יום שישי, 14 במאי 2021

עד כבות דרכי: יום יום עם "השוק בשמש" לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום', וקריאתנו הפרשנית הסדורה בספר שיריו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ', קראנו לאורך חודש אייר תשפ"א את השיר 'השוק בשמש'. לפניכם רצף כפיות העיון שלי, עם מבחר תגובות פרשניות של משתתפים.


 בְּרַעַשׁ מִתְאַבֵּךְ, עָרִיץ וַהֲפַכְפָּךְ,

אל השיר הבא בתור, שיוצא לנו מתאים למזג האוויר: 'השוק בשמש'. תחילתו של השיר במשפט רב איברים, סדרה בת ארבעה תיאורים (לפניכם הראשון בהם) שרק בסופו מופיע עיקרו, כלומר מצוין מה תואר: איך "עומד השוק שוצף בשמש". אבל היות שהכותרת היא "השוק בשמש", כבר מההתחלה ברור מה מתואר.

לפני שמבינים בדיוק מהו רעש מתאבך, עריץ והפכפך, כבר שומעים את הרעש הזה במילים עצמן. מין ררררש פךךך כזה, חוזר וחוזר. בשורה שלנו יש שני מחזורים. "רעש" דומה בצליליו ל"עריץ" (ר, ע ואות שורקת), ו"מתאבך" ל"הפכפך" (פּ או בּ, שהן וריאציה אטומה וקולית לאותו צליל, והרבה כ).

אלה הם שני סוגי רעש. רעש-רעץ לעומת אבך-פכפך. את הראשון משמיעות כנראה מתכות או מכונות או אולי בהמות משא. השני מזכיר יותר רעש לבן, רעש של פתיליות ופרימוסים למשל או אולי פטפוטים וקריאות. הצירוף של סוגי הרעשים, הטחת הניגודים אלה באלה, הוא-הוא היוצר את ההתאבכות ואת ההפכפכות.

התאבכות של גלים פיזיקליים, כגון גלי קול, יכולה להיות בונה או הורסת, להגדיל את האפקט המשותף או להקטינו, תלוי במצבו של כל גל בנקודת המפגש. כך רעש יכול להתאבך. אך ספק אם ההתאבכות כאן נועדה לרמוז למונח הפיזיקלי העברי (שאיני בטוח שהיה קיים בעת כתיבת השיר; על פי מילון בן התקופה, כנראה לא). מובנו המקראי של הפועל הוא כנראה הסתלסלות כלפי מעלה, כי במקרא רק עשן מתאבך. כלומר הרעש כמו מיתמר מן השוק כלפי מעלה. עוד אפשרות: הרעש הופך לאובך, כלומר נחווה כמהות חומרית הממלאת את האוויר.

עריץ והפכפך הוא תיאור שאפשר לתת לאדם, בעיקר למלך. אלו הן תכונות מנוגדות לכאורה, העריצות היא וקטור חד כיווני חזק וההפכפכות להפך; אבל הן משתלבות יחד אצל רודנים רבים: כוחם הרב מאפשר לשגות בהפכפכות, להחליף את עמדתם במהירות, והעולם צריך להתיישר על פי גחמותיהם.

כזה הוא רעש השוק ביום הקיץ, המשתלט על החלל אבל משתנה בלי הרף.

*

בְּתַפּוּחֵי הָאֵשׁ וּבִרְחִישַׁת הַשֶּׁמֶן,

שורה זו, תיאור שני מארבעה של עמידת השוק בשמש, עוסקת בדברים שמתבשלים ומיטגנים בו.

ושוב, אנחנו שומעים את מה שמתרחש בה עוד לפני שאנחנו מבינים. אל הפועל 'מתרחש' אני מבין בדיעבד שהובילה אותי המילה הממקדת את ענייני הצליל בשורה: רחישה. השמן של הטיגון רוחש, משמיע את רחש הרתיחה האופייני, ואולי אפילו זה נעשה בכלי המרחשת; וצליל הרחישה חשחש מוקרן גם אל הצירוף המיוחד תפוחי-האש, המזווג ח אל ש, ואל המילה שֶמן.

אבל, חוץ מהאפקט הצלילי, מדוע האש מצוירת פה כתפוחים? ראשית, יש כאן משחק מילים סמוי על הצירוף השכיח "תפוחי העץ". שנית, האש מלובה במפוח, או שהרוח נופחת בה, ולכן תפוח. שלישית, התפוח עשוי להיות אדום, ובשירי 'כוכבים בחוץ' (ובשירים רומנטיים בכלל) הוא תמיד משתמע ככזה: לוהט ומסמל תשוקה.

כי אכן, חלק נכבד מאזכורי התפוחים ב'כוכבים בחוץ' קשורים ללהט ולאש: "ביקוד עצי תפוח" ('סער על הסף'), "מתוך דלקות אביב רצים עצי תפוח" ('אביב למזכרת'), "כי גם לי אָדמוּ באופל תפוחייך שבגַי" ('תיבת הזמרה נפרדת'), "בדרכייך דלקו תפוחיה" ('יין של סתיו').  

וכך, האש תפוחה ולוהטת כאודם התפוח, השמן רוחש ורותח, אולי מיטגנים בו תפוחים אחרים, תפוחי אדמה –  וכל זה בשוק השוקק פעילות בחום השמש.

*

בְּזַעֲקַת בַּרְזֶל כּוֹרֵעַ לַנַּפָּח,

גם זה בשוּק, גם זה מקולותיו: הנַפח, חָרש הברזל, מכה בו בעודו חם; הקול שהמשורר שומע איננו קול ההכאה אלא זעקתו כביכול של הברזל, הנכנע לנפח ומתעקם על פי רצונו, כאילו כרע לו ברך.

גם פה, כמו עם המילה 'רעש' ועם המילה 'רחישה' בכל אחת מהשורות הקודמות, המילה המציינת קול מתהדהדת גם במילים השכנות לה. כאן זאת "זעקה". מילה שדומה כי צליליה שלה כבר ממחישים אותה. ז שלה נשמעת מיד ב"ברזל", ו"עק" ב"כּורע". הזעקה, אכן, עשויה מכריעת הברזל.

המילה הנותרת, "לנפח", שכבר אינה עוסקת בברזל עמו, מתחרזת עם "הפכפך" ועם "פח" בשורות השכנות.

*

בְּאֶלֶף הַמָּגֵן שֶׁל גִּיגִיּוֹת הַפַּח,

השורה הרביעית בשיר, שהיא גם התיאור הרביעי של עמידת השוק בשמש, נשענת על הפסוק הרביעי בפרק הרביעי בשיר השירים:

כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים.

המגן בפסוק הוא אותו כלי-מלחמה גדול, משטח מתכתי המגן על גופו של הלוחם. צווארה של האהובה מפואר כל כך, חטוב וחלק, שהוא כביכול נוצץ כמגינים רבים. על פי פירוש אחר זהו המשך הדימוי למגדל דוד, ששימש נשקייה ואוחסנו בו מגינים רבים.

גיגיות הפח בשוק, כל מיני כלי קיבול פשוטים וגדולים של סחורות, הן כמובן דבר נמוך בהרבה מ"אלף המגן" המלכותי. אך הן מנצנצות בשמש ומשוות לשוק העממי מראה זוהר. כלי הפח נעשים עדיי פאר לשוק.

בשלושת התיאורים הקודמים הייתה התייחסות ניכרת לחוש השמיעה, עם מילת-מוקד המציינת את הקול ואשר צליליה מהדהדים במילים השכנות. לא כן בתיאור הנוכחי. ובכל זאת, ג החוזרת פעמיים ב"גיגית" נמצאת גם בלב ה"מגן", ובכך מעבה אלתרמן את דימוי הגיגיות למגינים ונותן לו עוד תוקף שירי סמוי.

> סלעית לזר: גיגיות פח זה דבר רועש מאד.
>> צור: מעולה. אז גיגית אומנם אינה מילה המציינת רעש (כקודמותיה רעש, רחישה וזעקה) אך הינה היא קצת רעש בגופה, והגימ"ל שלה אכן מתהדהדת.
>> סלעית: סתם גיגית אינה רועשת, אך גיגית פח - כל מהותה היא הצליל שמהדהד לי עכשיו במוח...


*

עוֹמֵד הַשּׁוּק,
שׁוֹצֵף בַּשֶּׁמֶשׁ!

הנה, בסיומו של בית הפתיחה, הגענו לחלקו העיקרי של המשפט שכלל את הבית הארוך כולו, אל הדבר שכל השורות הקודמות תיארו: "עומד השוק". רצה לומר, כך הוא עומד – בכל האופנים שהשמענו.

אך האומנם הוא עומד? הלוא חלק מהתיאורים הללו עצמם כבר לא הלמו עמידה דוממת. הרעש בשוק "מתאבך", האש תופחת, הברזל כורע. אפשר עדיין לומר שהשוק כמכלול וכאתר אכן עומד על מכונו, והתנועה מתרחשת רק בתוכו ואליו-וממנו.

מתוך כך ממהר אלתרמן וסותר את דבריו במפורש. על המשפט העיקרי "עומד השוק" הוא מוסיף עוד אחד: "שוצף בשמש". שוצף איננו עומד בשום אופן. לשצוף פירושו לזרום בעוז. כי אכן, כמתואר, השוק עומד אך כולו תנועה ותסיסה.

השציפה נעשית דווקא בשמש, ושמא באמצעותה. כאילו עוצמת הקרינה של השמש היא המתסיסה את השוק ומשציפה אותו. מכאן אפשר לגזור פתרון אחר לסתירה. הרי קרני השמש באמת שוצפות. אולי "שוצף בשמש" הוא (גם) היפוך פיוטי ל"השמש שוצפת אליו". בשיר 'עיר חדשה' שבתוך 'שירי עיר היונה' כותב אלתרמן "והשמש מנגד שוצפה חֵמה / כנשיהם ערומות הכתף". השמש, המחממת והקרויה גם חַמה, שוצפת, כלומר מזרימה, חֵמה, כלומר את חרונה הלוהט.

אבל עיקר הדברים הוא שהשוק באמת שוצף וקוצף, כמתואר לאורך השיר שלנו. זה אופייני לשוק האלתרמני. עוד בשיר השוק הגדול הראשון בספר, 'יום השוק', סמוך לתחילתו, פונה המשורר אל העיר "הבהירה, השוצפת, הקשיבי!".  

וכרגיל, השציפה מתבטאת גם במצלול המילים עצמן. ש של שוצף מופיעה ארבע פעמים בארבע המילים שלנו, "עומד השוק, שוצף בשמש". שלוש מתוכן נמצאות, בעצם, בכותרת השיר, "השוק בשמש".

אולי זה הזמן להעיר על ריבוי שירי השוק ב'כוכבים בחוץ'. ישנם שני השירים שהזכרנו, שירנו ו'יום השוק' הארוך, הדו-פרקי. ישנו גם 'הסער עבר פה לפנות בוקר' המתאר בקצרה את השוק אחרי ליל סערה. גם שם אגב משתולל אלתרמן עם האות ש ברגע שהוא אומר שוק: "רעוע וגושש נרגע השוק וקם" ועוד הרבה בהמשך. ויש אזכורי שוק, תמיד מתפעמים, בעוד שירים. עיון בערך 'שוק' בקונקורדנציה ל'שירים שמכבר' מאת קומם ובן-טולילה ימחיש לכם כי השוק הוא בשירים מוקד של שקיקה וחיות. "כי זרחו לְעולם הצבעים בשוקהּ", אם להסתפק במובאה אחת ('יום הרחוב').

ועל כן השוק מתאים מאוד לאלתרמן של 'כוכבים בחוץ'. השוק מספק למשורר את הצבעוניות וההמולה האנושית שהוא אוהב, את השפע והגיוון, את העממיות המשוחררת שהוא אוהב להלל, את שיאה של העירוניות האהובה עליו, וגם יש בו משום מיקרו-קוסמוס נמרץ של היחסים בין בני האדם ובינם לבין החי, הצומח, הדומם והסובב. כלומר, רוב הדברים שהוא חוגג ב'כוכבים בחוץ' נמצאים בשוק בעוצמה מוגברת.

מעבר לכך, יש בחגיגת השוק משום חריגה בוטה מהקו הסוציאליסטי והציוני-מהפכני שרווח בקרב רוב המשוררים בסביבתו של אלתרמן, המעדיף את הפועלים ועובדי הכפיים, ובמקרי הקיצון גם את הכלכלה השיתופית, ומסתייג מהמסחר והחנוונות, או "הסרסור" כפי שאהבו לקרוא לזה, בפרט כעיסוק יהודי-גלותי. אלתרמן חוגג דווקא את המסחר. עמדתו המתונה בענייני כלכלה, והמכילה כלפי ההיסטוריה היהודית הגלותית, עוד תפותח עד מאוד במאמריו ובשיריו בשנים הבאות.

בשלב זה בשירנו, וגם עוד הרבה הלאה, הוא נראה כמתאים יותר לחטיבה ג של הספר, זו המרבה לעסוק בשוק, בעיר ובשמש. את הטעם למיקומו בחטיבה ד, חטיבת הסיום, נגלה בהמשך.



*

בְּשַׁעֲרֵי יָמָיו כִּבְשַׁן הַכְּחוֹל יִלְהַט,

כמו עכשיו למשל, בבוקר-המאוחר, בשער היום, כשיום קיצי בפתח. השמיים עומדים להתלהט עלינו ככבשן.

אומנם, מבחינת הזמן, הלהט יהיה לא בשער היום אלא באמצעו. אפשר לומר שהכבשן מחכה לימים האלה בשער, שיתקדמו. ואפשר גם לומר שהימים נתפסים כאן כמהות במרחב; כלומר הימים של השוק הם השוק עצמו (והלוא יש שווקים שממש מתנהלים במתכונת של 'ימי שוק'), וכבשן השמיים כמו מקיף את השוק מכל צדדיו ושעריו וסוגר עליו.  

המילה "שערי" נבחרה גם בגלל צליל שַ המשותף לה ול"כבשן" ואשר נמצא באותו מקום בשני חצאי השורה (ההברה השנייה, שהיא הראשונה המוטעמת, בכל מחצית). כך נוצרת אחדות מוזיקלית הנותנת הרגשה של אחדות עניינים. המילה "כבשן" בתורהּ מתהדהדת בבאות אחריה: כּ פותחת אותה וגם את "הכּחול", ואילו מתכונת ההברות, ההטעמה והניקוד זהה לה ול"יִלְהַט".

> אקי להב: מבחינתי, המלה "שער" היא חשודה מיידית בכל שיר כוכבים בחוצי.  כבר בפתח היצירה, ב"הרוח עם כל אחיותיה" (השיר השלישי) הוא נפער ("כבר אפל המרחק ושעריו פעורים"), אבל הצגתו המפורשת עם באור מהותו הפואטית היסודית, היא בשיר "שדרות בגשם": "אנחנו עוברים בשערים ומראות".  אלתרמן אומר זאת, בסיומה, או בעיצומה של הצגת טיבם של "הדברים" שהוא פוגש במהלך טיולו בשדרה המטאפורית. כל אחד מהם הוא "שער" ומראה.
יש לציין שבהמשך של שדרות בגשם, אלתרמן מסמיך לנאמר גם את ה"יום" הכוכבים בחוצי. ("הנה גם הלילה הוא נהר היומיים"). ה"גם" הופך גם את היום ל"שער" פואטי הגיגי. ובמידה מסויימת, אחרת, גם את ניגודו - הלילה.
זהו גם טיבו של כבשן הכחול בשירנו, לכן הוא מוצג בשערי היום. לא כתחילת היום, אלא בפתחו הפואטי, ההגיגי. ומיד אחריו ייצאו המרצפות ויערכו "קרב תניניים" וכו' וכו'.
הפסיק משייך גם את המרצפות לפתיח: "בשערי ימיו". גם הן "שער" פואטי, עליו תיבנה קונסטרוקציה תמטית-הגיגית. ה"דבר" (הכבשן, המרצפות וכו') הוא "שער" להגיג פואטי של המשורר.
לכאורה המדובר הוא בתהליך הפואטי, יש כאן היבט ארספואטי, אבל בשדרות בגשם אלתרמן מגלה גם את הרובד הקיומי, העמוק יותר. הוא עושה זאת באמצעות הפלוראליס ("אנחנו" עוברים בשערים ומראות). זה מה ש"אנחנו" עושים בעצם. זוהי הוויית קיומנו. הוויית קיומנו היא מעבר בשערים ומראות. כל מראֶה הוא שער וגם מראָה. מרגע קריאת שדרות בגשם, כל "שער" כוכבים בחוצי הוא מבחינתי "חשוד" בארספואטיקה והגות פילוסופית קיומית. אבל רק "חשוד", כן? הקורא רשאי גם להוציאו זכאי מהיעדר ראיות.  

*

יָצְאוּ מַרְצְפוֹתָיו לִקְרַב הַתַּנִּינַיִם.

שתי מילים פה, מַרְצֶפֶת ותנין, קשורות ב'כוכבים בחוץ' לרחוב העירוני ההומה יותר מכפי שאנו רגילים.

המרצפת היא תמיד ברחוב. "אור, ערים ומרצפות", מריע המשורר ב'תיבת הזמרה נפרדת. "ושפך המסע במרצפות תוסס", הוא קורא בשיר "מראות אביב". ההופעה השלישית והאחרונה: "מרשתות הזהב הדולק נחלצה איילתי המרצפת", בהתרוקן העיר מאדם ב'הם לבדם'.

וגם התנין מופיע תמיד בקשר לרחוב, כנראה כדימוי לו. הופעתו היחידה בספר חוץ מזאת היא "התנין הגדול, הכובש הבהיר, הרחוב!" בפרק ב של השיר 'יום הרחוב'. הרחוב ארוך ורובץ בשמש, כמו תנין.

בשצף היום והשמש, רחובות השוק יוצאים אפוא לקרב, קרב ביניהם. התנינים העצלים בדרך כלל קמים מרבצם ומסתערים זה על זה. "קרב התניניים" הוא משחק על הביטוי שהיה רווח בימים ההם ונמצא גם בספרנו, "קרב ביניים", שהוא בלשוננו דו-קרב.

ובאמת, בשורות הבאות יתואר הרחוב כגליָת, "אִישׁ הַבֵּנַיִם" בלשון המקרא (שמ"א י"ז, פסוקים ד ו-כג), על שום שנשלח לקרב ביניים עם דוד.

השוק שוקק, בקיצור, וזהו עוד ביטוי לכך, ציורי במיוחד.

*

אַדִּיר אַתָּה, גָּלְיָת! הָדוּר אַתָּה, גָּלְיָת!
עֲלֵה, אֲדֹם שֵׂעָר וּלְבֶן עֵינַיִם!

גוליית הוא השוק, גיבור שירנו, זה שמרצפותיו יצאו כגוליית לקרב-ביניים, סליחה, קרב-תניניים.

גוליית הדור וגם אדיר, בשתי קריאות התפעלות מקבילות. אין ניגוד של ממש בין שתי המילים הדומות בצלילן: דבר אדיר יכול להיות גם הדור במראהו. יש אפילו איזה הדר באדירוּת.

הניגוד המציק לנו בבלי-דעת בשורה הוא אחר: בין ההתפעלות האסתטית לבין ראיית מושאה כגוליית, ענק שנוא וגס, האויב. יש בשוק משהו גשמי מאוד, וכוחני אפילו, כעולה מדימויים אחרים לאורך השיר. ההתפעלות ממנו מהולה בניכור.

אבל זה לא נגמר בהתפעלות. זה ממשיך בקריאה לגוליית הלז שיעלה. שיתייצב לקרב, כביכול. הכוונה היא להתייצבות לאתגרי היום, לחשיפה לשמש, לעוצמות של השוק; בבתים הבאים תמשיך ההתלהבות מהשקיקה של השוק להזדקק לדימויים של כוח.

גוליית זה הוא "אדום שיער ולבן עיניים". האדום והלבן מצטרפים לכחול שהופיע בתחילת הבית. גם בבית הבא יופיעו שלושה צבעים: שם יחבור האדום לזהוב ולכחול, שלושת צבעי היסוד. השוק הוא ענק ג'ינג'י מפוכח. גוליית, או שמא דווקא יריבו דוד, אדום השיער.

דוד עולה כאן על הדעת גם משום שהתיאור "אדום שיער ולבן עיניים" הוא וריאציה על תיאורו של שבט יהודה, שבטו של דוד, בברכת יעקב לבניו. "חכלילי עיניים", כלומר אדום עיניים, "ולבן שיניים". ההקשר בברכה שם הוא שפע חקלאי, ההולם את הקשר השוק שלנו. "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה [עִירוֹ] וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ, כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה [סוּתוֹ], חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (בראשית מ"ט, יא-יב).

השוק האדיר וההדור מעלה על הדעת אפוא את גודלו של גוליית ואת הדר מלכותו של דוד. אין לשכוח, לבסוף, ש"גוליית" ו"עיניים" נכנסים כאן כחרוזים והדבר תורם לבחירה במילים אלו ובהקשר שהן מעלות. הנה הבית שהשלמנו:

בְּשַׁעֲרֵי יָמָיו כִּבְשַׁן הַכְּחוֹל יִלְהַט,
יָצְאוּ מַרְצְפוֹתָיו לִקְרַב הַתַּנִּינַיִם.
אַדִּיר אַתָּה, גָּלְיָת! הָדוּר אַתָּה, גָּלְיָת!
עֲלֵה, אֲדֹם שֵׂעָר וּלְבֶן עֵינַיִם!

חריזת ילהט-גוליית כוללת גם את העיצור י, שמיקומו משתנה, נוסף על לְ*ַט/ת. ול"תניניים" חורז הצירוף השלם "לבן עיניים", החל בנו"ן הסופית של "לבן".

> רוני הפנר: התיאור הזה מתייחס כמובן לתיאור המקראי של דוד: אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם.
>> סלעית לזר: מסכימה, אבל מסייגת שדוד לא היה בהכרח ג'ינג'י וכאן יש דגש על אודם השיער.
>> צור: בכל זאת, זו ההבנה העממית המקובלת. ובאמת מצד שני אפשר לייחס את אדמות השיער לגוליית, שהרי הפלשתים אירופים וכנראה היו בהירים יחסית (אומנם אירופים ים תיכוניים. אבל שוב, עניין של תדמית).
>> סלעית: ובהתחשב בכך שעל פי המדרש הם היו בני-דודים מדרגה שלישית, בהחלט יכול להיות שחלקו גנים מסוימים...

> רפאל ביטון: יכול להיות שיש כאן רמז לצרפת?  (ואם כן יש לזה משמעות כלשהי? השראה מהשוק הצרפתי?) כחול, אדום, לבן -צבעי הדגל הצרפתי. מרצפותיו - צרפת. עלֵה - גם במשמעות הצרפתית (ללכת) [ובהומור: שערי, גולית - שער הניצחון בכיכר שארל דה גול(ית)]

> תומר מוסקוביץ: אדיר הוא והדור הוא מזכירים גם הפיוט מסוף ההגדה של פסח.

*

בְּרַעַם הַקְּרוֹנוֹת אַתָּה פּוֹרֵץ מֵעָב,
בַּזֹּהַב, בַּיָּרָק, בִּכְאֵב שַׁדְמוֹת הַלֶּחֶם.

השוק תואר עד כה כנע ונח גם יחד. עומד ושוצף. רובץ במרצפותיו ועולה לקרב. את התנועה מספקת לו התסיסה האנושית שבתוכו; אך בעיקר, כפי שמוברר עכשיו, הוא נע בזכות קרונות הסחורה, העגלות והמשאיות, המגיעים אליו ויוצאים ממנו. מן הבסיס המציאותי הזה פורץ אלתרמן לתיאור פנטסטי, סמלי. השוק כמו פורץ מן השמיים, ועימו רחבי הארץ.

זה הולך כך: הקרונות רועשים, משמיעים רעם. כמו הרעם שמשמיעים העננים בהתפרק המטען החשמלי שלהם. על כן, השוק כביכול פורץ מעב-הענן, כלומר מגיח מלמעלה, מעברם הנסתר של השמיים. אבל עם קרונותיו, או שמא בתוכם, פורץ מהשמיים גם מה שעל פני האדמה: השדות המניבים את היבולים.

אם נסדר את צמד השורות הזה על פי חלקיו התחביריים, יהיה קל יותר לראות מה קורה פה.

אתה [השוק] פורץ מעב –
ברעם הקרונות,
בזוהב,
בירק,
בכאב שדמות הלחם.

הזוהב והירק יכולים שניהם להשתייך לשדמות הלחם, דהיינו לשדות-התבואה, בעונותיהם השונות. אנחנו באמצע ספירת העומר, בדיוק בתהליך שבין הירק לזוהב.  

הכוחנות שבפריצה מן העב מכשירה את הקרקע לתפיסתה של צמיחת התבואה כדבר כוחני אף הוא, מכאיב. שדמות הלחם, כלומר שדות הדגן, חווים כביכול פריצה: הצמיחה מבקעת אותם, כביכול השוק עצמו, מקום מכירתם של היבולים, הקמח והלחם, מכאיב לאדמה. דבר דומה אך מפורט יותר כתב אלתרמן בשיר אחר בחטיבה הנוכחית של הספר, 'שיר שלושה אחים':

בֶּעָרִים וּבַיַּעַר נָסַעְנוּ עַד כָּאן
וּבָדָד, בְּחַגֵּי יְבוּלָהּ וּבְצִירֶיהָ,
הִתְהַפְּכָה אֲדָמָה בְּלֵידוֹת הַדָּגָן,
שָׁאֲגָה, אֵם כָּל חַי, בְּצִירֶיהָ.

