על שני ספרים חדשים שהיופי בכותרתם

שני ספרים מיוחלים שהיופי בכותרתם הגיעו ביום חמישי, רגע אחרי שסגרתי את מדור 'קריאה ראשונה' לגיליון הסתיו של השילוח, העמוס להתפקע גם ככה. אתן עליהם אם כן מילה או שתיים כאן, שאולי תשמשנה בדיעבד תחילת טיוטה פרועה לסקירות ממותנות בגיליון החורף. המשותף לשני הספרים לבד מהיופי (וה"של") בכותרת הוא שהם מומלצים אבל קצת אכזבו יחסית לציפיות.

ב'כוחו של יופי' אוסף הפרופסור לתאטרון, הבמאי והמתרגם אברהם עוז את תרגומי השירה שלו מ-81 שנות חייו, מכמה שפות, בכ-500 עמודים. זה מבטיח אוסף נאה ומועיל של נוסח עברי לשירת העולם, וגם מקיים. עוז יודע את מלאכתו, אבל כבול קצת לדורו ולדעותיו.

דורו הוא דור משוררים ומתרגמי שירה הנוטה לבכר שפה פשוטה למדי, חריזה מינימלית בדרך כלל, צחיחות מצלולית, וקרבה סגנונית לעברית המדוברת גם כשזה על חשבון הפיוטיות. עוז מתעלה על כך לא פעם, אבל לפעמים גם לא. תרגומיו קולחים כשאינם מנסים להכביר מאמרים-מוסגרים טלגרפיים בתוך שורות, ומעבירים את רוח השיר, ואפילו ברק יש בהם – אך רובם אינם מפעימים בכוחו של יופי כלשהו ואף אינם מעוררים חשק לקרוא. קוראים רבים ישמחו, אבל אני קצת התאכזבתי, למצוא שנתח הגון ביותר מהשירים הם שאנסונים, שירי-זמר ותמלילי רוק, באיזו דמוקרטיזציה של רעיון השירה. נחמד לקרוא אותם עם המנגינה בראש, כשמכירים, אך דלותם הרעיונית והפואטית של רובם נשטחת לעין השמש.

הספר מחולק לשערים נושאיים, ובכל שער נמצא כהקדמה סקירה מאת המתרגם, מהנה לקריאה בדימוייה ובעושרה הלשוני ומועילה להבנת השירים ומבטו של המתרגם עליהם, וגם שיר או שניים בנושא מאת עוז עצמו, כהשלמה חביבה. שער "מלחמה ומוות", הכולל בעיקר שירים פציפיסטיים, הוא הגדול ביותר. בהקדמה שלו, וגם בהקדמות אחרות, תמצאו מלוא חופניים מהמוטיבציה שהדריכה את עוז בבחירה: התנגדות מפונקת לכל שימוש בכוח, בלי אבחנה כלשהי בין מותקף למתגונן, בלי טיפת התחשבות בצורכי המציאות, בלי שום מורכבות. הוא אפילו מצליח להכחיש את סדרת הפיגועים הרצחניים נגד יהודים בכפר חווארה. עוד ניכרת בבחירת השירים ובדיבור עליהם נהייתו אחר הקומוניזם, אם גם תוך התנגדות רומנטית לפלישה לפראג, בעקבות אודן; בעיקר צורמת הסגידה לדמגוגיה של המזרח-גרמני-מרצון, שלומאי השקר משרת הסובייטים ברטולד ברכט.

לטובה יצוינו באלגנטיות שלהם התרגומים לרבות מסונטות שייקספיר – אך הללו זכו כידוע לשלל תרגומים אחרים לעברית, כך שלא בהם תרומתו של הספר להרחבת מדף תרגומי השירה לעברית.

בשער ספרו של חן מרקס היופי והכוח שבכותרת, אפילו היופי והכיעור, נרמזים שוב בשמו של המחבר עצמו: היופי בשם חן (שהוא ראשי תיבות של חיים נתן) והזוועה שנעשתה בשם מרקס, כמובן לא באשמתו של המחבר או מי מבני משפחתו. הספר כאמור מומלץ וזה העיקר. הוא עוסק לא ביופי ובכיעור כשלעצמם, אלא בפסיכולוגיה החברתית הנוגעת לאנשים יפי מראה או כעורים למראה.

