תסביך היהודים המתביישים: על 'מה זה פינקלר', וגם על אחת המבקרים שלו

מה זה פינקלר; הווארד ג'ייקובסון; מאנגלית: יותם בנשלום; כתר, 354 עמ'

סקירה: צור ארליך. הופיעה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' בב' בתמוז תשע"ב, 22.6.2012. 

בין קריאה ראשונה שלי ב'מה זה פינקלר', הקריאה שנועדה למעני, לבין הקריאה השנייה, זו שעשיתי בשבילכם, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית שאירחה את הצ'לן האמריקני לין הארל. הארל, אחד משלושה-ארבעה הצ'לנים החיים הנודעים ביותר כיום בעולם, בולט גם כמתנדב למען ילדים במדינות נחשלות.  המנחה ניר ברנד והאורח הארל שמרו את ההפתעה הגדולה לדקות האחרונות של התוכנית: בקיץ האחרון השלים הארל בירושלים הליך גיור, ולאחר טבילה במקווה הצטרף לעם היהודי. "זה מסע שארך חמישים שנה", אמר הארל במבט לאחור. "תמיד הרגשתי יהודי".

האסוציאציה המיידית הייתה פרטית, אבל לא לגמרי תלושה: הנה לנו סיפורו של ג'וליאן טרלאב, גיבור 'מה זה פינקלר' – מישהו שרוצה להיות יהודי, לא בשביל נישואין ולא מפני שהוא חי בארץ, אלא מתוך הזדהות; רק בלי הסיבוכים, הבלבולים, הדו-שיחים הקומיים וכל שאר הדברים שעושים את 'מה זה פינקלר' למה שהוא. השיחה ברדיו עם הארל התגלגלה חיש קל הלאה, בלי לומר דבר על הרקע להתייהדותו.  השאלות המסקרנות נותרו פתוחות. מדוע עשה את זה? איך מסתכל על שיגיונותינו וגורלנו  לא-יהודי מהאליטה התרבותית במערב שיחסו כלפינו נע בין סקרנות להזדהות? ומה אנו יכולים ללמוד מחוויותיו על מצבו של היהודי בעולם המערבי במאה ה-21? ומה פירוש להרגיש תמיד יהודי, כשאתה גוי?

מענה לכל אלו – לא לגבי הארל אישית, אלא לגבי התופעה, ובעיקר לגבינו אנו – עשויות אולי לספק בדרכן הפתלתלה והמוקצנת עלילותיו ומחשבותיו של טרלאב הבדיוני. שכן כמו הצ'לן הארל, גם טרלאב חובב האופרה והמוזיקאי המוחמץ חי בעולם המערבי המשכיל והמעודכן והליברלי של זמננו, עולם שאולי מקשר עדיין יהדות עם מוזיקה, אבל רואה את היהדות, יותר ויותר, כהיפוכם של ערכי המוסר ההומניים. ובכל זאת שני האנשים הרגישים והמעודכנים הללו רואים מעבר לענני ההסתה והסילוף, ובוחרים בנו מכל העמים.

בארץ הלא-יכול-להיות, שהייתה: על 'ורד צהוב' מאת ברק חמדני

ורד צהוב

מאת ברק חמדני

כנרת זמורה-ביתן, 2012, 365 עמ'

סקירה: צור ארליך. מופיעה היום במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', עמ' 19, בכותרת "החיים יפים".

פלנֶטה שהבלתי אפשרי והבלתי מתקבל על הדעת הם לחם חוקה, היא פלנטה שגם לצורך ייצוגה הספרותי מתבקשת לפעמים חריגה מכללי ההכרח וההסתברות. כזו היא הפלנטה האחרת של השואה. סופרים ישראלים רבים שביקשו לאורך השנים לתת ייצוג ספרותי-עלילתי לשואה ולמלחמת העולם השנייה גילו שכדי לייצג נאמנה את התקופה הבלתי אפשרית הזאת, מוטב לפעמים ליצור עלילה שיש בה מן הבלתי נאמן, מן הבלתי אפשרי, מן הבלתי מסתבר, ממה שלא יכול להיות שהיה. כי שום דבר שהיה בשואה לא יכול היה להיות בעולם שפועל על פי חוקים.

מהגר מקומי: עם יונתן ברג על בריאות הנפש של השירה והבריאות הפיוטית של הנפש

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בט"ו באב תשע"ב, 3.8.2012. 

בקפה במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב, בעיצומו של מחזור ב' של קייטנת המחאה השנתית, יושב יונתן ברג, צעיר יפה בן 31 עם מחלפות בלונדיניות, תושב האזור ואזרח הסצנה אך יליד נחלת בנימין האמיתית שבהרים, ואומר לי: "אני בן בלי בית". ואף על פי שכל הנתונים הוויזואליים שמסביב הופכים אותו לחשוד המיידי, הוא בכלל לא מתכוון לסוגיות דיור להמונים בלב עיר החשקים הנחשקת, ולא לשום נרגנות הרת-גורל אחרת מרחוב צדק-חברתי פינת מגיע-לי. המשפט הזה שנפלט לו פעמיים נסוב על שאלת השתייכותו, כלומר חוסר השתייכותו, כלומר מולטי השתייכותו, כמשורר. וגם כאדם. "אני בן בלי בית. כל פעם הולך למקום אחר".