עוד דבר קטן וחמוד בשורות שלנו: לא בפעם הראשונה בספר, כשאלתרמן מזכיר רעם או ברק הוא רומז בצלילים גם לשני. כאן הוא מזכיר רעם, ומיד בשורה הבאה הוא כותב "בַּזֹּהַב, בַּיָּרָק": הברק זהוב, ובמילה "בירק" נשמע "ברק".

> צפריר קולת: נראה לי מחויב המציאות שיש כאן התייחסות בקריצה לשיר של אב"א קונסטנטין שפירא "בשדמות בית לחם", שהלחין חנינא קרצ'בסקי (1877-1925) ומתאים כקליפה לגרעין חיטה בהינתן הדיון הקודם על קרב הביניים והאדמוני יפה העיניים.


*

כָּמוֹךָ גַּם אֲנִי עַד מָוֶת מְאֹהָב

כמוך כלומר כמו השוק, והמשך המשפט הוא "בכל נערותיך אדומות הלחי". אבל ראויה השורה הזאת, מחצית משפט, שנתבונן בה קודם לבדה. כלומר נקשיב לה. כי יש בה סימטריה רב-ממדית מושלמת ורבת משמעות. נראה זאת אם נסמן את חלוקתה המוזיקלית הטבעית של השורה:

כָּמוֹךָ / גַּם אֲנִי // עַד מָוֶת / מְאֹהָב

אתם ודאי מבחינים בהקבלה הניגונית-הטעמתית בין 'כמוך' ל'עד מוות', ובין 'גם אני' ל'מאוהב' (במינוח המקצועי והנוח: השורה הכתובה בשישה ימבים מתחלקת, על פי מילותיה, גם לשני חצאים שכל אחד מהם עשוי אמפיברך ואנפסט).

בכל יחידה כזו, כל רבע, מופיעה האות מ. ביחידוֹת האי-זוגיות, 'כמוך' ו'עד מוות', היא בהברה האמצעית בין השלוש, המוטעמת. ביחידות הזוגיות, 'גם אני' ו'מאוהב', היא מופיעה בהברה הראשונה.

על כך נוסף הדמיון הצלילי הנוצר כאן בין מוות לאהבה. מילים אלו, המנוגדות למדי במטענן, מתגלות לנו לפתע כדומות בזכות ההטיה המסוימת של הפועל אה"ב המופיעה כאן, "מאוהב", המצמידה ל"אהב" מ, ומקדימה לאות ב קמץ. כך חוזר, בשתי היחידות האחרונות של השורה, רצף הצליל m...av. מוות, מאוהב.

בכך, אגב, מהדהדת השורה שלנו את שתי הקודמות בבית, שצליל av כבר כיכב בהן. "בְּרַעַם הַקְּרוֹנוֹת אַתָּה פּוֹרֵץ מֵעָב, / בַּזֹּהַב, בַּיָּרָק, בִּכְאֵב שַׁדְמוֹת הַלֶּחֶם".  av הופיע במילה "מעב" ובמילה הצמודה לה "בזוהב", ואליהן הצטרף מיד ev של "בכאב". והנה עכשיו גם ב"מוות" ושל "מאוהב", וזאת תוך חריזה מהדהדת להפליא: מעב-מאוהב.

אז מהם הזוגות פה, בשורה שלנו? מָהן הסימטריות? "כמוך" ו"גם אני מול "עד מוות" ו"מאוהב"? אולי "כמוך" ו"עד מוות" מול "גם אני" ו"מאוהב"? כל התשובות נכונות. וזה העניין: האהבה מגיעה עד מוות ולהפך, האני משתווה לאתה ולהפך. אני מאוהב ואתה עד מוות (הרי כבר ראינו בשיר עד כה: אתה גוליית, אתה כבשן, אתה פורץ, אתה מכאיב, אתה זועק!). אתה מאוהב ואני עד מוות.

לפנינו אפוא שורה שמתחילה ב"כמו" ("כמוך") ורוקדת את המילה הזאת, את הרעיון הזה, עד כלות הכוחות. אני כמוך, האהבה כמו מוות. ומעניין שבצליליה היא עושה זאת לא סביב כ הדימוי, גרעינה הרעיוני של המילה "כמו", אלא סביב מ, ליבה של מילה זו.

*

בְּכָל נַעֲרוֹתֶיךָ אֲדֻמּוֹת הַלֶּחִי!

השוק וגם אני מאוהבים עד מוות בהן – בכל הנערות השוקקות של השוק, הנלהבות מן המפגש, מן הממכר, מן השפע, סמוקות לחי כאותם פירות בשלים שהן מוכרות או קונות.

נביט נא בשורה בתוך מכלול הבית שהיא משלימה:

בְּרַעַם הַקְּרוֹנוֹת אַתָּה פּוֹרֵץ מֵעָב,
בַּזֹּהַב, בַּיָּרָק, בִּכְאֵב שַׁדְמוֹת הַלֶּחֶם.
כָּמוֹךָ גַּם אֲנִי עַד מָוֶת מְאֹהָב
בְּכָל נַעֲרוֹתֶיךָ אֲדֻמּוֹת הַלֶּחִי!

אדמומיות הלחי של הנערות משלימה בצבעה את הזוהב והירק של השדות, ואת תמונת השפע החקלאי המגיע לשוק, שהרי כאמור זהו גם רמז לפירות שבדוכנים. וכמו שביופייה של הצמיחה בשדות כרוך "כאב", כך גם האהבה לנערות מגיעה "עד מוות", כמובן בהגזמה.

ההשלמה בין השדות והלחם לבין הפירות נעשית גם בחריזה. החרוז הנוצר בשורה שלנו אינו רק לחי-לחם, אלא הרבה יותר מזה: גם כל רצף הצלילים "דמות" ב"שַׁדְמוֹת הַלֶּחֶם" חוזר ומופיע ב"אֲדֻמּוֹת הַלֶּחִי"!

אדמומיות זו אף מחזירה אותנו עוד קצת אחורה, אל השורה האחרונה בבית הקודם: "עֲלֵה, אֲדֹם שֵׂעָר וּלְבֶן עֵינַיִם!", קרא המשורר לשוק בדמותו אותו, כזכור, לגוליית ולדוד גם יחד. האדום מופיע אפוא בשורות האחרונות של שני בתים רצופים. בבית הקודם הוא השלים שלישיית צבעים עם לבן וכחול, ואילו אצלנו עם ירוק וזהוב.

*

הֲמֻלָּתְךָ בַּלֵּב לָעַד לֹא תְּנֻחָם.

המולתו האנושית של השוק יוצרת אצל המשורר האוהב אותו איזו המיית לב. הלב ההומה הולם, המולה מתחוללת בו. המולה-הלימה-המיה זו נוגעת בלב מָשל הייתה אובדן גדול. רגש שיישאר תמיד. לא ינוחם.

המולת השוק היא הרי דבר חיובי בשיר הזה, ובכל זאת עניין האין-נחמה אינו סתם התחכמות. זהו ההמשך ההגיוני של המהלך כפול הפנים המתרחש לכל האורך, שבו יש להתלהבות מהשוק גם פן של כאב. שיאו היה בשורה "כמוך גם אני עד מוות מאוהב", וכבר הראיתי, כשקראנו אותה, איך היא מעצימה בשלל דרכים את הזיהוי בין האהבה והמוות.

צל של אפשרות-אסון מלווה את האהבה הזאת, כמו אהבות נוספות בספר. החשש מפני התלהבות מוגזמת המוציאה את האדם ומביאה את האהבה לידי מוות, את הארוס לתנטוס.

את כל זאת אפשר לומר על רקע השורות הקודמות. אך הצצה בשורות שעוד יבואו, מכאן עד סוף השיר, מציעה מובן נוסף לקישור האהבה עם המוות. זהו בעצם נושאה הראשי של כמעט כל החטיבה הנוכחית בשירי 'כוכבים בחוץ', הרביעית והאחרונה. מ"ואמות ואוסיף ללכת" והשיר 'תיבת הזמרה נפרדת' ואילך. המשורר מכין את עצמו לפרידה מן העולם, למותו הבלתי-נמנע, שפירושו פרידה מכל היופי והחמדה. בייחוד עוסקים בכך 'שיר שלושה אחים' שכבר פירשנו במלואו, והשיר "בשם העיר הזאת" שנגיע אליו בקרוב. כך, למשל:

וְהַיָּמִים נִזְכֹּר, הַמְסֻלָּעִים בַּתְּכֵלֶת,
אֶת כֹּחַ גָּבְהֵיהֶם, אֶת נֵצַח יַלְדוּתָם.
כִּי אִם נִשְׁכַּח, רֵעַי, כִּי אִם נִשְׁכַּח אֶת אֵלֶּה,
אֶל מִי, אֶל מִי יֵצֵא לִבֵּנוּ בְּעֵת דָּם?

כִּי אֵיךְ יִכּוֹן הַגְּדִי וְיִתְקַדֵּשׁ לָמוּת
אִם אֵין חַיָּיו שֶׁלּוֹ נוֹשְׁקִים לוֹ עַל מִצְחוֹ?
לָאֹפֶק הַלָּזֶה, הַקַּר וְהַגַּלְמוּד,
לַוּוּנִי נָא אַתֶּם, הַקַּיִץ וְהַצְּחוֹק.

מנקודת המבט הזאת, שיאיה של שמחת החיים נחווים כצידה לדרך אל מחוץ לעולם, ובאיזשהו אופן דיעבדי ככאב. האין הוא אין מפני שהיה יש. על כן המולת השוק, בהשקפותה כהמולת הלב, היא באחת אושר וגעגוע אל מה שלא ישוב.

> אקי להב: אין ספק שה"עד מוות" הלז הוא מְרוּבָּד להלל. החל ב"סתם" עוד היפרבולה כוכבים בחוצית תקנית ל"אהבה" או "ארוטיקה", כמעט מצטעצעת. כמעט תרגיל אוקסימורוני, אבל יפה בפני עצמה - ועד הגיגים עמוקים על ארוס מול תנטוס, על ה"לחי האדומה" בתפקיד "הברך הנשית", מוטיבים עתיקים עוד מתקופת טרום-כוכבים בחוץ, ויש עוד ועוד. יש כאן הדגמה נהדרת לדרך המתוחכמת והעדינה שבה אלתרמן מעצב את הריבוד התמטי בשירי כוכבים בחוץ. את דרכו להטיל יותר מצל תמטי אחד. במיוחד מרתק להשוות אותה לזו של שלונסקי. בעוד שלונסקי מחצין אותה והולם בקורא בברק הלשוני שלו, אלתרמן מצניע אותה. משאיר אותה לקריאה שנייה או שלישית. אולי ליודעי ח"ן בלבד. חושף אותם להוקעה כחפרנים או אף "דרשנים" ר"ל, וכו' וכו'. ובסופו של דבר מתעקש להשאיר פינות בלתי מפוענחות.

*

עַד כְּלוֹת הָאוֹר בַּגּוּף אֶהְיֶה נוֹשֵׂא-כֵלֶיהָ,

"היא" הינָה, כאמור בשורה של אתמול, ההמולה שהשוק מעורר בלב. כלומר, עד כלות האור בגוף (תכף נאמר מה פירוש הדבר) אהיה המשרת-המלווה של שמחת החיים שבחברה האנושית. אשיר את שירה.

האור שבגוף עתיד מתישהו לכלות. יש כאן איזו אבחנה בין הגוף לאור שבגוף. כלות האור בגוף דומה לרדת הלילה על העולם, או לכיבוי הנר בבית. האור בגוף יכול אם כן להיות רוח החיים, הנפש, רצון החיים, צלילות הדעת, הכוח. או הנשמה, הנמשלת לנר.

בשורה הבאה יוסיף אלתרמן כמקבילה את המילים "עד כְּבוֹת דרכי". זהו אותו עניין. "עד כלות" מקביל ל"עד כבות" בצורה ובצליל, וכשמוסיפים לו "האור" הוא גם זהה בתוכֶן. אבל המילה "כלות" זוכה להד נאה כבר בשורה שלנו. מול "כלות" עומדים הכלים, "כֵּלֶיהָ". המילים לכאורה מאותו שורש אבל כל כך שונות. כל עוד לא בא הכיליון אני יכול להיות נושא כלים.

הגוף כל עוד לא כלה הרי הוא נושא כלים. בזמננו כשאפשר לתרום כליה אפשר אפילו לדרוש ולומר שאנו בגופנו נושאי כליו של אדם פוטנציאלי נוסף, נושאי כִּליה.

ועוד אסוציאציה קטנה ל"כלות" כאן: שירנו הרי עוסק בשוק, בהמולה האנושית שלו, ולה אהיה נושא כלים; והלוא ידועה מטבע הלשון של חכמים שנרות חנוכה אפשר להדליק "עד שתכלה רגל מן השוק". כל עוד השוק הומה, האור אינו כלה.

מכאן אפשר לחזור ללב העניין. הלוא שירנו הוא "השוק בשמש". זה שמו ונושאו. השמש היא המשציפה את השוק, מחייה אותו, מאדימה את לחיי נערותיו. והנה, כדי להיות נושא כליה של המולתו, נדרשת גם לנו השמש הפנימית. האור בגוף.

*

עַד כְּבוֹת דַּרְכִּי, אֲשֶׁר שָׂמְחָה כֹּה בְּחַגָּם
שֶׁל הַשָּׁמַיִם הַנּוֹפְלִים אֵלֶיהָ.

"עד כבות דרכי" מקביל, כפי שאמרנו עוד אתמול, לביטוי בשורה הקודמת "עד כלות האור בגוף". הדרך נמשלת אפוא לגוף תאורה, או, כמתברר מיד, כמחזירת-אור גדולה של השמיים. הדרך – בשני מובניה, ששניהם משל ונמשל זה לזה: דרך החיים, והדרך הפיזית בשדות ובערים שהמשורר ההלך מהלך בה.

דרכי, "הדרך הגדולה" כפי שהיא נקראה בתחילת החטיבה הנוכחית בספר, מתקיימת כל עוד היא מוארת, באור החיים או באור שמחת החיים או באור השמש שבשמיים, אותה שמש ששירנו כולו מתקיים לאורה.

כותרת השיר, "השוק בשמש", מתגלה אפוא יותר ויותר כחיונית בשתי מילותיה. אף שזה לכאורה שיר על השוק, הוא על השוק כישות המתקיימת בשמש דווקא, ובאופן רחב יותר, המתגלה בשורות כמו אלו שלנו פה, השיר מדבר על חיינו השוקקים כל עוד הם מוארים. בבית הבא תוזכר שקיעת השמש כאות ודימוי לסיום החיים.

אך כאילו אין די במורכבות הזאת של משמעויות הדרך והאור, ממשיכות השורות שלנו ומוסיפות שכבות וסיבוכים. השמיים "נופלים" אל הדרך, וזהו "חגם" ובו הדרך "שמחה". אפשר היה לומר שהשמיים מאירים את הדרך, נשקפים אליה, אפילו יורדים אליה, אך לא: הם נופלים אליה, ונפילה היא דבר שאומר דורשני, במיוחד כשאלה הם השמיים. נפלו עליו השמיים, אומרים על אדם שחרב עליו עולמו. נפילה היא פתאומית; נפילה היא כאובה. אך כאן היא חג משמח. והלוא על נפילה אסור לשמוח, אפילו על נפילת אויבך! הרי לנו שוב הדו-ערכיות המלווה את השיר הזה כל הזמן, האהבה שמגיעה עד מוות, השקיקה שיסודה בכאב, המולת השוק היקר ללב ש"לא תנוחם".

הבנה אפשרית אחת היא שנפילת השמיים אל הארץ היא אור השמש שהשמיים מרעיפים עליהם. השמיים הם נפילים על-ארציים! מכאן אפשר אפילו להירמז לרובד התגלותי, להתאחדות מיסטית שלנו כאן בארץ עם השמיים, לנפילת אפיים, לנביא הנופל-וגלוי-עיניים. הלוא השמיים נופלים דווקא "אליה", אל הדרך, לקראתה, ולא עליה.

הדבר הולם את פריצוֹת השמיים אל הארץ שהתרחשו לאורך השיר. השמיים הם "כבשן הכְחול" הרובץ סביב ימי השוק. השוק "פורץ מעב".

הבנה חלופית היא שנפילת השמיים היא הדבר שיתרחש "בכבות דרכי". כלומר, נפילת השמיים היא רדת החשכה. והיא נפילתנו שלנו. "גוף נופל על אדמותיך". הדרך שלי שתכבה היא הדרך שעד אז שמחה בחגם של השמיים; אלו שעכשיו, בתום החגיגה, נופלים אליה. הבנה זו פותרת בקלות את התמיהה על שמחת הנפילה, אבל נראה לי שבדיוק על פרדוקסים כגון זה חיה שירת אלתרמן, ושירנו בפרט.

> צפריר קולת: "בחגם", בחוג שהם משרטטים סביב הדרך (כן, על אף הדגש בגימל).  השמיים מחוללים בשמחתם סביב השוק הגל, הנגול, המתגלה בארץ.  לדרך הקווית התחלה וסוף. השמיים חגים, מועדים ונופלים אליה. כל שבעת הרקיעים.  שבע יחוגו שמיים וקמו מול דרך אחת.  

*

אֲזַי עַל מִפְתָּנְךָ אַנִּיחַ אֶת שַׂקִּי.

בכבות דרכי, בכלות אורי, בשקוע השמש כפי שייאמר תכף, בקיצור, בהגיע יומי – אזדכה על הציוד כמו שאומרים בצה"ל, אניח את המפתחות כמו שאומרים בפוליטיקה, אסיר את תרמילי הדל ואתמוטט כמו שאומרים באיגרות אלתרמניות אחרות. אבל כאן הדיבור הוא אל השוק, הוא נקודת ההתייחסות, הוא גילום החיים בשקיקתם, ואל השוק באים עם שק (אלו אפילו אותן אותיות). אז ככה זה יקרה, בהנחת שק על מפתן. בצאתי משוק החיים אניח על סיפו את מה שיש לי, כי הלוא שלי שלו הוא.

*

שְׁקִיעָה תֵּרוֹם – רְאֵם מַלְכוּת וַעֲצַלְתַּיִם.

שקיעות אינן מתרוממות. לומר "שקיעה תרום" זה כמו לומר "ירידה תעלֶה".  אבל זה נכון מבחינת המראה והחוויה. השמש שוקעת, צונחת, אך בשקיעות מרשימות, יפות, אדומות, מראה השקיעה רב ההוד כמו עולה וצובע את השמיים. על אחת כמה וכמה זה נכון לשקיעה הסמלית המתוארת כאן. שקיעת יום-חייו של המשורר.

הדבר מומחש מייד בחלקה השני של השורה. השקיעה כמוה כראֵם. לא הראם המזוהה בימינו אלא יצור מיתי ענק והדור: חיית התועפות מן המקרא, או אף הראם שגודלו כהר מסיפורי רבה בר-בר-חנה בתלמוד. השקיעה תרום ותיראה כראם: השיר כמו דורש את המילה "ראם" כמבטאת רום.

לראם שתי פנים, ממש כמו השקיעה. המלכות והעצלתיים. הוא גדול ויפה ומתרומם לאיטו. השקיעה ארגמנית, הדורה, מלכותית, אך גם מתרחשת באיטיות עד כדי כך שתנועת השמש בשמיים כמעט שאינה נראית, במעין עצלתיים המובילים את היום אל סופו ואת האדם אל משכבו.

למילים מלכות ועצלתיים משותפים כל הצלילים מ-ל-ת. יש קשר ביניהן, ופארה העייף של השקיעה מדגים אותו. אפשר גם לדמיין את הארי מלך החיות הרובץ רוב הזמן עצל. כמוהו כנראה גם הראם, ובגדול.

> רזיה ריצ'מן: מלכות ועצלתיים הזכיר לי את סבי ז"ל שהיה פוסע בשבת לאט לאט, כששאלתי אותו פעם למה, הוא ענה שבשבת כולנו מלכים ומלכות. היה בזה הרבה הוד בהליכה הזאת.

*

נוֹגְנֶיךָ, פַּיְטָנֵי הַקּוֹף וְהַתֻּכִּי,

נגניו של השוק ובדרניו העממיים. ובהרחבה, לכמה כיוונים שכולם נכונים: הקהל השוקק בשוק, כולו; האמנים למיניהם, ובכלל זה המשוררים; המולת החיים החביבה שתימשך אחרי מותי; האומנות הקלה שמייצגיה הם הבדרנים העממיים, בעלי תיבות הנגינה ומרקידי החיות, הלא הם "ימיי המפוארים" שבשיר איגרת "הרקידו דוב בשוק על אהבה ולחם"; החקיינות הקלה, הבידור שלא עושה חשבונות רבים (ושאלתרמן תמיד מרומם), מיומנותן של חיות החיקוי הקוף והתוכי.

ההסברים הללו כבר מביאים בחשבון את השורה כולה. הבה ננסה עתה להתבונן בה למרכיביה. "נוגניו" של השוק הם "פייטני הקוף והתוכי", שיכולים להיות מפעילי חיות-השעשוע הללו או להיות מעין קופים ותוכיים בעצמם, באומנותם. על כל פנים, אלתרמן נותן לנו כאן מפתח המאשר שה"ניגון" בספרו, הניגון החוזר, הוא (גם) הפיוט, השירה; אך בעת ובעונה אחת הוא מדמה לשירה את בידור הקופים והתוכיים. אנו רוקדים כאן בארבעה מעגלים – תשוקת החיים, הבידור העממי, המוזיקה, השירה הגבוהה – שאלתרמן מקפיד לשרטטם בחפיפה מרבית.

וכתמיד בשורות אלתרמניות שעוסקות בניגון, הניגון שלהן עצמן אינטנסיבי במיוחד. לפנינו מפל של הדהודים. אפשר לשרטט פה התנקזות של הכול למילה "פייטנֵי". נ שלה היא נ המוכפלת ב"נוגניך". כך נוצר ניגון נוני אחד, נוגניך-פייטני (ממש כמו ב"נתן אלתרמן", מה עוד שאחד משמות העט שלו היה אלוף נון). צמד המילים השני, "הקוף והתוכי", חולק יחדיו את הצליל כּ/ק – ואת צליליו הבולטים האחרים שואל מ"פייטני". קוף לוקח את פ, ותוכי את ת/ט. פייטנות קוף ותוכי נשמעת לנו כך צירוף מתבקש, מוכר כביכול.

> יותם בנשלום: הקוף והתוכי ככליו של המשורר מופיעים אצל אלתרמן גם ב"פונדק הרוחות", בתור חיותיו של בעל תיבת הנגינה, שאלתרמן דובר מפיו במחזה; וזכורה השורה הנאה שלו, "בואו, עוף וקוף, אל הפונדק."

> דן גן-צבי:  מעניין שאצל עגנון מופיעים הקוף והתוכי בסיפורו ״כיסוי הדם״, אחד הסיפורים המצמררים, שכולו ביקורת נוקבת על העולם היהודי, לפני השואה ולאחריה (שנמצא בכתביו ולא פורסם על ידו).


*

יְנַעֲרוּ דְּמָעוֹת וָאוֹר מִן הַמְּצִלְתַּיִם.

אלה הם, כזכור לכם מהימים הקודמים, נגני השוק, במשמעות הסמלית הנרחבת של הדבר, בערוב יומו של המשורר, במשמעות הסמלית הנרחבת של הדבר.

שאריות אור היום (שוב, במשמעות הסמלית וגו'), כמו גם דמעות הצער והגעגוע, יזלגו על כלי הנגינה שלהם, והם ינערו אותם כי כידוע מוכרחים להמשיך לנגן. המצלתיים נבחרו לייצג את כלי הנגינה (ואת האמנות והשירה וכו') בגלל התחרזותם עם ה"עצלתיים", אך גם מפני שהם מתכתיים ושטוחים: נוצצים באור, ומתאימים לניעור.

יופייה המיוחד של השורה שלנו טמון בתחבולה הרטורית הקרויה "זֵאוּגְמָה", דהיינו "צימוד מסולף": אפשר לנער ממצלתיים דמעות, ואולי אפשר לנער מהם באיזה אופן סמלי גם אור, אבל ודאי זהו ניעור אחר, לא פיזי. ובכל זאת שני הדברים כביכול מנוערים מהמצלתיים בהינף תחבירי אחד.

בצירוף הדמעות והאור לניעור אחד מחבר אלתרמן דברים שונים, או משלימים, במובנים נוספים, מעבר לַשוני הטכני:

מים ואור: אלתרמן אוהב לצרף ביניהם. הדוגמה המוכרת ביותר מתחוללת בשיר 'שדרות בגשם' ("באור ובגשם העיר מסורקת"... "באור ומטר השדרה מסורקת"). אך יש עוד לא מעט. למשל ב'שיר בפונדק היער', לקראת סוף הספר, "אבות הנפילים" של הטבע הם "האור והמים".

עצב ושמחה: הדמעות מנוערות מהמצלתיים יחד עם אור היום, אור השמש, המסמל בשירנו את שקיקת החיים.

המשכיות ופרידה: ניעור הדמעות, כמו ניגוב דמעות, אינו מבשר בהכרח את סופן. זה חלק מהבכי. לעומת זאת ניעור האור הוא אכן פרידה משאריותיו האחרונות של אור היום. אומנם, גם התחדשות גלומה כאן, כי מחר תשוב ותזרח השמש.

אור, רגש וקול: עלינו להוסיף לחשבון גם את המצלתיים. הם כלי נגינה, אך ממנו מנוערים אור ודמעות. תוספת חוש השמיעה לתערובת הקיימת במילה בין חוש הראייה לבין רגש הבכי יוצרת מעין סינסתזיה, ערבוב חושים.