הספר עשיר בציטוטים מרחבי הספרות, אך מוקדיו שניים: המחקר הפסיכולוגי, וספרות חז"ל. המחקרים מאששים חשדות שלנו, ובגדול. היופי נקשר אצלנו, לפעמים שלא כדין ושלא בכוונה, עם הטוב ועם המועיל. אנו נותנים לאנשים יפים יחס מועדף ומפלים לרעה אנשים מכוערים. אנחנו מעריכים יותר אנשים עם בני זוג יפים. תרבויות שונות ורחוקות שופטות בצורה דומה להפליא מי יפה ומי מכוער. לכל זה יש בסיס מוחי.

המוקד השני והעיקרי, שכמסתבר הוא-הוא ייחודו ועניינו של הספר, הוא ספרות חז"ל. מרקס מציג בפנינו מדרשים, אגדות וסיפורים הנוגעים ליופיים וכיעורם של אנשים ונשים: דמויות מקראיות וחכמים עצמם. הוא מפרש אותם ככאלה כשזה פשוטם ולפעמים גם כשלא. הנושא אכן העסיק את חכמינו יותר מכפי שאפשר היה לחשוב, אבל בדיוק כפי שאפשר לחשוב אם מבינים כמה העניין מפעיל אותנו.

וכך, אנו זוכים לקריאות חיות ומסקרנות במדרשים על שרה במצרים ועל בני האלוהים מספר בראשית ועל השפעתו העצומה של עניין היופי בחיי יוסף, ובסיפורים על ר' יוסי איש יוקרת הקנאי, ועל השערוריות הרוחניות והבין-אישיות סביב יופיו של ר' יוחנן. גם פלימו עם החיצים בעיני השטן לא נפקד מקומו, ואף מוצגים קמעות קדומים הממחישים את הביטוי. מרקס מתגבר על תרבות המרחבים הבטוחים והביטול ומיישיר עיניים ליברליות אל מעמדה הפסיבי של האישה ברוב הסיפורים הללו ואל האשמתה בתוצאות יופייה. הוא לא נותן להתנגדות המפורשת שלו ושל קוראיו המדומים למוסכמות העבר לקלקל את לימוד הלקח מן הסיפורים הללו: חז"ל כפסיכולוגים המבינים את כוחו האפל (והנשגב לפעמים) של היופי האנושי, אך גם ככאלה שמושפעים ממנו בעצמם.

שמץ האכזבה טמון כמובן בציפייה. ראשית, כותרת הספר מעוררת ציפיות לדיון רחב יותר במשמעות היופי והכיעור, מעבר למראם החיצוני של בני אדם. בדיעבד, טוב שהספר בחר במה להתמקד. לדיון הרחב והיסודי יותר אפשר לפנות למשל אל ספריו של אומברטו אקו 'תולדות היופי' ו'תולדות הכיעור', הזמינים בעברית. שנית, ספרו הקודם של חן מרקס, 'למה דברים רעים קורים לאנשים טובים', היה הרבה יותר מקיף ומעמיק ורב-תובנות ומטלטל. שוב, עניין של ציפייה שאפשר לוותר עליו וכך ליהנות מהספר החדש בלב שלם, ולהשתדל לתקן את דרכינו.

[כוחו של יופי, אברהם עוז, פרדס, תשפ"ה, 520 עמ'; הצד האפל של היופי והכיעור, חן מרקס, הקיפוד והשועל (התחנה), 2025, 270 עמ']

'מסה על הביקורת' לאלכסנדר פופ בתקשורת - פוסט מתעדכן

כאן תרבות, מה שכרוך, 29.12.2019, א' בטבת תש"ף, עם מיה סלע ויובל אביבי, דקה 17 עד דקה 32:10 - על 'מסה על הביקורת' ועל 'המדינה הזאת.

שיר של רפאל ביטון כתובה ב"כפית אלתרמן ביום", לרגל סיום פרק ב של כוכבים בחוץ והופעת 'מסה על הביקורת'.

חבצלת פרבר, הביקורת על פי אלכסנדר פופ, יקום תרבות, ד' באב תש"ף, 25.7.2020.

עוד שני שירים של קיפלינג: 'אם' ו'חידת הסדנאות'

תרגומיי לשני שירים חשובים של רודיארד קיפלינג מופיעים בגיליון החדש של כתב העת 'דחק', גיליון י', הרואה אור השבוע. השיר 'אִם' (If) והשיר 'חידת הסדנאות' (The Conundrum of the Workshops). הנה הם לפניכם, תרגום ומקור. הערה על תרגום 'אם' מופיעה אחרי המקור שלו. תודה עמוקה לעורך יהודה ויזן על הערותיו והצעותיו הפוריות.

