המאמר הופיע במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ג בניסן תשפ"ו, 10.4.2026.
קריעה היא. בְּכׇל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכׇל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי (עמוס ה, טז). כתב העת 'הו!', פיסה הכרחית במעיל ממלכוּת ישראל, כנף-המעיל הפורחת, קרעה עצמה מן הכלל. תהליך ארוך של בריחה מהייעוד האומנותי של כתב עת פורץ דרך, יד ביד עם פוליטיזציה מחנאית גוברת ומקצינה, אִפשר לאוהביו ומשתתפיו הלאומיים תהליך ארוך של פרידה נפשית והשלמה. אך לקרע העמוק שקרע גיליון 30 החדש, גיליון שנושאו "אות קין", לא פיללנו. גיליון של אבירי העברית מטיל במילים עבריות אות קין על העברית, מתוך שלילת זכות ההגנה העצמית של ישראל וזכות קיומה.
קריעה היא, וכקריעת ים סוף קשה עליי הכתיבה עליה. עליה ועל החורבן המוסרי שהנחיל לעצמו מפעלם של שותפים לדרך, משוררים מצוינים, מתרגמים ויזמי תרבות ובראשם דורי מנור שתרמו תרומה כבירה לחיי הרוח שלנו, ושעודי רוחש כלפיהם הכרת תודה ואפילו חיבה. אך אין חיבה זו רשאית לכבוש את החובה – חובת הקריעה והמספד בחוצות. כי תקוות גדולות נקברות כאן, ושאלות גדולות נולדות כאן. האם סדר יום אסתטי, מכנה משותף פואטי, השעיה של הפוליטי המפלג, מתגלה כבלתי אפשרי? האם הו-ההתפעמות, הו-הפתוס, הו-היופי, הו-הרגש-העירום, נולד כדי למות כהו-הַנֶּהי? האם הלכתי שולל אחר היפה ומאיר הפנים והדחקתי את רעידת הקרקע שתחת רגליי, את תקתוק פצצת הזמן האנטי-ישראלית בעורקיה?
*
שכן הפעם הם הלכו עד הסוף. עד מבחן גודווין ומעבר לו. פסחו על קטנות: הספרדית והאנגלית אחרי הקולוניאליזם, הרוסית שהושחתה בשיטתיות בידי המשטר הקומוניסטי. אפילו לא שיחקו משחקים של מזהי תהליכים. רצו ישר אל הפרדיגמה. שכן לב גיליון אות הקין של העברית הוא תרגומים לכתבים מרכזיים על אודות הנאציפיקציה של השפה הגרמנית. מה ששמעתם. "LTI, שפת הרייך השלישי" של ויקטור קלמפרר, ושיחות הרדיו של תומאס מאן הגולה בעת המלחמה למאזיני בי-בי-סי בגרמניה. תרגמה יפֶה שירי שפירא. למען הגיוון מופיע גם טקסט על רצח העם ברואנדה.
בהקדמה לגיליון מסביר זאת עורך הגיליון יואל טייב, עד לא מכבר פרח-שירה כישרוני במיוחד מפסגת-זאב, כיום חבר מערכת חדש וסטודנט בצרפת. "אין לראות את מעשי התרגום האלה כניסיונות השוואה מזויפים ושטחיים או כתעמולה פרובוקטיבית", הוא מתנער. "ברור ונהיר לכל בר־דעת שבכל השוואה שכזו בין מלחמות שונות, אזורים שונים ותקופות שונות, רב השונה על הדומה ". נתקררה דעתנו.