ברובד הצלילי, יש בשורה הצטלבות של זוגות המחריפה את אפקט אחדות השונים. "ינערו" מתהדהד ב"אור", ו"דמעות", במידת מה, ב"מצלתיים".

באופן סמוי, סוגסטיבי, המצלתיים גוררים איתם בשורה גם תוף. הצירוף "תוף ומצלתיים" (למשל בשיר 'אני פורים'; השניים קשורים כמובן כי הם כלי הקשה המופיעים כבר במקרא) מהדהד לנו שלא-מדעת, בעיקר בזכות המילה "קוף" בשורה הקודמת, וגם הצלילים שסביבה במילים "פייטני הקוף והתוכי". הנה שוב: "נוֹגְנֶיךָ, פַּיְטָנֵי הַקּוֹף וְהַתֻּכִּי, / יְנַעֲרוּ דְּמָעוֹת וָאוֹר מִן הַמְּצִלְתַּיִם". תוכי וקוף ביחד תוף, שמנגן לנו בראש כשאנו שומעים מיד "מצלתיים".

התוף נקשר בשירי 'כוכבים בחוץ' עם ההמולה העירונית, ובפרט לרחוב ולחוצות  העיר. אפשר לומר שהוא הסמל הקוֹלי של העירוניות. הנה הרשימה המלאה של הופעותיו: "לקול התוף, בערי מסחר חירשות וכואבות" ('פגישה לאין קץ'). "רק פעמִים יבוא העֶרב עם התוף, צלוֹע ותוֹפף בפרוורנו ('כינור הברזל' ב). "הרעש המפיל לפתע את התוף" ('תמצית הערב', שיר המתאר כולו איך "שעה בעיר עוברת"). "הוסגרו לחוּצות ולתוף" ("עוד אבוא אל ספך"). "אם נשבעתי לרחוב ואטיל על תופו..." ('בהר הדומיות'). "עצור סוסיך! הך! תופים עוברים בסך!" ('אביב למזכרת'). והנה גם פה, אגב נוגניו של השוק, זכרו לא נכחד.

> אקי להב:  1) זאוגמה - טריק מן המשובחים. פירוש המילה הוא "גשר" ביוונית.  ידועה מן ההסטוריה העיר ההלניסטית-רומית החשובה: זאוגמה, שישבה על נהר הפרת וגישרה בין העולם הרומי לעולם הפרתי, ולכן זכתה לשמה זה. כיום העיר נמצאת בתחומה של גזיאנטפ הטורקית, והיא מוצפת מים מאז שהוקם הסכר הטורקי על הפרת.
2) אפשר לצרף לרשימה הקונקורדנטית של התופים, את "הטנבור" מפרק ג' של "שמחת עניים". הוא בהחלט מעלה זכרונות מכוכבים בחוץ.  ".. אי אתה, רחובי, טנבורי הגדול? / אייכם, אייכם ימות החול?... "


*

וְכֹה אֹמַר –
אָחִי,
אֲנִי גֵּאֶה בְּךָ.
גָּדוֹל אַתָּה, אָחִי. שִׁירֵנוּ מֵת אֵלֶיךָ.

כך מתחיל הבית החותם את #השוק_בשמש; הוא מציג בעצם את דבריו האחרונים של המשורר אל השוק, אל שוק-החיים, לפני הסתלקותו.

מחציתו זו של הבית כתובה במילים פשוטות ומביעה, למראית עין, מסרים בסיסיים. גאה בך, אחי; מת עליך, אחי (אומנם, אחי הוא ביטוי שנעשה סלנגי רק שנים רבות אחרי שהשיר נכתב). אם נציץ לרגע להמשך הבית נראה שאפילו החרוזים הנפתחים פה דלים במופגן:

וְכֹה אֹמַר –
אָחִי,
אֲנִי גֵּאֶה בְּךָ.
גָּדוֹל אַתָּה, אָחִי. שִׁירֵנוּ מֵת אֵלֶיךָ.
אַהֲבָתִי אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶל לִבְּךָ,
אֵינֶנָּה מַגִּיעָה עַד קַרְסֻלֶּיךָ.

צמדי החרוזים הם בך-אליך וליבך-קרסוליך. כל צמד בנוי על מילת יחס אלמנטרית (בך, אליך) ומילה עם אותה סיומת דקדוקית ורק אות אחת נוספת חורזת (בך עם ליבך, אליך עם קרסוליך); ושני צמדי החרוזים דומים מדי זה לזה.

איך אמרנו בסוף השיר הקודם? בין ימינו רבי הגבורות והדעת יהיה נא אחד תמים. כזה הוא צמד השורות שלנו בתוך ים הפאר המשוכלל של הספר כוכבים בחוץ וגם של השיר שאנו שרויים בו.

החיוורון הזה ודאי מכוון: השוק הוא מקומן של העממיות, הספונטניות, היומיומיות; ובדברו אליו נחלץ המשורר בפעם היחידה בכל הספר מהלשון השירית הגבוהה והמתוחכמת.

אך כמובן, התבוננות רצינית תגלה לנו שאלתרמן לא מסתלבט עלינו ולא מניח מצע מקדים לשירת הדיבור-בניקוד הפושה בזמננו. ההכרזה המקראית המוסטת לעתיד, "וכה אומַר", המופיעה בראש הבית, כבר מרמזת על כך.

הפנייה "אחי" אינה סתם לשון-שוק אלא היא שולחת אותנו אל ה"אח" וה"אחים" של שירי הספר הזה. ה"אח" הוא אלטר-אגו של המשורר, בדרך כלל הצד הפשוט שלו, האדם המעשי, הרחובי, איש השוק לצורך ענייננו.

תחילה אלתרמן מציג אותו בהרחבה בשיר 'איגרת', כתאומו. "אחי המתאבק". האחים רועים בשדה בשיר הפותח את חטיבה ד, וצריך להביא להם צידה. ובעיקר, 'שיר שלושה אחים' מציג את אחֵי המשורר כעגלונים פשוטים אך רגישים ליפי הטבע, ו'שיר בפונדק היער' מדבר על האח הפשוט, העילג והענו שדווקא הוא חש את מקצב הטבע. והנה כאן השוק עצמו עולה למדרגת "אחי".

הפנייה לשוק "גדול אתה, אחי" מהדהדת את "אדיר אתה, גוליית", דברי המשורר אל השוק בתחילת השיר. אל ה"גדול" מצטרף "גאה", בדמיון צלילי ומהותי – כפי ששם הופיעה הכפילות "אדיר אתה, גוליית! הדור אתה, גוליית!".

ובעוד ג של "גאה" מצטרפת ל-ג של "גדול", א העיצורית של "גאה" מבליטה לנו דבר שקורה לאורך כל השורות, וגם בשורות הבאות של הבית: שלל מילים המתחילות בעיצור א. אומַר, אחי (פעמיים), אני, אתה, אליך, אהבתי, אשר, אל, איננה. בבית הזה 21 מילים, ו-10 מתוכן מתחילות ב-א. כמעט חצי! אם נוסיף להן את אֶה של "גאה" ונספור אותו כחצי מילה זה יגיע לחצי בדיוק. הדבר אינו מקרי כמובן. הצליל הקבוע מלכד את הבית, ונראה שהבחירה דווקא ב-א, העיצור המינימלי ביותר, הקרוב להיות תנועה, מדגישה את ראשוניות הביטוי בו, אפילו מחקה איזה סוג של גמגום היולי. אולי לא במקרה מילים ראשוניות כמו אני ואתה, שהבית נבנה סביבן, מתחילות בעיצור קלוש זה.

"שירנו מת אליך" רומז ל"אני מת עליך" הסלנגי אבל באותה שעה רחוק ממנו מאוד. "מת" כאן הוא ממשי. הלוא אומַר את הדברים האלה בעת מותי. ולא אני מת עליך אלא השיר, המייצג אותי ושמא גם את נוגני השוק ופייטניו מהבית הקודם. הרי זה שירנו, שלנו. והוא לא מת "עליך" אלא "אליך". כלומר שואף אליך, מת כדי להתגדל לגודלך, מת בצילך.

ועדיין יש כאן "מת עליך" במובן של אוהב מאוד, כפי שמלמדות השורות הבאות שכבר ציטטנו פה, על אודות גודל "אהבתי" כלפיך; וכפי שלמדנו עוד קודם, כאשר נאמר בשיר "כמוך גם אני עד מוות מאוהב". "עד מוות מאוהב" מקביל בעצם ל"מת אליך. אהבתי..." שאצלנו.

> צפריר קולת: כמו השמיים הנופלים אל דרך, כך השיר נופל (מת) אל השוק.  בנפש גואה על גדותיה מאהבה אל תמציתו, אל לבו.  יש לו לב לַשוק, כמו שלעיר יש, אך קרסוליים – אַין.  לכן, כל עוד הרגל לא כלתה משוק, הצועדים בו, משאילים קרסוליהם לו שיהיו לקרסוליו. "מבוססים בָּאֵי השוק בשפע חלבו ובדבשן של תאניו" (ר' בבלי כתובות קי"א), אבל אהבתם נותרת מעלה, רחוקה מסנדל וקרסול וּמִרצפת.


*

אַהֲבָתִי אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶל לִבְּךָ,
אֵינֶנָּה מַגִּיעָה עַד קַרְסֻלֶּיךָ.

חתימת השיר היא בעצם עיבוד של השורה הקודמת, פשוטת-המבע, "אתה גדול, אחי. שירנו מת אליך" – לשפה ציורית שהציוריות שבה יוצרת פרדוקס מדומה.

במציאות הלשון הציורית, האהבה מתרחשת בלב ופונה אל הלב. באותה מציאות, דבר גדול מאיתנו הוא כזה שאיננו מגיעים אל קרסוליו. הלב כידוע גבוה מן הקרסוליים, ועל כך בונה המשורר את לשון ההגזמה שלו כאן בדברי הפרידה שלו מן השוק שהוא החיים.

אני אוהב אותך, הוא אומר, ונושא את אהבתי אל ליבך שיכול לקלוט אהבה זו. הלב גבוה, גבוה ממני, ועל כן נדרשת כאן "נשיאה", שהיא הרמה לגובה. אלא שאתה, השוק, אדיר וגדול עד כדי כך, שאפילו לקרסוליך איני מצליח להרים את אהבתי.

> דן גן-צבי: בנוסף להעמדת המשורר הקטן אל מול השוק (כלומר החיים) העצומים, יש פה גם אהבה נכזבת. זה לא רק שהאוהב לא מסוגל אלא האהוב (השוק) לא כל כך רוצה - אני נשאתי את האהבה אל ליבך, אבל היא הגיעה לקרסוליים. כאילו דרכת עליה. לא יודע. סתם עלה לי בראש.

> יצחק גווילי: נהר הירדן אותו לא יזכה האדם לחצות אל הארץ המובטחת. לאורך כל הספר.

> אקי להב: הבית המסיים, ובעיקר שתי השורות הנ"ל חושפות את הרובד העמוק והעיקרי של השיר כולו. השוק מתגלה (בשיר זה) כמסמן את יעדה של השירה במובן העמוק ביותר. הוא המודל שלה הניצב על הכן, ושאותו אמנותו של המשורר מנסה לתאר, מנסה "לגעת" ולעולם איננה מצליחה בכך עד הסוף.  המסומן הוא אותו מסומן שרץ איתנו לאורך רוב שירי כוכבים בחוץ. עוד ואריאציה של מסמן. אחת מרבות. עוד מימי "אני היד אשר הושטה אל לילכך", או: "אל לב הזמר נשברה העט" (מהשיר: אגרת). הסיטואציה השירית כאן היא הרחבה של הבית המסיים של סיום השיר "אגרת". הרי עוד כמה מופעים דומים של כשל על הסף.
- "על קביים אליך שירי מדדים"
- "על אלם דלתותיך יגשש" (סער על הסף)
- "אל לבה הכבד/ לבדי אלך" (הולדת הרחוב)
- "ואין הפה יכול ..." (אביב למזכרת)
כל אלה ואריאציות של "איננה מגיעה עד קרסוליך".
גם ה"שירנו מת אליך" מתחילת הבית, מדבר על אותו דבר. אבל בתחכום אופייני הוא מרמז ביחד גם על הגעגוע אל היעד והחתירה הנצחית לכבשו, וגם על המוות הבלתי נמנע שמפריד בין האמן לבין יעדו. המשורר לעולם לא יגיע אל היעד. "סופי הדרכים המה רק געגוע". "השיר קרב אליה ונופל גדוע". וראו להלן.
האנטומיה המשוכללת ביותר של הסיטואציה היא בשיר "מערומי האש". - "השיר קרב אליה ונופל גדוע". (מערומי האש). היא = "אדמת הקלל הגאה". המסמנת התורנית של יעד השירה, של המודל, ב"מערומי האש".
והיא גם (ברובד עמוק עוד יותר) ה"חוץ" התודעתי. או הטרנסצנדנטי. יעד כיסופיו והגיגיו של האדם-המשורר.
השוק תופס כאן (לא בפעם הראשונה, אולי הפעם לסיבוב פרידה) את מקום "המסמן התורן" של היעד האמנותי. ושל ה"חוץ" התודעתי.



יום שני, 19 באפריל 2021

אחד תמים: עיון אביבי בשיר 'אל החורשה' לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע פייסבוק 'כפית אלתרמן ביום', שבו אנו מעיינים שורה אחר שורה בכל שירי 'כוכבים בחוץ', קראנו באביב תשפ"א, 2021, את השיר הקצר 'אל החורשה'. לפניכם רצף כפיות העיון שלי, ומבחר קטן מהתגובות הפרשניות (שהפעם כמעט לא היו).

 

הַיּוֹם הַנָּכְרִי,
הַבָּהִיר עַד אִוֶּלֶת,
אֵין אַחִים לְעֵינָיו וּצְחוֹקוֹ.

יום שמש אביבי כיומנו הזה הוא גיבור השיר 'אל החורשה' – הבא בתור בקריאתנו ב'כוכבים בחוץ'. יום זה מתואר לכל אורך השיר כבחור חמוד ותמים, חסר דאגות, שאינו מבקש חשבונות רבים.

הוא נוכרי, זר, אך חריגותו היא דווקא בנעימותו. אין אחים לצחוקו, כלומר הוא צחקן יותר מכל הימים. אבל בעל כורחו הוא צוחק לבד, כי כל הימים, כפי שעוד נראה, עסוקים בעניינים רציניים.

גם לעיניו אין אחים, הן מיוחדות במינן. ליום אין עיניים, אבל, ראשית, העיניים הן חלק מהמטפורה: היום כעלם. ושנית, כבר ראינו בכמה וכמה שירים שאלתרמן אוהב להפוך תפקידים בין העיניים לבין מה שהן רואות. כבר ב"הדרך נפקחת לאורך" בשורה השנייה בספר. על שני אלה אפשר להוסיף שעין היא גם גוון ומראה חיצוני (כגון "ועינו כעין הבדולח").

כל התשובות הללו פועלות ביחד. עיניו-מראהו-אורו של היום חריגים. באחד השירים הבאים בספר, 'שיר בפונדק היער', יתואר אדם שהוא מעין היום הזה, תמים וטבעי, עילג ועניו – ועיניו, כך כתוב שם, גדלו פרע.

ויתרה מכך, בצימוד "עיניו וצחוקו" כל אחד מהשניים מתפרש גם בשדה המשמעות של האחר: עיניים וצחוק הן עיניים ופה, והן מראות וקולות ורגשות משוחררים.

והיום-הבחור הזה בהיר עד איוולת. שוב, כמו בחיבור בין נוכריות לבין "אין אחים לעיניו וצחוקו", תכונה של היום מתבארת לטוב ולרע גם יחד. בתור יום, הוא בהיר, כלומר לא-מעונן, בהיר כל כך עד שזה מטופש. גם בתור בחור הוא בהיר, בהיר במראהו, וקצת טמבל (כמו בלונדיניות מבדיחות), והשיר מחבר בין שני הממדים הלא שייכים הללו, כל כך בהיר עד שהוא על סף טיפש.

 זוהי, אם תרצו, "הקלות הבלתי-נסבלת" של היום היפה. חייב להיות משהו מטופש ביום שכל כך קורא לנו החוצה. יש בכך אפילו משהו מרתיע, מרתיע את נפשנו הכבדה, כפי שנראה בשורות הבאות.

*

עֵת נַפְשֵנוּ עַל סַף מֶרְחָבָיו מִתְחַלְחֶלֶת,
נַעֲשׂוֹת הַשָּׁנִים רְחוֹקוֹת.

המרחבים הם, ככתוב בשורות הקודמות, מרחביו של היום. "היום הנוכרי, הבהיר עד איוולת". יום נעים, שטוף שמש, שיש לנו בו פתאום הרגשת זרות. מה זה היום המתוק הזה פתאום? מה הוא עושה לנו עיניים, צוחק כאידיוט, קורא לנו לרוץ למרחבים הירוקים? מה לו ולנו הטרודים בעניינים רציניים מאוד?

היום הזה הוא סף למרחבים. אלה הם גם מרחבים פיזיים, של נוף פתוח ומזמין, כפי שנראה בבית הבא; אבל גם מרחבי זמן. שהרי היום הוא יחידת זמן. הנפש הנחשפת ליום הזה מרגישה כעל סף מרחבים עצומים, גדולים ממנה. מה נעשה עם כל השפע הזה. זה מפחיד אפילו.

ואנחנו מאבדים לרגע את מניין העיתים. היום ממלא את המרחב: את הנוף עד האופק ועד רום הרקיע, את הנפש, את תחושת הזמן. ההווה מתפשט, מתנפח, ממלא הכול. ומהלך הזמן הרגיל, השנים שהיו, השנים שיהיו, נעלם מן העין. ברגע של התמסרות להווה, שבהתנערות ממנו יש מן החלחלה, כל השנים נעשות בעינינו רחוקות.

רגע דומה יש בשיר 'כיפה אדומה', בתחילת הספר. בערב, "עֵת יוֹמֵנוּ הַפֶּרֶא נִמְחֶה כְּדִמְעָה / מֵעָרִים וִיעָרוֹת, מִשָּׁנָה וָחֹדֶשׁ", אנו מוצפים בדמיונות ובזיכרונות (הפעם גם מן העבר), "וְעוֹמְדוֹת מֵרָחוֹק הַשָּׁנִים הַבָּאוֹת / וְלַשָּׁוְא תְּמִיהוֹתֵינוּ כֹּה רַבּוּ".

בצמד השורות שלנו מתקיימים קשרי צליל בין מילים, המדגישים את הניגוד בין ההווה לשנים האחרות. "נפשנו" לעומת "השנים" (שנ); "מרחביו" של היום לעומת "רחוקות" (רח).

הצמד נחרז כמובן עם צמד השורות הקודם. איוולת-מתחלחלת בחריזה בסיסית בלבד, אך מעניינת כי היא מחברת בין איוולתו כביכול של היום, קלות דעתו, לבין האימה שהדבר מעורר בנו. דומני שאלתרמן מכמין בחרוז הזה את המילה המתבקשת עד טריווויאליות בשיר כזה, ולכן לא נאמרת, "תכלת"; היא גלומה כולה ב'מתחלחלת'.

בחרוז השני, צחוקו-רחוקות, חוזר כל הרצף "חוֹקוֹ" בלי הזנב ת של אחת המילים; גם כאן, הצחוק המיידי והקל מניס את השנים ומרחיקן. 

בתצלום השיר ששיבצתי כאן – כרגיל באדיבות יהודה מרצבך, מהמהדורה הראשונה והיפה של כוכבים בחוץ –  המילה 'רחוקות' מועברת לשורה נפרדת. לא כן במהדורות של זמננו, וקשה להכריע. להרגשתי אלתרמן לא אוהב להגזים בפיצול שורות, וכן אוהב ששירים ב'כוכבים בחוץ' כוללים 14 שורות (עמדנו על כך לגבי שורה של שירים בחטיבה הראשונה בספר). אם 'רחוקות' באותה שורה של נעשות השנים, יש לנו 14.


*

אוֹלִיכֶנּוּ מִפֹּה בַּשָּׂדֶה לִפְנֵי לֶקֶט,

הנוכריות המבהילה-לרגע של היום הבהיר מפנה מעתה את מקומה בשיר אל העיקר, שהוא נעים ומלבב. המשורר ייקח את היום הצחקני הזה לטיול בסביבה. כלומר, במקום להתחלחל על סף מרחביו של היום, כבבית הקודם, אפשר לקחת את היום עצמו לטיול במרחב, בשדה.

השדה נמצא בשיא שפיעתו, כשיבולו בשל, מעט לפני אסיפתו. ההילוך בצוותא בשדה הוא גם מעין דרישת שלום מהשיר הסמוך, הקודם, השונה כל כך משירנו זה: שם הבן כזכור "הולך בשדות" ומותו כבר טבוע בו.

*

אֶל מְקוֹם שָׁם דַּרְכֵּנוּ בַּדֶּשֶׁא קָלְחָה,

היום  הבהיר ואני הולכים לטייל בשדה בעונת הצמיחה. שביל עראי שהרגליים כבשו מתפלס במעבה העשב.

רצף המילים "מקום שם דרכנו בדשא" נחווה כמעבה סמיך ואחיד: כאותו דשא. ראו את פיזורם החזרתי של צלילי מ, ק, ד, ש. המילה קלחה נשמעת אחרת, פולחת, כאותה קרחת-דרך שהדשא לה חומה מימינה ומשמאלה.

היא נבחרה גם כדי להתחרז יפה, עוד מעט, עם המילה "כַּלָּתְךָ". אך גם כשלעצמה היא כאן רב-תכליתית. הזכרנו את האפקט הצלילי הממחיש את מעמדה כלפי הדשא. משמעות הפועל לקלוח היא לזרום, לנהור בשטף, כמו במילה מקלחת, וכמו, בהשאלה, בשיחה קולחת. הדרך קולחת לה בדשא כמו נחל, בחופשיות, בהתאם לאווירה האביבית של השיר.

אך ההקשר הצמחי שבו המילה קלחה מופיעה כאן מעלה על הדעת גם "קֶלח", שהוא הקנה המעובה בצמחים כגון כרובית או תירס, החֵלק החָלק שממנו מסתעפים איברים קטנים; כזאת היא גם הדרך המתגלה כשמסלקים את העשבים.

*

אוֹרֶה לוֹ בְּאֶצְבַּע גִּבְעָה יְרַקְרֶקֶת,
אֹמַר לוֹ – הִנֵּה כַּלָּתְךָ.

אפשר לחזור כבר היום, יום העצמאות, לקריאת ימי החול שלנו ב'אל החורשה', כי הגענו לשורות שהן מעִניין היום.

המשורר לקח את היום הבהיר לטיול במרחב, ולאחר ההליכה בשדה הם רואים את הנוף האביבי ואת כלתו, כלת-היום המיועדת: הגבעה הירקרקת, שעטפה בר. שהבשילה והתחדשה. כמה פעמים יצאתם לטבע והרגשתם ככה.

הנה, הארץ הירוקה, כלת היום הזה הבהיר עד איוולת שנפשנו על סף מרחביו מתחלחלת.

*

רָצִיתָ – קַדְּשֶׁנָּה לְךָ בְּטַבַּעַת.
רָצִיתָ – לַקֵּט גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים.

כזכור: המשורר מראה ליום הבהיר את כלתו המיועדת, הגבעה הירוקה. אנחנו נכנסים לבית השלישי והאחרון: שתי השורות שלנו תתחרזנה עם השתיים הבאות.

השתיים שלנו מציגות את החופש והתשוקה שביום כזה, את השחרור ושיכרון התמימות שהוא מאפשר. הוא יכול, אם מתחשק לו, להתחתן עם הגבעה החמודה, והיות שמדובר אחרי הכול ביום חולף ובגבעה שתצהיב, הוא יכול, באותה מידה, להתמסר להנאתו לאיסוף פירות יער, כנהוג בימי חופש ויציאה לטבע בארצות אירופה. הכול שרוי לו, והכול בקלילות.

הקידוש בטבעת, מילים מחייבות, הוא אופציה משחקית; ומנגד לבחירה המשוחררת והילדותית יותר, ליקוט הגרגירים, יש איזה פן ארוטי מרומז, תשוקתי, בצבע הגרגירים (אם כי ה"אדומים" נוצר בראש ובראשונה כדי לחרוז עם "תמים").

שירנו נקרא כזכור 'אל החורשה', ובשום מקום בו לא נאמר בבירור שיש פה חורשה. יצאנו לשדה שלפני הלקט, לדשא, וראינו מרחוק גבעה ירקרקת. רק כאן, כשמוצע ללקט גרגירים אדומים, אפשר להבין שהכוונה היא לליקוט בתוך החורשה, כלומר ביער, מקום שם גדלים אותם פירות יער. מסתבר שהגבעה הירקרקת היא החורשה.

*

בֵּין יָמֵינוּ, רַבֵּי הַגְּבוּרוֹת וְהַדַּעַת,
יִהְיֶה נָא אֶחָד
תָּמִים.

היום הזה, שתואר לאורך השיר, היום המטייל איתנו בשדות ועשוי לקדש לו את הגבעה הירקרקת, תמים כנראה כבר עכשיו; "יהיה נא" משמעו כאן "טוב שהוא כזה", "יהי כן", ואולי גם "הלוואי שמדי פעם יהיו עוד כאלה". שיהיה פה ושם יום ילדותי כזה, צחקני, שיוצא אל המרחבים ללא תכלית. הרי יתר הימים רציניים כל כל כך, טרודים, רבי מעש, גבורה וחוכמה, וזה טוב; אבל צריך גם להתרענן מזה לפעמים.

