במקביל לכל אחת מיחידות "כפית אלתרמן ביום" על השיר "ליל קיץ" העליתי כפית יומית אלטרנטיבית, הכופה על השיר פרשנות על פי נושא שנבחר מראש באופן שרירותי - ענייני הציונות הדתית. שימשו אותי כליו של הפרשן השרלטן המצוי, כגון בחירה של פסוקי מקרא עם אותן מילים המשרתים את הפירוש המתבקש, הוצאת דברים מידי פשוטם והקשרם, מדרשי אותיות מוכווני מטרה והיתלות בספקולציות. אחדים מן הקוראים הוסיפו תגובות באותה רוח, ויותר מכולם שלומי ליס, בעל הפירוש "אל נכון". לפניכם רצף הכפיות ותגובות נבחרות.
*
דּוּמִיָּה בַּמֶּרְחָבִים שׁוֹרֶקֶת.
הבוז לפרשנים כבולי הידיים, קצוצי הכנפיים, השמים את כל יהבם בנגלה, בפשט, ולא בדרוש וברמז ובסוד. הקלון לאותם אנשי חולין גדועי שורשים שאינם עומדים על עומק הבנתו המגזרית של נתן הנביא, אביו הסודי של דור הכיפות הסרוגות, אימו הדרושית של דור המגדלים המבובאים. כל עוד יוסיף אותו צור ארליך לפענח את השיר "ליל קיץ" בכליו הדלים, להיאחז בזיזי מצלול ובצעצועי חרוז, נעמוד אנו כנגדו ככרוכיה ונצווח את עומק-הפשט, את גובה-הדרש, את רוחב-הרמז ואת יסוד-הסוד.
ובכן. בשורת פתיחה פרדוקסלית זו מעמידנו המשורר, ובכך אכן צדק הפרשן הנלוז, על הפרדוקס הקיומי שבעומק ההוויה. אותו פרדוקס שיוכל להכיל רק המקף המחבר, זה המזווג דתי ללאומי, ציוני לדתי, תורה לדרך ארץ וסמוטריץ לרב פרץ. אל מרחבים אלה כרויות אוזניו של השר.
כלום יש לנו הסבר אחר למילה "דו" הפותחת את השורה ואת השיר? דו, כלומר שניים. הדיאלקטיקה, יסוד כיסא ה' בעולם. הקריאה דו נענית מיד: מי-יה. כלומר, מי לה' אליי.
אבל זו רק ההתחלה. שורתנו היא לאמיתו של דבר שיעור בתפילה, באמונה. דומייה, רמז ל"לך דומייה תהילה". במרחבים, ככתוב "ענני במרחב יה". שורקת, כתקיעות תשר"ק של השופר. זהו המרחב שבין אדם לאלוהיו. מרחב תפילה, תשובה וצדקה.
