כיפת אלתרמן ביום: תרגיל בפרשנות יתר

במקביל לכל אחת מיחידות "כפית אלתרמן ביום" על השיר "ליל קיץ" העליתי כפית יומית אלטרנטיבית, הכופה על השיר פרשנות על פי נושא שנבחר מראש באופן שרירותי - ענייני הציונות הדתית. שימשו אותי כליו של הפרשן השרלטן המצוי, כגון בחירה של פסוקי מקרא עם אותן מילים המשרתים את הפירוש המתבקש, הוצאת דברים מידי פשוטם והקשרם, מדרשי אותיות מוכווני מטרה והיתלות בספקולציות. אחדים מן הקוראים הוסיפו תגובות באותה רוח, ויותר מכולם שלומי ליס, בעל הפירוש "אל נכון". לפניכם רצף הכפיות ותגובות נבחרות.

*

דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.

הבוז לפרשנים כבולי הידיים, קצוצי הכנפיים, השמים את כל יהבם בנגלה, בפשט, ולא בדרוש וברמז ובסוד. הקלון לאותם אנשי חולין גדועי שורשים שאינם עומדים על עומק הבנתו המגזרית של נתן הנביא, אביו הסודי של דור הכיפות הסרוגות, אימו הדרושית של דור המגדלים המבובאים. כל עוד יוסיף אותו צור ארליך לפענח את השיר "ליל קיץ" בכליו הדלים, להיאחז בזיזי מצלול ובצעצועי חרוז, נעמוד אנו כנגדו ככרוכיה ונצווח את עומק-הפשט, את גובה-הדרש, את רוחב-הרמז ואת יסוד-הסוד.

ובכן. בשורת פתיחה פרדוקסלית זו מעמידנו המשורר, ובכך אכן צדק הפרשן הנלוז, על הפרדוקס הקיומי שבעומק ההוויה. אותו פרדוקס שיוכל להכיל רק המקף המחבר, זה המזווג דתי ללאומי, ציוני לדתי, תורה לדרך ארץ וסמוטריץ לרב פרץ. אל מרחבים אלה כרויות אוזניו של השר.

כלום יש לנו הסבר אחר למילה "דו" הפותחת את השורה ואת השיר? דו, כלומר שניים. הדיאלקטיקה, יסוד כיסא ה' בעולם. הקריאה דו נענית מיד: מי-יה. כלומר, מי לה' אליי.

אבל זו רק ההתחלה. שורתנו היא לאמיתו של דבר שיעור בתפילה, באמונה. דומייה, רמז ל"לך דומייה תהילה". במרחבים, ככתוב "ענני במרחב יה". שורקת, כתקיעות תשר"ק של השופר. זהו המרחב שבין אדם לאלוהיו. מרחב תפילה, תשובה וצדקה.

הסתירה היא המסר: עם הרב אמנון בזק על רבנות מאוזנת ועל תנ"ך מאונך

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן של מקור ראשון בי"ד באדר א' תשע"ד, 14.2.2014, בכותרת "השמיים לא נפלו".

לספר 'עד היום הזה' יש אפקט משחרר, מעין זה שהיה ל'מורה נבוכים' על היהודים המשכילים בימי הביניים. הרב אמנון בָּזָק מראה בו לנבוכי הדור, לכולנו, איך אפשר להאמין בקדושתם של ספרי התנ"ך בלי להתנזר מההישגים, המערערים לפעמים, של חקר המקרא והמזרח הקדום. הספר מגולל בסבלנות ובשיטתיות את שאלות היסוד הרגישות של לימוד התנ"ך בזמננו, וממחיש ללומד המאמין שאין ממה להיבהל אבל גם אסור לטייח.

שיפוט מהיר 9: מערערים על הסוגה

 מדורי 'שיפוט מהיר' שהופיע אתמול במוסף 'שבת' של מקור ראשון ובמוסף 'ערב שבת' של מעריב.

והפעם על 'ההשערה של מיסטר אספרגר' מאת עמי דביר, 'בנגאזי–ברגן-בלזן' מאת יוסי סוכרי ו'נוכרי בירושלים' מאת ישראל שפט. 

סולמות בית-אל: עם דוד ורבקה פאליי על הדרך למטה ולמעלה

מסלול החיים של דוד ורבקה פָּאלֵיי, כל אחד לחוד ואז שניהם ביחד, נראה כמו מטוטלת על אקסטזי. שניהם נולדו לאם לא יהודייה והתגיירו, הרגישו שהחברה פולטת אותם, עברו נעורים על רכבת הרים, הכירו זה את זו על רקע סחר בסמים, ועשו את כל הדרך הקשה לחיים של אחריות. עכשיו, כשהם עוסקים בקידום נוער בסיכון, הם כנראה יודעים על מה הם מדברים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב בכסלו תשע"ד, 15.11.2013. 

לשם ייחוד: על גל ספרי ההדרכה המינית לזוגות דתיים

מאת צור ארליך

הופיע היום בגרסה לא מלאה במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון'.

קבלו תיקון: מקצוע האזרחות והדתיים - מאונס לזוגיות שברירית

מאת צור ארליך. הופיע שלשום במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' (כ"ב בטבת תשע"ג, 4.1.2013, עמ' 24-18). כאן מופיעה גרסה משופרת.  

