יום שלישי, 31 במאי 2011

עַם בְּמַיִם רַבִּים: שנה למשט הטרור

היום, 31 במאי, מלאה שנה לקרב על סיפון אוניית המחבלים התורכית "מאווי מרמרה" ולתחילת מחול השדים האנטישמי שבא בעקבותיו. את השיר שלפניכם פרסמתי בטור שלי ב'מקור ראשון' באותו שבוע. ומכיוון שהוא מבקש לזכור, הבה ניזכר.

יזכור ישראל

אֶת מוֹטוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל "פְּעִילֵי הַשָּׁלוֹם";
אֶת הַסְפִּין בַּסִּפּוּן. אֶת דִּמְעוֹת הַבָּצָל;
אֶת עֵדֶר הָעִתּוֹנָאִים שֶׁקִּשְׁקֵשׁ "כִּשָּׁלוֹן"
וְאֶת נִדָּחָיו שֶׁגִּבּוּ אֶת צַהַ"ל;

אֶת בְּנֵי עֲקִיבָא שֶׁהִפְגִּינוּ בִּתְמִיכָה,
וְאֶת הַנֹּעַר הָעוֹבֵד שֶׁחָבַק יָדַיִם;
אֶת 'אִם תִּרְצוּ' שֶׁהִתְגַּיֵּס לַמַּעֲרָכָה,
וְאֶת 'הַשְּׂמֹאל הַלְּאֻמִּי' הַשּׁוֹתֵק עֲדַיִן;

אֶת סִין, הַטַּבַּחַת מִטְּיֶין-אַן-מֵן,
שׁוֹדֶדֶת הָאֵיבָרִים, שֶׁהִבִּיעָה זַעֲזוּעַ;
אֶת אֵירוֹפָּה כֻּלָּהּ שֶׁאָמְרָה אָמֵן
לְקִינַת הַתַּנִּים, וּדְמָעוֹת אֲחָזוּהָ;

אֶת כְּרִישֵׁי הַמּוּסָר שֶׁהֵרִיחוּ דַּם דָּג
וְהִגִּיחוּ זְקוּרֵי סְנַפִּירִים וְקַשְׁקֶשֶׁת
לִנְגֹּס בַּבָּשָׂר הַשּׁוֹתֵת; אֶת חֶמְדַּת
הַלִּקּוּק, הַלִּהוּק, הָעִכּוּל בַּכַּרְכֶּשֶׁת;

אֶת דָּוִיד גְּרוֹסְמַן, זָרִיז לְהַכְרִיז
שֶׁאָשַׁמְנוּ גָּזַלְנוּ דִּבַּרְנוּ דֹּפִי;
אֶת עָמוֹס עוֹז, זָרִיז לְהַתְרִיז
הֲבָנָה לַטֵּרוֹר בְּתוֹר יוֹן פִילוֹסוֹפִי;

אֶת חַכְמֵי כָּל תֵּבֵל בַּהֹוֶה כִּבְעָבָר
שֶׁפָּשׁוּט לָהֶם כְּמוֹ מַיִם וְלֶחֶם
שֶׁיְּהוּדִי שֶׁתּוֹקְעִים לוֹ סַכִּין בַּצַּוָּאר
רַשַּׁאי, מַקְסִימוּם, לְהַצִּיעַ גַּם לֶחִי –

עַם בְּמַיִם רַבִּים, עַם בָּדָד, עַם בַּקֹּר,
עַם יִשְׂרָאֵל,
יִזְכֹּר. 