זו אותה תפיסה אלתרמנית מאוזנת שמאחורי כלילת ההמנון "שבחי קלות הדעת" בין עשרת ההמנונים לדברים החשובים בפואמה "שיר עשרה אחים". "כי אפילו יחכָּמו שירים עד לפלא, / עוד יינון בם תמיד זיק של זיק של איוולת", הוא אומר שם למשל. ובזמר-התשובה שם מחפשים האחים את קלות-הדעת בחיינו, ואומרים למשל, אגב אותו זיק, "אולי כזיק את מנצנצת / ביגיע איש, עת כי עמֵל / הוא את עירו לבנות לו נצח – / והוא עצמו ימיו כצל?".

כדאי לקרוא את השיר ההוא כולו (בסוף הכרך 'עיר היונה'). אבל הרעיון מלווה בצורה מובנית פחות כבר את ספרנו שלנו, 'כוכבים בחוץ', ויפה לראות זאת בעזרת המילה "יָמֵינוּ", המופיעה בשורות שלנו: כמו כאן, גם בעוד כמה הזדמנויות מדבר המשורר על "ימינו" הכבדים, שביניהם אנו כמהים למצוא גם תמימות או קלות או חן. ב'שדרות בגשם' הוא אומר, בהנגדה ברורה לסיור הנעים "באור ובגשם", כי "גבהו בימינו האש והמים". בשיר 'תמצית הערב', המתאר איזה רגע של שקיפות ורגיעה, "ימינו שעמסו תבונות, גנים וגובה, / רצו אולי אותָך רק, רק אותך לקטוף". התבונות והגובה כמוהם כ"הגבורות והדעת" שלנו. בכל המקרים הללו "ימינו" הוא במידת מה תקופתנו ההיסטורית, הסוערת והמנוכרת.

המילה "תמים" החותמת את השיר מופיעה בשורה משלה; כאילו נותן המשורר לקוראיו שהות קלה להימתח, מהי התכונה שאנו רוצים שתהיה ליום אחד. המילה תמים מתחרזת בשיר עם "אדומים", אך בראש היא מהדהדת גם את חרוזהּ "ימים", מילה שלא מופיעה פה בצורתה זו אלא בצורה "ימינו". שכן באמת נהוג לומר "יום תמים", במובן של יום שלם, כל היום. כלומר המילה "תמים" קשורה למילה "יום" לא מהיום. אך בשיר, וזה העוקץ ומכאן שבירת השורה לקראת ההפתעה, מובנו של "תמים" אחר. "יום תמים" כאן איננו יום שלם וארוך, אלא יום שדימינו אותו לאדם, אדם תמים. אדם משחק, ילדותי משהו, צחקני, מתחתן לו עם גבעות, פטור מגבורות ומדעת. הצירוף "אחד תמים" עשוי להזכיר גם את "אחד תם" מההגדה של פסח; אלתרמן עצמו הכתיר במילים אלו את 'הטור השביעי' שלו מערב פסח תשי"א.

אולי יש כאן משחק נוסף, סמוי, ואולי זה רק מדרש: הביטוי "הגבורות והדעת" מזכיר ליהודי המתפלל מדי יום את תפילת שמונה-עשרה, שבה הברכה השנייה מכונה במקורות ובסידורים "גבורות" (כי היא מתחילה ב"אתה גיבור לעולם, ה'") לצד שמה הנוסף והעיקרי, "מחייה המתים"; ואילו הברכה הרביעית היא ברכת "דעת" (או "חונן הדעת"). מה יש בין הגבורות והדעת? האמת היא שבין שתי הברכות הללו, בין הגבורות והדעת, מופיעה בתפילת שמונה-עשרה ברכה שעניינה לא תמימות אלא דווקא קדושת האל. אך נחמד לראות שבאמת שירנו אך-זה-עתה הציע ליום "קדשנה לך בטבעת". ואם נרחיק לכת, לא הרבה יותר מדי, נאמר שדווקא יש קשר בין תמימות לקדושה, וגם בין קדושה לבין "יום מנוחה ושמחה", כמו היום המתואר בשיר שלנו, כמו יום השבת.

> ליעד שפיגל: וגם: "טוב ללכת תמים וסחרחר כשגיאה".




יום שישי, 9 באפריל 2021

על בניה כי איננו: עיון רב ימים ב'האם השלישית' לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע 'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק (ובטלגרם ובמי-ווי) קראנו בעיון, פיסה אחר פיסה, במהלך רוב חודש ניסן תשפ"א, את השיר 'האם השלישית' מתוך 'כוכבים בחוץ'. לפניכם רצף כפיות העיון שלנו, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים.




 אִמָּהוֹת שָׁרוֹת. אִמָּהוֹת שָׁרוֹת.

חודש ניסן מתחיל, ובחלקנו, בקריאתנו על פי הסדר ב'כוכבים בחוץ', נפל להתחיל היום בשיר חשוב, 'האם השלישית'. לא כל כך אביבי וחגיגי, אבל בסופו כבר נהיה לא רחוקים ממועד הנוגע לו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

כמדומני זו הפעם היחידה בכוכבים בחוץ שאלתרמן חוזר על משפט שלם פעמיים רצוף. ודאי שזו הפעם היחידה שזה קורה בתחילת שיר. בסוף הבית הבא ייאמר שוב "שרות אימהות שלוש", להשלים שלוש "אימהות שרות", אולי כנגד שלוש האימהות בשיר.

החזרה כאן מהדהדת. הן שרות ושרות, בהווה מתמשך לאין קץ. הן אימהות ואימהות, השרות על בניהן האובדים. אימהות שהיו ושישנן ושלמרבה הצער יהיו.

כמחצית השיר, חלקו המרכזי, תוקדש לתוכן השירים של שלוש האימהות. כאן ניתנת המסגרת, מעין כותרת. וכיוון שאורכה, במספר ההברות, הוא כמחצית אורכה של שורה בשיר, אלתרמן מצא לנכון לא לומר עוד משהו בשורה הראשונה, אלא לחזור על כך פעמיים.

מבחינת המשקל, יש שתיקה בין האימהות לשרות. הברה לא-מוטעמת ריקה. אימהות [-] שרות. גם מבחינה זו הפתיחה מיוחדת: בדרך כלל פתיחת שיר שקול מכניסה אותנו למשקל, למנגינה, בצורה חלקה ומובהקת. אבל כאן נכנסים בגמגום. בשתיקה. האימהות השרות הן עובדה חותכת כל כך, שלא נוגעים בזה, לא משחקים עם זה לצורך מוזיקלי. דווקא שורה המתארת שירה כופה עלינו שתיקה.

איך התמודד עם זה קריין אמן כיוסי בנאי? הקשיבו. זה מתוך האלבום הנפלא שלו ושל המלחין יונתן בר-גיורא 'פגישה לאין קץ'.

*

אֶגְרוֹף רַעַם נִתָּךְ.

זה הדבר הראשון שקורה כשהאימהות שרות. בום אטום ושרירותי מהשמיים. תופעת טבע מבהילה גם כך, מוגשת לנו פה כאגרוף אלים, פוגע. מבשר את הרעוֹת שהאימהות ישירו עליהן.

רעמים רבים יש ב'כוכבים בחוץ', והם נקשרים במגוון רגשות והרגשות. לפעמים הם ידידותיים ופוקחים לחוויה, כגון הרעם הפותח את השמיים ב'הרוח עם כל אחיותיה', ופעמים רבות הם עצומים, כבדים וכוחניים. דומה שהרעם כאן הוא הזועם מכולם.

רוב הרעמים הללו מופיעים תוך הדהוד צליל ר שלהם, כרעם אמיתי. כגון "ראמֵי רעמיו" ב'סתיו עתיק' או הרעם ה"גורר רהיטים" ב"אֶת הלילה שלך". קורה אפילו שאותיות ר משמיעות רעם בלי לומר רעם: כך במילים "יעברו הברקים" ב"עוד חוזר הניגון". גם אצלנו נסמך ר של אגרוף לרעם. לעומתם באה המילה "ניתך" עם סוג אחר לגמרי של מצלול, שנשמע פה כמו טח! טרח!

"ניתך" מובנו שווה ל"ניטח". כלומר מתנגש בכוח. פועל זה לא קשור להתכה של הפיכת מוצק לנוזל או למתכת. במכת ברד בתורה למשל מסופר שכשוך המכה המטר לא ניתך ארצה. על פי הניקוד בקמץ, אגרוף הרעם ניתך בהווה. השיר אמור בהווה רובו ככולו, ובכלל זה שירת האימהות ותוכנה והרקע החורפי; אך תכף, בשתי השורות הבאות, יהיה תיאור בלשון עבר, מצעד הפנסים בעיר.

*

דּוּמִיָּה חֲזָקָה.

רעש יכול להיות חזק, ואם כך, כביכול, גם דומייה. זו כנראה דומייה מוחלטת, אפס מוחלט של רעש, רעש שחוזקו באינותו. הדומייה חזקה כי היא אפקטיבית. היא מפעילה.

זה קצת מזכיר את "קול דממה דקה" של אליהו הנביא  בחורב, שבא אחרי רעש ואש. זה גם מתחרז, מהדהד את הביטוי. הדממה, בהסתכלות שירית ורגשית, היא סוג של קול, ואפילו חזק.

בכיוון אחר, אולי הצפירה של ימי הזיכרון (שעוד לא הייתה מוכרת פה, ככל הידוע לי, בעת שהשיר שלנו, שעניינו דומה, נכתב), היא "דומייה חזקה".

מה זה עוד מזכיר? אוקסימורונים מובהקים יותר שיש בספר הזה על הדומייה: "דומייה במרחבים שורקת" ('ליל קיץ'). "הרעש רב. הרעש רך. רק רגע של דממה צורמת" ('רועת האווזים'). וגם, משירת תהילים "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (ס"ה, ב).  

הדומייה בשירנו באה אחרי הרעם שניתך כאגרוף. היא דומייה יחסית. האימהות שרות, ושרות, כשאגרוף הרעם ניתך, וגם כשהדומייה חזקה. שמא גם הן, באיזה אופן, שרות בלי קול, ובכוח.

הצירוף "דומייה חזקה" יחרז כולו, כבר מהאות ד, בדילוג על האות ח, עם "אדומֵי זקָן", הדימוי הלוחמני הניתן לפנסי הרחוב. מי מדימויים אלה נולד כחרוז למי?

> מתניה מאלי: למדתי מסבי שבמקרא דומיה היא בכי חרישי. כך במקורות שציטטת. כך בתהילים פג אל דומי לך...

> יונתן הוארד: אבל 'דומייה' בפסוק 'לך דומייה תהילה' כנראה אינה שתיקה אלא שירה. וכבר עמד על כך משה זיידל.

> נוריאל לוי: המילה 'דומיה' בפסוק 'לך דומיה תהילה' יכולה להורות גם על 'המתנה'/'ציפיה' כמו לדוג' ב'דום לה' והתחולל לו' ( תהילים לז, ז) או 'דומו עד הגיענו אליכם' בש"א יד, ח.
>> יונתן הוארד: זו שיטת ראב"ע.
>> נוריאל: גם רד"ק ב'לך דומיה תהילה' ועוד.

> שלומי ליס: ולי גם קשור ל'דומה', השאול והמוות.

> שמעון פרידליך: הרב יואל בן נון פירש בישעיהו פרק ו' את דברי הנביא 'אוי לי כי נדמיתי' - אוי לי כי נכרתתי, כלומר, הנה יום הדין שלי, מלשון דממה.

> אקי להב: במקרה זה דומני שזקנם האדמוני של הפנסים קדם ל"חזקה".


*

בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים צָעֲדוּ בְּשׁוּרוֹת
פַּנָּסִים אֲדֻמֵּי זָקָן.

פנסי הרחוב: שלושה שירים אחורה מכאן הם היו "בריוני הברזל", אבל מוקדם יותר בספר הערב הושיב בכל אחד מהם "את אפרוחיו המצהיבים", ומוכר אולי מכול הדימוי שלהם ל"פרחי העיר" ה"מלבלבים באור ניחוח" בשיר מוקדם של משוררנו.

כאן אנחנו יותר בכיוון של הבריונים, ושמא גרוע מכך. כי הם כבר לא סתם בחורים ששרים לבחורה יפה, אלא משתמע שהם צבא גדול ואכזרי. הם צועדים במצעד, שהרי הפנסים באמת מסודרים בשורות לאורך הרחובות. והם אדומי זקן. הם נראים כך בגלל הילת האור האדמדם שסביב פנסי הגז של אז, וזה דימוי יפה וחביב – אבל באווירה של שירנו, אחרי אגרוף הרעם הניתך, ולקראת שירי האימהות על בניהן שנפלו במלחמה, הם משדרים איזו גבריות מוחצנת היוצאת להרוג. הרמיזה היא לפרידריך ברברוסה, ברברוסה פירושה זקן-אדום, קיסר גרמניה הלוחמני שיצא בראש מסע הצלב השלישי. השיר, והספר כולו, נכתבו בשעה שגרמניה הנאצית התעצמה והחלה לאיים על אירופה. כעבור שנים ספורות אכן תכנה גרמניה את פלישתה לברית המועצות מבצע ברברוסה.

החוצות ריקים. פסקה כף רגל מן השוק. ושמא הם ריקים כי צועדות בהם הפלוגות. ריקותם היא המשך לדומייה החזקה, ושמא גם לאגרוף הרעם. הם גם הולמים את האווירה המדכדכת שתגיע בבית הבא, "סתיו אנוש, סתיו יגע ולא מנוחם", "בלי נר בחלון ובלי אור בעולם".

שורותינו אמורות בלשון עבר אף שהן נטועות בתוך תיאור האמור בלשון הווה. אולי זה מפני שבשורות הללו המלאות בסופיות הרבים "ים", לומר "צועדים" היה אחד יותר מדי. אבל נראה שיש לזה גם פשר: הפנסים אומנם דולקים בהווה, אך מצעד החיילים בעיר, הנרמז בדימוי הזה, כבר היה קודם, כשיצאו החיילים למלחמה.

בשורה "בַּחוּצוֹת הָרֵיקִים צָעֲדוּ בְּשׁוּרוֹת" המשקל מוחצן: המילים תואמות את הרגליים המשקליות. ממש מצעד של המילים בקצב המארש, טטטה טטטה טטטה טטטה. השיר כולו כתוב במשקל הזה, אך בדרך כלל גבולות הרגל המשקלית אינם חופפים לכל האורך לגבולות המילים (למשל בשורה הקודמת: אגרוף ר / עם ניתך / דומייה / חזקה).

במשקל הזה, משקל שכל רגל בו היא בת שלוש הברות, אפשר לדלג לפעמים על הברה לא מוטעמת, ואלתרמן עושה זאת בחלק מהשורות, למשל כאן ב"פנסים / אדומי / [-]זקן". הזכרנו כבר שדווקא בשורה הראשונה בשיר, "אימהות שרות. אימהות שרות", יש דילוג הברות נרחב. על פי המשקל "אמורה" להיות הברה נוספת בין "אימהות" לבין "שרות".

שורה זו היא המתחרזת עם "בחוצות הריקים צעדו בשורות". שרות-שורות הוא חרוז פשוט אבל עשיר. התחרזותן מבליטה את השוני הניגוני ביניהן, השוני שהזכרנו: "אימהות שרות. אימהות שרות" חורג מאוד מהתבנית המשקלית, בעוד "בחוצות הריקים צעדו בשורות" מבליט אותה בהתרסה. עכשיו אנו מבינים ששירת האימהות "חופשית" כניגוד לאחידות הממושטרת של צעידת הפנסים-חיילים.

החרוז השני כאן עשיר ומיוחד: "אדומי זקן" מתחרז לכל אורכו עם "דומייה חזקה", כבר מההברה המשותפת "דוּם". ל"חזקה" ו"זקן" משותף הרצף "זָקָ". המילה "חזקה" רק מוסיפה לו ח שאין ב"זקן", וגורעת את ה-נ הסופית. וכך, החרוז חזק וממושך אך סמוי מהעין ומפעיל את הקוראים כשחלקם כנראה כלל אינו מודע לכך.

*

סְתָו אָנוּשׁ,

ההפך מסתיו שפיר. סתיו שאין לו מרפא, כל כך סתיו הוא, כל כך מריר וסגריר. ודומה שגם "סתיו ענוש" מתגנב פה לאוזנינו.

קולעת להפליא הבחירה בתואר אנוּש דווקא, ולא במילים מפורשות וציוריות יותר כגון חולה, גוסס, גווע (דווקא היה מסתדר: סתיו גווע, יגע ולא מנוחם). ה"אנוּש" כומס כבר בתוכו את החולי, הסכנה והערירות בלי לומר זאת. הוא משאיר מקום לדמיון: חולה? פצוע? סתם חסר סיכוי? הוא כמו מדלג על מלכודת הפתאים של המשוררים, הדימוי הגלוי.

והכי חמוד – אשתמש כאן בביטוי של מורים לספרות שבדרך כלל אני מדלג עליו, "האנשה". הסתיו מואנש כאן, כלומר מיוחס לו מצב שבדרך כלל מיוחס לאדם – וההאנשה היא במילה האנשתית ביותר בשורשה: "אנוּש"!

> יותם בנשלום: בעיניי השימוש במילה "אנוש" כאן מרמז על כך שהסתיו הוא-הוא המחלה: יש חולה אנוש, אך יש גם מחלה אנושה.

> אקי להב: אוסיף כמה מלים על ה"אָנוּש".  הָ"'אָנוּש' הכוכבים בחוצי המצוי" הוא גם ההיפך מחולה. מעין סגי נהור, המקובל ורווח בעולם ההיפרבולי הכוכבים בחוצי. במיוחד הוא משמש לאבחון "מדיציני" של האהבה. הסגידה ליופי הנשי. התפעלות מיופייה של ה"את" זוכה לא אחת להפלגה כזאת, בה היא מוצגת כ"מחלה". ("כוחותינו" אומרים כיום "חולה עליך" או בעבר "מת/ה עליך"). אלתרמן נעזר רבות בדימויים מעולם המדיצינה. הדבר רווח במיוחד בפרק ב', שאפשר לכנותו גם בשם "הפרק המדיצינלי". הנה קומץ דוגמאות.
- היי לי שם נרדף ברוח ובזמר לכל אשר גאה וייף לאין מרפא. (סער על הסף)
- "יחידה אהובה עד איוולת" (גשם שני וזכרון)
- "שותק אני האהובה מנשוא" (תמצית הערב)
- "הה קראי לי יפה עד בושה את" וגו' (על קביים אליך)
- במידה מסויימת שייך לכאן גם: "שנשא את חליי המוקדש לך לעד" (את הלילה שלך)
- וגם: (עקיף מהנ"ל ובכל זאת) ".. הוא גדול ליל הסתו כגסיסת ממלכה" (יין של סתו)
לכאורה, בשירנו זה היבט זה של ה"אָנוּש" הוא מרכיב זעום יחסית. לכאורה איננו קיים. אנו רואים שבהמשך הבית אלתרמן מקפיד להבהיר את המידה הנכונה שלו. מנסה לשים אותו במקום.
הוא כותב: "סתו אָנוּש" ומיד מבהיר: "סתו יגע ולא מנוחם/ ומטר בלי אחרית וראש". כאילו מנסה לומר לנו, הפעם כוונתי לסתו אנוש באמת. בלי טריקים ובלי שטיקים.
או כמו שהסביר האח הבכור לתשעת אחיו ב"שיר עשרה אחים":
"זמר אחים עשרה/ לו באלה תבוא אל ספר // מתוך ערב נושף סערה/ של מטר וברק, לא של סמל" - - -
אף על פי כן, קורא חשדן ובעל קילומטראז' בקריאת כוכבים בחוץ (כמונו, קוראים יקרים), ממתין בסבלנות להופעה מחודשת שלו, ולו באופן מחתרתי. ליודעי ח"ן (או "חן") בלבד.
מנסיון, הייתי מבקשו לקראת סיומו של השיר, שם בקרקעיות השיר הכוכבים בחוצי ממתינים לנו בדרך כלל מהפכים, הפתעות ומרגליות, כאשר אהבנו.


*

סְתָו יָגֵעַ וְלֹא מְנֻחָם

זהו המשך אפיונו של הסתיו, המעצב, בכללותו, אווירה מדכדכת וחסרת תוחלת כרקע לשירת השכול של האימהות. ההאנשה של הסתיו, של המצב, שזכתה למשחק מילים כאשר נאמר שהסתיו "אנוּש", מורחבת כאן. למעשה, על הסתיו עם הגשם המעצבן שלו מושלך הלך הנפש של המתבונן, ושל האימהות שהוא מספר עליהן.

"יגע" הוא מצב חמור פחות מ"אנוּש". הוא עומד על פן אחר של הסתיו: לא החולי והסכנה שבשדה הקרב הרחוק, אלא הדשדוש, ההתבוססות המתארכת שאינה מובילה לדבר. אומנם אחרי "אנוש" יש ב"יגע" גם מן ה"גווע".

"לא מנוחם" כבר מבשר את האֵבל שידובר בו בבתים הבאים. קשה להתנחם במצב של חוסר ודאות, כשגורל הבנים עוד תלוי ועומד. שלוש האימהות אינן יודעות אל-נכון מה שלום בניהן. כמפורט בהמשך השיר, האחת הוזה אותו תלוי על ראש תורן באונייה, השנייה כבר מרגישה שכדור העופרת שיקטול אותו טמון בליבו משל היה שרביט הרמטכ"ל הטמון בתרמילו של כל חייל, והשלישית פשוט אינה יודעת איפה הוא.

במצב כזה של חרדה ואי-ידיעה, ודאי שאין מה להתנחם. דומה הדבר ליעקב שמיאן להתנחם על יוסף (בראשית ל"ז, לה), אולי דווקא משום שהרגיש שבשורת "טרוף טורף יוסף" אינה ודאית. הרב יונתן זקס בדרשתו לפרשת וישב 'למאן להינחם' מזכיר את המדרש המובא ברש"י: "'אין מקבלים תנחומים על החי'; במילים אחרות, יעקב מסר להתנחם כי לא איבד את תקוותו שעוד יוסף חי". והוא מוסיף: "מצבו של יעקב מזכיר את מצבם הנורא של הורי חיילים נעדרים. הם אינם יכולים לעבור את השלבים הנורמליים של האבל מפני שאינם יכולים לוותר על האפשרות שיקירם הנעדר עשוי להימצא. אבלם המתמשך הוא סוג של נאמנות; הוויתור, ההתנחמות, ההשלמה עם האובדן, הם בעיניהם בגידה. במקרי האלה, הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה". מפורסמת יותר אמירתו של הנביא ירמיהו על אשתו של יעקב, רחל – שבהיותה אם, היא נוגעת לשירנו יותר. רחל, כיעקב, "מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". גם פה, המיאון להינחם עשוי להתגלות כנכון, כי הבנים לא מתו: "יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב; וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו ל"א, יד-טז) (הרב יונתן זקס, 'שיג ושיח' א, בתרגומי, הוצאת מגיד, עמ' 98-97).

בשירנו מושלכת האי-התנחמות על הסתיו המדכדך והמתמשך, שהשורות הבאות בבית ימחישו את חוסר התקווה שבו ונרחיב בהן בימים הבאים. בינתיים נוסיף שהצירוף "יגע ולא מנוחם" הוא מעין מענה עגום לשורה שאלתרמן כתב רק שנתיים-שלוש קודם לכן והתפרסמה מאוד, "באה מנוחה ליגע". שם, בליל המרגוע של עמק יזרעאל, יָגע וכן מנוּחה. פה, בשיר האמנותי יותר, שלא נכתב בהזמנה של מפיקי סרט, יגע ולא מנוּחם.

> צפריר קולת: בים, ביבשה, תלוי באוויר.


*

וּמָטָר בְּלִי אַחְרִית וָרֹאשׁ.

אחרי "סתיו", עוד מילה שבהופעותיה האחרות ב'כוכבים בחוץ' היא משובבת נפש, ואילו בשירנו היא מדכדכת. "מטר".

הוא בלי אחרית ובלי ראש: כבר לא זוכרים מתי הוא התחיל, ולא מאמינים שייגמר. הווה מתמשך ומתמשך. כמו הסתיו האנוש והיגע והלא-מנוחם, גם המטר נחווה כחסר תוחלת. מעין מסמר בלי ראש.

בצמד "אחרית וראש", ר נמצאת באותו מקום בכל איבר: בתחילת ההברה השנייה והמוטעמת. לכן הצירוף הזה מצלצל טבעי ויפה כל כך, אף כי הוא הופך את הסדר הכרונולוגי של הדברים ושם סוף לפני התחלה, ואף כי מתבקש יותר היה לצרף "אחרית" ל"ראשית" או "ראש" ל"סוף".

ר משותפת זו היא ר של "מטר". יחד נוצר בשורה הזאת רצף רי"שים מנדנד, מדשדש, הממחיש את התמשכות הגשם.

> רפאל ביטון: ומטר בלי אחרית וראש - רק כמשחק מילים: אם נקפד ראשה וזנבה של המילה "ומטר" נקבל מט. אולי רמז להתמוטטות הצפויה ואולי שירת תפילה אמהית: "אל יתן למוט רגליך... ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם"

*

וּבְלִי נֵר בַּחַלּוֹֹן וּבְלִי אוֹר בָּעוֹלָם
שָׁרוֹת
אִמָּהוֹת שָׁלֹשׁ.

הרקע המדכא לשירת האימהות נחתם בקדרות מוחלטת. אפס אור, אפס תקווה, אפס סיכוי. אין מה שיאיר: לא מבפנים, נר בבית המהבהב מן החלון, ולא מבחוץ, מן העולם. כשם שהמטָר נדמה כנצחי כך החושך מצטייר כאופף כול.

