מאת צור ארליך. הכתבה הופיעה במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בט' בתשרי תשע"ד, 13.9.2013, עמ' 13-8, בכותרת "תלמוד אמריקני".
סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ' אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"
סוֹפה של עוד אחת מההזיות על עבודת יום כיפור בבית המקדש, שפלשו אל תודעתו של פרופ' אנדרו כהן בתדירות תוכפת והולכת במהלך שנת תשס"א, בא לה כשדֶלת בית הספר היהודי שהציץ בעדה נפתחה בחוזקה. בן רגע אבדו שוב מדמיונו הברקים היוצאים מזיו החיות והכוהנים והעם העומדים בעזרה, כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם. "מי פותח ככה דלתות, בתנופה כזו, בלי לחשוב מי נמצא מאחוריהן? האיש הזה, זה הוא שפתח את הדלת. הוא לא מפה, הוא לא אמריקאי, הוא זר. זהו, הוא זר! הוא ישראלי, הוא מדבר עברית! זה האיש מרחוב מאה ועשר, האיש עם שתי הכלבות השובבות, הלבנה והחומה! מה לעזאזל הוא עושה פה, בברוקלין? הוא מלמד פה עברית, או מה?"
על פי כל הסימנים האיש הזה, שמגיח עוד פעמיים-שלוש
בדרכו של פרופ' כהן, הוא פרודיה עצמית של ראובן נַמְדָר, המחבר, האיש שהמציא את
כהן ונפח בו רוח חיים במילותיו הססגוניות. "גבר בשנות השלושים לחייו, ים
תיכוני למראה, מרכיב משקפיים אופנתיים שנראו מצחיקים קצת על פרצופו
הלא-מהוקצע", מתאר שם נמדר את כהן מתבונן בנמדר. האירוניה העצמית בהחלט הולמת
אותו, וגם הגיל מתאים בהתחשב במועד, שלהי חורף תשס"א, 2001. נמדר יליד 1964,
ירושלים, מלמד תרבות עברית בניו-יורק וגר שם. כנגד אותה דלת שהוא פותח וסוגר על אנדרו
כהן, האקדמאי הנוצץ, המתוחכם, האולטרה-עכשווי, ועל דמיונות הקדומים הזוהרים
שעתידים כמעט לטרוף את נפשו – כנגד דלת זו פותח נמדר לקוראיו, באמנות-סיפור
עילאית, דלת לחיזיון בוהק ומפרכס לא פחות.
שכן פצצת הכישרון שנמדר הטיל לחללנו בעשרת ימי
תשובה אלה, בדמות ספרו 'הבית אשר נחרב', מוטחת בקורא הנדהם עמוד אחר עמוד, ובכל
עמוד יותר מבקודמו: 535 עמודי עלילה ניו-יורקית עכשווית ועברית קדמונית, בשפה
צלולה ומצלצלת, בשחזור פרטני וחי עד להתפלץ של מציאויות חיים ותודעה וגוף, 535
עמודים שכחלום יעופו, בקלות רגליים אך בכובד ראש, מי ברעש ומי באש, מי בחרב
סאטירית מושחזת ומי בחיה ובבשר הקורבן ומי בקול דממה דקה.