צור ארליך
הופיע ב'מקור ראשון' בכ"ב בסיון תש"ע, 4.6.2010

יום חמישי, 26 במאי 2011

סימני ציונות ב'הבימה': מחזה ביקורתי על השמאל הקיצוני. אולי

שחקני "לוחמי שלום" בהפקה בארצות הברית


זה עדיין לא סופי, אבל זה הולך לכיוון טוב.
מחזהו של פרופ' דורון בן-עטר 'לוחמי שלום', דרמה סאטירית על השמאל היהודי הרדיקלי בארצות הברית, מועמד להיות מוצג ב'הבימה' בעונה הבאה. הפרסום הראשון (והיחיד, אני חושב) על התוכנית להעלות את המחזה ב'הבימה' היה בכתבה שלי על בן-עטר ב'מקור ראשון' לפני שנה וחצי. מי שמכיר את הרפרטואר הפוליטי של תיאטראות ישראל יודע כמה זה מהפכני.
המחזה עצמו מהנה, מותח ומצחיק, דורון בן-עטר מרואיין מרתק ומגוון, ואני ממליץ על הכתבה שלהלן. אין כמו המלצה של נחתום על עיסתו, נכון?

אבל קודם - 
בבוקר יום שישי, 24 ביוני 2011, תתקיים קריאה פומבית של המחזה, בפי השחקנים המיועדים. הקריאה מבוימת על ידי איציק וינגרטן וישתתפו בה השחקנים עידית טפרסון, שמיל בן-ארי, תמר בן-עמי, נגה שחר ושחקן נוסף שטרם נבחר.   

יום רביעי, 25 במאי 2011

השקר הענק של מעריב

קראו את הכותרת הזו של מעריב מהבוקר.
עכשיו קראו את האותיות הקטנות שבעמוד הפנימי
"המשתתפים בסקר נשאלו מה היה צריך להשיב נתניהו למתווה אובמה, כפי שהוצג בנאומו בשבוע שעבר. 10% סבורים שהיה צריך לענות 'כן'. יותר מ-36% חושבים שהיה צריך לענות 'לא'. קרוב ל-47% סבורים שהיה צריך לענות 'כן, אבל'." או כלשונו המדויקת של השאלון עצמו: לומר כן אך להציג הסתייגויות.
כלומר, לא 57 אחוז אלא 10 אחוזים. יחי ההבדל הקטן.
ממשיך בן כספית וכותב - "בסך הכול, אלה שחושבים 'כן' פלוס אלה שחושבים 'כן, אבל' הם בסביבות 57%. רוב גדול. נתניהו, כזכור, ענה 'לא'. או , מקסימום, 'לא, אבל'".  
אפשר להתווכח אם נתניהו אמר "כן, אבל" או "לא, אבל". האפשרות "לא, אבל" במילא לא הוצעה למשתתפים בסקר. מכאן שבין אותם 47 אחוזים שענו בסקר "כן, אבל בהסתייגויות" כלולים אלה המסכימים עם תגובתו של נתניהו, ואפילו אנשים כמוני, שהיו מצפים לעמדה תקיפה יותר של נתניהו, אך עדיין חושבים שמסיבות דיפלומטיות אולי מוטב להתנסח בסגנון 'כן, אבל' (שירוקן את ה'כן' מתוכנו המסוכן) ולא 'לא'.  
את הלך הרוח הזה בציבור, המתגלה בתוצאות האמת של הסקר, ממחישים גם ממצאי הסקר לגבי התמיכה במפלגות: הליכוד עולה בארבעה מנדטים, שלושה מתוכם על חשבון קדימה. 
בכל מקרה, כותרת הענק ההופכת מיעוט שולי בן 10 אחוזים (אפילו פחות משיעורם של ערביי ישראל באוכלוסייה) לרוב ענק של 57 אחוזים היא שקר. אין מילה אחרת. זו אפילו לא הצגה מגמתית של נתונים. זה שקר גס. 
אבל בתקשורת הישראלית ובבלוגוספירה ימשיכו להתלהם שמעריב הוא עיתון ימין.

**
תוספת ערב:
הקורא איתי טל שלח אליי בעקבות פוסט זה סריקה של עמוד ראשי ועמוד פנימי בידיעות אחרונות, שגם בה אפשר לראות כיצד נערכת בעמוד ראשון מניפולציה בתוצאות סקר: רוב לשחרור רוצחים בעמוד הראשון, רוב לשחרור מחבלים בסקר האמתי.



בעיניי ההטעיה כאן פחות מובהקת מזו שעשה מעריב, שכן לרוב הציבור ברור שמחבלים הם רוצחים. ועדיין - הטעיה ומניפולציה, בכיוון הקבוע.
ושלא תהיינה אי הבנות: ידיעות הרבה יותר שמאלני ממעריב, באופן כללי. מעריב מנסה לפעמים לאזן. ידיעות לא.