ברור, במיוחד מהביטוי המוחלט "בלי אור בעולם", שזו מציאות נפשית. אותה מציאות שחוותה את הרעם כאגרוף, את הפנסים כלוחמים ואת הסתיו כחולה אנוש.

שירת האימהות נובעת מתוך הרגש הזה ומבטאת אותו. ועם זאת היא גם מתנגדת אליו. ראינו בבית הקודם איך, באופן מוזיקלי, שוברת שירת האימהות את הסדר האכזרי והאטום של האלימות בעולם. זה חוזר כאן, ב"שרות אימהות שלוש", השובר את המבנה המוזיקלי (שוב דילוגים על הברות שצריכות היו להיות על פי המשקל) ואת המבנה הגרפי. השירה נגזרת מן הכאב אך בעצם היותה שירה היא חותרת תחתיו.

הטוטליות של "ובלי נר בחלון ובלי אור בעולם", חושך מבפנים ומבחוץ, מתבטאת גם בצלילים. שני חלקי השורה הזאת, הפנים והחוץ, מהדהדים זה את זה בחוזקה.

נר / אור  – הברה אחת, נגמרת ב-ר, וכמובן אותו רעיון מובע בשתי המילים.

חלון / עולם – שתי הברות במלרע, פתיחה באות גרונית (ח/ע), תנועות A-O בסדר מתהפך וביניהן ל, סיום באות אפית (נ/מ).

בלי / בלי – לא רק במילים 'בלי', אלא גם בצלילי ב-ל הנמצאים ב"בחלון" וב"בעולם".

זוגיות זו נמשכת בחלקו הבא של הקטע שציטטנו היום:

שרות / שלוש – שתי הברות במלרע, ש בקמץ, אות למנ"ר בחולם. אליהן נוספת המילה החורזת קודם, "וָראש" ("ומטר בלי אחרית וראש"). "וראש" לא רק מתחרזת עם "שלוש" אלא גם מהפכת קצת את "שרות".

*

וְאוֹמֶרֶת אַחַת:
– רְאִיתִיהוּ כָּעֵת.

הראשונה משלוש האימהות שרה מתוך דמיונה. היא ראתה את בנה בחזון, כפי שיתברר מיד. חזון סוריאליסטי, וכנראה די מזוויע. דווקא משום כך היא יכולה לומר שראתה אותו ממש כעת. לא כשיצא למלחמה אלא הרגע.

הקשיבו ליופייה של השורה, המחולקת לשתיים. בכל המילים מופיעה ת בהבלטה: או כאות אחרונה או כהברה המוטעמת. אבל חזקה מכך ההקבלה בין שני חלקי השורה. התבנית הניגונית, כלומר מספר ההברות ומקום הטעם בכל חלק, שווה: ואומרת/ראיתיהו; אחת/כעת. ב"ואומרת" וגם ב"ראיתיהו" ישנם צלילי ר, א עיצורית, ת. ב"אחת" וגם ב"כעת" יש גרונית ו-ת. נוסף על כך, "אחת" ו"כעת" שתיהן מילים שמדייקות, מכוונות את האלומה אל דוברת ספציפית מן השלוש, אל רגע נקודתי ומוחשי.

כל זה הופך את ארבע המילים הללו לסלע איתן, למקשה יצוקה. האחדות הצלילית, הנגינה הפסקנית, התוכן הוודאי. ניגוד אירוני גמור למה שיש כאן באמת: אין לאם מושג היכן בנה, וחלומות זוועה מבעתים אותה, כפי שיבהיר המשך השיר שלה.

*

אֲנַשֵּׁק בּוֹ כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן.

כך הייתה רוצה האם הראשונה. אהבתה ודאגתה לבנה מוחלטות.

מעניין שהשורה האמורה בלשון עתיד ממשיכה שורה המערבבת עבר והווה: "ואומרת אחת: ראיתיהו כעת. אנשק בו...". היא ראתה זה עתה, כביכול, אך לא נישקה אלא תנשק בלשון עתיד, שהוא כאן לשון רצון ותקווה. שכן היא ראתה בדמיונה.

זה יוכח בשורות הבאות, המסבירות שהיא ראתה אותו בראש תורן אונייה בים השקט, כלומר בעיני רוחה ובחלומות ביעותים.

*

אֳנִיָּה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם הַשָּׁקֵט
וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן.

מה פשר חיזיון העוועים הזה של האם?

אלתרמן אינו מדבר פה על מקרה היסטורי ואינו חד חידות. מדובר בסיוט המתרחש בסמלים טרופים. המשורר משחזר פה חלימה, אך את המילים ואת המוזיקה הוא בוחר, ואפשר שהן מוליכות אותו יחד עם הלא-מודע המוליך את החולמת.

צמד השורות שלנו מציג ניגוד משווע בין רקע לבין דמות. הים שקט, והאונייה מהלכת דווקא. כלומר בנחת, בקצב שלה. אפשר לצפות שהבן יושב על כיסא נוח בסיפון ומחכה להגעתו הביתה.

אך לא. במקום הבולט ביותר באונייה, הנראה למרחק הרב ביותר (שהרי "ראיתיהו כעת", מהבית), והפחות-מתאים להימצאות נוסעים, על ראש התורן, כמו דגל או קצה-מפרשׂ, מתנוסס לעין כול, נמצא הבן – תלוי.

הכי נראה-לעין, והכי מת. הכי יש והכי אין. "תלוי", שהוא גם תלוי-ועומד, נעלם.

מבחינה זו הוא דומה לבנה של האם השנייה, שגם הולך בשדות וגם נושא בליבו כדור עופרת. ואפילו לבנה של האם השלישית, שכל שידוע עליו הוא שאין יודעים איפה הוא. גם האונייה שדווקא "מהלכת" קושרת אותנו לבן השני ש"הולך בשדות" ולבן השלישי שבכי אימו מודד בנשיקות את נתיבי העולם.

בשורות אלו נעשה מהלך מוזיקלי יוצא דופן, המחריג את שורת "ובני תלוי על ראש התורן" ומבליט את הזעקה שבה, את הזוועה שבה, על הרקע השקט שקדם לה.

השורות הקודמות בבית, "וְאוֹמֶרֶת אַחַת: / – רְאִיתִיהוּ כָּעֵת. / אֲנַשֵּׁק בּוֹ כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן. / אֳנִיָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם הַשָּׁקֵט" כתובות כולן במשקל הכללי של השיר, ואפילו בלי הפרעות שאפיינו חלק מהשורות בבתים הקודמים. ארבעה אנפסטים שלמים: טָטָטָם טָטָטָם טָטָטָם טָטָטָם, זה הקצב. זהו קצבה של האונייה המהלכת לה בים השקט.

לעומתן, בשורת הזוועה כל הרגליים המשקליות ערופות. בכל 'רגל' כזאת, אנפסט, טטטם, גדומה ההברה הראשונה. כך שבפועל השורה כתובה בכלל במשקל אחר. משקל דו-הברתי, ביאמבים. "וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן": טָטָם טָטָם טָטָם טָטָם טָ.

היא היחידה בשיר שכּכה לה. מתנשמת, מקוטעת, אחרת. חריגה בנוף כמו אדם התלוי בראש תורן על רקע הים השקט.

לעומתן, בשורת הזוועה כל הרגליים המשקליות ערופות. בכל 'רגל' כזאת, אנפסט, טטטם, גדומה ההברה הראשונה. כך שבפועל השורה כתובה בכלל במשקל אחר. משקל דו-הברתי, ביאמבים. "וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן": טָטָם טָטָם טָטָם טָטָם טָ.

היא היחידה בשיר שכּכה לה. מתנשמת, מקוטעת, אחרת. חריגה בנוף כמו אדם התלוי בראש תורן על רקע הים השקט.

> רפאל ביטון: ראש התורן - אולי גם זה חלק מהניגוד המשווע שהסברת בכפית: ראש התורן כניגוד לחצי התורן המסמל אבלות.

*

וְאוֹמֶרֶת שְׁנִיָּה:
– בְּנִי גָּדוֹל וְשַׁתְקָן
וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת.

נאריך קצת היום, כף ולא כפית, שיספיק גם ליומיים הבאים של החג והשבת, ואף יכלול ענייני חג כראוי. נקרא את מחציתו הראשונה של הבית של האם השנייה. גם היא, כמו הראשונה, חוזה-הוזה את בנה הנמצא במרחקים, מת-חי.

הבן הזה "גדול". הוא יוצא-צבא, הוא אינו תלוי באימו, היודעת זאת. אבל הוא "גדול ושתקן", ויש בזה יש איזה משהו גמלוני ונחמל, איזו ביישנות אולי או ענווה  – ועל כן גם לבנה הגדול הזה האם תופרת כותונת כמו לילד. המילה כותונת עצמה נשמעת לנו דומה ל"קטן". הוא גדול אך הוא עוד בני הקטן.

מי שרוצה יכול גם להירמז פה לכותונת של יוסף, הבן הקטן מרוב אחיו, שעתידה הייתה להיטבל בדם וללמד כי "טרוף טורף".

והכותונת היא כותונת של חג. הבן ישוב לחג, כך מצפה האם, וכנראה עצם שובו יהיה חג. "ראיתיך ואבין כמה דק התג / שבין טרם שואה לערב חג", יכתוב אלתרמן כעבור שנים מעטות ב'שמחת עניים'. וכמה דק התג בין כותונת של חג לתכריכי לבן, שהיא יודעת שהיא תופרת.

הצירופים "גדול ושתקן" ו"כותונת של חג" מקבילים למדי מוזיקלית זה לזה: קראו אותם בקול זה אחר זה ותשמעו. הצלילים במקומות המקבילים, העיצורים והתנועות, רובם זהים או קרובים פונטית. דומה שאלתרמן כתב אותם מתוך השפעה הדדית. שניהם נוגעים לציפייתה הנכזבת של האם, לשכנוע העצמי שהוא ישוב.

הבית שלנו מקביל לבית של האם הראשונה. כל אחד מהם מתחיל בהצגה של הבן כאילו הוא חי, ובפעולה אוהבת של האם ההולמת זאת. כך בשורות שקראנו היום.

אחר כך, בכל אחד מן הבתים, השורה הבאה מתארת את הבן הולך במרחב, אם באונייה המהלכת בים אם בעצמו; והשורה האחרונה מלמדת במפתיע שהוא הולך מת. הנה, שורה מול שורה:

וְאוֹמֶרֶת אַחַת:    }{  וְאוֹמֶרֶת שְׁנִיָּה:
– רְאִיתִיהוּ כָּעֵת.  }{ – בְּנִי גָּדוֹל וְשַׁתְקָן
אֲנַשֵּׁק בּוֹ כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן.  }{ וַאֲנִי פֹּה כֻּתֹּנֶת שֶׁל חַג לוֹ תּוֹפֶרֶת.
אֳנִיָה מְהַלֶּכֶת בַּיָּם הַשָּׁקֵט  }{  הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת. הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן.
וּבְנִי תָּלוּי עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן.  }{ הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת.

אומנם, לתיאור הבן כ"גדול ושתקן" אין מקבילה ממשית בשורה המקבילה בבית הראשון, שם האם פשוט רואה אותו; אבל הפונקציה דומה: מבחינתה הבן חי. יתרה מכך, המילה "שתקן" נועדה להיחרז עם "עד כאן", וזה כבר מקביל ל"כעת". ומיד תגיע אצלנו המילה "פֹּה", "ואני פה", ותשלים את ההקבלה. כי אכן, שתי האימהות נמצאות כאן-ועכשיו וצופות בעיני רוחן אל הבן הרחוק.

*

הוּא הוֹלֵךְ בַּשָּׂדוֹת.

שוב מדבר הכתוב בהווה. האם השנייה תופרת פה, ועכשיו, כותונת של חג לבן שהולך בשדות עכשיו. כל זמן שלא הגיע עד כאן הוא בגדר חי. משה שמיר קרא לרומן שלו "הוא הלך בשדות", על פי שורה זו, כי הסיפור, לעומת השיר, כבר נגמר ואורי איננו. סיפורו של אורי שנהרג הוא סיפור הבן השני שלנו, במבט לאחור.

עוד אסוציאציה ספרותית מהתקופה היא "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג (ומכאן ודאי יקפצו בעלי האסוציאציות עם הווריאציה של מאיר אריאל "אל תלכי לבדך בשדה המוזהב", אבל זה כבר באמת כלי שלישי). את ולא הוא, עתיד ולא הווה, שדה יחיד ולא שדות רבים. גולדברג כתבה את השיר הזה שבע-שמונה שנים אחרי שאלתרמן כתב את שירנו, כך שהיא התייחסה (אולי) לאלתרמן ולא להפך. השוני מדגיש את הייחוד במצב בשיר שלנו. בעתיד, בבוא השלום, ההליכה בשדה תהיה גילום החופש; עכשיו ההליכה היא של חייל שמותו כבר נעוץ בליבו. השדה קונקרטי, עם ריח של תלם ועלי אספסת ושלפי שיבולים וראי שלולית זהוב; השדות הם מרחבים לא נגמרים, לא מזוהים, לא מושגים. הם שדות תבואה ואספסת כמו שהם שדות קרב. אחרי שדה בא עוד שדה ואחריו עוד אחד, וכשתגיע עד כאן כבר לא תלך.

> אבשלום בן צבי: השדה הוא המקור גם לפלוגות השדה, שהארץ מחכה להן בשדות הלחם הרחבים.

>  אביעד שטיר: גם בתנ"ך, "בשדה" הוא אחד המקומות הקטלניים יותר. כמובן, קין רצח את הבל "בהיותם בשדה", אבל גם בנותיה של ירושלים "אשר בשדה, בחרב תיהרגנה" ואותו נביא מבטיח גם ש"אשר בשדה - בחרב ימות"; בני יעקב היו בשדה כשיעקב שמע על אונס דינה, והנערה המאורשה נאנסת בשדה. והחלל שאין יודעים מי הכהו ויש לכפר עליו בעגלה ערופה נמצא "נופל בשדה".
>> עדנה ויג: איך תסביר את העובדה שיצחק יצא לשוח בשדה לעת ערב? לפי חז"ל הוא חיבר תפילת מנחה. יש גם מצוות שקשורות בשדה: לקט, שכחה ופאה.
>> אביעד: לפי השורש בשפות שמיות מקבילות, לפי כמה בלשנים, נראה שהוא יצא דווקא להטיל את מימיו. בכל מקרה, ודאי שהשדה הוא לא *רק* מקום של תקריות לא נעימות. אבל הוא גם לא "שדה" במובן היומיומי שאנו משתמשים בו; הוא שם כללי לאזור שמחוץ למקום יישוב וריק בדרך כלל מבני אדם, ולכן מתאים גם להתרחשויות אפלוליות כאלה.

*

הוּא יַגִּיעַ עַד כָּאן.

מחצית שורה זו חריגה בבית על האם השנייה, כי רק היא אמורה בלשון עתיד ולא בלשון הווה. יש כאן תפיסת זמן אחרת מזו המקובלת, המתמצית במימרה "העבר אָין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין". בבית הזה דווקא ההווה מתמשך ארוכות: האם אומרת. בנה גדול ושתקן. היא תופרת לו כותונת של חג. הוא הולך בשדות. הוא נושא בליבו כדור עופרת, מוות שמקנן בו כמשא במסע ההווה הלא נגמר. ואילו רק העתיד קצוב, יש לו "עַד", יש לו נקודת סיום. ההווה עדיין, העתיד כהרף עין.

ואכן, "עד כאן" ולא "לכאן". גם כי זה חרוז עשיר ל"שתקן" (ת דומה בצליל ל-ד), אבל גם לשם דיוק המשמעות. עד כאן, ותו לא.

*

הוּא נוֹשֵׂא בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת.

הבן ההולך בשדות נושא בליבו את סופו, את כדור הנשק החם, כאותו רב-טוראי מן המימרה הנושא בתרמילו את שרביט הרמטכ"ל, כאפשרות או כפנטזיה או כסוף מעשה. ובאמת גם כדור העופרת שוכן בתרמיל.

הוא הולך ונושא, צירוף שכיח ומתבקש, וגם מזמין ניגודים, כמו למשל ב"הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהילים קכ"ו, ו).

עוד יותר מכך מזמינה אפשרויות שונות הבחירה בלב כמקום הנשיאה. בלב נושאים רגש, כגון געגוע לאם המחכה לו (מחכה ותופרת, בחרוז לעופרת, כותונת שתעטוף את ליבו) או פחד המוות; ובלב, אם פוגע כדור הוא ודאי הורג; והלב הוא שיא הפנימיות.

האם, זו המתארת כך את בנה, אינה יודעת עכשיו בהכרח אם הוא חי או מת. או יודעת ומשלה את עצמה בזמרתה. הבן מדומיין אצלה כמת מהלך, או כחי הנושא את מותו.

*

וְהָאֵם הַשְּׁלִישִׁית בְּעֵינֶיהָ תּוֹעָה –

האם השלישית והאחרונה היא היחידה שאיננה "אומרת" אלא דבריה באים כביכול מתוך שפת הגוף. היא תועה בעיניה, כלומר בפשטות עיניה מתבוננות אנה ואנה בלי למצוא את המוקד המבוקש.

תועה, טועה ותוהה הן מילים דומות וגם קרובות במשמעות: כולן עניינן אי-ודאות, אי ידיעת התשובה. אך הטועה שוגה בוודאי, והתועה איבדה את הדרך הרצויה לה, והתוהה קיבלה איזו תשובה אך היא מפקפקת בה. האם הזאת תועה: יודעת שאין לה תשובה.

השימוש כאן בפועל "תועה" ייחודי מבחינת התחביר, ועל כן מבחינת המשמעות. שכן הביטוי הרגיל הוא "תועה בדרך", "תועה ביער" וכדומה; כלומר המושא העקיף המצטרף בדרך כלל ל"תועה ב-" הוא המקום שבו תועים, הדבר שתועים בינו לבין דומיו. ואילו האֵם התועה בעיניה איננה תועה בין שתי העיניים שלה, כמתבקש מתבנית תחבירית זו. "בעיניה" איננו המושא העקיף של "תועה" אלא מעין תיאור אופן. למעשה, עיניה תועות בשמה. היכן? לא כתוב. בחלל, בדמיון, במרחב המיקומים האפשריים של הבן, ומצביו האפשריים, חי או מת, שממילא אינם נראים לעין.

אבל לעיניה של האם יש תפקיד נוסף, אחר, שעליו היא תוהה (ולא תועה). נגיע אליו בהמשך השיר. "איכה אבךּ לקראתו". והבכי ירחץ את ריסיה. גם על שום כך התעייה פה היא בעיניים.

*

לֹא הָיָה לִי יָקָר כָּמוֹהוּ...

בנה האובד של האם השלישית יקר לה מכול. הצגת הדבר על דרך השלילה מדגישה זאת. ולא רק שלא היה יקר ממנו, לא היה יקר כמוהו; רק הוא לבדו. דומה שחשש מפני אובדן של מישהו מגדיל את תפיסת היוקר שלו, את האהבה אליו.

אומנם אפשר, על פי שיטתו של משוררנו עצמו שלושה שירים אחורה, לדרוש זאת כהצבעה על יוקר מסוג מיוחד, לאו דווקא הרב ביותר: כמו "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה".

גם הבחירה בלשון עבר מגדילה את תוקף הדברים. לא רק שאין לי יקר כמוהו, גם לא היה (ובמשתמע: גם הוריי לא יקרו לי מבני, וגם בעלי). האם נזהרת מלומר שגם לא יהיה.  זהו הבצבוץ השלישי והאחרון של לשון-עבר בשיר הזה, שכמעט כולו בלשון הווה; קודמיו היו הפנסים ש"צעדו בשורות" והאם הראשונה שהעידה, בחצי עבר חצי הווה, "ראיתיהו כעת".

אך מעבר לכך, ואולי זו סיבה מספקת, הבחירה בלשון עבר פשוט מייפה את השיר. המילים "לא היה" תואמות את המשקל, את נגינת השורות בשירנו. ויותר מכך, בזכותן השורה שלנו מצטיינת בחזרותיה הצליליות. המילה "היה" מאפשרת לשורה שלנו להיות חלק משרשרת שכל חוליה בה מהדהדת במשהו את קודמתה:

[והאם השלישית] בְּעֵינֶיהָ תּוֹעָה –
לֹא הָיָה לִי יָקָר כָּמוֹהוּ...

א. "בְּעֵינֶיהָ תּוֹעָה – לֹא הָיָה": "הָ" של "היה" מהדהד צליל זה, או הדומה לו, המצוי בסופי המילים "בעיניהָ תועָה".

ב. "לֹא הָיָה לִי יָקָר": ya של "היה" חוזר במילה "יקר", והדבר מצטרף אל דמיון הצליל בין המילים "לא" ו"לי".

ג. "יָקָר כָּמוֹהוּ": המילה "יקר", yakar, תרמה קודם את ya לחזרה על "היה", ועתה היא תורמת את ka לקשר הבא שלה: צליל זה חוזר בתחילת המילה "כָּמוהו".

> צפריר קולת: זו תשובה לשאלה: "הֲבֵן יקיר לי..."

*

אֵיכָה אֶבְךְּ לִקְרָאתוֹ וְאֵינֶנִּי רוֹאָה
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֵיפֹה הוּא.

האם השלישית, השרה כך, תועה כזכור בעיניה. התהייה שלה מתבטאת אף היא בעיניים. בעיניים בוכים ובעיניים רואים. ואם אין היא רואה, איכה תבכה.

היא אינה יודעת מה גורל בנה, ובכך היא דומה לשתי האימהות הראשונות. השוני הוא באסטרטגיה הרגשית.

השתיים הראשונות מדמיינות את הבן החי ומתארגנות בדמיונן לפגישה איתו: זו תנשק, זו תופרת כותונת של חג; אך אז שתיהן "נזכרות" בחשש המציאותי, הקרוב לוודאי, של מותו: האחת מדמיינת את בנה תלוי בראש תורן, השנייה רואה לנגד עיניה את כדור העופרת שבנה נושא בליבו.

ואילו האם השלישית מסרבת לדמיין ולקוות אך ממאנת גם לדמיין את המוות. כיוון שאינה יודעת איפה הוא ומה עלה בגורלו היא גם מסרבת להתכונן לבואו באופן מדומיין או מעשי כלשהו. היא לא יכולה לבכות לקראתו.

דבריה מתאפיינים בכפילויות ובדו-משמעויות, כי שום אפשרות לכאן או לכאן אינה עולה מבחינתה על הפרק.

הבכייה לקראת הבן, ראשית, יכולה להיות בכי מאושר של מפגש מיוחל, או בכי מר של שכול. היא אינה יכולה לבכות לא בכי כזה ולא בכי כזה. היא אינה יכולה לבכות לקראתו כלל. הצורה המקראית המקוצרת "אבךְּ" יכולה לרמוז לנו לאיזה "ויבך" או "ותבך" במקרא, אך הללו רבים ויש בהם כאלה וכאלה: בכי של התרגשות והתפייסות במפגש, ובכי של אובדן ופרידה.

אפשר לחדד ולחפש "ויבך" או "ותבך" בהקשר של הליכה "לקראת". וכזה מופיע רק פעם אחת, יוסף הבוכה בפגישתו עם אביו לאחר שיצא לקראתו (בראשית מ"ו, כט). זה בכי טוב, בכי של מפגש עם החי, ויתרה מכך, עם החי שנתבשר כבר מזמן שאני מת, ושאני עצמי חרדתי לחייו ושאלתי "העוד אבי חי". יחסי יוסף, הבן האובד, ואביו ישראל נרמזים בשיר שלנו לא בפעם הראשונה: הרי האם השנייה תפרה לבנה כותונת. ויש עוד: נגיע לזה בסוף דברינו היום.

ועדיין, למרות החיזוק לאפשרות שזהו בכי המעיד על כך שהבן חי, בכי שהאם אינה יכולה להרשות לעצמה, גם האפשרות לבכי על מותו נמצאת כאן וגם אותה שוללת האם. וגם לה יש רמז מקראי, שכן מילת השאלה של האֵם היא דווקא "איכה", המעלה על הדעת קינה. "איכה אבך לקראתו".

כפילות האפשרויות נמשכת כשמגיע הנימוק: האם אינה רואה ואינה יודעת איפה הוא. כלומר לא בדמיון (רואה) ולא בשכל (יודעת). המעבר מראייה לידיעה מתרחש תוך כדי דיבור: עוד בטרם השלימה את המשפט ואמרה מה אינה רואה היא כמו מתקנת ומציינת שבעצם אפילו אינה יודעת.

אכן, תוך דיבור ממש: היא גולשת לתיקון הזה  בלי סימן פיסוק, בלי ו' החיבור אף כי משקל השיר דווקא מבקש זאת. השורה "אינני יודעת איפה הוא" היא מן המעטות בשיר המתחילות שלא באנפסט שלם (שתי הברות לא מוטעמות ואחריהן אחת מוטעמת).

שתי האפשרויות הללו מעמידות אותה כמגיבה לדברי האימהות הקודמות. אינה רואה אותו בדמיונה, כפי שראתה האם הראשונה, ואינה יודעת כידיעתה של האם השנייה שסיפרה על גורל בנה במשפטים פסקניים.

דקדקנו בפשר המילים אך יש לזכור שהן נבחרו גם בגלל התואם המוזיקלי שהן יוצרות. ראו כמה מילים מתחילות פה ב"אֵי", כלומר איפה: "איכה", "אינני", ושוב "אינני", "איפה". לאלה נוספת המילה "אבך", המתחילה אף היא ב-אֶ, ומהדהדת את את "איכה" בצליל וגם בהקשר הקינתי: "איכה אבך".