אִם

רודיארד קיפלינג

נוסח עברי: צור ארליך

אִם כְּשֶׁכֻּלָּם מִסְּבִיבְךָ מְאַבְּדִים אֶת רֹאשָׁם,

וּמְבַקְּשִׁים אֶת רֹאשְׁךָ וְתוֹלִים בּוֹ אָשָׁם,

עוֹד עַל כְּתֵפֶיךָ זָקוּף רֹאשׁ אֵיתָן וּפָקוּחַ:

גַּם מִתְחַבֵּט וּמַסְכִּית, גַּם סָמוּךְ וּבָטוּחַ;

אִם הַמְתָּנָה אֲרֻכָּה הִיא לְךָ מַתָּנָה,

אִם תִּמָּנַע מִשִּׂנְאָה גַּם מוּל גַּל שֶׁל שִׂטְנָה,

אִם שַׁחְצָנוּת וּלְשׁוֹן-שֶׁקֶר אֵינָן בֵּין כֵּלֶיךָ

גַּם כְּשֶׁדַּרְכָּם שֶׁל דּוֹבְרֵי דִּבָּתְךָ שׁוּב צָלֵחָה;

אִם בְּרֹאשְׁךָ חֲלוֹמוֹת – אַךְ אַתָּה בָּם שַׁלִּיט,

אִם בְּרֹאשְׁךָ מַחְשָׁבוֹת – הַכְּפוּפוֹת לְתַכְלִית,

אִם בְּאוֹתוֹ זוּג יָדַיִם בּוֹטֵחַ תִּתְפֹּס אֶת

צֶמֶד הַפִּיד וְהַפְּדוּת – הֲפָכִים בְּתַחְפֹּשֶׂת;

אִם רוּחֲךָ עוֹד נוֹשֶׁבֶת רָמָה לְמִשְׁמַע

נֶתַח אֱמֶת שֶׁאָמַרְתָּ בְּפִיו שֶׁל רַמַּאי,

אִם נֹכַח שֶׁבֶר אֵינְךָ נַעֲשֶׂה כְּגוּשׁ אֶבֶן

אֶלָּא נִבְנֶה בַּשֵּׁנִית מֵרֵאשִׁית קַו הַשֶּׁבֶר;

אִם בְּעֵת צֹרֶךְ תִּצְבֹּר וְתַצִּיב לְלֹא רֶתַע

אֶת זְכִיּוֹתֶיךָ כֻּלָּן עַל גַּלְגַּל הָרוֹלֶטָה,

וּכְשֶׁתַּפְסִיד, בְּלִי תְּלוּנָה לְעוֹלָם וּבְלִי חִיל

שׁוּב תִּכָּנֵס לַמִּשְׂחָק וּמֵאֶפֶס תַּתְחִיל;

אִם גַּם אַחְרֵי שֶׁלִּבְּךָ וּבְשָׂרְךָ נְטָשׁוּךָ

עוֹד רְתוּמִים הֵם לַיַּעַד שֶׁלְּךָ הַקָּשׁוּחַ

וּמַמְשִׁיכִים בְּאֵין אוֹן גַּם אַחְרֵי שֶׁמַּחְשִׁיךְ

רַק כִּי נוֹתָר הָרָצוֹן הַמְּצַוֶּה "לְהַמְשִׁיךְ!",

אִם עִם הָעָם בָּרְחוֹב שִׂיחָתְךָ תִּיצַק גֹּבַהּ

אַךְ שִׂיחָתְךָ עִם הַמֶּלֶךְ תִּפְזֹל הָרְחוֹבָה,

אִם יוֹתִירוּךָ שְׁוֵה נֶפֶשׁ מַכּוֹת מִיָּדִיד וּמִזֵּד,

אִם כָּל אָדָם הוּא שָׁוֶה בְּעֵינֶיךָ, לֹא יֶתֶר מִזֶּה,

אִם אֶצְלְךָ מְכִילָה הַדַּקָּה הַדּוֹחֶקֶת

סָמֶ"ךְ שְׁנִיּוֹת עֲמוּסוֹת מַעֲשֶׂה עַד אֵין חֵקֶר –

אֶרֶץ רַבָּה וּמְלוֹאָהּ לָךְ, הָרִים, עִיר וָנִיר,

זֹאת וּלְמַעְלָה מִמֶּנָּה: אָדָם אַתָּה, בְּנִי!