הלשון שלא דבקה לחך

עוון תפילה

מאת צור ארליך. מופיע היום ב'יומן' של 'מקור ראשון'.

סוֹרְס אוֹ קְרוֹקְס אוֹ סְתָם גַּרְבַּיִם:

אִישׁ עָלָה אֶל הַר הַבַּיִת.

הוּא עָלָה לְשָׁם בָּרֶגֶל

וְהָרֶגֶל הוּא הֶחָג.

בְּחַגּוֹ הָיָה שָׂמֵחַ

וְהָעִיר קָסְמָה קְסָמֶיהָ.

אִישׁ שָׂמֵחַ אַךְ עוֹרֵג אֶל

מָה שֶׁאֵין לוֹ וְנִמְחָק.

מֶה חָשַׁב? שֶׁאֵין מִזְבֵּחַ.

שֶׁעָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ.

שֶׁסָּבִיב יֵהֹם הַסַּהַר.

שֶׁרֹאשֵׁנוּ שָׁח רָחוֹק.

שֶׁחוֹלֵף דִּגְדּוּג פָטָלִי

בַּבִּרְכַּיִם, בַּשְּׂפָתַיִם.

שֶׁכְּתֵפָיו עוֹמְסוֹת מַשָּׂא הַר.

שֶׁאָסוּר, אַךְ לֹא בְּחֹק.  

אָז כָּרַע וְהִשְׁתַּטֵּחַ

עַל הַסֶּלַע הָרוֹתֵחַ

כִּי הַהִשְׁתַּטְּחוּת אַפַּיִם

מַשְׁמָעָהּ הֱיוֹת זָקוּף.

הוּא שָׁחָה וְהִשְׁתַּטֵּחַ

כִּי אָבַד לוֹ הַמַּפְתֵּחַ,

הַמַּפְתֵּחַ שֶׁל הַבַּיִת,

הַמַּפְתֵּחַ הַשָּׁקוּף.

אוֹ – מִלְמֵל כִּבְקַדַּחַת

קְצֵה תְּפִלַּת יָחִיד נִדַּחַת,

מִתְנַשֶּׁפֶת, מְכֻשֶּׁפֶת,

כְּנָבִיא נוֹפֵל עָרֹם,

כִּמְשֻׁגָּע, כְּאִישׁ הָרוּחַ,

כְּסַהֲרוּרִי יָרוּחַ,

מֵהָהָר, פִּסְגַּת הַשֵּׁפֶל,

אֶל הָעֹמֶק שֶׁבָּרוֹם.

אוֹ – פָּשׁוּט סָפַק כַּפַּיִם

בִּרְאוֹתוֹ אַחֲרֵי אַלְפַּיִם

לְחֻרְבָּן שֵׁנִי עוֹד הֶרֶס

שֶׁמַּדְבִּיק לָשׁוֹן לַחֵךְ,

אַךְ הַחֵלֶק שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ

לֹא דָּבוּק בְּפִיהוּ שָׁר לוֹ

בַּחֲרוֹן נִחָר כַּחֶרֶס

אֶת שְׁבוּעַת אִם אֶשְׁכָּחֵךְ.

אוֹ – וְאוֹ – כָּךְ נָע הַסֶּרֶט;

כָּךְ לִקְרַאת שְׁמִינִי עֲצֶרֶת

נֶעֶצְרוּ שְׁמוֹנָה בַּנְדִּיטִים

בַּעֲווֹן תְּפִלָּה פְּלִילִית.

לֹא, קוֹרְאִי מִן הַיָּרֵחַ,

אֶת תֻּמְּךָ אֵינִי מוֹרֵחַ:

שׁוּם דָּבָר פֹּה לֹא בָּדִיתִי.

לֹא נִתְפָּס? סְתָם לֹא קָלִיט. 

היום קצר

שתי נקודות שחסרות לי בדיון על שעון הקיץ.
אחת דתית. שעון הקיץ תפור על חג הסוכות. שעון החורף הורג אותו. קודם כול, השינה בסוכה. כשאתה ישן בסוכה, אתה מתעורר עם השמש. יש הבדל גדול בין השכמה בחמש להשכמה בשש. ההבדל הזה הוא לפעמים ההבדל בין לישון בסוכה לבין לוותר על כך. או לא לוותר על כך אבל להיות עייף כל היום. ולא, אי אפשר ללכת לישון שעה קודם כל יום. יש חיים בערב, מה לעשות, ואי אפשר בימינו ללכת לישון כל ערב בתשע. בייחוד לא בסוכה, החשופה לרעש בשעות הערב; בייחוד לא בחג הסוכות, כשיש אירועים בערבים. שנית, הטיולים בחול המועד. מתפללי בתי הכנסת, שבחול המועד הם רבים, אינם יכולים לצאת לטיול על הבוקר. היום האפקטיבי מתחיל אחרי תשע. ובשל שעון החורף, היום האפקטיבי לטיול נגמר לך בחמש וחצי.
אמור מעתה: שעון הקיץ טוב לדתיים. הצעה דתית לסדר: המעבר לשעון חורף יהיה מדי שנה סמוך למעבר לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בשמחת תורה, או סמוך למעבר לבקשת טל ומטר בז' במרחשוון.
ונקודה שנייה כללית. "מי צריך אור בשמונה בערב", מקנטרים ידידיי אוהבי שעון החורף. אכן, מי צריך. אבל הוויכוח בכלל אינו על התקופה של אור בשמונה. הוויכוח הוא על תחילת הסתיו. היו כנים, חבריי, ושאלו את השאלה הרלבנטית: "מי צריך אור בשש בערב". תשובה: אני. למשל. לא, אני לא רוצה את האור שלי בחמש בבוקר. אני רוצה אותו בשש אחר הצהריים. ותודה ששאלתם.