אלא שבהקדמה לתרגום מאמרו של קלמפרר על היטמאות השפה הגרמנית בידי הנאצים כותב אותו טייב עצמו: "כל מחקר או תיעוד שיעסוק בהשפעת התקופה הנוכחית והשלטון הנוכחי בישראל על השפה העברית שבפינו חייב יהיה להתייחס למחקריו הכנים, המטלטלים ופורצי הדרך של קלמפרר". ושוב בהקדמה לתרגום שידורי תומאס מאן: "על אף ההבדלים הניכרים, קשה להעלות על הדעת באיזו מידה המכתבים המוקלטים של מאן שומרים על רלוונטיות בישראל העכשווית. קשה, ומזעזע, לראות עד כמה עלינו – המאזינים הישראלים – להטות אוזן וללמוד מקולו הצלול והשקול של מאן". קולו אל אחיו בגרמניה הנאצית, כן? אכן קשה להעלות על הדעת.
אות הקין, כותב טייב בפתח הגיליון, "מסמן את הגוף של העברית העכשווית ושל דובריה כגוף אלים ורצחני, שידיו מגואלות בדם". הוא מבהיר כי "העברית שבפי בני דורנו – בני המשפחה שלנו, העמיתים שלנו, השכנים שלנו – הולכת ונעשית דבר אחר. היא משנה את פניה". ומהם פניה החדשים? זה מוסבר על פני הגיליון כולו, במסות ובשירה. העברית היא שפת קין. היא משועבדת לשימושים צבאיים, להצגת שכנינו האומללים כבני עמלק, להקלת העיכול של ביטול המוסר, להלבנה של רצח עם. כאילו הייתה העברית עד היום שפת עדנים והתקרבנות בלבד, ולא נכתבו בה ספרי במדבר ויהושע, ושני האבודים ספר מלחמות ה' וספר הישר.
חברת המערכת, המשוררת והמתרגמת סיוון בסקין, שואלת במסה משלה: "האם העברית הפכה לרעילה? האם אני הופכת לרעילה, מפני שאני ישראלית וכלי העבודה שלי הוא שפתה של ישראל? האם יש מקום לשאול את השאלות האלה בכלל, בבחינת 'יורים ובוכים' או 'מה זה עושה לנו', בשעה שרצח המוני, הרעבה, גירוש וכיבוש מבוצעים בשמנו, ומספר ההרוגים דוברי הערבית כבר עולה עשרות מונים על מספר ההרוגים דוברי העברית (שאינני שוכחת אותם לרגע, ואני משתתפת בכל ההפגנות למען שחרור החטופים, אז הניחו לי עם הצדקנות)?" – כן כן, אפילו שואלי השאלות הקשות ראויים לפקפוק כי הם יורים ובוכים; ואילו בסקין אינה מנוכרת חלילה לבני עמה, הרי יש לה אליבי: היא הפגינה למען כניעה לחמאס, האשמת ממשלת ישראל במצבם של החטופים, והקרבת קורבנות חיים ישראלים למען שחרורם.
הציניות אינה יודעת שובעה. ארנה קזין, למשל, כתבה את המילון החדש של השפה המשוקצת המכונה עברית. בערך "גאה", למשל, היא מציגה כמשפט לדוגמה "ההורים המאושרים היו גאים בהצלחת בנם, שהטיל פצצות מהאוויר על בני אדם ועל מקומות המחסה שלהם". היש צורך להזכיר מיהו, בתודעתו של כל ישראלי מאז 7.10, הטיפוס שהתקשר לספר להורים מהשטח על הצלחותיו? לא אצל קזין, ולא בבית ספרנו. אידאולוגיית חמאס ופת"ח, טרור ההתאבדות, מתקפת שמיני עצרת, נובה, בארי, הזוועות שלא ברא השטן, כל אלה נזכרים בגיליון עב הכרס לעיתים נדירות ובחטף, כעניין צדדי, תירוץ עלוב של האומה המשמידה. כך במדבר-השממה של המסות הפוליטיות שבגיליון כתב העת לספרות, כך ביצירות השירה והסיפורת המוכברות בו.
