מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של העיתון 'מקור ראשון' בכ"ח בתשרי תש"ע, 16.10.2009.
מי שסובל ממוזיקת פופ עלול לחשוב שזה סימן שהוא לא אוהב מוזיקה. טעות בידו: סביר שזה דווקא מעיד על כך שהוא אוהב מוזיקה, ואוזנו רגישה. באותו אופן, מי ששונא מוזיקה מזרחית, זה מפני שהוא אוהב מוזיקה מזרחית – זו האמיתית, לא הממוסחרת. אם רק ינסה, יגלה שזה נכון. מי שחושב שמוזיקה ים תיכונית היא מה שהוא שומע ברדיו, מי שמאמין שפיוט צפון אפריקני פירושו בהכרח אנפוף מרחני ושסלסול הוא שם קוד מנומס לבכי מואזיני, כדאי שישמע מהר את שלמה בר, את יאיר דלאל, ומעתה גם את נירוֹ אבקסיס.
אצל אבקסיס, ים תיכוני פירושו מזיגה של בית כנסת ספרדי, מאהל בדווי, גיטרה ופַטיש של פלמנקו, מקצבים תורכיים ומקהלה אפריקנית עם רמזי ג'אז הומוריסטיים. הוא שר לא מהאף, אלא ברמ"ח איבריו ההומים כנחל את הע' והח' והק', ובשס"ה גידיו המלהטטים בעוּד ובכינור הערבי (לצד הנגנים שחברו לו), ובעיקר בעורקי פניו המאיימים להתפקע מהתרגשות ומהתכוונות. לשירים שלו יש זמן. שמונה דקות לשיר ממוצע. החליל, הגיטרה או הכינור שבפתיח עשויים להתדפק על דלתותינו בעקשנות מדברית שקטה דקות ארוכות. ואנחנו ניגשים בחשאי ופותחים למילים שיבואו. ברעדה ובהזדככות ובמתק.
בפתח החוברת הנלווית ל'שוועתנו', התקליט החדש שלו ושל הֶרכב 'דוניה', נירו אבקסיס כותב המלצות לשימוש: "כדאי להקשיב ביחידות או בחברותא; שיר אחד ליום, הכי הרבה שניים. לא מומלץ להקשיב בנסיעה או בעבודה". ובעמוד הבא הוא פונה למאזין היקר בלשון יראים: "דע לך שלא לכבודך חיברתי את החיבור. ודאי לא ניסיתי להנעים את זמנך, להרקיד אותך או לשעשע אותך. חיברתי הכול לכבוד הקב"ה ולמען תרקוד נשמתי, ואם דרך אגב נהנית או התרגשת – אשריך ואשריי. ועוד דבר אחד. אם חפץ מאוד חברך ואין לו מעות כדי פת לחם, שלא יוכל לרכוש התקליט, אל נא תעתיק. השארתי פה כתובת. ישלח אליי בקשה ויספר כי עני הוא, ואני אשלח אליו חינם אין כסף את התקליט. אך אל תיקח ממני את הזכות לתת".
ילד ושמו ניר אפיק הגיע לכיתה שלנו בעפרה בתחילת כיתה ו'. היינו 14 בנים ובנות בכיתה, והילד ה-15 מיהר להפוך את כל הסדרים המוכרים. נעלם לשעות ארוכות אל הרועים הערבים שבסביבה, בימים שזה היה אפשרי, ימי טרום אינתיפאדות ותהליכי שלום. מחבר שירים שנונים נגד הבנות, ומשנה מילים של שירים שהיו באופנה למילים מצחיקות בנושאים שאינם יאים לדפוס. מזמר גרונית "אל נורא עלילה" ושאר תפילות מרוקאיות שעד אז לא נשמעו בחלל כיתתנו. אשכנזי מצד אמא ומצד המראֶה, ספרדי מצד אבא ומצד הנשמה. מרכז סביבו חבורה של בני עדות המזרח ומוודע אותם לתרבות אבותיהם. בכיתה ח' היה זמן שהחבר'ה של ניר כונו 'הפַּרסים'.
ניר אפיק היה ילד תוסס, קצר סבלנות ומהיר תפיסה, שאינו מתחבר לשום דבר שמחבר אותנו. מחוץ לקליקות, אבל עם כריזמה של אופוזיציונר. הוא הציג אופציה אחרת של ילדוּת. גם לאחר שנפרדו דרכינו בסוף כיתה ח', בפגישותינו המקריות והנדירות הנוכחות היחפנית שלו, המשלחת לשון אל סדרי עולם מתוקנים של אוניברסיטה-עבודה-משפחה-חולצה מכופתרת, הטיחה בי את מה שהייתי יכול להיות לו היו לי כנפיים.