אחדות צליל זו מתחזקת במילה "רואה" המוסיפה עוד א עיצורית, ואשר, בתורה, כל צליליה כלולי במילה "לקראתו".

המילה "איפה" מבוטאת, על פי כללי הדקדוק וגם על פי משקל השיר, במלרע. כך מתחרז הצירוף "איפה הוא" עם "כמוהו". הצירוף "איפה הוא", במלרע הזה של "איפה", מזכיר לנו שוב את פרשיית יוסף ואחיו; כבר בתחילתה שואל יוסף את האיש בשכם "את אחַי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רֹעים" (בראשית ל"ז, טז). זהו האיש שמצא את יוסף "תֹעֶה בשדה" (שם, טו) – כאם הזאת שבעיניה תועה.

סיפור יוסף ואחיו רצוף בחיפושים ובתעיות, ואין תמה שהשיר שלנו, והבית שלנו במיוחד, רצוף רמזים אליו. יוסף הוא כזכור גם מי שבוכה פעמים רבות. מתחברת לכאן גם אמו של יוסף, רחל, האם הרביעית של עמנו, ה"מבכה על בניה כי איננו" (ירמיהו לא). גם עניינה מלווה את השיר לאורכו, עוד בסתיו ה"לא מנוחם". האם השלישית בשיר שלנו מתקשה לבכות אבל בשורה הבאה היא תבכה גם תבכה.

> חיים גלעדי: רחל היא דווקא האם השלישית - בין שתי האחיות רחל קודמת, כפי שהודו בסוף אפילו בבית לחם יהודה.

> אופיר בן-יאיר: הבכי של יוסף בהיוודעו אל אחיו ולאחר מכן בפגשו את אביו (וגם הפעמים הלא מעטות בהן הוא מתאפק מלבכות) וגם הצעקה הלא מתועדת שלו בתיאור הורדתו אל הבור מתכתבים עם השיר הזה מאוד.


*

אָז הַבֶּכִי רוֹחֵץ אֶת רִיסֶיהָ שֶׁלָּהּ...

האם תוהה איך תבכה; בא הבכי מעצמו ופותר את השאלה. ברוחצו את הריסים יש בו משהו מנקה, מטהר, שאולי גם יאפשר לה לראות.

אל צלילי המילה "רוחץ" מתנקזים צלילים מ"הבכי" ומ"ריסיה". המילה "שלה" מחוץ לשדה הצלילי של שאר השורה, וגם אינה מוסיפה מידע, אך היא תאפשר בקרוב את החריזה ל"נזיר משולח".

*

– וְאוּלַי עוֹד לֹא נָח.

כלומר, ייתכן שבכייה של האם השלישית ממשיך לפעול גם עכשיו, בשעה שאני מספר לכם את הדברים האלה. אולי הוא עדיין לא נח. אולי הוא עוד רוחץ את ריסיה, ואולי הוא לא נח מבחינה עקרונית יותר, רוחנית יותר. למשל מודד בנשיקות את נתיבות העולם, כפי שיוצע בשורות הבאות.

הציון כי הבכי אולי "לא נָח" מחזיר אותנו אל תחילת השיר, "סתיו יגע ולא מנוחם ומטָר בלי אחרית וראש". הגשם הסתווי/חורפי המלווה את האימהות, גם הוא איננו נח אלא נמשך כל הזמן. המילים "מנוחם" ו"נח" קשורות זו לזו; הרי שמו של נֹח (מהמבול!) נקרא כך "לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ" (בראשית ה', כט). ובאנגלית למשל מילה אחת מציינת נוחות ונחמה, comfort.  

בכייה של האם השלישית מקביל אפוא למטר של תחילת השיר, ואנו מבינים עתה, ביתר שׂאת, שהמטר ההוא היה בכי; האימהות השרות מנסות, כל אחת בדרכה, לבלום את בכיין, אך הן נתונות בתוך מעטפת בכיים של השמיים.

מבחינה לשונית, "לא נָח" הוא לשון עבר, אבל ה"עוד" יכול למקם אותו בהווה, כלומר עדיין הוא לא נח (או, דוגמה ברורה יותר: "עד כה הוא לא הגיע"). בשירנו, ההקשר הוא בהווה, שהוא, כאמור, אפילו הווה מאוחר יותר מזה שבמשפט שלפניו.

כפי שאמרנו בהזדמנויות רבות, המילה "עוד" למובניה השונים – ובעיקר במובנים של "עדיין", של "שוב" ושל "יום יבוא" – היא מילת המפתח ב'כוכבים בחוץ', המופיעה בו בלי הרף, ובין היתר היא המילה הראשונה בו. מתוך כמאה הופעות שלה, רק שלוש באות בשלילה: בקריאה "את, מעולם עוד לא חייתי בך" (בשיר 'חיוך ראשון'), ושתי פעמים עם הפועל נח: כאן, "ואולי עוד לא נח" – ובשיר "בשם העיר הזאת", בהמשך, שבו נאמר "ועוד נושם גופי, ועוד חגו לא נח". זה מעניין, כי "עוד לא נח" פירושו בעצם "עודו פעיל", כלומר אפילו שני ה"עוד"ים השליליים הללו הם בעצם חיוביים.

> אבי צבי כהן: בקריאה שלי את השיר עד עכשיו הבנתי ש"לא נח" זה הבן שלה. אי אפשר לפרש ככה? זה מסתדר יפה, ואז כל המשך הבית הוא דבריה של האם השלישית. ונראה שיש לי ראיה - המקף לפני השורה השנייה שבכל השיר מופיע רק לפני ציטוט.
>> גילה וכמן: בוודאי שזה הבן. הלא זו דמות ההלך הקבועה שלו, או המת-החי. אגב, שלושת הבנים הם מתים מהלכים: אניה מהלכת, הוא הולך בשדות, ואולי עוד לא נח...
>> צור ארליך: תמיד היה לי ברור שמי ש"לא נח", ובעיקר מי ש"מודד בנשיקות כנזיר משולח את נתיב עולמך, אלוהיי", הוא הבכי. בכייה של האם השלישית, שכותרת השיר מרמזת שהיא העיקר. נראה לי שזו הקריאה הפשוטה, גם בגלל הכותרת, וגם משום שעד כה לכל הציטטות של האימהות קדם לא רק קו מפריד אלא גם ציון הדוברת ונקודתיים.  אבל אני רואה שכמוך מבינים גם רות קרטון-בלום (במאמרה על הגרסאות השונות של השיר) וכותבי הערך על השיר בוויקיפדיה. הגרסה המוקדמת של השיר אפילו אמרה שהמודד-בנשיקות הוא אני, הדובר בשיר!
בדרך כלל אלתרמן לא מחליף נושא באמצע דיבור, ואם הוא אומר 'הוא' כוונתו לנושא הזכרי של המשפט הקודם. כלומר הבכי. אם האם חוזרת לדבר, למה לא כתב "ואולי בני לא נח"? ומה פתאום "נח" משמש פה לציון מוות? זה כל כך פשוט?
>> אקי להב: גם הכותרת, החשובה כרגיל, מסתדרת מצוין גם עם זיהוי הבן השלישי כמי ש"עוד לא נח" ו"עוד מודד בנשיקות". בכלל, אם יורשה לי, שיר זה עדיין ממתין לגואלו הפרשני. מבחינה זאת הוא עצמו (השיר) "עוד לא נח".
עיקר הבעייה שלי היא עם ה"אולי" לגבי בכי האם: אצל אלתרמן בכי האם הוא בחזקת ודאי. זאת תכונה של עולמנו. "מצבו של האדם". אמהות בוכות על בנים. ואילו הם "שמחים". מסתובבים בעולם. מודדים בנשיקות את נתיב עולמו של אלוהים. וכו' וכו'. הומו ספיינס הוא פֶּר גִּינְט.  לכן אין שום "אולי" לגבי בכי האם. היא בוכה בגלל ה"אולי" המתיחס אל הבן. בגלל שאיננה יודעת איפה הוא.
יש גם אפשרות לחלק את "העומס" בין שניהם: מי ש"עוד לא נח" הוא הבכי, ומי ש"עוד מודד - - כנזיר משולח" הוא הבן.

> רפאל ביטון: עוד לא נח- אולי על משקל "לא מצאה מנוח" של קינת איכה. ואם מדובר על הבכי שלא נח ושמודד בנשיקות את נתיב עולמך, אז הפסוק הבא באיכה גם הוא אולי מדבר על בכי שהולך- "דרכי ציון אבלות".


*

וְאוּלַי
הוּא מוֹדֵד בִּנְשִׁיקוֹת, כְּנָזִיר מְשֻׁלָּח,
אֶת נְתִיב עוֹלָמְךָ, אֱלֹהַי.

בכייה של האם השלישית, שאיננה יודעת איפה בנה, ממשיך אולי לפעול בעולם כולו, פעולה של אהבה. הבכי כנשיקה. הוא כמו מגיע עד כיסא הכבוד, כפי שחז"ל היו מתארים זאת; במונחים אלתרמניים, הלוא הדרכים-בעולם הן כיסא כבודו של אלוהים.   

או שמא, כפי שכמעט כולם בטוחים פה, "הוא" הינו הבן האובד עצמו. אימו מדמיינת שאולי הוא נודד בעולם לנצח, נדודים של אהבת-עולם; חי, כפי שהיא מקווה, או נודד כרוח, כרעיון.

בין אם זהו בכי-החרדה האימהי, בין אם מדובר במחשבת-דמיון שהבן חי אך נמצא בשליחות אלוהית מתמדת, ובין אם זו המחשבה שרוחו של הבן מסתובבת בעולם – כך או כך או כך, סיומו של שירנו מציג אפשרות של תקווה, אפשרות בלתי-ריאלית. סמלית או מיסטית. היקיר הספק-מת, או אהבת אימו אליו, מרפדים את העולם באהבה.

מדידת הנתיבים עשויה להיות פשוט התהלכות בהם. כלי המדידה, או יחידת המדידה, הוא הנשיקות. דומני שברקע נמצא הפסוק מנבואת ישעיהו (נבואת הפתיחה של ישעיהו השני, על פי התפיסה הרווחת במחקר), "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם" (מ', יב). השעל, הצעד, הוא אמת-המידה של אלוהים.  

נשיקות מופיעות כאן בפעם השנייה בשירנו הקצר. האם הראשונה אמרה "אנשק בו כל אצבע קטנה וציפורן". גם אהבתה של האם השלישית גואה בדמות נשיקות המכסות את כל המנושק; דרך הבכי, או הבן, מתגלגלת אהבתה זו לעולם הגדול, ל"נתיב עולמך" שהוא דרך-העולם, ובסופו של דבר לאלוהים עצמו.

מסע נשיקות זה מדומה למסעו של נזיר משולח, כלומר מי שהתקדש לעבודת האל ונשלח לדרכים (אולי אפילו גורש מאיזה מנזר). כבר עמדנו על כך שהשיר רומז לכל אורכו ליוסף, בנו האובד של יעקב, ולרחל אימו המבכה על בניה. והנה, מכל שבטי ישראל, יוסף הוא המכוּנה, בברכת משה לשבטי ישראל, "נְזִיר אֶחָיו".

"נזיר משולח" מתחרז באופן מורכב וארוך עם "ריסיה שלה". עוד סיבה לחשוב שאכן הנודד-המודד הזה הוא הבכי. "שלה" מתחרז עם גרעין המילה "משולח", ועוד קודם "זיר" של "נזיר" הוא מעין היפוך של "ריס". "אולי" מתחרז עם "אלוהַי", שתי המילים הגדולות של אפשרות התקווה.





יום שבת, 13 במרץ 2021

סף אל סף אל סף בדרך אל הנעלֶה: עיון נרחב ב'זמרה' לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע פייסבוק (וטלגרם ומי-ווי) 'כפית אלתרמן ביום', קראנו בשבוע האחרון של חודש אדר תשפ"א (תחילת מארס 2021) את שירו של נתן אלתרמן 'זמרה', מתוך ספרו 'כוכבים בחוץ'. לפניכם כפיות העיון היומיות על כל השיר כסדרו, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים.


 
הָעֶרֶב הַנּוֹדֵד
אֶל הֶהָרִים פָּנָה.

תיבת הזמרה הרי נפרדה כבר לפני שלושה שירים, אבל עכשיו תהיה לנו זמרה של נערה, וגם היא תישכח והעולם יישאר בלעדיה.

השיר הקצר מתרחש בשעת ערב, שעת שקיעה, כמו רוב השירים שבאו מיד לפניו בספר: 'תיבת הזמרה נפרדת', 'שערים לרווחה' ו'שיר שלושה אחים'. הערב הוא שעת נעילה ופרידה (כפי שייאמר בשורה הבאה בשירנו) והרהור והפנמה.

הערב נודד – גם זה באורח דומה למה שראינו ב'תיבת הזמרה נפרדת', "עם הרוח הנודדת לא ניסע הרחק מכאן; השקיעה נשאה בדרך את סלי הדובדבן". שם הרוח נודדת והשעה שעת ערב, אצלנו הערב נודד ומנשבת רוח (תכף היא תופיע בשירנו. במילה האחרונה בשיר, אבל זה די תכף).

בפשטות, הערב נודד כי הוא מחזורי: הוא נע מערבה על פני כדור הארץ. גם השמש המעריבה נראית נודדת, הולכת מאיתנו אל מקום אחר - בפרט במקרה שהאופק הררי, והשמש כמו הולכת אל מאחוריו.

הפועל "פנה" תואם את הביטוי "פנות היום". "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך" (גם שער יגיע תכף, אגב). היום, כשהוא בשלב הערב שלו, פנה. פנה להסתלק מאיתנו, פנה בנדודיו אל ההרים. כשההרים במערב, השמש נעלמת הרבה לפני שמחשיך, וזה מאריך את השהות שתתואר בשיר.

השורה הבאה תטעין את כל זה במטען רגשי חורג.

*

שְׁעַת הַפְּרִידוֹת, מַה קְּדוֹשָׁה אַתְּ!

פנוֹת-העֶרב, עת פרידתו של האור, מתגלה כ"שעת הפרידות". שעה של הלך-נפש מסוים הקורן אלינו מהסביבה. לשעה זו מייחס המתבונן קדוּשה: זו עת נבדלת, עת של התייחדות או התמזגות, עת שגב.

אולי כך הוא בכל יום ויום, ואולי רק בערב מסוים, ערב-פרידה כלשהי. כך או כך, בעת הזאת מרגיש המתבונן כי עולמו נפרד מיסודותיו. אדביק כאן את השיר כולו, ותוכלו להתרשם שכך הוא – אך כמובן, כהרגלנו, העיון בשורות הבאות יישמר לימים הבאים.

תחושה זו אופיינית לשקיעות של אלתרמן, אף כי כאן היא מזוקקת. נזכיר כאן כדוגמה את השיר 'כיפה אדומה', המתרחש "עת יומֵנו הפרא נמחה כדמעה / מערים ויערות, משָנה וחודֶש". אל הרגע הזה נשקפות מרחוק, בעמידה, "השנים הבאות", וגם "אנחנו שותקים". קדושה אחרת, של התפייסות עם תבל והתאחדות אוהבים מיסטית עמה, יש בחלק ג של השיר 'אל הפילים', באותה שקיעה ש"הפרות שבאחו געוהָ" עת מרגיש המשורר כי "סופי הדרכים המה רק געגוע". בדברו על הכפרה ההדדית בינו לבין תבל הוא קורא "חגים לעיניי שקיעותייך שלך", חג שהוא מעין יום טוב של יום כיפור.

אצלנו, המילה "שעת" שבתחילת השורה נשמעת שוב בסופה, בצירוף "קדושה את" (שיתחרז בתורו עם "שַער", ללמדנו שאכן שָׁה-אַת נשמע כמו שַעַת). כלומר הקדושה אכן קיימת בשעה הזאת, גם באופן צלילי.

*

עַלְמָה כְּאֶל חֲלוֹם יוֹצֵאת אֶל מִפְתָּנָהּ
וְשִירָהּ מִתְמוֹטֵט בַּשַּׁעַר.

ההתרחשות באה כמתוך הזיה. בפנות היום יוצאת עלמה אל מפתנה, כביכול לקראת טיול ערב קליל ומרגיע, אך לא: היא יוצאת כאילו יצאה לקראת חלום. כביכול, הבית אמיתי, אבל החוץ לא לגמרי.

כל הסיטואציה הזאת ריחופית משהו, רומנטית, החל בכך שזו 'עלמה' וההקשר הוא של פרידות ושקיעה, והמשך בחוויית העולם שבחוץ, ושמא החוויה כולה, כחלום. כי אכן, כפי שנראה בהמשך השיר, העולם מתרוקן כמעט בשעה זו מאביזריו, ומתקדש.

ההמשך הזוי יותר. השער הוא סף נוסף, חיצוני יותר ממפתן הבית. שם נמצא שירה של העלמה, והוא מתמוטט כשהיא יוצאת. אולי זה שיר שחיכה לה כמו מחזר, אך הוא נלפת ונבעת כשהוא רואה את מושא חלומותיו שלו?

אבל כותרת השיר היא "זמרה", והשיר הנזכר פה הוא הדבר היחיד בשיר הקרוב לזמרה. נראה יותר אם כך שמדובר בזמר שהיא שרה. היא שרה אותו ביוצאה כאל חלום, לא לגמרי על הקרקע, לא מתוך כוונות מציאותיות, ועל כן השיר אינו שורד. מצליח להגיע מהסף אל השער וזהו. את השער הוא לא יעבור.

התמוטטות שכזאת בשער לעת ערב היא מוטיב השוזר כמה שירים בספר. זכור סיומו של השיר "איגרת", "אל עץ כבד, אלִי, תבוא נפשי חיגרת, / תסיר את תרמילה הדל ותתמוטט. / רציתי לחבר לךָ היום איגרת, / אבל אל לב הזֶמר נשברה העט"; כלומר התמוטטות הנפש היא התמוטטותו של השיר. "מתמוטט בא הערב עלי אדמות", נאמר בתחילת-סופו של השיר 'ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית" (ושמו של השיר מלמד על הקשר ההדוק לשיר ולזמר). השיר הקודם בספר, 'שיר שלושה אחים', נפתח בתיאור השקיעה כ"שריפה מתמוטטת". ובשורה האחרונה של הספר כולו נופל ונטרף הכול, גם השיר והמנגינה, והולכים עוד רק הבכי והצחוק – "עד ייפלו בלי אויב ובלי קרב". סוף הספר. גם 'פגישה לאין קץ', אף הוא שיר שהשירה היא נושאו, נגמר בנפילה. ואפשר למצוא עוד ועוד.

בשתי השורות שלנו יש כמה צמדי מילים בעלות צלילים משותפים, ומתוך כך, בהיגיון השירי, גם קשר עקרוני, פיוטי: עלמה וחלום; שיר ושער, והמילה מתמוטט בתוך עצמה.

*

עַל סַף הָרָקִיעַ בּוֹדֵד הַבְּרוֹשׁ

הנוף ריק כמעט, ורק הברוש חוצה את האופק ההררי. אם חיפשתם מקור ל"הנה ברוש לבדו", הרי לכם אפשרות.

השורה היא חלק מתהליך שהוא תמונה: פניית הערב, צאת העלמה ודעיכת שירה על הסף, בבית הקודם, מתגלים בבית הזה כמעין גילום 'עלילתי' קצר למהלך רגשי של התקלפות מענייני היומיום ומהסחות דעת וכניסה לעולם כאל איזה מקדש דממה ריק. בהתאם לכך, השורה הזאת מקושרת אל שכנותיה בנימים דקים ומעניינים.

נתחיל מכך שהברוש מצוי "על סף" הרקיע. סף זה הוא השלישי בסדרה של סיפים, המוגשים שורה אחר שורה במילים שונות ובמהלך רצוף מהפנים אל החוץ. תחילה היה ה"מפתן" שבין הבית למה שמחוצה לו. עד לשם הגיעה העלמה. מעבר לו ישנו ה"שער", בין המתחם הפרטי לבין מה שמחוץ גם לו. עד לשם הגיע השיר. ולבסוף ישנו ה"סף", סף הרקיע המבדיל בין העולם הנגיש לנו לבין המעֵבר והאינסוף. לשם הגיע, יחידי, הברוש. הגיע לסף ולא יסף.

סף אל סף אל סף בדרך אל הנעלה, ובכל סף עוד פרידה. אכן, "שעת הפרידות, מה קדושה את".

ה"ברוש" מצטרף לחבורה של מילים עם צלילי ר-ש, שיר ושער, וכולן שותפות להרגשת הבדידות והדעיכה. בייחוד אח הברוש לשיר, שנטישתו תוזכר שוב בשורה הבאה. בצליליו הנותרים, בּ_וֹ, הברוש נקשר למילה המתארת אותו, "בּוֹדד". תכונת הבדידות כמו מתגלה פה כמובנית בברוש.

הברוש יתחרז עם "שלוש", מילה שבשיר שלנו תציין גם היא מיעוט ומינימליזם. אבל מעניינת יותר התחרזותה של המילה המתארת את הברוש, "בודד", התחרזות שאיננה מוחצנת בשיר. "בודד" שבשורה שלנו, השורה הראשונה בבית השני, חורזת באופן מובהק עם "נודד", בשורה הראשונה בבית הראשון.

השורה ההיא, "הערב הנודד אל  ההרים פנה", שבורה לשתיים, וכך "נודד", שעל פי מבנה השיר אינו חלק ממתכונת החריזה, נמצא בכל זאת בסוף שורה גרפית. ובאמת, גם הערב הנודד וגם הברוש הבודד מוצגים על רקע האופק. הערב הנודד פנה להרים, הברוש בודד על סף הרקיע. גם הערב נודד בעצם לבדו, ובדידותו של הברוש הנותר יחידי, כעני בפתח הרקיע, מדגישה זאת.

> אקי להב: זה המקום להזכיר את שירה של תרצה אתר: "תפילת יום הולדת". בשורה הפותחת "אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש". וגם בהמשך היא דנה ב"בְּרוֹשִיּוּתוֹ" של הזכרון. יש לי הרגשה שהיא מתכתבת עם שירנו "זמרה", בהתרגשות גדולה. לא יתכן שלא. אולי זהו מקור האיזכור שלה (בתפילת יום הולדת) את שנת 1971.  יתכן שזהו יום ההולדת הראשון שלה לאחר מותו של אביה (שנת 1970)
>> צור: נכון! והלוא בדקנו את עניין היום-שני והשנה ומצאנו שזה הולם את התאריך העברי של יום הולדתה. ממש אפשר לקרוא את השיר 'זמרה' בעיניה של תרצה בשנה ההיא. העלמה עם השיר - הרי זו היא!
>> אקי: ותראה את הברוש המרכין את ראשו אל ראשה. מי עוד זה יכול להיות.

> צפריר קולת: "זמרה" היא הלא גם זמרת הארץ, המובאת כמנחה.  נפרדים מהשיר שעד עתה היה שלנו (המשורר), מעלים אותו כמנחה לעלמה, ובכך הוא הופך לשירה-שלה, מונח-מתמוטט בשער. בדידות הברוש לאחר שמסר את שירו היתה יכולה מעט לפוג לו לא נשכח. על שלוש המילים שנותרו לנחם ולנדוד, ודאי נשוחח בקרוב.
>> צור: יפה, אבל זו דרשנות מופלגת להבין את "שירהּ" ואת "שיר העלמה" כאילו הם באים מאחרים ונעשים שלה. בקריאה טבעית בשיר ברור שהשייכות של השיר אליה היא נקודת המוצא ולא נקודת הסיום.
מה שכן, שמא אנחנו כאן עם עלמה לעומת עלמא, עולם. השיר הוא אולי מנחתה של העלמה לעולם, אך המנחה כנראה לא מתקבלת. לעולם מוזיקה משלו, של רוח בשדות הרחבים.

> תומר מוסקוביץ: העלייה בקדושה בשלושה שלבים מזכירה ממש את שלוש המחנות, או את חלוקת המקדש לשלושה חלקים: חצר (עזרה), קודש וקודש הקודשים. רק שבשיר הכיוון הפוך והקדושה עולה ככל שמתרחקים מהבית.
>> צור: ככל שאנו ממשיכים ומתעמקים בשיר הזה אנו מגלים כמה הקריאה "מה קדושה את" איננה סתם לתפארת המליצה והחרוז.
>> עוז אברמוביץ: אולי הקדושה עולה ככל שיוצאים כי אצל אלתרמן תמיד הקריאה היא לצאת החוצה, למצוא את הסוד בדרכים. אבל אולי יש פה תיאור שמזכיר את מסע הגלות של השכינה מבית המקדש: יוצאים מסף הבית, ואז מהשער, ובסוף עומדים על סף הרקיע - פסגת ההר שממול. "...הנודד אל ההרים פנה".


*

וְשִׁיר הָעַלְמָה שָׁכוּחַ

שירה של העלמה התמוטט בשער, ואין מי שיאסוף ויקומם אותו כי העולם התרוקן ונפרדנו מהזמרה.

השורה הקצרה הזאת, העוסקת בגורלה של ה"זמרה" שבכותרת השיר, מבליטה ומעלה אל פני השטח תופעות כלליות בשיר, המתגלות לנו עתה.

נתחיל מכך שגובר הרושם שהעלמה בשיר הזה היא גם העולם, עלמא. שהרי העולם הוא גם גיבורו הגלוי של השיר. הוא נזכר במפורש מיד, כאשר הוא מתרוקן ונותר "במילים שלוש". השיר שקרס, המציאות שנהייתה חלומית, נוגעים לא רק לעלמה אלא לכל העולם שסביבנו.

עלמה, עולם, חלום: לפנינו משולש של צליל ומשמעות המכונן את השיר. נקרא לו משולש ל-מ. או אולי מרובע: גם המילה "מילים" עצמה מצטרפת.