גלויה מודאגת על מצבנו: על 'המורה לעברית' למאיה ערד

המורה לעברית

מאיה ערד

חרגול ומודן, 2018, 243 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בז' בניסן תשע"ח, 23.3.2017

האומץ של מאיה ערד לכתוב נובלה שהנָבָל בה הוא אקדמאי ישראלי הפעיל בתנועת החרם האנטי-ישראלי בקמפוס אמריקני מזכיר מעשה ספרותי דומה מן העת האחרונה: את האומץ של איילת גונדר-גושן לפרסם רומן שתחילתו בתלונה שקרית על אונס שלא היה.

במילייה התרבותי והחברתי של כל אחת מהן, בחוגים המעצבים את טעם הקהל כלפי ספריהן, בחוקים הלא כתובים של הכדאי והכדאי-פחות ברפובליקה הספרותית שלנו, המעשים הללו הם הימור מסוכן. לכאורה הם גם אינם לתועלת השקפותיהן הפרטיות של הכותבות. גונדר-גושן עצמה הקפידה למסור בראיון לעיתון זה גרסה מחמירה במיוחד של מיתוס היעדר תלונות השווא (אחוז אחד בלבד), וערד נטועה בשמאל העמוק. ובכל זאת הן נענו לקריאתה של האינטואיציה הספרותית ויצאו מהקופסה האידיאולוגית והשבטית.

כמובן, אין מדובר בהתגייסות של סופרות לסיטרא אחרא שלהן. יש איזונים ובלמים. העלילה של גונדר-גושן מסתעפת לכיוונים שלמצופפות-השורות קל יותר להכיל. וערד, המגוללת את הסיפור מנקודת מבטה של מורה ותיקה לעברית הנחרדת ממעשיו של האינטלקטואל הרדיקלי, מטפטפת גם אירוניה קלה המרמזת לתפיסת-המציאות המוגבלת של המורה הזו. ועדיין, האמפתיה של ערד נתונה אך ורק לצד הפרו-ישראלי, למורה אילנה גולדסטין. הטיעונים המשכנעים, ובכלל זה טיעונים מדיניים עובדתיים, מושמים בפיה. ההתנהלות ההוגנת מיוחסת לה. הנה כי כן, מאיה ערד שולחת לנו מאוניברסיטת סטנפורד גלויה מודאגת על מצבנו.

לקרוא את שירי בורחס עם המתרגם: על 'עקבות בים' ליורם מלצר

עקבות בים

יורם מלצר

אפיק, 245 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במדור 'שיפוט מהיר' במוסף 'שבת' של מקור ראשון בי' בשבט תשע"ח, 26.1.2018.

חורחה לואיס בּוֹרְחֶס (1899–1986) מוכר בישראל בעיקר בסיפוריו הפילוסופיים, בייחוד אלה שבספרו 'גן השבילים המתפצלים'. סיפור טיפוסי של הסופר הארגנטיני הגדול הוא בחינה של שאלה תיאורטית על אודות גבולות התודעה והשפה. 'פונס הזכרן', למשל, מספר על אדם עם זיכרון מוחלט. האם אדם שזוכר כמה עלים היו בעץ שראה לפני שנה הוא אדם המסוגל לחלץ מהעולם משמעויות? בורחס היה בעל זיקה גם לפילוסופיה היהודית ולעמֵנו, והמפגש בין הגאון מבואנוס-איירס שבקצה-דרום-מערב לבין מסורתנו על נגיעותיה הספרדיות יוצר ניצוצות.

יורם מלצר מפגיש אותנו עתה עם שירתו של בורחס – והנה היא הגותית כמעט כסיפוריו, אך באורח דחוס ומרומז. הזמן הוא גיבור רבים משיריו. בורחס רואה אותו כמרחב של קפיצות-דרך המזמֵן חזרות על מצבים, אך גם כציר של השתנות מתמדת. בשירה הוא יכול לומר זאת על דרך הכזב הפיוטי, וכך הוא מצייר למשל את הירח כהצטברות מתמשכת של המבטים והבכיות שאנו נושאים אליו. שם ספרו של מלצר, "עקבות בים", ממחיש את הדו-פרצופיות הזו. בְּיַם המַיִם, וגם בים הזמן, הרי אי אפשר להשאיר עקבות. והנה – עקבות בים.