ההצגה השיטתית ביותר של התזה נמצאת במאמרו של אלעד לפידות. "רצח העם", הוא חורץ במשפט הראשון את דברו על מלחמת הפינצטה של צה"ל בארץ מנהרות הטרור. "השפה נהפכה. כיתתנו אותיות לחרבות ומליצות לפקודות השמדה. וככל שהדיבור רהוט יותר כך הוא יותר מגעיל את הנפש וזועק דם. החסד הגדול שעשינו עם המילה שלום זה שהפסקנו לומר אותה. היא נמאסה, נדחתה, נעלמה מן השיחה, הוחלפה במילים כמו פתרון, שאומר מלחמה".
ועוד, במפגן הכחשה מהמם. "מלחמה היא הדבר היחיד שמתירים לנו לדמיין, האופק היחיד שאליו אפשר להתכוון, ולכן כל דיבור שלנו עכשיו בעברית, נרצה או לא נרצה, הוא בפינו קריאה להרוג. גם שלום. שלום משמעו היום סוף המלחמה שאינה יכולה להסתיים אלא בניצחון המוחלט, כלומר בהכנעה המוחלטת. ובעצם מתי בכלל הייתה משמעות השלום שאי־פעם קראנו לפלסטינים (האם אי־פעם קראנו? באמת?) או ליתר דיוק השלום שדמיַינו את עצמנו רוצים, מתי הייתה משמעותו משהו אחר מלבד תעזבו אותנו בשקט ותפסיקו להטריד, ותפסיקו למחות, ודי להתנגד, ודי להתקיים, ותפסיקו להיות, ושלום על ישראל. שלום על ישראל שפירושו בישראל הפתרון הסופי". קראתם נכון. כתנא דמסייע מביא לפידות את הרבי מסאטמר ששלל את השימוש בעברית בפי "רשעים" שאצלם "הכול תלוי בזרוע בשר וכלי זין'". זאת לעומת "המיתוס התנ"כי", שמספק ל"קולוניאליזם ההתיישבותי" של הציונות "לא רק כלי לעשות זאת אלא גם הוראות הפעלה".
למה אם כן הוא כותב את הדברים האלה בעברית? תירוצו בידו: כדי לחבל בה מבפנים. משל לגיליון כולו. וזו לשונו המצלצלת: "כדי שהעצירה לא תהיה רק הפסקה לפני חידוש השחיטה, צריך להפסיק את האלימות בשורשה, לגשת אליה בלשון עצמה. כמו בהתיישבות הרשעה מקדם בארץ שנער, כדי לעצור את בניית מגדל ישראל על גופת פלסטין, צריך לשחרר את השפה האחת, העברית, מטהרתה, לשבש אותה, כפי שנבללה בבבל, עלינו לערבבה בערבית".
*
דבר לא רימז, בשנות ראשיתו של 'הו', לרדיקליזציה פוליטית כזאת, המייחלת במשתמע לחורבן ישראל – או לסדר יום פוליטי אחר כלשהו. העניין היה פואטי, אסתטי. עד היום מזוהה 'הו!' בדמיון הציבורי כנושא דגל המוזיקליות, הקלאסיות והצורה בשירה הישראלית, או בתפיסה העממית יותר, והלא-מדויקת, כמחזיר החרוזים לשירה. והיו מאפיינים נוספים, קשורים, כגון התמקדות בקבלת השפעות מהשירה האירופית של מאות השנים האחרונות. מבחינה נושאית ניכרה נטייה להתרחקות מנושאים "ציבוריים", חיבה לשירה וידויית נרגשת, וגם נטייה קצת דוחה להתעסקות יתר בהפרשות גוף ובמין – בפרט מהסוג ההוֹ-מוסקסואליעל כך ועוד ספג כתב העת, ועוד קודם לכן עורכו דורי מנור כמשורר עצמאי, מתקפות נטולות תקינות פוליטית מפי נתן זך למשל; וגינויים מרובים על האנכרוניזם, כביכול, שבשיבה אל מוסכמות סגנוניות ישנות.