יום ראשון, 15 במאי 2011

אובר-סטייטמנט: כיצד הפכה בריטניה לחוד החנית האנטישמי באירופה


מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בכ"ה בניסן תשע"א, 29.4.2011, עמ' 14-6, בכותרת "אימפריית השנאה".

יום שני, 9 במאי 2011

שי זוהר מדורון קורן: דברים אמיצים ליום הזיכרון

את המאמר המשובח הזה לא אני כתבתי, ואני יכול רק להצטער על כך. הוא פשוט מדבר מגרוני, ועושה את זה נפלא. וגם קצר.  כתב אותו מבקר הספרות דורון קורן והוא מופיע הבוקר בוויי-נט. חסד יעשה כל אחד מכם עם עצמו אם יקרא אותו.

יום שישי, 6 במאי 2011

חברים מכוכב אחר: עם שמואל רוזנר על יהודי ארצות הברית

מאת צור ארליך
הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' בי"ח בניסן תשע"א, 22.4.2011, עמ' 14-6. 

חנוכה, חג זניח למדי בעבר, חג קטן למבוגרים בישראל, נתפס בארצות הברית כאחד משלושת החגים היהודיים העיקריים, לצד יום כיפור ופסח. והכול בזכות חג המולד.
בפתח ספרו החדש על יהדות ארצות הברית מספר שמואל רוזנר איך זה קרה. דווקא בסוף המאה ה-19, בימי תפארתה של התנועה הרפורמית שלא אהדה את החג הלאומני, קמה קבוצת צעירים יהודים ויצאה למסע לשיקום מעמדו של החג. אבל ההצלחה ארוכת הטווח של הקמפיין נזקפת לא להם אלא ללוח השנה המזווג את חנוכה עם כריסמס. קנאתם של הילדים היהודים בחבריהם הנוצרים המתפנקים בעץ אשוח מנצנץ ובמתנות סנטה קלאוס הצריכה תשובה יהודית נוצצת. נרותינו הזעירים לוחמים אפוא, מעטים מול רבים, בנורות האשוח, ואילו במקום סנטה התמסד טקס ביתי של חלוקת מתנות בחנוכה, תוך הידור רב במצוות דת הצרכנות.
רוזנר מדגים גם כיצד מצאו יהודיה הליברלים של אמריקה מוצא מהמסר הבדלני של החג. הרב שחיתן השנה את מרק מזווינסקי היהודי עם צ'לסי קלינטון הפרוטסטנטית, ג'יימס פּוֹנֶט, פרסם לפני שנים אחדות מסה על משמעות חנוכה בהקשר האמריקני. הלקח של החג, סיכם פונט, קשור ל"יכולת לקיים יחסים אינטימיים עם האחר מבלי להסיר מעצמך באופן מוחלט את זהותך שלך, היכולת לאהוב מבלי להתמזג לָנצח, להשתפר בעזרת יופיו הנפלא של האחר מבלי לאבד קשר עין עם קסמך שלך". מתתיהו, ההוא עם החרב, לא היה מנסח זאת טוב יותר.
'שטעטל, בייגל, בייסבול' נקרא הספר, שרוזנר (43), המשמש כיום העורך הראשי של ספרי העיון בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, הוציא ב'כתר' המתחרה. "הכותרת הזו מייצגת שלושה שלבים בהתפתחות היהודית אמריקנית", הוא מסביר. "שטעטל זה מאין באו, בייגל הוא פיתוח התרבות היהודית האמריקנית, המאכל הלאומי של יהודי ארצות הברית, ובייסבול הוא כבר התחברות לחברה הסובבת אותם. ברור שהיסודות הללו מתקיימים במקביל, אבל יש גם תהליך הדרגתי של התערות. לא תמיד היהודים היו כל כך רצויים באמריקה, ואילו היום, בחלק גדול מארצות הברית, להיות יהודי הוא כבוד גדול".