משקפיים עגולים: עם יובל פרוינד על הרב קוק ועל מוזיקת רוק

אחרי שהנגיש את תורת הרב קוק להמונים, יובל פרוינד עולה על הבמה עם מופע מוזיקלי חדש. כן, מוזיקת רוק. לפעמים נדמה לו שהוא רוכב על גל של כלום, של תרבות ריקה ואלימה, אבל ברור לו שהיא קריטית לעולם, ושאת הצעקה הלא-מעובדת הזו אפשר למצוא גם בתהלים

מאת צור ארליך. הופיע אתמול במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון', עמ' 32-28, בכותרת "קוקיסט ורוקיסט".

מחאה רבנית בהולה: על סערת תוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי דתי

זִרְקוּ הַמִּשְׁקָפַיִם, הַרְכִּיבוּ מְסַנֶּנֶת.

זִרְקוּ אֶת הַחוֹקְרִים, שִׁמְעוּ אֶל הַגַּנֶּנֶת.

רַק בְּדַרְכֵי מִדְרָשׁ לַמְּדוּ אֶת הַתָּנָ"ךְ,

אַחֶרֶת הַכְּפִירָה יָד עַל גְּרוֹנְכֶם תַּנַּח.

חַפְּשׂוּ בּוֹ רַק אֶת מָה שֶׁהַגְּמָרָא הִכְלִילָה.

לֹא אֶת פְּשׁוּטוֹ, וְלֹא אֶת מַשְׁמָעוֹ חָלִילָה.

מִי שֶׁהִכְנִיס חִקְרֵי מִקְרָא לַאֲתָרָם

שֶׁל הַמּוֹרִים, לְשֵׁם הַעֲשָׁרָה, יֻחְרַם.

שִׁמְרוּ אֶת אָזְנֵיהֶם שֶׁל כָּל מוֹרָה וְרַבִּי

מִשֵּׁמַע שָׁוְא עַל חֶרֶס אוֹ עַל חָמוּרַבִּי.

בְּקֶשֶׁר לָאָבוֹת, יֵשׁ לְהַקְפִּיד שֶׁמָּה

שֶׁתְּדַבְּרוּ בָּהֶם יִרְחַק מֵהַגְשָׁמָה.

שֶׁכָּל תַּלְמִיד מָמָ"ד –

גִּיל רַךְ, תִּיכוֹן, בֵּינַיִם –

יֵצֵא בַּסּוֹף גַּמָּד

צַדִּיק וּטְרוּט עֵינַיִם.

הופיע בטור השירי השבועי שלי ב'מקור ראשון' ביום ו' האחרון (א' באב תשע"ב, 20.7.2012)

האמת בַפָּנים: כן, חנה גולדברג עשתה את זה שוב

מאיר קייזר, מאת חנה גולדברג, מתוך התערוכה 'הסתר פנים'

הפרצופים בתערוכה החדשה של חנה גולדברג הם פרצופי האנשים שברו את חומת השתיקה סיבב ההיסטוריה המשפחתית שלה מימי השואה. בתערוכה הזאת, לשם שינוי, היא צריכה לחשוש לא מתגובות העולם הדתי, אלא מהתקפי לב שייגרמו לקרובים לה ביותר 

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ב באייר תשע"ב, 4.5.2012, עמ' 21-18. 

לגלריה הווירטואלית של חנה גולדברג לחצו כאן



"שמואל דוֹדי כתב לי דואל: 'עדיף שתסרגי כובעים לחיילים'. שמואל בעלי אמר לי: 'יש כאלה שנכנסים בדלת, יש כאלה שנכנסים בחלון, ויש אַת שתמיד מוצאת קיר חדש להיכנס בו'. מתן בני הגדול, כשבאמצע כל הבלגן היה לי יום הולדת, אמר לי: 'את מזדקנת בלי להתבגר'. מנהלת בית האמנים רותי אמרה לי: 'אני לא יודעת מה אעשה אחרי התערוכה הזאת. פתאום שוב יהיה שקט ויפסיקו להיכנס פה למשרד מבקרים ולבכות'. אנשים אומרים לי כל הזמן: 'איזה אומץ יש לך'. אבל זה לא אומץ. אולי זו פשוט טיפשות; את נכנסת עם הראש בקיר ומתפלאת שיש לך אָוּוָה".