הספר מציע דרך מקורית ונהדרת להיכרות עם משורר לועזי. כל פרק מפרקיו הרבים (תוכן עניינים היה יכול לעזור פה) פותח בשיר של בורחס בתרגומו של מלצר לעברית, וממשיך בשיחה. מלצר מציג, בכתיבה מסאית-אישית נעימה, את השיר ואת המפגש שלו איתו: מפגש בין שפות, ובין שני אנשים בעלי תמהילים שונים של זיקה לתרבות דרום אמריקה ולתרבות היהודית. מלצר כותב כחניך רוחני של בורחס, כפרשן, כילד סקרן שגדל בהונדורס ועודנו חי את ילדותו, ויותר מכול כמתרגם. בכובע זה הוא מספר על התחבטויות ואפשרויות תרגומיות, וכך עומד על דקויותיו של השיר. מה עושים למשל עם 'אדם', שבספרדית הוא שמו הפרטי של אדם הראשון אך אין פירושו אדם?

הפרקים שזורים היטב במחרוזת אך מותאמים גם לקריאה כפרקים יחידים; ומחיר העצמאות הוא חזרתיות-מה בין הפרקים. גם בתוך הפרקים אפשר היה לגזום כמה התלפפויות מילוליות הנחוות כהתפלספות במובן המעיק של המילה.

ונקודה בעייתית באמת: חלק ניכר מהשירים כתוב במקור בחרוז ובמשקל. מלצר ויתר בתרגומו על הפן הזה. זו בחירה תרגומית לגיטימית, ובמקרה שלנו אולי הכרחית – שכן העניין כאן הוא משמעותה המדויקת של כל מילה, דבר שבתרגום מחורז-שקול צריך לפעמים להתפשר עליו. אבל ראוי היה שיצהיר על בחירה זו וידון במה שאובד בה. הרי יופיו של השיר מצוי גם בצורתו, ויתרה מכך: ענייני הצורה הם מן השיקולים המדריכים את המשורר בבחירת המילים. פעם יחידה רומז מלצר ביעף כי אולי היו למשורר שיקולי משקל – וזהו.

מתרגמנו הדייקן אף מרחיב את החופש הצורני שנטל לכדי כפייה על המקור. הוא חותך את השורות באופן לא סימטרי, כנראה כי כך יפה ופיוטי בעיניו, ויוצר אגב כך קיטועים תחביריים שאינם נחוצים ואינם מצויים במקור, כאילו בלית ברירה. באחד המקרים הוא אף מדביק את כל בתיה של סונטה לאחד. בין הפרטים המרתקים על דילמות התרגום שמלצר מכביר על הקורא, היה מקום שידבר גם על כך.

הירשל ובלומה באור-יהודה: על 'לרשתה' מאת אהוד פלמור

לרשתה

לרשתה 

אהוד פלמור

פרדס, נובמבר 2017, 368 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בשבט תשע"ח, 19.1.2018

"לרשתה" היא המילה האחרונה שהתורה מצטטת מפי משה רבנו לפני מותו, מיד לפני שהוא מצטווה לעלות להר נבו, לראות משם את הארץ שלא ייכנס אליה, ולמות; זאת, אם אין מחשיבים את ברכותיו לשבטי ישראל, המשובצות בתורה אחר כך. "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת", הוא אומר ככלותו את שירת האזינו. "כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".

אהוד פלמור, עורך דין בעיריית ירושלים ועכשיו גם סופר, גילה תגלית יפהפייה המבארת את פרידתו זו של משה על סמך כלל הופעותיה של המילה "לרשתה" במקרא. תגלית ענפה, מבוססת, לא נקודתית גרידא; מאותן תגליות המאירות את התכנון הספרותי של התורה באור יקרות. חידוש-תורה זה נמצא במוקד הרומן שלו "לרשתה". הוא מתברר במלואו רק בסוף היצירה, ולכן נתאפק מלהציגו כאן. נאמר רק שהוא נוגע לאי-כניסתו של משה לארץ.