במניפסט שבפתח הגיליון הראשון תיאר המייסד והעורך דורי מנור את המציאות של העשורים ההם בשירה הישראלית כהתנוונות קיבעונית של מה שהתחיל כמהפכה, ה"השתחררות" מחרוז, ממשקל ומפתוס. "הנצחתה הכמו-אוטומטית של שבירת הכלים הפואטית הנושנה הזאת מניבה בהכרח כתיבה אפורה ומשמימה, שכל מוזיקליות ממנה והלאה, וכל חדשנות שירית אותנטית שוב אינה אפשרית בה", אבחן מנור. "כתב העת שם למטרה לתקן במעט את העוול הזה – העוול של העלמת האופציה הקלסית ביצירה העברית – כדי לנסות ולהשיב את הפלורליזם על כנו ולשמש במה קבועה לקולות ולזרמים שניתן להגדירם, על דרך ההכללה, כבעלי צביון קלסי".
והוא סייג: "לא כולם, כוונתנו אינה להמיר רודנות פואטית אחת ברודנות פואטית אחרת"; ועדיין, "מעל דפי 'הו!' יתפרסמו בראש ובראשונה יצירות שירה ופרוזה הנשענות על קונוונציות קלסיות, ואשר הרגישות המוזיקלית היא נשמת אפן. אך יהיה בו מקום לכל סוג של כתיבה, ובלבד שתהיה מוזיקלית – "המוזיקה לפני הכול", כמאמר המשורר הצפרתי פול ורלן – ותעיד על בחריה מושכלת ומודעת בהסרת כבלי הצורה".
כאלה אכן היו גיליונותיו הראשונים של 'הו!' מהקמתו בתחילת 2005 ואילך. היצירה ששובצה ראשונה בגיליון הראשון הייתה קטעים מ'צדיק נעזב', המחזה בחרוזים, על פי מחזה רוסי, מאת מאיה ערד. השירים במקור ובתרגום נבחרו בקפידה, ורובם ככולם אכן הפגינו זיקה עזה אך יצירתית למוזיקליות השקולה הישנה והטובה. הגיליונות כללו פרויקטים גדולים בנושאים כגון לאה גולדברג, הסונטה, שירת האילוץ של אסכולת אוליפו, או יורדי-ים. קלאסיקות מהשירה המערבית תורגמו בזו אחר זו.
רְוִיאֵל נֵץ, היסטוריון של המתמטיקה ומשורר, כיבד את גיליונותיו המוקדמים של הו במסות ספרותיות מאלפות, ממתקים לאוהבי ספרות, שכונסו לימים בספרו המשותף עם מאיה ערד 'מְקום הטעם'. בגיליון הו השני פרסם נץ את המסה "פושטי המדים", על משוררי "החרוז החדש" המתרכזים בעיקר סביב הו. הוא הצביע על מאפייני שירתם ודרכי השקילה שלה, השונים שוני יסודי מאלו של דור שלונסקי-אלתרמן-גולדברג. אך החידוש העיקרי שמצא אצלם היה סירובם לשרת סדר יום ציבורי כלשהו, לא רק לאומי.
פושטי המדים, אם כן. מטפורת לבוש אחרת, הנוגעת לפואטיקה של 'הו', השמיע באותם ימים המשורר אליעז כהן, בשיחה לכתבה שלי על דורי מנור בעיתון זה (א' בתמוז תשס"ה). "השירה הפוסט-מודרנית באמת הגיעה לרוויה מסוימת", הודה כהן, "אם כי דווקא הכתיבה החופשית נותנת מקום לביטוי הגולמי של הנפש – ומנור מנצל את המשבר הזה, ומנסה להיכנס ולשים רגל. הם [אנשי 'הו'] מנצלים את האזוטריות שהשירה דחקה עצמה אליה בפושטה את בגדי השבת, אבל הם עצמם לובשים מחלצות בשעה שאין להם מה לומר".