הצניעות כפורנוגרפיה: על 'נערות למופת' מאת שהרה בלאו

שהרה בלאו מגייסת כלים קלילים, כלים כבדים וגם כלים בלתי קונוונציונליים כדי להוכיח שהתעסקות יתר בצניעות הבת היא תועבה. גם השוֹאה בעסק

נערות למופת, מאת שהרה בלאו, זמורה ביתן, 2012, 253 עמ'

סקירה מאת צור ארליך. הופיעה בגיליון פסח של מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', י"ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012, עמ' 31, בכותרת "צניעות עד מוות".

על חוט שָני אחד, אדום מדם, מסומֶק ומזוועה, שוזרת עלילת 'נערות למופת' את גילויי תסביך הסגידה-סלידה של היהדות הדתית כלפי המיניות הנשית – ומוקיעה אותו, במשתמע, כפורנוגרפיה.

המנון שבוע החמ"ד - החינוך הממלכתי דתי

המילים שלי, הלחן של אודי דוידי, הסרטון של אולפני אתרוג. הקרנת בכורה היום בכנס החמ"ד בירושלים.

אִם תִּשְׂאוּ עֵינֵיכֶם אֶל עָבָר וְעָתִיד,

אִם תַּבִּיטוּ לָרוֹם אֶל הַתְּכֵלֶת,

אִם תִּרְצוּ אֶת חֲזוֹן הַצִּיּוֹנוּת הַדָּתִית –

הָרַגְלַיִם יוֹבִילוּ לַחֶמֶ"ד.

כָּאן תּוֹרָה וּמַדָּע מִצְטָרְפִים בְּחִבּוּר,

מְקֻדָּשׁ וְחָדָשׁ יוֹצְרִים צֶמֶד,

כָּאן יֵשׁ אֶרֶץ עִם עַם וְיָחִיד עִם צִבּוּר,

כָּאן דִּבּוּק חֲבֵרִים – כָּאן הַחֶמֶ"ד.

חֶמֶ"ד הוּא כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה,  

עִם חֹם וְחִבּוּק וְעִם דֶּלֶת פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד - מִשְׁפָּחָה לְתָמִיד

מִשְׁפָּחָה שֶׁבּוֹחֶרֶת בְּךָ.

כָּאן חִנּוּךְ בְּחִיּוּךְ, כָּאן אַחְדוּת בְּמִגְוָן,

כָּאן נִגּוּן מְיֻחָד לְכָל יֶלֶד.

כָּאן צַמֶּרֶת וְשֹׁרֶשׁ, כָּחֹל וְלָבָן,

אֲהָבָה וְאַחְוָה – כָּאן הַחֶמֶ"ד.

כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי כָּל גִּיל וְגוֹלָה,

מִתְקַבְּצִים כָּאן בְּחֵן וּבְחֶסֶד

וּבְיַחַד בּוֹנִים פֹּה בְּדוֹר גְּאֻלָּה

אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ חֶמֶד.

חֶמֶ"ד הוּא כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה,  

עִם חֹם וְחִבּוּק וְעִם דֶּלֶת פְּתוּחָה.

חֶמֶ"ד - מִשְׁפָּחָה לְתָמִיד

מִשְׁפָּחָה שֶׁבּוֹחֶרֶת בְּךָ.

*

נוסח הפזמון החוזר לפני ההלחנה היה שונה מעט:

חֶמֶ"ד הוּא בַּיִת, הוּא כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה,  

עִם חֹם וְחִבּוּק וְעִם דֶּלֶת פְּתוּחָה.

מִשְׁפָּחָה לְתָמִיד

שֶׁל מוֹרֶה וְתַלְמִיד,

מִשְׁפָּחָה שֶׁבּוֹחֶרֶת בְּךָ.

 

המחנה המשותף: עם פוריה גל גץ על הדתל"שים

הם התרחקו מהעולם הדתי, אך אינם מגדירים את עצמם כחילונים. הם חצו קווים, אבל לא תמיד את אלו האידיאולוגיים. הדתל"שים, דתיים לשעבר, נעים בין העולמות ומרגישים די בסדר. פוריה גל גץ, דתל"שית בעצמה, חקרה את התופעה וחזרה עם כמה מסקנות מפתיעות

מאת צור ארליך

הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

אינני עומד במרכז חיי: עם יצחק מאיר בעקבות אישה אחת

הילד ארווין-יצחק מאייר ברח מבלגיה לשווייץ, מאימת הנאצים. המבוגר יצחק מאיר היה שגריר ישראל בשתי המדינות הללו. ועכשיו הסופר יצחק מאיר מספר את סיפור הבריחה ההיא, עם הרבה מחשבות על חוויית הרדיפה, המאסר וההסתננות - אבל הכול מפיה של אמו, זו שחצתה שלגים עם שני ילדים ובטן גדולה. לא הייתי מחליף את החיים האלה, הוא אומר אחרי הכול

הדוסומטר: עם חנן מוזס על פלגי הציונות הדתית

מה משותף לקצוות התורניים והליברליים של הציבור הדתי-לאומי? כמעט כלום. מחקר מקיף של חנן מוזס בדק מה באמת חושבים מתחת לכיפות ולמטפחות, ואיפה נמצא הרוב הדומם

איור: אלעד יעקובוביץ'

רגע דל: פסטיבל הכלייזמרים

פסטיבל הכלייזמרים בצפת יתחיל מחרתיים. מומלץ לכל אוהבי הפופ. אבל אם אתם מתכננים לבוא לשם ולזכות בהתעלות הנפש, תצטרכו לחפש מחט בערמות השחת. אל תגידו שלא הזהרתי. את הטור שלהלן כתבתי לאחר שהצצתי ונפגעתי - בפסטיבל לפני ארבע שנים, דקה וחצי לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא הופיע ב'מקור ראשון' בי"ח בתמוז תשס"ו, 14.7.2006.