ברומן, מגלהו של החידוש הוא כרמי: צעיר ירושלמי דתי, עורך דין מתחיל, בן דמותו של המחבר במידה זו או אחרת. ליתר דיוק, התגלית היא של מי מאבות-אבותיו של כרמי בגולה. הלה הצפין אותה בפתקים שעברו במשפחה מדור לדור, וכמעט שנטרפו בימי השואה בהונגריה. כרמי, שהתייתם מהוריו בגיל צעיר, מגלה את הפתקים שהוסתרו ומפענח את הרמזים בעזרת הידע והאינטואיציה המקראיים שלו, אבל גם בזכות אי-אילו התרחשויות בעלילה העיקרית של הרומן: עלילת אהבותיו וגירושיו, עליותיו ונפילותיו וחיפושיו הרוחניים והאמוניים.

תור הכסף: על 'העשירים' לחמוטל בר-יוסף

העשירים

חמוטל בר-יוסף

כרמל, תשע"ח, 420 עמ'

ביקורת: צור ארליך. התפרסמה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בכ"ה בטבת תשע"ח, 12.1.2018.

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָׂמְךָ? /  עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי – אֵ-ל עֵדִי – / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ.

כך כתב נתן אלתרמן בשירו 'זהבם של היהודים'. כי אכן, מי לא קם להיות שופטו של זהב היהודים ולהרשיעו – ולהרשיעם – בדין? הגויים שלטשו עיניים וליטשו גרזן, וגם יהודים רבים, סוציאליסטים במיוחד, ראו בהון היהודי קלון, בכספם של היהודים חרפה ובזהבם זוהמה. אלתרמן, איש תנועת העבודה, הבין שלצבירת ההון היה בגלות, כמו גם בתקומה, ערך הישרדותי מהמעלה הראשונה, שאין להתבייש בו וגם אין להסתירו, וכתב על כך בשיר הזה ובמקומות נוספים. בכסף, הסביר בשירו, נפדו שבויים. בכסף שוחדו גוזרי שמד. ובכסף, בתרומותיהם של העשירים יותר מבפרוטותיהם של ההמונים, גם נגאלה הארץ. "אֻמֵּת שָׂרִים נֶעֱבָדִים / אוֹתִי בָּרְאָה מִן הַבְּלִימָה", הוא כותב, עדיין בִּשמו של זהב-היהודים, בחתימת השיר; "אֲנִי, כַּסֵּפֶר וְכַדִּין, / עָרַכְתִּי לָהּ הַמִּלְחָמָה". רצה לומר: לצד ערכי הרוח והדעת, הצדק והדת, גם הזהב היה נשקו של העם המשועבד.

מחשבה זו הדריכה גם את חמוטל בר-יוסף, המשוררת וחוקרת הספרות הוותיקה, בכתיבת הרומן "העשירים" (אגב, עשרים עמודים אחרי 'זהבם של היהודים' באים בכרך 'עיר היונה' של אלתרמן שירים על אחת ושמה חמוטל. אבל זו כבר באמת מקריות גמורה). הרומן עב הכרס עוקב אחר שישה דורות של משפחה אחת, שושלת היימשטאט, לאורך כמאתיים שנה. ראשון ההיימשטאטים, מאיר, היה רוכל בפולין וברח לגרמניה בשל עלילת דם שהתרגשה לפתחו (לפתחו פשוטו כמשמעו, בדמות ילד נוצרי דקור). אך ממנו והלאה, לאורך שלשלת הדורות, הלכה המשפחה הבדיונית הזו והתעשרה בזכות נחישות בניה ובנותיה להתקדם בסולם החברתי, בזכות נכונותם ללכת אחר ההזדמנויות, בזכות תאוות לימוד וידע והתעניינות בכימיה בפרט, ובשל עוד שתי תכונות תאומות אשר נעשות ללייט-מוטיבים של הספר: שנאת בזבוז של משאבים, של כישורים ושל חומר, ונטייה לחבל תחבולות לניצול פסולת תעשייתית. מין משפחה של עוץ לי גוץ לי, העושה זהב מקש.

כל הדרך עד לקצה: על 'רוכבי הדלי' לאודי טאוב

רוכבי הדלי

אודי טאוב

זמורה ביתן, תשע"ח, 317 עמ'

ביקורת מאת צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון.