אבחנה אחת של נץ צפתה את העתיד לקרות בשנות העשרים של המאה שלנו. פושטי המדים, רמַז, עתידים להתגייס אף הם. מפורשות עסקה אבחנתו זו בדורות קודמים, אך ניכר שגם אנשי החרוז החדש לא יחמקו ממנה בבוא היום. "דומה כאילו ניכרת איזו תנועת מטוטלת בשירה העברית, בין ה'ציבורי' ל'פרטי'", כתב נץ, "כאשר פואטיקות חדשות עם פריצתן נוטות להציג עצמן, מטבע הדברים, כדוברותיה של 'שירה טהורה' וממילא פרטית, זאת שכנגד השירה ה'מגויסת' של הדור הקודם. משהתקבלה הפואטיקה החדשה, היא הופכת עם הזמן למבטאת המובנת מאליה של צורכי התקופה על תוכנם הציבורי-פוליטית, וכך כשרה השעה למרד דורי 'פרטי' חדש".
על כך אמר לי דורי מנור בכתבה הנזכרת: "הפוליטיקה נעדרת מהשירה שלי לא מתוך החלטה, אלא כי פשוט לא קיבלתי נשיקה מהמוזה הנכונה. ועם זאת, רויאל נץ צודק כשהוא מתאר את תולדות השירה העברית המודרנית כתולדותיה של שירה מגויסת. במאמר שלו, באופן פרובוקטיבי, הוא אומר שכולם קציני חינוך – אפילו אם הם קציני חינוך של הנַכְּבּה... אנחנו, המשוררים שרוִיאל מגדיר כאנשי החרוז החדש, מצאנו לעצמנו עמדה שונה באופן מובהק. לא הייתי מציג את זה בסקאלה פוליטית, אלא מדבר על איזושהי נורמליות".
*
כיום מוצאים עורכי הו דרכים לתרץ את הסטייה מהייעוד. בפתח הגיליון החדש יש רב-שיח חגיגי בין שלושת העורכים כיום – מנור, בסקין, וטייב כמראיין – לרגל עשרים (ואחת) שנות הו. טייב מזכיר שבתחילת דרכו לא הוצג כתב העת מספיק "כפרויקט מוסרי, פוליטי, תרבותי, עקרוני, אידאולוגי". מנור עונה: "הרצון שלנו להציב את האסתטיקה במרכז הווייתו של כתב העת מעולם לא סתר את שליחותו הפוליטית, האידאולוגית, המוסרית. ההפך הוא הנכון. הרתיעה הישראלית כל־כך מהאסתטי הצטיירה בעינינו מלכתחילה כדרך המובילה במישרין לבדלנות ולהסתגרות תרבותית, וממילא גם פוליטית". האם עלה אז על הדעת כי שליחות כמוסה זו תכלול דברים כמו הכתמת העברית, או הירתמות לתעמולת ג'יהאד? על כך לא שואלים ולא עונים.
סיוון בסקין מצידה מוסיפה מה נשתנה בעיניה: "ההרגל הישראלי להתרכז בעצמנו, בכאן ובעכשיו הוא פרובינציאלי ומגוחך בעינינו. כלומר, לפני עשרים שנה חשבנו שהוא פרובינציאלי ומגוחך, ואילו היום אנחנו יודעים שהוא מוביל לצרות־עין, ללאומנות, לשבטיות, ולפיכך מסכן חיים... לבחירה האסתטית שלנו יש משמעות פוליטית ומוסרית עמוקה. היום, בתנאים של ישראל המסתגרת, הדתית, הלאומנית והמבודדת את עצמה מהעולם הנאור, הבחירה הזאת היא פוליטית במיוחד – אבל היא הייתה כזו מאז ומעולם".
מעקב אחר גיליונות הו בשנים האחרונות מלמד שדברים עמוקים יותר השתנו לאורך הדרך. הם לא קרו פתאום בגיליון הדיראון הנוכחי, אלא זהו תהליך המלווה את השנים האחרונות, במקביל לקפלניזציה של המרכז-שמאל בישראל: השתלטות המחנאות על כל חלקה טובה שם. בסיפור של הו, הדרך אל הוקעת העברית הייתה תהליך בעל שלושה פנים: השתלטות חזון גלותי, "דיאספורי", בדבר התרבות העברית; הקצנה פוליטית מחנאית; ובריחה מהייעוד הפואטי. דבר הזין דבר. נציגם דבר דבור על אופניו.
