריקה של עמוד ראשי ועמוד פנימי בידיעות אחרונות, שגם בה אפשר לראות כיצד נערכת בעמוד ראשון מניפולציה בתוצאות סקר: רוב לשחרור רוצחים בעמוד הראשון, רוב לשחרור מחבלים בסקר האמתי.

בעיניי ההטעיה כאן פחות מובהקת מזו שעשה מעריב, שכן לרוב הציבור ברור שמחבלים הם רוצחים. ועדיין - הטעיה ומניפולציה, בכיוון הקבוע.

ושלא תהיינה אי הבנות: ידיעות הרבה יותר שמאלני ממעריב, באופן כללי. מעריב מנסה לפעמים לאזן. ידיעות לא.

אובר-סטייטמנט: כיצד הפכה בריטניה לחוד החנית האנטישמי באירופה

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשע"א, 29.4.2011, עמ' 14-6, בכותרת "אימפריית השנאה".

שי זוהר מדורון קורן: דברים אמיצים ליום הזיכרון

את המאמר המשובח הזה לא אני כתבתי, ואני יכול רק להצטער על כך. הוא פשוט מדבר מגרוני, ועושה את זה נפלא. וגם קצר.  כתב אותו מבקר הספרות דורון קורן והוא מופיע הבוקר בוויי-נט. חסד יעשה כל אחד מכם עם עצמו אם יקרא אותו.

חברים מכוכב אחר: עם שמואל רוזנר על יהודי ארצות הברית

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ח בניסן תשע"א, 22.4.2011, עמ' 14-6. 

חנוכה, חג זניח למדי בעבר, חג קטן למבוגרים בישראל, נתפס בארצות הברית כאחד משלושת החגים היהודיים העיקריים, לצד יום כיפור ופסח. והכול בזכות חג המולד.

בפתח ספרו החדש על יהדות ארצות הברית מספר שמואל רוזנר איך זה קרה. דווקא בסוף המאה ה-19, בימי תפארתה של התנועה הרפורמית שלא אהדה את החג הלאומני, קמה קבוצת צעירים יהודים ויצאה למסע לשיקום מעמדו של החג. אבל ההצלחה ארוכת הטווח של הקמפיין נזקפת לא להם אלא ללוח השנה המזווג את חנוכה עם כריסמס. קנאתם של הילדים היהודים בחבריהם הנוצרים המתפנקים בעץ אשוח מנצנץ ובמתנות סנטה קלאוס הצריכה תשובה יהודית נוצצת. נרותינו הזעירים לוחמים אפוא, מעטים מול רבים, בנורות האשוח, ואילו במקום סנטה התמסד טקס ביתי של חלוקת מתנות בחנוכה, תוך הידור רב במצוות דת הצרכנות.

רוזנר מדגים גם כיצד מצאו יהודיה הליברלים של אמריקה מוצא מהמסר הבדלני של החג. הרב שחיתן השנה את מרק מזווינסקי היהודי עם צ'לסי קלינטון הפרוטסטנטית, ג'יימס פּוֹנֶט, פרסם לפני שנים אחדות מסה על משמעות חנוכה בהקשר האמריקני. הלקח של החג, סיכם פונט, קשור ל"יכולת לקיים יחסים אינטימיים עם האחר מבלי להסיר מעצמך באופן מוחלט את זהותך שלך, היכולת לאהוב מבלי להתמזג לָנצח, להשתפר בעזרת יופיו הנפלא של האחר מבלי לאבד קשר עין עם קסמך שלך". מתתיהו, ההוא עם החרב, לא היה מנסח זאת טוב יותר.

'שטעטל, בייגל, בייסבול' נקרא הספר, שרוזנר (43), המשמש כיום העורך הראשי של ספרי העיון בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, הוציא ב'כתר' המתחרה. "הכותרת הזו מייצגת שלושה שלבים בהתפתחות היהודית אמריקנית", הוא מסביר. "שטעטל זה מאין באו, בייגל הוא פיתוח התרבות היהודית האמריקנית, המאכל הלאומי של יהודי ארצות הברית, ובייסבול הוא כבר התחברות לחברה הסובבת אותם. ברור שהיסודות הללו מתקיימים במקביל, אבל יש גם תהליך הדרגתי של התערות. לא תמיד היהודים היו כל כך רצויים באמריקה, ואילו היום, בחלק גדול מארצות הברית, להיות יהודי הוא כבוד גדול".

עמוס, עוזי ושות': על האבא של הטורים הסטיריים והסב-סבא של התקשורת העוינת

הולך נגד הרוח: עם גבי אביטל אחרי ההדחה

הוא מפקפק בגלוי בתיאוריית האבולוציה של דרווין, שולל את הטענה שכדור הארץ מתחמם בגלל שימוש בדלקים פוסיליים ומטיל ספק באמירה ששעון הקיץ חוסך אנרגיה. המדען הראשי המפוטר של משרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, מודע לכך שהאקדמיה נתפסת בארץ כאלוהים, אבל אין לו שום בעיה לצאת נגדה. הוא בא משם

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011, עמ' 23-18.