רגע דל

שִׁבְעַת הָרְקִיעִים – מַסָּךְ שֶׁל פְּלַזְמָה.
זוֹ צְפַת בַּלַּיְלָה. פֶסְטִיבַל הַכְּלֵזְמֶר.

הָרַמְקוֹלִים, חֻמְרָה מִבֵּית שַׁמַּאי הִיא,
קוֹרְעִים בַּווֹלְיוּם שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם.

וְהַתָּפֵל וְהַפּוֹפִּיסְטִי נֶטוֹ
עוֹלִים מִיְּעָרוֹת שֶׁל קְלָרִינֶטוֹת.

צְלִילֵי עַלְמָא דְּשִׁקְרָא. הֶבֶל חַם בָּם.
הַשְּׁמָאלְץ הִשְׁטִיחַ אֶת הַיַּבַּבַּמְבָּם.

בָּרַחְתִּי אֶל הָאוֹטוֹ. נַחֲשׁוּ מָה
מָצָאתִי בַּבָּגָאז'? אֶת הַנְּשׁוּמָה.

בַּיּוֹם, בְּלִי פֶסְטִיבָל, בִּצְפַת יִהְיוּ לִי
גַּם מִסְתּוֹרִין וְגַם מִסְתּוֹר מִיּוּלִי.

סבאים בני מאה: יום הולדת משותף לסבא מצד האב ולסבא מצד הלב

הם נולדו בפולין בהפרש של יומיים והקדישו את חייהם לתקומת ישראל בארצו. אחד היה חקלאי וקצת משורר, אחד היה משורר וכמעט חקלאי, ושניהם היו אופטימיים חסרי תקנה. צור ארליך חוגג יום הולדת מאה לשני אנשים שעיצבו את זהותו – סבא אברהם ונתן אלתרמן

מאת צור ארליך.

פורסם במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בה' באב תש"ע, 16.7.2010, בכותרת "סב לאין קץ".

מג'נין עד עזה: מבחר שירים לזכר נופלים

הַטַּבָּחִים


נוֹתַרְנוּ בַּשֶּׁטַח, גּוּפִים עֲשֵׁנִים.
י"ג וְעוֹד עֲשָׂרָה.
אֲנַחְנוּ כ"ג נוֹפְלֵי גֶ'נִין,
כ"ג עוֹלֵי בִּסְעָרָה.

מִקְּנֵי מִסְגָּדִים נוֹרוּ יְרִיוֹת.
מֵאַמְבּוּלַנְס אֵשׁ וָדָם.
לָחַמְנוּ בָּהֵם, הַפְּרָאִים מֵחַיּוֹת,
כְּאִילוּ הָיוּ בְּנֵי אָדָם.

בַּקְּרָב הָרוֹתֵחַ עִם בְּנֵי מָוֶתסְטָן
נִשְׁמַרְנוּ לְבַל נֶאֱשַׁם.
שָׁמַרְנוּ נַפְשֵׁנוּ מִתַּן וּמִטְעָן
אַךְ קֹדֶם שָׁמַרְנוּ נַפְשָׁם.

אֲנַחְנוּ כ"ג נוֹפְלֵי גֶ'נִין.
 נָדָמוּ אֵימָה וָתֹף.
בָּעֶרֶב שָׁכַבְנוּ וּבְנֵי הַתַּנִּים
נִסּוּ אֶת גּוּפֵינוּ לַחְטֹף.

בָּעֶרֶב שָׁכַבְנוּ בְּלִי שִׁיר וּבְלִי שֶׁבַח.
נוֹתַרְנוּ לָעַד יְשֵׁנִים.
וְאָז נֶאֱמַר: בִּצַּעְנוּ טֶבַח.
דִּינֵנוּ נִגְזַר: אָשֵׁמִים.

אֲנַחְנוּ שָׁחַטְנוּ. אֲנַחְנוּ טָבַחְנוּ.
וְאִישׁ בָּאַשְׁמָה לֹא כָּפַר.
אֵיךְ נְעַרְעֵר עַל הַדִּין, אֲנַחְנוּ
שֶׁפִּינוּ נִסְתַּם בְּעָפָר?

אֲנַחְנוּ שָׁלַחְנוּ לַקְּרָב יְלָדִים.
אֲנַחְנוּ שִׁסַּפְנוּ גְּרוֹנוֹת.
אֲנַחְנוּ חִנַּכְנוּ פִּרְחֵי מִתְאַבְּדִים.
וְאֵין לָנוּ פֶּה לַעֲנוֹת.