על "שבע דרכים לאיבוד", הזוכה בפרס ספיר לספר ביכורים

רשימות הביקורת שלי על ספרים מועלות לאתרי 'מקור ראשון' ו'השילוח' ועל כן בדרך כלל איני מעלה אותן לכאן. לרגל זכייתו של ספר שכתבתי עליו באביב שעבר, הנה בכל זאת רשימתי על אודותיו. היא הופיעה ב'מקור ראשון'.

שיפוט מהיר / צור ארליך

שבע דרכים לאיבוד

סמדר שטינברג, זמורה ביתן, 253 עמ'

"שבע דרכים לאיבוד" נקרא ספר ביכוריה של סמדר שטינברג, איבוד ולא אובדן ולא אבדון, ובזאת טמונה עוצמתו הרכה. שבעת גיבוריו המתחלפים הולכים לאיבוד, מאבדים את זיכרונם, אפילו מאבדים משהו כפשוטו, אבל תמיד הם תועים בארצות החיים. גם כאשר שני הקשישים בהם מגיעים לידי אובדן או לסף התאבדות, לא זהו האיבוד העיקרי בסיפורם. האיבוד הוא של המרחב המוכר, של התבניות השגורות, של הבינה והאשליה והתקווה והשליטה. ושלם נשאר רק החוט הארוך השוזר איבוד באיבוד, דמות בדמות, גורל בגורל וסיפור בסיפור.

עלילות הספר, הארוגות כולן ברקמה חיה אחת, מתרחשות במקומותינו ובזמננו, בישראל של אחת השנים האחרונות, בימים אלה ממש שבין פורים לפסח. מפרק לפרק, שבעה במספר, עובר הכדור מדמות לדמות; כל פרק נמסר מנקודת מבטה של הדמות המרכזית הפעילה בו ובמגבלות תודעתה, אך הדבר עשוי בעדינות רבה כל כך, בלוע באופן כה מחושב בגוף השלישי ומפי דובר המתבונן בדברים כביכול מבחוץ, שיכול הקורא שלא להבחין בו כלל בששת הפרקים הראשונים – עד לפרק האחרון, המשקף את בלבולו המובהק של חולה אלצהיימר או מחלה דומה. כך מוקנית אמינות-כביכול לנקודות מבט יחסיות. האפקט מוחץ, דווקא בשל עדינות האמצעים. הקורא הולך שולל אחר הדמות, מאמין כמוה שהיא הצודקת והיודעת, חווה איתה את ההכרה במוגבלות ידיעתה, ורק בפרקים הבאים מתעורר לראות מוגבלות זו.

שטינברג עושה זאת היטב. די בהישג זה של ספרה הראשון, הישג מרשים של חוויית דמויות מבפנים ושל מסירה משכנעת של חוויה זו, כדי להצדיק קריאה בו. על אחת כמה וכמה טוב לקרוא בו בשל העניין שיש בעלילה עצמה. גם כאן, הקורא כל פרק ופרק סבור כביכול שבידו סיפור-קצר המכיל את עצמו, ונהנה לגלות במאוחר, בפרקים האחרים, את השפעותיו ואת מושפעויותיו ואת מניעיו הנסתרים. הרגעים הדרמטיים בספר הם רגעים עדינים. הם נולדים באותו מכחול עדין שבו שרטטה שטינברג בצבע מים שקוף למחצה את גבולות הידיעה של הגיבורים.

עמודי התודות שבסוף הספר יוצרים את הרושם ששכבות עבות בספר נארגו בעצם בידי חבורה גדולה של מורים, מנחים, עורכים וחברים; שהספר הוא תוצר של חרושת הסדנאות הפורחת בארצנו. ברור שזוהי בעיקר הצטנעות מוגזמת, ושמתחת לכל צעיפי התודות הספר הוא פרי רוחה של הסופרת; אבל אכן, חוזקותיו של הספר נמצאות בעיקר בדברים שאפשר ללמוד ולשפר בסדנאות: מבנה משוכלל, תסרוט טוב, הקפדה ביצירת הדמויות, שימוש בטכניקות של מיקוד. איך אומרת הקלישאה המאוסה? שטינברג "יודעת לספר סיפור", וכאמור גם עושה זאת ברגישות יוצאת דופן. ואילו דברים אחרים שאפשר לחפש בפרוזה גדולה, ושקשה ללומדם, כגון חותם סגנוני אישי, תיבת תהודה תרבותית עשירה, ייחודיות תמטית או תובנות חובקות עולם – את אלה נקווה למצוא בספריה הבאים.