גיליון 25 של הו, בקיץ תשפ"ג, הוקדש לנושא אחד. "דיאספורה: הספרות העברית בשלוש יבשות". הגיליון עב הכרס חולק על פי יבשת מושבם של כותביו, רובם יורדים: אמריקה, אירופה (בעיקר ברלין), וישראל. הטקסטים עסקו בחלקם הגדול במשמעות של כתיבה בעברית בתפוצות, מתוך חזון שאפשר היה לראות כמלהיב, התפשטותה של העברית בעולם – אלמלא הוגבלה התפשטות זו כמעט כולה לישראלים לשעבר, שאפילו ילדיהם שלהם כבר אינם קוראים עברית, ואלמלא נקשר החזון שוב ושוב בביתוק הזיקה הייחודית של העברית לישראל המדינה והארץ.
חזון זה מדריך זה שנים את דורי מנור עצמו, שבשנים האחרונות עקר לברלין. "עָקוּר מֵהַבַּיִת, / עָקוּר מֵהָעֵץ / שֶׁפַּעַם נָטַעְתִּי, / עָקוּר מֵהַקֵּץ / הַמַּר הָרוֹבֵץ שָׁם / כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּאָב, / עָקוּר מֵהַיֶּלֶד / שֶׁפַּעַם חָלַב / מִלִּים מֵהָרוּחַ, / עָקוּר מֵהָאֵם, / מִקֶּבֶר הָאָב, / מֵאֲנַחְנוּ־וְהֵם, / מֵאֶרֶס הַפֶּרַח, / מִשֶּׁבֶר הַפְּרִי, / עָקוּר דֵּי הַצֹּרֶךְ / לִהְיוֹת עִבְרִי" – לשון שירו המבריק, כרגיל, בגיליון 27. מחוץ לארץ ישראל, רחוק מההורים, רחוק מהארס והשבר, הוא יכול סוף סוף להיות עברי ממש. בברלין הקימו לאחרונה מנור ובן זוגו הסופר משה סקאל את הוצאת הספרים אלטנוילנד, המתגאה בהיותה ההוצאה הספרותית הראשונה בעברית בחו"ל זה עשרות שנים. התהייה עולה מאליה: איך התהפך החזון המכונן של פתיחת שערי החברה הישראלית לשירה עולמית – לכדי חזון של הוצאת העברית מתחומי ישראל?
כבר בגיליון הבא נמשך הפרויקט. נושאו של גיליון 26, שנדפס בתחילת מלחמת שמיני עצרת, היה "אלף שלישי, עברית: נבואות, קינות והצהרות אהבה לשפה בשעת משבר". השתעשעו שם בחזונות על עברית בלי מדינה עברית; אות מבשר לגיליון הנוכחי. השלמה למהלך יש בחלקו האחרון של הגיליון החדש: שיחות עם יוצרים עבריים היושבים ברחבי העולם, מתוך ההסכת של אופיר מינץ-מנור 'מקום אחר'. למזכרת מעוררת מחשבה אפשר לקחת משם את הכרזתו של טל חבר-חיבובסקי הברלינאי כי "הניסיון ליצור תרבות עברית במקום שממנו יצאה פקודת החורבן על הציוויליזציה היהודית באירופה היא הצורה הרדיקלית ביותר של התנגדות לנאציזם". שירו בלשון יידיש 'חורבן עזה', מסופר לנו בשולי הגיליון, תורגם לארבע-עשרה שפות.