ברג הוא העורך והמגיש והמראיין של מפגשי השירה 'שלישירה' של תאגיד השירה 'הליקון', ובהודעות-לעיתונות המגיעות אליי לקראת כל ערב שכזה היחצנית טורחת לציין שהוא "גדל בהתנחלות פסגות" (תוך שהיא מחמיצה את האקזוטיקה הגדולה אף יותר, הגלומה בכך שיונתן ברג הוא בנו של אחד מחלוצי טיולי השטח בשומרון באינתיפאדה הראשונה, ואחיו של בעל יקב פסגות הנודע). והליקון היא בהחלט צד בעל עמדה במלחמות השירה המסעירות את שתי גדות הירקון. היא בית, ואפילו בית מכובד.

וחוץ מזה הוא מפרסם עכשיו את ספר ביכורי שירתו, הנפתל כגזע הזית שבעטיפתו, 'מִפרשׂים קשים', בהוצאת קשב לשירה. והוא מבקר-שירה פעיל המתארח לפרקים בוויי-נט (שם הוכיח לאחרונה במיטב האותות והמופתים של משוררי תבל שמסתנני העבודה הם פליטים אומללים), וכן במוסף-האח שלנו, 'שבת'. ואת שורות שירתו היוקדות אפשר למצוא גם ב'משיב הרוח' האמוני.

אבל הוא בן בלי בית. "אני לא משחק את המשחק של סיעות-השירה. אני לא חושב שזה שייך. אני נהנה מהרבה מאוד השפעות כיוונים פואטיים ותפיסות עולם. זה מתקשר למומנט הכי בסיסי באישיות שלי, שהוא חופש. ואני מסתובב בעולם, בשדרה היפהפייה והארוכה הזו, ובוחר לעצמי מה נכון לי. זה נכון תיאולוגית, פואטית, כמעט בכל אספקט שלי".

- יש לך שורות של שמחה על העולם שיצרת לך מכל העולמות, נניח "ובִשביל לעבור ברחוב הריק / נצעד לבית הכנסת". אבל לפעמים עושה רושם שאתה אבוד. "היכן נשמט ממני האל, וכיצד זה שעד עתה הוא / צר עליי כצבא, מנגן לפניי את הרוח הרעה".

"זה תלוי בשעה. יש שעות שאני בהודיה על שאני נמצא בכמה מקומות. אני זוכר למשל ראש-שנה אחד של תפילה בבית כנסת כאן, של השתפכות נפש ושותפות עמוקה בהתרגשות הגדולה של המתפללים. משם נסעתי למסיבת טרנס. אולי אפילו לקחתי שם סמים. היום לא אעשה את זה. אבל הייתה לי תחושה שיש במתח הזה דבר מפרה, אנושי, לא מסוכסך. הנפש שלי יכולה להיות חלק מהנביעה העצומה של התפילה וההגות והיחד, ואז ללכת למקום המופקר של הריקוד.

"בעיניי דתות הן פועל יוצא של הפחד האנושי לעמוד מול האלוהות עצמה, ניסיון להציל אותך מהבלתי-אפשריות של הדיאלוג איתה, של העמידה מול האין; ואולי המקום שחשתי בו יותר מכול את העמידה הישירה מול האין הזה הוא מסיבות טרנס. הייתי רוקד שם 12 שעות רצוף. אולי סמים עזרו לזה. בגואה ובברזיל וגם הרבה בארץ. דווקא בתוך כל הרעש והתוקפנות הזו אתה מגיע למקום נקי בגוף, למקום חופשי של התפעמות.

"אבל כן, יש רגעים שאני מרגיש שקשה לי עם החופש הזה. שאיבדתי מקום מוגן, חם, משפחתי מאוד, נקי, צלול. איבדתי אותו ואני לא יכול לחזור להיות אותו חסיד תמים שמתמסר כל כולו לַכינור מעורר הגעגועים של חיי האמונה. החוזר בשאלה נכנס לאזור הפקר. עקרתָ את האלוהים האורתודוכסי מלבך, אבל נשאר חור שחייב להתמלא. אתה לא יכול פתאום למחוק את הדיאלוג שיש לך עם האלוהים. אתה צריך כל הזמן לעבוד על זה. ולחוזר בשאלה, העבודה הזאת היא עבודה קיצונית".

כאמור בשיר 'חוזר בשאלה': "כך עובד חוזר בשאלה. תמיד מאחֵר אל הבית / ונותר לעמוד פועם מתחת לָהיעדר".