שֵם יפה, ניר אפיק. עכשיו הוא מבקש שתקראו לו נירו אבקסיס. אביו עִברת בצעירותו את השם אבקסיס לאפיק. הבן השיב עטרה ליושנה. זה קרה לו בשהותו הממושכת בספרד. "הרבה זמן חשבתי לחזור לאבקסיס", הוא מספר, "אבל אם צריך להצביע על רגע ההחלטה, זה היה כשביקרתי ברובע היהודי העתיק בקורדובה, החוּדֶריה. ליד רחוב הרמב"ם וכיכר יהודה הלוי ראיתי פתאום רחוב אבוקסיס, ואפילו מלון אבוקסיס. אמרתי לעצמי, תראה כמה מאות שנים שמרו על השם הזה.
"ידעתי שאבא שלי החליף את שמו לאפיק במציאות שבה להיות מרוקאי זה לא להיט. הוא התקבל יפה כי היה עילוי בתורה והתקדם באקדמיה, והקל עליו לא להיות עם חותמת כזו. אמרתי לעצמי שאני כבר לא בדור כזה. ומכיוון שחלק גדול מחיי אני עסוק בחיפוש השורשים שלי, ומתעסק במוסיקה שבאה משם, יש לי עניין בשם שהוא המשך".
מניין הוא בא?
"יש אומרים שזו משפחה משבט בנימין, שנקראת על שם עמק קְציץ באזור יריחו המוזכר בספר יהושע כגבול נחלת בנימין. האבקסיסים גרו באנדלוסיה עד גירוש ספרד; רוב האבקסיס היום הם נוצרים פורטוגלים צאצאי מומרים מספרד. יש יותר מעשרים אלף אבקסיס נוצרים בליסבון. בכל מיני וריאציות: אבּוקסיס, אבּולקסיס, אבֶּקסיס, אבְקסיס. המשמעות בערבית היא בעל הפטוטרת. ולגבי נירו – אבא שלי קרא לי כך מגיל קטן. אז חשבתי, למה לא. 'נִיר' זה הברה אחת, נבלע, אתה טובע ולא שומעים אפילו. עכשיו אבא שלי קורא לי ניר".
הלכת עם השמות לכיוון של אבא שלך, ועם זאת לכיוון ההפוך לכיוון התנועה שלו. מה הוא חושב על זה?
"הוא יודע שהדורות אחרים. הוא בא להופעות שלי ותומך בי ושמח שאני נוגע במקומות שבזמן שהוא היה בהישרדות של לבנות ולהיבנות אפשר היה להקדיש להם רק מקום שולי".
אבל לנו בכיתה היה ניר אפיק. "היה לנו מחנה מעל המסגרייה", הוא חושף לראשונה סוד מחטיבת הביניים. "אפילו בנינו קאנוּן (כלי נגינה ערבי) ממנגל וחוטי ברזל".
מאיפה זה בא לילד בן 12? לא ממש מהבית, נכון?
"כשהייתי קטן, וגרנו בפתח-תקווה, אבא שלי הפסיק ללכת לבית הכנסת הספרדי בקביעות, כי הוא היה רחוק וכשנהיינו הרבה ילדים במשפחה זה נעשה מסורבל (ניר הוא השלישי בין שבעה בנים). ואני המשכתי ללכת לשם לבד. הרגשתי שאני יותר מתחבר לשם. אצל הספרדים הקהל שר יחד חלק גדול מהתפילה, וזה גורם לך לא להירדם וגם להרגיש שותף. אם אתה לא בעניין של התפילה זה לא ימשוך אותך, אבל אני הייתי בעניין מגיל קטן מאוד. אולי אתה זוכר שהיו צוחקים עליי בכיתה שאני ממשיך להתפלל אחרי שהתפילה נגמרת. מדי פעם אני נזכר בשיעור חיבור, כשאמא שלי (המורה שלנו לעברית ולספרות) נתנה לכל אחד לכתוב על מישהו מהכיתה מה הוא יהיה בעוד עשרים שנה. עליי כתבו שאני אהיה חרדי עם עגלה וסוס. היה מצחיק". וקודקודו הגלוח, הגלוי, צוחק איתו.
זה לא שהיית דוס במיוחד. רק התפילות.
"כן. חיבור שלי לתפילות, שלא קשור בכלל בדת, במצוות, באידיאלים".
עצם הרעיון של דיבור לאלוהים?