וּגְזַר הַהִיסְטוֹרְיָה נֶחְתַּם.
אֲנַחְנוּ טָבַחְנוּ. עֻבְדָה.
וְהֵם, שֶׁנָּפַלְנוּ תַּחְתָּם,
רָשְׁמוּ לָהֶם עוֹד נְקוּדָה.

נוֹתַרְנוּ בַּשֶּׁטַח, גּוּפִים עֲשֵׁנִים.
דִּמַּמְנוּ לְבַד בַּזִּירָה.
אֲנַחְנוּ כ"ג טוֹבְחֵי גֶ'נִין,
כ"ג חוֹטְפֵי הַסְּטִירָה.


צור ארליך
נכתב בד' באייר תשס"ב, 16.4.2002.
הופיע ב'מקור ראשון' בז' באייר תשס"ב, 19.4.2002.



החייל הבדווי

מִבֵּין שְׁכֵנָיו, אֲשֶׁר חֻקָּם
הוּא רַק זְכֻיּוֹת וְשׁוּם חוֹבָה,
מִבֶּטֶן עוֹיְנוּתָם הוּא קָם
וְהִתְגַּיֵּס אֶל הַצָּבָא.

מֵהַחֲזִית בְּיוֹם חֻפְשָׁה
הָיָה הוּא שָׁב אֶל סַף כְּפָרוֹ
וְגַאֲוָה הָפְכָה בּוּשָׁה
וּנְאָצוֹת הָיוּ שְׂכָרוֹ.

וְאֶת מַדָּיו הִסְתִּיר בִּצְרוֹר
וְהָרוֹבֶה בְּתִיק הוּבָא
כִּי בֵּין שְׁכֵנִים רוֹצֵי טֶרוֹר
רַק הוּא, רַק הוּא הִכִּיר חוֹבָה.

וְעַל הַגְּבוּל שָׁלֹש שָׁנִים
בְּרֶכֶב הַסִּיּוּר רָכַב
שָׂנוּא מֵעֹרֶף וּפָנִים
לִשְׁמֹר אֶחָיו מִפְּנֵי אֶחָיו.

מִכָּאן חוֹרֵג, מִכָּאן הָרוּג
הוּא שָׁב עִם בֹּקֶר לִכְפָרוֹ.
מִכָּאן יָרוּי, מִכָּאן יָרוּק
הוּא שָׁב גִּבּוֹר לַעֲפָרוֹ.

צור ארליך
הופיע בעיתון 'מקור ראשון' בה' בטבת תשס"ה, 17.12.2004.


נחל תלם

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁל שִׁטּוּטִים וָשֶׁטַח,
שֶׁמֵּעָפָר נוֹצְרוּ וּבְעָפָר דַּרְכָּם,
שֶׁקֶּנְיוֹן בִּשְׁבִילָם הוּא רַק נָקִיק צַר פֶּתַח
וְאֶרֶץ בִּשְׁבִילָם הִיא טַעַם וּמִרְקָם,

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁבְּחַגְוֵי הַוָּאדִי,
שֶׁרַק רָחוֹק, בַּחוּץ, יָחוּשׁוּ בֵּיתִיּוּת,
וְשָׁם, בְּאֵין שׁוֹמֵעַ, יִלְחֲשׁוּ: אָהַבְתִּי
אוֹתָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי, וּמִנְחָתִי טִיּוּל,

הַבַּחוּרִים הָהֵם, שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בַּתֶּלֶם,
שֶׁלֹּא הוֹלְכִים בָּטֵל, אֶלָּא הוֹלְכִים בַּגַּיְא,
בָּהָר וּבַמֶּרְחָב וּבַמִּתְלוֹל – אֶת אֵלֶּה,
אָמְרָה הָאֲדָמָה, אֲנִי רוֹצָה אֵלַי.


צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון בכ"ו בטבת תשס"ח, 4.1.2008.




הצבא צועד על כיפתו

מֵאֶצְבָּעוֹ הַחֲבוּשָׁה בְּגָזָה
שֶׁל אַחֲרוֹן הַפְּצוּעִים-קַל קָטֹנְתִּי.
הָעָם לִשְׂדֵרוֹתָיו לוֹחֵם בְּעַזָּה.
וּבְכָל זֹאת, נֹכַח הַהֶרְכֵּב – כָּתֹמְתִּי.

מִי הַנּוֹפֵל שָׁלֵם אֲבָל דָּמוּעַ?
מִיהוּ הָרָץ בְּמִלְחֲמוֹת צִפּוֹרָה?
זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר אֶחָיו שְׂטָמוּהוּ.
זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר הֻשְׁלַךְ הַבּוֹרָה.

זֶהוּ יוֹסֵף, אֲשֶׁר הָלַךְ דֹּתַיְנָה.
שֶׁנֶּאֱחַז, אַךְ לֹא נִכְנַס לַלַּיין-אַפּ.
זֶהוּ יוֹסֵף, שֶׁלֹּא הוֹצִיא אַף פְּטוֹר,
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


לֹא רַק אֶצְלוֹ יֵשׁ עֲלוּמִים וָחֶמֶד
וְלֹא רַק לוֹ הָעֹז. כְּבָר הִתְוַדֵּעַ
לַכֹּל שֶׁהָאֻמָּה שֶׁשּׁוּב נִלְחֶמֶת
לֹא נֶחְלְקָה הַפַּעַם לִשְׁבָטֶיהָ.