במקביל, תוך ימי ה'מחאה' ואחריהם, החלו גיליונות הו להזדהות פוליטית עם מחנה צועקי ה"בושה". בפתח גיליון הדיאספורה נאמר בלי כחל ושרק: "הכוחות ההומניסטיים, הדמוקרטיים והנאורים בישראל נמצאים בעיצומו של מאבק על עצם קיומה של ישראל כמדינה מוסרית. מערכת 'הו!' היא חלק מהמאבק הזה". גיליון 27, בקיץ תשפ"ד, נקרא "שירה על סף תהום". בדבר המערכת נמסר שהגיליון "רואה אור בימים של שקיעה ושל זעם. ימי התפרקות הפרויקט הציוני והתרסקותו לרסיסים. ימים שאי אפשר שלא להיזכר בהם בנבואתה־קביעתה של דליה רביקוביץ: 'כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר: / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי'".
כמה סמלי הוא הפן השלישי של התהליך: התהפכות הייעוד החברתי של הו, והפוליטיזציה הבוטה שלו, עלו במחיר אובדן חלקי של ייחודו האסתטי. עמדנו על כך מעט קודם, כשהצצנו בגיליון החדש. אך זו תופעה המאפיינת את השנים האחרונות ב'הו'. רגישות צלילית כבר אינה תנאי כניסה. שירה פרוזאית מן הסוג הממלא את כתבי העת האחרים ממלאת גם את הו. שירים בעלי חרוז, משקל או צורה קלאסית נעשו מיעוט. חלקם נחרזים כמניירה מצועצעת או כתרגיל סדנאי ולא כשירה אותנטית. גם בין השירים המתורגמים רבים מאוד הם מהסוג העכשווי-יבשושי, נטול הדשן המוזיקלי והלשוני. אבד להו ייחודו. במידת מה, זה פרי הצלחה. רבים בדור המשוררים הצעיר כבר למדו, בזכות פעילותם של מנור ובני אסכולתו, שאפשר גם אפשר לכתוב בחרוז ובמוזיקליות. הו משך את האחרים קצת אליו. אלא שהוא, מצידו, הלך לקראתם מילין רבים.
דוגמאות אחדות מגיליונות 24 ו-25 ימחישו את הדברים בבת אחת. הנה שרון רמר ביאל, במחזור שירים מפי עובדת זרה. תחילתו: "כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי עָבְדָה בָּאָרֶץ / הִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת בְּסוֹף כָּל שִׂיחָה: / אַתֶּן לֹא יוֹדְעוֹת כַּמָּה שֶׁיָּפֶה פֹּה. / אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ, אֲנַחְנוּ קָתוֹלִים / הַחֲלוֹם שֶׁלִּי שֶׁתָּבוֹאוּ גַּם". ה"חברתי" הניס את הפואטי. או אוהד אוחיון, בתחילת המחזור 'אֵם אבשלום, בן שמאל': "אִמָּא, / שַׁנְּנִי לַבְּחִירוֹת הַבָּאוֹת: / כָּל עוֹד תַּצְבִּיעִי בְּשֵׁם הַצִּיּוֹנוּת, / בְּשֵׁם גּוֹזְמֵי זְכוּיוֹת וְעוֹשְׁקֵי אֲדָמוֹת – / גַּם בְּנֵךְ שֶׁזָּחַל כָּל הַדֶּרֶךְ / מִמַּלְתְּעוֹת הַשִּׁלְיָה, / יִהְיֶה מוּעָד לְהַגְלָיָה".