צ'רלס דרווין השקיף על שיחתי עם גבי אביטל באי-נחת; חכמי ההתחממות הגלובלית חרקו שן והעלו עשן; אבל הוגה פופולרי אחד דווקא חייך מאוזן לאוזן. זיגמונד פרויד. האיש שייחס מניע לא-מודע לכל שִכחה ומעשה שגגה ראה איך אני שוכח אצל אביטל בבית את הסוודר שלי, באותו יום חמים בחודש שבט, ואיך אביטל טוב הלב טורח והופך עולמות עד שהוא מוודא שהסוודר האהוב חזר לבעליו. כי מה הייתה שִכחה זו אם לא אמירה לא-רצונית שאביטל טועה והעולם מתחמם ולא צריך סוודר. ומה הייתה טרחתו להשיב לי את אמצעי החימום אם לא טענה סמויה שהחורף שריר וקיים. או שזה פשוט ההבדל ביני, איש ההרים, לאביטל תושב רחובות?

כשמוחמד למד משניות: עם חי בר-זאב על מה שמאחורי הקוראן

חי בר-זאב, מחבר הספר 'מאחורי הקוראן', משוכנע שלמייסד האסלאם היה קשר לעם ישראל - אב מאמץ שלימד אותו תורה. האם הגילויים בספרו יקרבו אלינו גם את המוסלמים של ימינו? נראה שלא, אומר בר-זאב, אבל אם נגיע בעתיד לכדי ויכוח דתי איתם, חשוב שנדע מה להשיב

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"א, 1.4.2011, עמ' 23-18.

חלוצים בג'ינס: רן פרחי כותב על ציונות עכשווית בגליל

חיילי יחידה מובחרת ב'דרך ארץ בגליל'

אור דוארי הצליח להביא לגליל ישראלים שבדרך כלל אינם יוצאים מתל-אביב, לשים להם בידיים מעדרים וטוריות, ולשלוח אותם לסיקול אבנים מצלע ההר. רק ככה, הוא מאמין, עם ישראל יתחבר מחדש לאדמתו וימנע אובדן של חבלי ארץ אסטרטגיים. נשמע מופרך? חכו שתקראו על חבורת ההייטקיסטים שרכשה עדר עזים פלוס רועה

מאת רן פרחי. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בד' בניסן תשע"א, 8.4.2011. 
על רן פרחי ז"ל קראו כאן.

שלוֹלסקי, או: הכמיהה אל ההתחסלות

ההעדר בשירתו ובהגותו של אברהם שלונסקי

מאת ארי אופנגנדן

מאגנס, 2010, 189 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיע במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכותרת "מאיסת האליטות" בגיליון שבת שירה, ט' בשבט תשע"א, 14.1.2011.

איכשהו, גדלתי כקורא שירה עברית עם ההנחה שאברהם שלונסקי הוא אחד המשוררים המרכזיים שלנו. לא מרכזי כמו ביאליק, אצ"ג או אלתרמן, אבל במעגל הראשון והמצומצם שסביבם. הנחתי שהעובדה ששיריו, מרהיבים ככל שיהיו, קצת עוברים לידי, לא תמיד מתיישבים בלב, נובעת ממגבלה רגשית פרטית שלי. עם השנים התברר לי שזה רק אני, פחות או יותר, שממשיך לחשוב ששלונסקי הוא משורר מרכזי ולדקלם דמומות שירים נבחרים שלו ששיננתי בעל פה בבחרותי; שנשארתי מאחור, ושלונסקי בכלל נחשב למשורר שהתיישן והתקלף ויצא מהאופנה, מהקאנון ומהמחזור.

כמה סמלי היה לי לקנות במחיר מציאה את עשרת כרכי השירה והתרגום שלו בכריכות בד ובמצב מושלם, ולגלות שבעליהם הקודמים, לפני הגיעם לחנות המשומשים, היה "חברת הילדים של השומר הצעיר, גוש גלבוע, בית-אלפא". הנה, לא מנעתי עצמי מלחשוב, מכירת החיסול הערכית נמשכת. אפילו את שלונסקי שלהם, שלונסקי של מפ"ם, שלונסקי של הגלבוע ושל "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע", אפילו את שלונסקי שלהם הם זרקו ככלי אין חפץ בו – שיעשה את דרכו אל ביתו החדש, אל ביתי בהרי בנימין המשוקצים בעיניהם.

אבל השיא היה לא מזמן, בקוראִי בסִפרו בן השנה של נסים קלדרון 'יום שני' שכיום ברור לכולם שאברהם חלפי, למשל, היה משורר גדול שבעתיים משלונסקי, שכן זה האחרון לא שורר אלא התחכם. הנה, החכמתי סוף סוף: "ריחני כחריש/ מטולָל כשדֶה/ וכבד כאדם וידו היוגבת./ הוא – שעיר וקדמון – את אופלו יְאַדֶה,/ את לילו העתיק של הגֶבר" (שלונסקי, 'לילה קדמון') – זאת כנראה התחכמות. ואת זה אומר אדם שיודע ליהנות מהסגנון הזה, שאוהב את אלתרמן; אז מה יגידו אזובי הקיר?