עליו נוסף משולש, משולש הדברים הבודדים, משולש ש-ר: שיר, שער, ברוש.

השיר עצמו מכוון אותנו לחפש משולשים, כשהוא יאמר בסיומו שהעולם נותר "במילים שלוש". זה יהיה המשולש האחרון: "שדות רחבים ורוח".

משולש ש-ר חופף בחלקיו עם שתי קבוצות גדולות יותר בשיר: מילות ש ומילות ר. הקשיבו לשיר. לאורך רובו שולטת האות ש. מילות ש מציינות בו בדרך כלל את הדברים החולפים. שעת, קדושה, שיר, שער, ברוש, שכוח. ולבסוף, כנקודת מפנה, המילה כפולת ש "שלוש" שמובילה דווקא לדברים שאינם חולפים.

ואז מפורטות אותן שלוש מילים, שנתעמק בהן מחר, שהעולם נשאר איתן. אלו הן מילות ר. העולם "נותר" עם "שׂדות רחבים ורוח". וישנם, וכנראה גם הם נותרים, גם "ההרים" ו"הרקיע" (רק "הערב" הנודד חריג בין מילות ר).

את כל זה הבליטה לנו השורה הנוכחית, "ושיר העלמה שכוח". שתי מילות ש, מילות היש החולף, מקיפות את העלמה (המזוהה כאמור גם עם העולם והחלום). בכך מקבילה השורה שלנו בצליל וברעיון לשורה שכבר הייתה: "ושירה מתמוטט בשער".

*

וְנוֹתַר הָעוֹלָם בְּמִלִּים שָׁלֹשׁ,
בְּשָׂדוֹת רְחָבִים וָרוּחַ.

אחרי הפרידות, ובאין שיר, נשאר העולם כרקע בלי דמויות. כנוף פתוח עם רוח ששוטפת מעליו והולכת למקום אחר. סיום תמציתי לשיר קצר, אבל הוא מכיל הרבה כיוונים.

העולם נותר בשלוש מילים – מקביל ל"על שלושה דברים העולם עומד". דברים הם הרי גם מילים. שתי אפשרויות מוכרות של חז"ל לשלישיות הללו: "על הדין ועל האמת ועל השלום"; "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". כאן נשארים "דברים", שהם מעין יסודות הנוף.

זו לא בדיוק שלישיית דברים, כי רחבים הוא שם תואר של שדות. אבל אנו נרמזים כאן שגם הרוחב הוא דבר. המרחב. השטח במרחב זה הוא השדות. את היתר ממלאת הרוח, שמנידה את הצומח בשדות. הדבר מומחש קצת אחורה בספר, בשיר 'שערים לרווחה', שם כל השלישייה שלנו מופיעה בשורה אחת: "מראֶה רוח - צמרמורת שדות רחבים".

גם שדות וגם רוח הם, במובנם הפשוט, יסודות בנוף - אך במובנים מושאלים ושכיחים הם נוגעים לכוחות יסוד בעולם. שדה הוא ביטוי להשפעה מרחבית, כגון שדה מגנטי, שדה השראה חשמלית ושדה גרביטציה. ורוח היא כידוע מה שאיננו חומרי.

התמונה של התפוגגות התוכן מן העולם והישארותם של שדות, מרחב ובעיקר רוח מעלה על הדעת את בריאת העולם, וליתר דיוק את מה שלפניה. תוהו ובוהו (ריק), וחושך על פני תהום (גם אצלנו בשיר אנו אחרי השקיעה), ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.

הרוח והשדות הרחבים מתמגזים יחד, למין מסך אטום אחד, גם בגלל שיתוף הצלילים ביניהם. ו החיבור המצטרפת לרוח גורמת לכך שהמילה זהה בשלושה עיצורים למילה רחבים. הרחב-ורוח הזה יוצרים נוף צלילי אחיד המבטא בשיר את הרקע הקבוע והריק.

אתמול הראיתי שיש בשיר קבוצת מילים עם האות ר ובלי האות ש שמבטאות רקע זה: השדות הרחבים והרוח וגם הרקיע וההרים. זאת לעומת מילות ש (כולל ש-ר) שיר, שער, שעה, קדושה, ברוש, שעניינן דברים זמניים.

דבר דומה קורה גם בשורה "ונותר העולם במילים שלוש": העולם מזוהה עם המילים; שתי מילות ל-מ אלו חוברות אל עלמה וחלום שהופיעו בשיר קודם.

עוד מעניין שגם "מילים" וגם "שלֹש" הם פלינדרומים (ובלב כל אחד מהם ל). הן נקראות ישר והפוך. גם הצירוף "במילים שלוש" מאפשר היפוך, הרי טבעי יותר לומר "בשלוש מילים". אפשר לחוות את זה כהמחשה למה שעומד להתגלות - עולם ריק של שדות רחבים ורוח, בלי כיווניות ברורה.












יום ראשון, 7 במרץ 2021

זמרתם של הבד והפח: קריאה יומית ב'שערים לרווחה' לנתן אלתרמן

במסגרת מבצע 'כפית אלתרמן ביום' בפייסבוק (ובמקביל בטלגרם ובמי-ווי) קראנו בחודש אדר תשפ"א, פברואר-מארס 2021, את השיר 'שערים לרווחה' מתוך ספרו של נתן אלתרמן 'כוכבים בחוץ'. לפניכם רצף הכפיות, הקוראות בשיר כסדרו, עם מבחר מהתגובות הפרשניות של הקוראים.

 

 

חַלְחָלַת הָעֵצִים וּטְפִיחַת כַּנְפֵיהֶם

השיר הבא ב'כוכבים בחוץ' מתאים לתחזית לימים הבאים. זהו שיר רוח חורפי. לא הראשון שאנו פוגשים בספר הזה. שמו: "שְׁעָרִים לִרְוָחָה". הרוח פותחת את השערים בעיר לרווחה (ובמילה רווחה יש רוח), וכפי שאפשר לנחש, גם שערי תודעה, רגש וזיכרון נפתחים.

הראשונים להזדעזע ברוח: העצים. רעידתם, תנודתם, צמרור עליהם, הלא הם כחלחלת בהלה.

העצים טופחים בענפיהם. אבל - הופס, אות אחת הוחלפה לנו בלי ששמנו לב. הם טופחים בכנפיהם. הדימוי הנועז, עצים כציפורים, עובר לנו חלק, כאילו הוא הכי טבעי בעולם, כי אנו כמעט לא שמים לב שאלו הן כנפיים ולא, כצפוי, ענפים. אנחנו שומעים את שני הדברים גם יחד, את התיאור ואת הדימוי: ענפיהם וכנפיהם.

ועוד דבר שמחליק לנו את הדימוי בגרון: על העצים יש, אולי לא בשעת סופה אבל בדרך כלל, ציפורים. וגם מן הסיבה הזו לא מוזר לנו לשמוע שהעצים טופחים בכנפיים.

השדרה בורחת מפני הרוח. השדרה פורחת כעוף כנף. העצים אחוזי חלחלה, וגם בחלחלה הזו מחלחלת משמעות משנית, של חלחול מי הגשם. הרעד מצמרר את כל השורה בחזרות צליליות: חלחל, ופ' רפה שאחריה י' ב"טפיחת כנפיהם". העצים הם עופות בבהלה, ותכף השווקים יהיו בהמות בבעתה.

> דודי בן-עמי: זה דיזנגוף בסביבת "כסית" אי אז, בעצי הפיקוס שם לנו המוני ציפורים שלפעמים השמיעו המון קולות גם בלילה. - כך זה מתחבר לזכרונות ילדותי. [תגובה מהעלאה קודמת של שורה זו ב'כפית אלתרמן ביום', ב-2017].



*

וּשְׁוָקִים בְּמֵרוֹץ רְעָמוֹת וּטְלָפַיִם.

השורה הראשונה ב'שערים לרווחה' הראתה מה עושה הרוח לשדרות העצים. "חַלְחָלַת הָעֵצִים וּטְפִיחַת כַּנְפֵיהֶם". השורה הזאת, השנייה, מדברת על השווקים, ועל הרחובות ההומים בכלל. זירה אהובה מאוד על אלתרמן לאורך כל שנות יצירתו, ובספרנו בפרט.

עצי השדרה נדמו בשורה של אתמול לציפורים מבועתות - כלומר הם דומו לבעלי החיים השוכנים בהם. הוא הדין היום בשווקים. הסערה החולפת בהם, המעיפה ניירות וגונבת כובעים ומניעה גגוני חנויות, דומה במרוצתה ללהקת סוסים: בעלי החיים שאכלסו פעם את הרחובות והשווקים.

הסוסים מתוארים על פי חלקי גוף מעטים שלהם, הבולטים בשעת מרוצה. בתורת הספרות, ההתייחסות לשלם באמצעות התבוננות בחלק ממנו נקראת מטונימיה. המטונימיה פה כפולה בעצם: השוק המטולטל דומה לחלק ממנו, הסוסים, והסוסים מצוינים על פי חלק מגופם, הרעמה והטלפיים.

הבחירה בחלקי גוף אלה מתבקשת: הרעמות מתנופפות בעת הדהרה, והטלפיים, הרגליים, הן העושות את המלאכה. "טלפיים" מאפשר לנו לדמיין פה גם בהמות נוספות הנמצאות בשוק כגון בקר וצאן וחמורים.

אבל זה מעבר לכך. הרעמות והטלפיים עובדים גם בממשק הסודי שבין משמעות לצליל. הרעמות נבחרו כנראה גם משום שעל פי שמן הן רועמות: כמו הרוח, כמו הרעם שאולי נלווה לה. והטלפיים יתחרזו לנו תכף עם צמד מילים הנוגע לפעולתם, הריצה: "רדופה היא", ייאמר על הרוח, סיבת הריצה.

*

רוּחַ, רוּחַ בָּהֶם! סִחְרְרוּהָ בָּהֶם!

שומעים את הרוח שבחוץ בשורה המשוכללת הזאת. רוּחַ רוּחַ רוּהָ! העצים טופחים בכנפיים והשוק במרוץ רעמות וטלפיים, כאמור בשורות הקודמות, בגלל הרוח. אבל בואו לא נתבלבל, כלומר בואו נתבלבל, כי זה מה שקורה כאן. היחסים בין הרוח לבין העצמים שהיא מעיפה מעורבבים לגמרי. הרוח בהם, לא מחוצה להם ולא נגדם ולא עליהם, על משקל הביטוי החוזר בחזון העצמות היבשות ביחזקאל ל"ז "ונתתי בהם רוח", "ורוח אין בהם" ועוד. כלומר, היא נעשית לרוח פנימית, למנוע של חיוניות. והשלב הבא מופרך אף יותר. כי מי מסחרר את מי? לא הרוח מסחררת את העצמים, אלא הם, הטופחים והמתחלחלים והרצים, מסחררים אותה! בשורה הבאה, בכפית הבאה שלנו, זה ייאמר ביתר פירוט: היריעות והתריסים, הנחבטים ברוח, רודפים אחריה.

מחצית ההברות בשורה משמיעות את הרוח ואת צליליה. רוּחַ רוּחַ רוּהָ (משקל השיר תופס את הפתח הגנוב כהברה). אך הנה במקומות האסטרטגיים ביותר מבחינה צלילית, במחצית ובסוף, נמצאת דווקא המילה הקבועה "בהם", כביכול חורזת עם עצמה באמצע השורה ובסופה; והיא אף החורזת, חרוז דקדוקי צולע, עם "כנפיהם" שבשורה הראשונה בבית. אלא שרקע אפור-מאוד זה מצליח להבליט את החרוז החזק, הפנימי, שהוצנע בעמדות-המשנה בשורה, בסוף הרבע הראשון ובסוף הרבע השני שלה: רוח-רוח - סחררוה. "סִחר" שבתחילת "סחררוה" מוסיף לנו שוב את ר ו-ח של רוח.

אך למעשה גם "בהם" אינו אפור כל כך: היות ששורתנו באה מיד אחרי השורה "ושווקים במרוץ רעמות וטלפיים", כלומר מתוך דימוי מתמשך של השוק לבהמות שבו, אנו קולטים את "בהם... בהם" גם כהד של "בהמה". "בהם" גם כולל נהמה, בהתאם לנהמת הבהמות, והמיה, המיית הרוח שעליה מדברים פה.


*

יְרִיעוֹת וּתְרִיסִים רְדוּפָה הִיא!

יריעות למיניהן, תריסים הסובבים על הציר, מתנועעים ברוח; אלתרמן הופך כאן את היוצרות, ומתאר אותם כרודפים אחר הרוח. הרוח, שבמציאות מניעה אותם, רודפת אותם כביכול, כאן נסה מפניהם.

זהו המשך של האמור בשורה הקודמת, שתיארה את הרוח כמסוחררת על ידי הדברים שהיא מניעה ברחוב. גם במצלול ממשיכה שורתנו את קודמתה, בריבוי ר: "רוּחַ, רוּחַ בָּהֶם! סִחְרְרוּהָ בָּהֶם! / יְרִיעוֹת וּתְרִיסִים רְדוּפָה הִיא!". בעיקר מתהדהדת המילה "סחררוה", שבה נכפלה ר ברציפות, ואשר ס שלה נשמעת ב"תריסים". אל ר מתלווה בשורה שלנו, בצמידות ובכל מילה, גם ת (או ד הדומה לה).

הנעת היריעות והתריסים תגלגל את השיר מיד אל העניין שנבחר להיות מצוין בכותרתו, "שערים לרווחה": הרוח פותחת גם שערים. נקרא זאת מחר.

*

מְעוּף שַׁעַר פּוֹשֵׁט זְרוֹעוֹתָיו – מַרְאֵה רוּחַ.
מַרְאֵה רוּחַ – צְמַרְמֹרֶת שָׂדוֹת רְחָבִים.

שתי תמונות אופייניות למשב רוח. אחת בזום אין, אחת בזום אאוט.

שתי דלתותיו של שער נפרצות לרווחה ומתנועעות, כל אחת על צירה, כשתי ידיים נפשטות משתי כתפיים. פתיחת הסגור, פריצת הגבולות, מדומה כך דווקא למחווה אנושית של קרבה או של בקשת חסד. תמונה זו היא שנתנה לשיר כולו את כותרתו, "שערים לרווחה".

ובגדול, הרעד העובר כגל בשדות. זה מראה מהפנט, שאפשר לחזות בו גם בחלקת עשב קטנה. הגבעולים שחים ועולים על פי תבניות סדורות, כגלים בים. אלתרמן מדמה זאת לצמרמורת. כלומר, שוב, לתופעה אנושית בעלת היבט רגשי. צמרמורת השדות דומה ל"חלחלת העצים" במילים שפתחו את השיר.

צירוף הרוח עם שדות רחבים חשוב: עוד מעט נגיע לשיר 'זמרה', שבסופו "נותר העולם במילים שלוש: / בשדות רחבים ורוח".

שתי השורות שלנו עשויות יחדיו כשתי כנפי שער, כשתי זרועות נפשטות. הציר הוא המילים הקבועות: "מראה רוח". הן נמצאות בתווך: לאחר התמונה הראשונה, לפני התמונה השנייה. כמו לוודא שהבנו שמראה רוח הוא זה אבל גם זה. העברת "מראה רוח" מהסוף להתחלה נועדה כמובן גם לאפשר חריזה שונה לכל שורה. אך אפקט השער הדו-כנפי, ההולם את התוכן, מיוחד במינו.

כמו פשיטת זרועות השער של השורה הראשונה, גם צמרמורת השדות מהשורה השנייה מומחשת בשתי שורותינו עצמן. שכן בכל שורה עוברים צלילים קבועים כגל. בראש ובראשונה זו האות ר, החוזרת פעמיים ב"מראה רוח", ובהתאם לכך שוזרת את שתי השורות לאורכן. כך במילים שער, זרועות, צמרמורת (פעמיים), רחבים.

אבל לא רק ר: בשורה הראשונה נוספת לה ע, הקרובה אף היא לצלילים הנשמעים ב"מראה רוח" (א ו-ח). מעוף, שער, זרועותיו. מעבר לכך, בשורה זו יש מין מירוץ שליחים של עיצורים: מעוף מוסר ע לשער, שער מוסר ש לפושט, פושט מוסר ט/ת לזרועותיו של זרועותיו, זרועותיו מוסר ר וע-א למראה, מראה מוסר ר לרוח.

בשורה השנייה, מר של "מראה" נשמע שוב מיד, פעמיים, ב"צמרמורת". צמרמורת מתחיל ונגמר בדומה לשדות. ואילו המילה האחרונה, "רחבים", חוזרת על "רוח".

*

כִּי תִּרְאוּהָ יָפָה וְקוֹטֶפֶת תַּפּוּחַ,
מִסְרוּ לָהּ מִמֶּנִּי בִּרְכַּת אֲהָבִים.

הרוח הצטיירה עד כה בשיר כפרועה ואף מבהילה. והנה היא מגלה פנים אחרות אפשריות, אומנם על דרך האולי והאִם. עלמה מלבבת וישרת דרך, אהובה שמשוטטת במרחקים ומוסרים לה ד"ש של חיזור על ידי שליחים.

אלתרמן מנצל פה אפילו את החרוז הבנאלי רוח-תפוח, המקושר בדרך כלל לצד הכוחני של הרוח, זה שגם השיר שלנו הציג עד כה – כדי להפוך אותו ולהציג פתאום את הרוח כישות עדינה ומושכת לב, שלא לומר כחוה בגן-עדן. הרוח מפילה את התפוח, הרי זו דרכה לקטוף אותו וכך גם רומז החרוז; אך הנה פתאום זו קטיפה יפה.

וכך פתאום השורות הקודמות, המתחרזות עם שלנו, מקבלות מובן חדש; הנה הבית במלואו:

מְעוּף שַׁעַר פּוֹשֵׁט זְרוֹעוֹתָיו – מַרְאֵה רוּחַ.
מַרְאֵה רוּחַ – צְמַרְמֹרֶת שָׂדוֹת רְחָבִים.
כִּי תִּרְאוּהָ יָפָה וְקוֹטֶפֶת תַּפּוּחַ,
מִסְרוּ לָהּ מִמֶּנִּי בִּרְכַּת אֲהָבִים.

השער הנפרע, שזרועותיו נפרצות ברוח, מתגלה עכשיו גם כמי שמחבק. והצמרמורת של השדות, שהתחברה עם חלחלת העצים בפתיחת השיר, יכולה להיראות עתה גם כהתרגשות.

אכן, אנו בנקודת מפנה בשיר. עד כה הכוחנות של הרוח נמצאה בחזית, והרומנטיות שלה, דימויה לעלמה מסחררת-ראשים, נרמזה כל העת מתחת לפני השטח. מכאן ואילך ההפך: התפעמות אוהבים בחזית, עד כדי כך שבמקום הרוח תופיע לבסוף עלמה אנושית של ממש ותתפוס את הבמה; ואילו בסתר, ברמיזות אסוציאטיביות, יפכה צל של אימה.

הניגוד בין שני חצאי הבית שלנו, בין הכוחנות של הרוח לבין העדינות שלה, מרוכך על ידי גורמים מאחים. ישנה כאמור החריזה של סופי השורות, אך מעניינת ממנה התחרזות פנימית: "כי תראוה" שבתחילת השורה הראשונה של היום, השורה השלישית, מתחרזת עם "מראה רוח" שנמצא במקום המקביל בדיוק בשורה שלפניה. בשניהם נמצאת ראייה אך הפועל "תראוה" מתחרז לא עם "מראה", העשוי מאותו שורש, אלא עם "רוח".

כלומר הפנייה הרומנטית אל רעיו וקוראיו של המשורר, למסור לרוח ברכת אהבים, מתחברת עם מראה-הרוח המצמרר והפורע גם באופן לשוני וסמנטי (שורש משותף, ראה), וגם באופן צלילי (החרוז תראוה-רוח).

> אקי להב: לגבי החריזה הפנימית, התופס מרובה ישמע חריזה גם עם "מסרו לה" מהשורה הרביעית. אפשר אפילו לאתר חלחול של תכנים מחריזה פנימית זאת אל התמטיקה של "מסרו לה". כל זה מתאפשר בזכות החזרה שוב ושוב על המצלול של ה" או-אה" uuu-aaa . אחרי מספר פעמים גם האוזן של הקורא הכי פשוט משתכנעת להחיל אותה גם על ה"מִסְרוּ לָה".

> תומר מוסקוביץ: אם כבר הרמז לתנ"ך, אני חושב שלשיר השירים שם התפוח והאהבה מפורשים, ולא לגן עדן.

> נדב שבות: "התאבו דעת בשל מה אהבתי? אני אהבתי בשל תפוח. כי אין יודע נתיב הרוח" (ביאליק).


*

כִּי הָעֶרֶב הַקַּר אֶת עוֹרְבָיו בָּהּ שִׁלַּח

ראינו שהרוח רדופה בידי יריעות ותריסים. והנה גם העורבים רודפים אחריה: הערב היורד משלח בה את העורבים. להבדיל מהיריעות והתריסים, על העורבים אפשר באמת לומר שהם רודפים אחר הרוח ולא רק היא אחריהם, כי הם מעופפים בכוחם.

הערב הוא כאן שעת השקיעה והדמדומים. בשורה הבאה ידובר על אורו האחרון של היום, ובבית הבא על שקיעה. הערב הוא זמנו של העורב. במציאות עורבים מסתובבים בינינו כל היום, אבל אלתרמן מקשר בינם לבין הערב בגלל שמם, ואולי גם בגלל צבעם הכהה. העורבים הם כאן שליחיו של הערב.

אלתרמן מעָרֵב עורֵב ועֶרֶב לא רק כאן. שורה דומה (וזהה במשקל) יש בשיר הגדול האחר על הרוח, 'הרוח עם כל אחיותיה' שבתחילת הספר, שכבר מצאנו קשרים בינו לבין שירנו. שם נאמר "נושב ערב אפור ועורבים על תרניו" (חפשו את השורה בפייסבוק, חשפנו בה בכפית שלנו דברים מרהיבים). התמונה דומה ושונה; לנו חשוב פה הדמיון: ערב, עורבים ורוח באים ביחד.

ואפשר לומר שגם אונייה נמצאת בחבילה. שם, העורבים על הגגות והעצים כמו יושבים על תורנֵי אוניית העֶרב. אצלנו, הערב "שילח" את העורבים, והדבר מזכיר את התיאור בסיפור תיבת נוח, "וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח', ז).

מעניין שבשני השירים, הרמיזה לאונייה בים מבשרת, לראשונה בכל שיר, את הגשם הבא עם הרוח. בשני השירים הנושא הוא הרוח אבל מופיע גם גשם, ובשניהם רק לאחר השורה עם העורבים הרומזת לאונייה.

אפשר כמובן לומר שהרמיזה למבול מקרית, ושמותר לאלתרמן לכתוב על שילוח של עורבים בלי שנכפה עליו קישור לפסוק מהמקרא שיש בו שילוח של עורב. בהחלט. אבל הנה עוד דבר מעניין: אפילו מי שיש לו בכפיות שלנו ותק של שבוע וחצי בלבד יודע שהשיר הקודם בספר, ממש לפני כמה שורות, נגמר (וגם התחיל) בשורה "על העיר עפות יונים". גם נוח כידוע שלח את היונה (פעמיים) אחרי ששלח את העורב, והיא שבישרה את רדת המים מהארץ.

היונים בשיר הקודם מבשרות פרידה מהחיים, מהימים כולם, והעורבים אצלנו פרידה מיום אחד, בשעת ערב. כבר ראינו אפילו שהשיר ההוא עשה שימוש בדמיון בין "יונים" ל"ימים", והנה שירנו משחק בדמיון בין "עורב" ל"ערב".

הערב הוא "קר", אזכור ראשון לכך בשיר אבל לא עניין מפתיע. בשוּרת העורב ב'הרוח עם כל אחיותיה' הוא היה "אפור", תואר המתאים, שוב בלי הפתעה מיוחדת, גם לערב החורפי וגם לעורבים. בהמשך שירנו יקבל הקור הזה אופי רגשי: תוזכר "זרותה הקרירה" של העלמה העוברת ברחוב, זו התופסת את תפקידה של הרוח.

משלימה את המילה "קר" מבחינה צלילית פתיחת השורה שלנו במילה "כי". קראו: "כי הערב הקר את עורביו": כּ הרי נשמעת בפינו כמו ק, וכך יש לנו חיקוי של קול העורב, פעמיים! קער, קרע, בתוספת נדיבה של צלילי v.

פתיחת השורה, המשפט והבית במילה "כי" יוצרת אשליה של קשר סיבתי למה שנאמר קודם, אבל זה לא בדיוק כך. אלתרמן אוהב את הרטוריקה היוצרת חזות לוגית כוזבת. הרי רדת הערב ומעוף העורבים ודאי אינם הסיבה לכך שאני מבקש לשלוח ברכת-אהבים לרוח היפה הקוטפת תפוח.

יתרה מכך, גם המשפט הקודם התחיל ב"כי", במובן של "אִם": "כי תראוה יפה וקוטפת תפוח, / מסרו לה ממני ברכת אהבים. // כי הערב הקר את עורביו בה שילח ...". כלומר ה"כי" שלנו יוצרת הטעיה כפולה. מתחפשת למילת תנאי, "כי" כמו ה"כי" שפתחה את המשפט הקודם, ואז למילת תיאור סיבה, אך היא לא זה ולא זה. מבחינה תוכנית היא פשוט מילה שפותחת מהלך חדש בשיר, ומבחינה צלילית, המסתמנת פה כבחינה החשובה באמת, היא פשוט מאפשרת לנו לשמוע שתי קריאות עורב שלמות!