וכך בגיליון החדש שלפנינו. הסיפורים והשירים בו הם ברובם רצף וריאציות טח-בתפל על נושא רצח העם הערבי. יש מן השירים הנענים לכלל המכונן של 'הו', רגישות מוזיקלית – ויש הממלאים את צו התנועה בלי לטרוח על ערכי הו הקדומים. אצל יודית שחר מצטרף לצו התנועה גם צו האופנה: "אַךְ כְּעִנְיָן שֶׁל שִׁגְרָה / לָאֲדָמָה לֹא אִכְפַּת, / וְלִבְנֵי וְלִבְנוֹת הָאֱנוֹשׁ / גַּם לֹא". אוהד אוחיון מפייט הפעם "מכתב אקרוסטיכוני לאורי צבי גרינברג", ראוי לשבח בעושרו המילולי ובפתוס הכן שבו, ונשבע, "מתַנה תוקֶף" כלשונו הנאווה, "לְהֵישִׁיר מַבָּט אֶל עַזָּה הַמְּשֻׁמָּדָה". אחרים מתַנים את תוקף עלילות הרעב בעזה ובזים לקהות הישראלית. "לֹא יִפָּגַע / צִנּוֹר הַחַמְצָן שֶׁל הוֹרִים שַׁכּוּלִים, הָאֱמוּנָה / שֶׁבְּנָם הֻקְרַב עַל מִזְבַּח מַטָּרָה קְדוֹשָׁה", מתנחם באירוניה, ובלי קשר לשום מילה במניפסט הו, רני רוזנטל.
האם גְּזָר הוא שֶמה שהתחיל כלהט"ביות מעוררת אמפתיה ימשיך כלהט"ביזם קווירי וייגמר באימוץ כל הסל הנֵעוֹר, כולל האנטי-ישראליות? שמה שהתחיל כפתיחות לעולם יתהפך לדיאספוריות, יתגלה כפוסט-ציונות, ויגיע לידי אימוץ עלילות דם ושנאת העברית? האם היאחזות באסתטיקה כערך וכמכנה משותף דינהּ להוביל למופע מוסרני של התפרקות מוסרית, ליריקה לחה בבני עמך בשעתם הקשה? לכאורה, שום דבר פה לא הכרחי. למעשה, בהו קרה כל זה.
*
לדידי, ולדידם של כמה אחרים, מצטרפת לכל זה שאלת שיתוף הפעולה. והיא מקור הכאב. הכתובת הייתה על הקיר, אומנם כחשש ולא כוודאות. אך השתתפתי בהו לאורך שנים. תרמתי לו והוא תרם לי. כתבתי את שיריי במשקל ובחרוז בטבעיות, כמובן מאליו, עוד מילדותי, הרבה לפני היות הו ופרסומי מנור, וככאלה הם התפרסמו בעיתונות החל ב-1990; אבל בלי פעילותם של דורי מנור והו, אפשר שהייתי נותר עם החריזה הזאת בשוליים המוגחכים.
פרסומיי הראשונים בתרגום שירה היו בהו. דורי מנור בנדיבותו, ובהמלצת מאיה ערד ורויאל נץ, קיבל את תרגומי לפרק האמצעי של הפואמה 'מסה על הביקורת' לאלכסנדר פופ, ליטש אותו כעורך ופרסם. ואז באו טניסון, ומשוררי מלחמת העולם הראשונה, ועוד – וגם שירים מקוריים שלי, לא פוליטיים, שזכו בו לבמה. דורי ייעץ, עודד וגם שלח רעיונות. כשהשתלחו בשיריי הפוליטיים מעל דפי 'הארץ' הוא כתב לי דברי הרגעה והוקרה, אף שתוכן השירים היה רחוק מהשקפותיו. גם שאר מתרגמים ומשוררים מהמעגל של הו הסבירו לי תמיד פנים ויותר מכך. יתרה מכך, מנור הוא גם עתה, בעיניי, משורר גדול, ולפחות פעמיים בחרתי לקרוא בפני קהל דווקא משירי המופת שלו על אודות השירה. גם "אֲנִי מֵבִין בִּכְסָפִים כְּמוֹ שִׂמְחָה אֶרְלִיךְ / וּבְשִׁירָה כְּמוֹ אָלֶכְּסַנְדֶּר פֶּן" של סיוון בסקין, ארליך מתחרז לאומֵר לָך, היה לקאלט בביתנו.
התהליכים שאירעו בשנים האחרונות העציבו את ליבי, אבל עכשיו זו הרגשה של סטירת לחי. האם יתקיימו הגשרים? האם, אחרי אות הקין, ראוי להם שיתקיימו? אוי לי מייצרי, אוי לי מיוצרי.