אַךְ הוּא, אֲשֶׁר נֶחְקַק עָלָיו אוֹת מֶרִי,
שֶׁהִתְנַכְּלוּ: לְכוּ וּנְנַתְּקֵהוּ,
מִלֵּא בַּהֲמוֹנָיו אֶת קַו הַיֶּרִי
וְעַל אֲשֶׁר בִּשְּׁלוּ הֵם שׁוּב לוֹקֶה הוּא.

הוּא, הַמְפֻלָּג לִמְנַשֶּׁה-אֶפְרַיִם,
לֹא הִתְחַשְׁבֵּן וְלֹא בָּדַק מִי פְרָאיֶר,
כְּפִי שֶׁקַּל כָּל כָּךְ לְהִתְפַּתּוֹת.
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


אֶת כַּתְמוּתוֹ הִטִּיחוּ בּוֹ כְּמוֹ כֶּתֶם,
וְשָׂמוּ עָלָיו פַּס, עַל הַכֻּתֹּנֶת,
אֲבָל כְּשֶׁהִתְרַגְּשָׁה צָרָה, כְּקֶדֶם
נֶחְלַץ לְהוֹצִיאָם וְסָח: קָטֹנְתִּי

מִכָּל הַמִּתְחַסְּדִים, מִכָּל הַלָּלוּ
שֶׁלָּעֲגוּ לִי כְּשֶׁקָּרָאתִי כְּתֹבֶת
עַל קִיר, שֶׁיְּגָרְשׁוּ אוֹתִי בַּלַּיְלָה
אֲבָל הַיּוֹם לִי מְרִיעִים בַּתֹּפֶת.

וּבָא. בְּתַרְמִילוֹ תְּפִלִּין וָדֶגֶל
וּמִשְׁפַּחְתּוֹ גֵּאָה וְגַם מֻדְאֶגֶת,
וְהוּא חָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ.
כִּי הַצָּבָא צוֹעֵד עַל כִּפָּתוֹ.


צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ' בטבת תשס"ט, 16.1.2009.

שסעים ודיאלוג: על שני ספרי עיון

אשר כהן וברוך זיסר; מהשלמה להסלמה – השסע הדתי-חילוני בפתח המאה ה-21; שוקן, 41+199 עמ'

גבריאל רעם; אמנות השיחה – מלהג ופטפוט עד הידברות ודיאלוג; ידיעות אחרונות, 11+325 עמ'

ביקורת: צור ארליך. הופיע בעיתון 'מקור ראשון' באביב תשס"ג, 2003

מיקומם המשותף של שני דו"חות-ועדה חשובים ופורצי דרך מהשנים האחרונות – פח האשפה – מלמד משהו על גורלה של חברה שנידונה להיות מובלת בידי אנשי הכל-או-לא-כלום שבשני קצותיה. דו"ח ועדת נאמן בעניין הגיור היה הישג חשוב ליהדות האורתודוקסית, כאשר נציגי הרפורמים והקונסרבטיבים הסכימו לתת בידיה את הסמכות הבלעדית לגיור בארץ. למרות זאת דחו את הדו"ח החרדים ובעקבותיהם אף הרבנות הראשית, בשל דריסת הרגל בישראל שהעניקה הפשרה לזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים. מנגד, במסקנות ועדת טל הסכימו החרדים לראשונה לגיוס חלקי של בני הישיבות, אך חילונים מיליטנטים, ובעקבותיהם אחרים שהפופוליזם קונה אותם, הובילו לקבורת המהפכה שהם עצמם רצו בה בעודה באבה.

לפי ד"ר אשר כהן ופרופ' ברוך זיסר מאוניברסיטת בר-אילן, לא תמיד היו כך פני הדברים, ומגמת ההסלמה בין דתיים וחילונים החליפה מגמה של השלמה שאפיינה את הדור הראשון למדינה. השניים מציעים בספרם 'מהשלמה להסלמה' את מודל הפוליטיקה ההסדרית, שבו הם מאפיינים את הימים ההם. עיקרו: פתרון מחלוקות ברמה הפוליטית, ואף המקומית, תוך הימנעות מהכרעה עקרונית לטובת אחד הצדדים בכלל ומהכרעה שיפוטית בפרט, כמו גם משימוש בכוחו של הרוב לדחיקת המיעוט. ניגודה של הפוליטיקה ההסדרית הוא הפוליטיקה המשברית, שבה חותרים הצדדים להכרעה ולנטרול הצד השני – המאפיינת את ימינו שלנו.