> צפריר קולת: ובמרומז "כי הערב הקר" - כיכר העיר - על עורביה-תלייניה.

> רפאל ביטון: עורביו - אולי מטאפורה לשמיים שהתקדרו בעננים (עבים), ואם כך המילה "כי" יכולה להיות במשמעות של קשר סיבתי - אני מבקש לנחם ולחזק אותה בשעה קודרת כזו ולמסור לה את ברכת הדרך, ברכת אהבים (וגם ברכת העבים).

> סלעית לזר: אני תוהה לגבי השילוח ברוח - האמנם העורבים מגרשים את הרוח ("רודפים אחריה")? ואולי הם משולחים בעזרתה? שמא הם לא רוצים לעזוב, אבל לעת ערב הם נדרשים לעשות כן? יש פה מעין שילוח הקן. ומי הגוזלים הנותרים בחיק הערב?


*

וְהָאוֹר הָאַחְרוֹן מִתְמוֹטֵט עַל קַבַּיִם

זו שעת ערב, שקיעה ודמדומים. האור כבר קלוש, נאבק על שעתו האחרונה. הוא זקוק לקביים, אם משום שהוא כבר נכה בעת השקיעה, אם כלוליין קרקסי המנסה לגבוה מעבר לכוחו הטבעי. אך הוא צולע ואף קורס.

אבל אנחנו נמצאים בתוך שיר על הרוח ומזג האוויר החורפי; ואפשר לתהות אם בשורה הזאת יש משהו מכך. כלומר אם האור מתמוטט על קביים בגלל הרוח דווקא.

לשורה שלנו יש כמה אחיות בספר. האור מתמוטט כמה פעמים, בעיקר, כמו פה, לקראת ערב. יש "מתמוטט בא הערב עלי אדמות" ('ערב בפונדק השירים הנושן וזמר לחיי הפונדקית'). יש "ואור חיוך ראשון ניצב – ומתמוטט" (סוף 'חיוך ראשון'), שזה אור רגשי של חיוך אך הדבר קורה בשעת שקיעה, "מול אופק המוריד מסך על השרפה". בשיר 'זמרה' שירה של העלמה "מתמוטט בשער" בשעה שהערב יורד על ההרים.

וגם הליכה על קביים יש עוד פעם אחת, "על קביים אלייך שיריי מדדים" (בשיר נטול שם שזו פתיחתו). אין שם התמוטטות, אך יש אור, אורה של האהובה הבוקע בשער ואליו מדדים השירים.

החומרים לא ייחודיים אם כן; הייחוד פה הוא רק בכך שהאור גם מתמוטט וגם על קביים. אולי זה מוסיף לתמונה היומיומית, הדרמטית בפני עצמה, של התמוטטות-האור בסוף היום, איזה ניסיון של האור להתגדל, לגבוה, להיאבק, להתגבר; כאילו הוא נאבק הפעם גם ברוח, לא רק בסיבוב כדור הארץ. על הקביים מפלתו גם ניכרת ורועשת יותר.

*

וְגָבְרָה זִמְרָתָם שֶׁל הַבַּד וְהַפַּח
וְנֵעוֹרוּ שִׂפְתֵי הַשְּׂדֵרוֹת וְהַמַּיִם – –

העיר שרה ומדובבת ברוח. זו שירתם של הדברים. קולות לאו דווקא נעימים, חריקה וחבטה והמיה ושריקה, נחווים פה כקולות זמר וכהתעוררות של שפתי ישנים השותקים בדרך כלל. כמו בעוד שירים, הרוח בספר הזה היא גורם מעורר ומחייה.

שני צמדים פה. בד ופח, שדרות ומים. יהיו שיציעו לבאר "בד" כענף, כמו השדרות, אך נראה לי סביר יותר להבין את המילה כפשוטה. שכן הבד והפח, הצמד הראשון שלנו,  דומים זה לזה בהיותם עשויים משטחים, יריעות, ואינם יציבים. אלה הם העצמים המתנועעים ברחוב ברוח, להבדיל מהאבן והברזל, הזכוכית והמתכת, שגם אותם אלתרמן אוהב למנות כרכיביה החומריים של העיר. במשכנות פשוטי העם, בפאתי העיר, משקשקים ברוח פחונים, צריפים, גגוני בד וכבסים תלויים.

(והנה עתה-זה חווינו היטב את זמרת הבד והפח: במסגרת עדלאידע מקומית התחפשה המכונית שלנו, ובין היתר הולבש הגג בגלימת בד. הרוח, והנסיעה, גרמו לבד לחבוט בגג הפח בחוזקה, כאילו היה הבד אבן.)

לעומתם, השדרות והמים הם הטבע המוסדר של העיר, עורקי העצים המשרגים אותה והתעלות או הנהר או הים. הם שייכים לפן הייצוגי יותר של העיר. וברוח הם מתעוררים וכמו מזמרים אף הם. עצי השדרה, וגם המים שאולי מקימים גלים.

אפשר גם להבין את המים כנתזי גשם או לחות ערפילית. השיר רומז פעם אחר פעם לרטיבות כחלק ממזג האוויר - בשילוח העורב שראינו, ובעיקר להלן בתיאור של הרחוב ששפתיו לחות והעשת (הפלדה) הטלולה. השיר נמנע בעקביות מלומר שממש יורד גשם, כי הוא לא רוצה לקלקל את מופע-היחיד של הרוח. אבל יש לו, איך לומר, ריח של גשם טרי.

מבט כולל בבית ששתי שורות אלו משלימות יגלה, כמו בבית הקודם, מעבר מאיום-ואימה לשמחת-חיים.

כִּי הָעֶרֶב הַקַּר אֶת עוֹרְבָיו בָּהּ שִׁלַּח
וְהָאוֹר הָאַחְרוֹן מִתְמוֹטֵט עַל קַבַּיִם
וְגָבְרָה זִמְרָתָם שֶׁל הַבַּד וְהַפַּח
וְנֵעוֹרוּ שִׂפְתֵי הַשְּׂדֵרוֹת וְהַמַּיִם – –

החריזה די קלושה בבית הזה. אבל בין השורות החורזות יש קשרי השלמה ותיקון. רעש הבד והפח, שאינו נעים, הוא "זמרה": אמור מעתה, גם הקרע-קרע של העורבים עשוי להישמע לנו כשירתו של היום הסוער. ובצמד השורות הזוגיות, ההתמוטטות של האור האחרון ביום מומרת בשורה האחרונה בהתעוררות, מעין בוקר בתוך הערב; השורות הללו, הזוגיות, חורזות גם בפתיחותיהן, והאור-ונעור.

*

וּפִסְגּוֹת רְקִיעַיִךְ, עִירִי, אֲבוּדוֹת,
וּמְצֻפָּה בְּמַתֶּכֶת שְׁקִיעָה אַתְּ.

לעיר רקיעים - ריבוי הרקיע אינו חידוש גדול במורשת העברית - והרקיע כמוהו כהר וראשו שלמלעלה פסגה. הן אבודות עכשיו, ברוח, בספק-גשם, בעת שקיעה. כנראה מסתירים אותן עננים. הללו נצבעים בשקיעה צבעים זוהרים, כציפוי מתכת.

זה יפה, כי עצם המילה "רקיע" מדמה במקורה את השמיים למשהו רקוע, למשטח מתכת. מעל העיר קמורים שמיים שאינם נראים, וצבעם האדמדם של השמיים מצפה את העיר עצמה בצבע הזה: מראה מוכר, כשחושבים על זה, אך מוצג כאן כתמונה מסתורית.

המילה "עיר" מופיעה מיד לאחר "רקיע" באופן המבליט לאוזנינו את הדמיון ביניהן, והנה העיר אכן מצופה ברקיע. עוד יותר מכך מתהדהדת המילה "רקיע" בשורה השנייה, במילה הקשורה אליה, "שקיעה" (בזכות ההטיה "רקיעייך", הטעם ב"רקיע" הוא על עַ ולא על קִי, באורח זהה למילה "שקיעה").

רצף המילים "שקיעה את" קצת קשה להגייה, ומאולץ מעט מבחינת התחביר; הוא נוצר לצורך החרוז, שיבוא תכף ויהיה מיוחד מאוד. בכלל, השורות הבאות יעמיקו מאוד את התמונה המצטיירת פה, וגם המילה "אבודות" תזכה להעמקה, אבל נחכה למחר.

*

וְעֵינֵי הָאָדָם הֵן רַק שְׁתֵּי יְלָדוֹת
בִּסְתָוֵךְ הַנּוֹסֵעַ כְּיַעַר.

הרוח לעת ערב בעיר צוירה עד כה בתמונה מרהיבה ורבת הוד, וכאן פונה פתאום אלתרמן להביט באדם המתבונן, הנמצא בתוך כל זה. הדימוי סבוך, וננסה להבין את היחסים בין חלקיו, אבל החשוב הוא הרושם הכללי: הסתיו בעיר כתהלוכה גדולה, שהאדם המתבונן הוא חלק בה, חלק קטן, תמים, מתפעל אולי, אולי גם פגיע, כזה שאינו משפיע כלל על המתרחש.

העיניים הרואות, הסופגות, הן הגורם הפעיל אצל האדם כאן. הן כשתי ילדות בתוך ספק מסע ספק סיפור. הן חלק מסתיו, הסתיו של העיר, וסתיו במקרא כמו גם ב'כוכבים בחוץ' הוא מה שאנחנו מכנים חורף. הסתיו נוסע – כי הוא מתגלם בשיר הזה ברוח הנודדת; וגם כי הוא מתגלם כאן בדמותו של הערב ובמראה השקיעה, בתנועה המחזורית של הזמן; ולבסוף, הסתיו נוסע כי הסתיו עצמו הוא חלק ממחזור חולף ומשתנה. הרי יגיע היום שנאמר "כי הנה הסתיו עבר, הגשם הלך חלף לו".

הסתיו נוסע כמו משהו. כמו יער. יערות אינם נוסעים, אז מה פירוש "נוסע כיער"? במה זה מבהיר לנו מהי הנסיעה? אבל זה סוד הקסם בדימוי האלתרמני, שהדימוי מרחיק אותנו כל כך מהבנה שכלתנית של מה שהוא מספר על המדומה, ומשליך איזו אווירה על שטח רחב בהרבה מן המדומה עצמו. היעריות חלה כאן כביכול על הנסיעה, אבל גם על הסתיו, ועל העיר, ועל הילדות.

יערות נוסעים רק בדמיוננו; ואולי הם נוסעים גם בזמן, משום שהם משתנים עם עונות השנה. הסתיו כמסע, כתנועה, מתואר באריכות בשיר 'סתיו עתיק' בחטיבה א של הספר הזה. שם הסתיו הוא מסע בגלל מסע הרוח, וגם בגלל המסע של איזו הוויה קדמונית פרועה שמגיעה אלינו עם הרוח כביכול. בשיר שלנו נראה שעם היער נוסעת אלינו דווקא אווירה. בא אלינו עולם של דמיון ושל טבע, עולם של אגדות ילדים, כגון כיפה אדומה ועמי-ותמי; ומכאן דימוי עיני האדם לשתי ילדות.

אך כאמור לא פחות מכך מתאר היער את מי שהשורות הללו פונות אליה, "עירי". הרי השיר תיאר עד כה איך העיר מתעוררת לחיים ברוח, איך הדוממים בה מזמרים, איך העצים נעשים עופות והשווקים עדר בהמות. צביעת הדברים בצבעי היער, אצלנו, מעוררת בדעתנו את הדמיון הצלילי בין עיר, יער, וגם רקיע, שנזכר בתחילת הבית. "ופסגות רקיעייך, עירי, אבודות", נאמר שם, וה"יער" כבר מחכה לנו שם, בצלילי "רקיעייך" ו"עירי" ובמה שמעוררת בנו המילה "אבודות".

כי בסופו של דבר, השיר העירוני הזה מלמד אותנו שבזכות איתני הטבע, בזכות מזג האוויר, גם העיר היא יער.

וכאן מתגלה לנו ש-כ במילה כיער, שעשתה לנו הרבה צרות בתחפושתה כ-כ הדימוי, כי כאמור יער אינו נוסע, היא בעלת תפקיד נוסף, חשוב לא פחות. תפקיד של צליל. ומתוך כך, תפקיד של דימוי אי-רציונלי, של מזיגת הדברים כולם. עיר, רקיע, יער.

זאת משום שבזכות כ יכול היער, בדמות המילה השלמה "כְּיַעַר", לממש שוב את כל צלילי המילה "רקיע"; ובזכות כ זו מתקיימת חריזת-עומק רבת צלילים עם המילים "שקיעה את". העיר, היער, הרקיע, השקיעה, הכול תמונה אימפרסיוניסטית שהאבחנות בין העצמים בה מטושטשות. לנוחותכם הנה הבית השלם:

וּפִסְגּוֹת רְקִיעַיִךְ, עִירִי, אֲבוּדוֹת,
וּמְצֻפָּה בְּמַתֶּכֶת שְׁקִיעָה אַתְּ.
וְעֵינֵי הָאָדָם הֵן רַק שְׁתֵּי יְלָדוֹת
בִּסְתָוֵךְ הַנּוֹסֵעַ כְּיַעַר.

> רחלי רוטנר: אני מדמיינת יער כנוסע במקום. הכול בו תמיד מרשרש ורוחש ומתנועע.

> אקי להב: הבית כולו הוא תערובת קסומה של הגיג קיומי ופואטיקה (או ארספואטיקה), שני רבדים קבועים הפועלים תמיד במקביל בכוכבים בחוץ. בבית זה הם ממש נאבקים אחד בשני כדי להרים את הראש. ומצד שני גם תומכים זה בזה.
שורה א' היא הבלחה מובהקת של הרובד הקיומי. מתאים מאד שההבלחה מלווה גם במעבר אל "העיר" כנמענת. (על אף מספר רמזים מקדימים, זה קורה כאן לראשונה, עד כה דובר על "הרוח" בעיקר).
התמונה מעלה על הדעת את הטירה של קפקא, למשל. (הציצו בעטיפות הגירסאות השונות). הפסגות האבודות שהעין האנושית אינה יכולה להשיג. הן תיאור מובהק של הטרנסצנדנטי. ה"שמימי" הבלתי מושג. אפשר אף לקרוא את ה"אבודות" כתאור אקזיסטנציאליסטי מובהק שרבים כמוהו בכוכבים בחוץ. "אובדן אלוהים" של ניטשה, ואחרים. החיפוש (חסר התוחלת) של משמעות חלופית. והם מתרבים במיוחד בפרק ד' בו אנו עומדים. השורה היא תיעוד אותנטי ומרגש מאין כמוהו להרהור כזה שעולה על דעת המחבר.
שורה ב' חוזרת אל הרובד הפואטי (אולי ארספואטי).
בשורה ג', שוב הבלחה של הקיומי. אבל הוא כבר מעורב בפואטי.  אופייני לכך הבלחתו של "האדם". ברובד הקיומי הוא מרמז שהנושא שלנו הוא "מצבו של האדם", גם הצירוף "הן רק", מצייר את אפסותו, תמימותו, חוסר האונים של האדם מול היקום. סיטואציה אקזיסטנציאליסטית מובהקת. והרובד הפואטי/ ארספואטי, תורם את הדימוי המטונימי המשוכלל: עיני האדם מייצגות את האדם, או תודעת האדם, הן הממשק של התודעה עם "החיצוני", ושתי ילדות כדימוי שלהן.
סתווך הנוסע כיער, כמובן נכון. זהו אותו סתיו מ"סתו עתיק".
המסה הדמונית, העתיקה, ה"סוערת" על תודעת האדם-המשורר. הוא "נוסע" כדי לחדש לקורא משהו, כדי "להזיר" (מלשון "הזרה"), לנער את תודעת הקורא.
נדמה לי שכבר הזכרנו פעם את יער בירנם הנוסע אל דנסינן ממקבת, לא? אם לא, אני מזכיר עכשיו. גם אצל מקבת זהו טריק של "הדמוני", תעלול של המכשפות.

*

זֶה הָרְחוֹב שֶׁשְּׂפָתָיו עוֹד לַחוֹת לָרְחוֹקָה...

הצליל החוזר כאן, רְחוֹ-לַחוֹ-לָרְחוֹ, מלחלח את כל השורה כאחת, וכך תורם רובד חושי, לא רציונלי, למהלך שנעשה כאן בתוכן, בציור, בדימוי: ערבוב עד כדי אחדות בין רוח לבין מצב-רוח, בין רחוב ומזג אוויר לבין רגש ודימוי אנושי. מוסיפה לכך גם המילה שלכאורה מקלקלת את רצף ה"לרחו", המילה "שֶׁשְּׂפָתָיו", שכן היא חוזרת על צלילי "סתיו" מהשורה הקודמת ומכניסה גם אותו לקלחת.

מה יש פה במציאות: הרחוב העירוני בעת רוח, כנראה אחרי גשם (שפתיו "עוד" לחות, עדיין) ואולי גם טרם גשם. הרחוב לח, ודווקא בשפתיו; לרחוב באמת יש שפתיים, כלומר מדרכות או אבני-שפה, וגם שפת-רחוב, כלומר שפה דיבורית, סלנג. אך לחוּתָן של השפתיים, שפתיים דווקא, הולמת את דימויו של הרחוב לאדם בעל רגש: השפתיים הלחות מעידות על ריגוש ארוטי או אולי על נשיקה שאך-זה הייתה. הן עדיין לחות אף שה"היא" כבר (או עדיין) רחוקה. ולא סתם היא רחוקה, כי הרי אמרנו שהסתיו "נוסע", והרוח עצמה מגיעה ממרחקים והולכת למרחקים.

*

רֵיחָנִית
וּטְלוּלָה
הָעֶשֶׁת.

קלאסיקה כוכבים-בחוצית. הפלדה, המייצגת את המכונות ואת ההתרחקות מהטבע, ריחנית ועטורת אגלי טל בערב החורפי, כאילו הייתה אילן או שדה רענן.

העשת, פלדה בעברית, היא כאן גם קצת "אשת", אישה, בהתחשב בכך שבשורה הקודמת אמרנו על הרחוב ש"שפתיו עוד לחות לרחוקה", ושבשורה הבאה יתחיל תיאורה של עלמה החולפת ברחוב.

*

בְּדַרְכֵּנוּ עוֹבֶרֶת עַלְמָה חֲבוּקָה
בִּלְחִישׁוֹת. בִּשְׂמָלוֹת. בְּחֶשֶׁד.

חבוקה בכל מיני דברים, רק לא בזרועות אוהבות. השמלות מחבקות אותה פיזית, הלחישות והחֶשֶד (מתחרז עם עֶשת) בכלל לא. זה חיבוק של מסתורין במקרה הטוב, ושל הסתייגות ופקפוק במקרה הסביר. "בלחישות ... בחשד" חוזרות שתיהן על אותו רצף צלילים וממחישות את ענן הרכילות החשחשנית האופף את העלמה.

תכף, בבית הבא, תיזכר, דווקא לטובה, "זרותה הקרירה", אך יתווספו לתמונה בריונים השורקים למסכנה. היא עוברת "בדרכנו", לשון רבים, להבדיל מלשון היחיד "ממני" שבה מסר המשורר ד"ש-אהבים לרוח. בקיצור, כנראה, עלמה מפוקפקת בעיני רבים.

ובכל זאת, חבוקה; רק אחרי החבוקה באות אופציות ההשלמה החלופיות. אהדת המשורר נתונה דווקא לה, לעלמה העוברת ברחוב הריחני ושטוף הרוח.

מיהי? עלמה בשר ודם, או שמא התגלמות של הרוח ושל האווירה? ברצף המלא של השיר, העלמה הזאת בעצם ממשיכה את תפקידה הרומנטי של הרוח; ובקריאה על פי רצף הספר, הקורא גולש לשיר הבא, "נשבעתי, עיניי", המתרחש אף הוא בסערת-סתיו בעיר, ויכול בקלות לראות את העלמה שלנו כגיבורתו: זו ש"ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפה כמוה" – הלוא היא העיר עצמה.

*

זָרוּתָהּ הַקְּרִירָה – יֵין הָעֶרֶב הַזֶּה.

אנו מדברים על העלמה שנכנסה לנו פתאום אל שיר החורף שלנו, בשורות שקראנו אתמול, חבוקה בלחישות ובחשדות. הרגשנו כבר שהיא ממלאת את מקומה של הרוח, ואולי היא הרוח עצמה, או התגלמות אנושית של האווירה בעיר המחשיכה והקרירה.

הדבר מתאשר בשורה זאת, אם כי בכיוון הפוך. כביכול. לעלמה הזאת מיוחסת עכשיו זרות קרירה; זאת דרך חדשה לדבר על החשדנות המקיפה אותה, לומר שהיא קרירה: דרך ההולמת את מזג האוויר. והזרות הזאת מוכתרת כיינו של הערב: כיסוד מסתורי אולי, רומנטי, מעורר-לב. כזה הוא היין: זר וקר אך מקרב ומחמם.

שיר שלם בספר הזה, בחטיבה ב שלו, חטיבת שירי האהבה והאפלולית, נקרא 'יין של סתיו'. תיאור העלמה וזרותה כיין של הערב הסתווי (=חורפי) הנוכחי הוא מעין חלון, קישור רשתי אם תרצו, שנפתח מהשיר שלנו אל השיר ההוא. כולו מתארח עכשיו בשורה הקטנה שלנו. בשיר ההוא, שהתפאורה בו דומה לזו שאצלנו, הערב החורפי כולו סוגד לאהובה האנושית; וזו, ממש כמו בשיר שלנו, אבל באריכות ובפירוט, הולכת ברחובות הערפיליים אל חדרה.

הסצנה בשיר שלנו אחרת: בין העלמה לסביבתה שוררים יחסים קרים. לא סגידה ושקיקה אלא חשדנות. אך הנה, למרות הכול, למרות הזרות, היא היין פה. והלוא הוא הדבר בגיבורה הרשמית הראשית של שירנו, הרוח, המעוררת בעצים חלחלה ובשדות צמרמורת, אך המשורר מוסר לה ברכת אהבים.

*

עַל כְּתֵפֶיהָ בָּרוּחַ שׁוּעַל הַפַּרְוָה רָץ.

הפרווה החובקת את כתפי העלמה מתנופפת ברוח כשהיא חוצה את החוּצות – וכאילו היה זה שועל רץ. אולי זו פרוות שועל, שהרוח המניעה אותה כמו מפיחה בה רוח חיים. ואולי פרווה אחרת, או צעיף פרוותי, שהרי אל הפרוור היא הולכת, והפרוור בשירי הספר הוא משכנות עוני.

ולאן רץ שועל הפרווה? אל החרוז המיוחד שלו, שיגיע ממש תכף ויחתום את השיר.

*

פַּנָּסִים בְּשׁוּרָה – בִּרְיוֹנֵי הַבַּרְזֶל –
יְלַוּוּהָ בְּשִׁיר וּשְׁרִיקָה הַפַּרְוָרָה.

העלמה הזרה, המגונדרת אולי, העוברת בערב בעיר, ואולי היא הרוח – מיהם הפושטקים ששורקים לה אך גם שרים? פנסי הרחוב. עשויים ברזל, איתנים, עומדים על מכונם; אבל בערב הזה, בגלל הרוח, "גברה זמרתם של הבד והפח, ונעורו שפתי השדרות והמים", כמו שנאמר קודם, והנה גם הפנסים שרים בשרוק דרכם הרוח.

השריקה נשמעת לאורך צמד השורות הללו, בשרשור צלילי שר: "בשורה", "בשיר", "ושריקה". משולש צלילי נוסף בשורותינו מברבר או מפרוור: "בריוני", "הברזל", "הפרוורה". משולש זה כולל את המילים החורזות, והיחרזותן מעניינת מאוד. הנה הבית במלואו:

זָרוּתָהּ הַקְּרִירָה – יֵין הָעֶרֶב הַזֶּה.
עַל כְּתֵפֶיהָ בָּרוּחַ שׁוּעַל הַפַּרְוָה רָץ.
פַּנָּסִים בְּשׁוּרָה – בִּרְיוֹנֵי הַבַּרְזֶל –
יְלַוּוּהָ בְּשִׁיר וּשְׁרִיקָה הַפַּרְוָרָה.

"הברזל" חורז עם "הערב הזה". בַּרְזֶ-רֶבְהַזֶ. בערבול-מה של ב ו-ר, ובשמירה על אותו מיקום של ההברה זֶ. כך מופגשת בחרוז מקרב-רחוקים ייניותו האדומה-עמוקה של הערב עם ברזיליותה של הסביבה העירונית.

ואילו ריצתו של שועל הפרווה שעל כתפי העלמה היא אל עבר הפרוור. "פרווה" חורזת במילא באורח חמוד עם "פרוור", ואלתרמן מעבה את החרוז בתוספת הברה אחרונה לא מוטעמת, בתנועת קמץ, שבזכותה גם "פרווה" זוכה ל-ר אחריה: רָץ-רָה.

כל הבית הזה, ובמידת מה כל השיר, מוליכים אותנו באלגנטיות לשיר המפורסם המופיע בספר מיד אחרי שיר זה, השיר חסר הכותרת המתחיל במילים "נשבעתי, עיניי", שיר אהבה לעיר הלובשת סער. נמצא בו המשפט המפורסם "ישנן יפות יותר ממנה, אך אין יפה כמוה", ויש בו בית שתיארתי בעבר כמועמד לבית עם החריזה הטובה ביותר בשירה העברית. קראנו אותו בכפיות שלנו בעבר, וקישור אל השיר ואל קריאתנו יינתן לכם להלן בתגובות. אחריו בא שיר חשוב ונפלא במיוחד, 'שיר שלושה אחים', וגם אותו קראנו וגם אליו תקבלו קישור.