מה אפשר את המעבר מהסדריות למשבריות? כהן וזיסר מונים שינויים חברתיים ודמוגרפיים כמו ריבוי העולים הלא-יהודים, אולם מעניינים בעיקר השינויים ברמה הפוליטית, שהבנת הדרך הפרדוקסלית-לעתים שבה גרמו להחרפת הקרע הדתי-חילוני גלומה בשימוש במודל הפוליטיקה ההסדרית/משברית. כך, למשל, כשהרשות השופטת בוחרת להכריע בעצמה בסוגיות דת ומדינה, ניטלת מהפוליטיקאים האפשרות להגיע להסדר. המודל התיאורטי של המחברים מסביר גם, למשל, כיצד התאפשרה השלמה דתית-חילונית דווקא בימים שבהם נשלטו חיי היומיום בידי מפלגות. באופן דומה, דווקא ימי הדומיננטיות של מפא"י, שיכלה, לו רק רצתה, להכתיב מדיניות חד-צדדית בתחומי דת ומדינה – דווקא ימים אלו, בניגוד לשנים שבהן התחרו על השלטון הליכוד והמערך, אפשרו פוליטיקה הסדרית, בין השאר משום שהמפלגות החילוניות-קיצוניות והמפלגות הדתיות ידעו שמקומן בקואליציה אינו מובטח, ומיתנו את דרישותיהן. בהקשר זה, אירועים כמו כפיית החינוך החילוני במעברות נתפשים בידי המחברים, לא ברור אם בצדק, כאפיזודות קצרות מועד שהגיעו לפתרונן.

עניין מיוחד יש באבחנתם של המחברים כי הוויכוח הפנימי בין חרדים-לאומיים לבין דתיים מודרניים משתק את המחנה הדתי-ציוני ואת מפד"ל ומשתיק את קולם, ובכך מחזק את המחנה החרדי המתנגד לפשרה ולהשלמה. חבל מעט שהתפתחות אחרונה הקשורה במפד"ל, שעשויה אולי להיות התפתחות היסטורית בתולדות יחסי דתיים-חילונים – הסכמות מפד"ל-שינוי וכניסתן לממשלה – לא הספיקה להיכנס לספר, אף שהופעתו המתינה עד לאחר הבחירות, ותוצאותיהן זכו להתייחסות בו.

עמודיו האחרונים של הספר מוקדשים לקריאת כיוון לדרך ייחודית להידברות. עיקרה, בהשפעת תיאוריית הצדק של ג'ון רולס, הפעלת תרגיל מחשבתי שבו יעלו המשתתפים הצעות לפתרון מחלוקות בלי לדעת לאיזה צד הם שייכים. ספרו של גבריאל רעם, 'אמנות השיחה', מקדיש אף הוא את עמודיו האחרונים לאותה הידברות מיוחלת ואמפתית, הפעם הידברות רגשית יותר, בין-אישית ולא בין-מחנאית. כמו 'מהשלמה להסלמה', גם ספר זה מוקדש ברובו לבעיה, להיעדר, ורק סופו מסמן דרך לפתרון.

רעם, המוכר בעיקר כחוקר שפת גוף ותקשורת לא מילולית, חש ששיחת האמת, שיחת נפש אל נפש, שהיא צורך ראשוני ומרכזי של האדם, נזנחה לטובת להג ריק מתוכן ומרגש. בין הגורמים שהוא מונה לכך אפשר למצוא את האינפלציה בדיבורים בכלי התקשורת; את הרידוד הלשוני שנועד אמנם לפרק תבניות קפואות ונפוחות אך כשל מלמצוא להן תחליף חי; את רודנות הפוליטקלי-קורקט והאיסורים על המילים; את חוסר המודעות להבדלים בין גברים ונשים באופן השיחה ובציפיות ממנה – ובמקביל את שליטתו של השיח הגברי, התכליתי והחד-ערוצי; ואת תרבות הדיבור הישראלית, הישירה והגסה. בהומור נעים, אך לעתים גם בארכנות המתקרבת לפטפוט, רעם פורס מצע תיאורטי, סוקר סוגי שיחה, מדגים את מאבקי השליטה העומדים מאחורי משפטים שגורים, ממליץ על תרבות השיחה האנגלית, ומוצא שהשיחה יכולה להיות אמנות ושהאמנות היא תחליף לשיחה.

בתוך מבול ספרי הניו-אייג' המנסים להפנות את תשומת לבנו למיני רוחניות זנוחים האצורים בנו, הופעתו של 'אמנות השיחה' הרציונלי, המחכים והמשעשע, שמטרתו דומה לשלהם אך שונה ממנה כל כך, היא מאורע ברוך. הדפסת הספר על נייר עבה במיוחד, ההופך אותו לכבד ומסיבי באופן המעניק לו משקל תדמיתי מעל הראוי, צורמת מעט על רקע המסר העולה ממנו, המסתייג כל כך מפומפוזיות. אולם הרבה יותר מכך מצער חוסר ההקפדה העריכתית, מטעויות לשוניות וזלזול גמור באחידות הכתיב, דרך הפיסוק השגוי המקשה במקום להקל, ועד למדיניות סימון המקורות הבלתי ברורה. כך, למשל, אפילו דיון מפורט בדבר ההבדל בין אמנות לאומנות אינו מונע בלבול מתמשך בין שתי המילים הללו, ו"אמנות" נכתבת לעתים קרובות בתוספת ו'. מביך למצוא בראשית הספר את ציון שמה של עורכת לשונית. לאחרונה אמר אהרן אמיר לעיתון זה: "סדר העדיפויות בהוצאות הספרים השתנה. יש הוצאות שוויתרו על ההגהות. אומרים בהן 'נוציא את הספר כפי שנוציא, נעשה תופים ומחולות וזה ילך'".