"לא. זה בא הרבה לפני שהיה המושג רעיון. אני זוכר את עצמי בכיתה א' בפתח-תקווה קורא תהלים ומכוון בתפילה שההסעה לבית הספר תטבע בבוץ ולא תגיע. מבית הכנסת הספרדי באו לי כנראה גם ההגייה של ח' וע', וכל הגרעין של השירה והמוסיקה. בבית זה היה קיים, אבל באופן חלקי. אבא שלי היה מבוקש כחזן אשכנזי וספרדי גם יחד. ביום כיפור הוא היה חזן שחרית אצל המרוקאים ומוסף אצל האשכנזים, כל אחד בנוסח שלו".
כשהמשפחה עברה אלינו לעפרה נוסף לו עוד מקור להיכרות עם המוזיקה של המרחב השמי. הרועים. "בפתח-תקווה הייתה לי אתון. הייתי קם בארבע בבוקר, קוטף לה עשב, קושר אותה לעץ, בודק שהיא לא התקררה מטל השחר כפי שקורה לפעמים לחמורים, מחבק אותה, ואז לוקח את הילקוט שלי ממחבוא, הולך לבית הספר, וכל היום חושב איך אני חוזר אליה. הייתי ילד של שדות. גרנו קרוב למעיינות הירקון, ובשכונה היו תחרויות עגלות וחמורים. הבטיחו לי שבעפרה יש הרבה חמורים, וציפיתי לאזור פראי שכולם בו קאובויים – והנה אני מגיע ורואה ילדים טובים שמשחקים כדורסל ורצים הביתה. אני הייתי רוטט מדי בשבילם. היפר-אקטיבי. אז כבר ביום הראשון בעפרה מצאתי את עצמי הולך להרים שמסביב. הכרתי כמה רועים, והתמכרתי לזה".
ידעת ערבית?
"גמגמתי ערבית. אבל התקדמתי מהר. הצטרפו אליי כמה ילדים מכיתות אחרות. הרועים לימדו אותי קצת לנגן בשיבאבה, חליל רועים, אבל זה היה בעיקר השקט. כמויות שקט שלאדם רגיל אין. היום אני מוצא שהמוזיקה שהכי מושכת אותי היא מוזיקה שיש בה גם שקט. האנשים שהכי מושכים אותי הם אלו שלא מרגישים הכרח למלא את האוויר. וזה מה שיש בהרים. אתה נמצא במרחב של בריאה שהאדם כמעט לא התערב בה. וכשכן קורה משהו, חיה או רועה או מואזין רחוק, זה הרבה יותר עוצמתי. ההרים היו לי מזור ומחסה. הייתם באים אליי ומנסים לסחוב אותי לפעולות בבני עקיבא. לא ששנאתי מישהו מכם, אבל פשוט לא הבנתי כמה אפשר לשבת על דשא ולשמוע דיבורים. הייתי רוטט כמו ילד בן שלוש שרוצה לרוץ, לטפס, לקפוץ".
ואז התפזרנו לתיכונים מחוץ ליישוב. הוא נשלח לישיבת 'מקור חיים' בירושלים. "הבאתי מעפרה הרבה בזנ"טים וגדרות וחיות ופתחתי פינת חי שם, באמצע העיר. היועצת הסבירה להם שמוטב לזרום איתי. שבאתי מההרים וכדאי לתת לי כיס אוויר. בנינו פינת חי מקסימה, וחממה לגידול צמחים, ועל כל העצים היו חבלי טרזן באדיבות האנרגיה שלי. זה איים על המערכת, כי זה סיפק אטרקציה לאלה שרצו לא להיות בשיעורים. מצאתי את עצמי מקבל ציונים שלא קשורים להישגים שלי. ארבע בהכול. על אף שבגמרא, למשל, הייתי שפיץ; הגמרא דיברה אליי גם מפני שהיא עוסקת בטבע, בחיות, בעולם של פעם. בסוף השנה, לשמחתי, העיפו אותי".
שנתיים למד במגמה החקלאית בישיבה בחספין שבגולן, "שלא רק שידעה להכיל אנשים כמוני, אלא גם עודדה אותם לבטא את מה שיש בהם". כיתה עם הרבה נערים היפר-אקטיביים, ועם מחנך, אורי זומר שגר קודם בעפרה, "שכל יום טפטף לנו שאנחנו ילדים גדולים. אף פעם לא היו עונשים, אבל הייתה נוכחות גדולה של מישהו שהוא לא פראייר. כשהברזנו פעם, הוא פשוט הלך הביתה לקטוף זיתים. באנו אליו בוכים ממש, והתחננו שיחזור. אלו היו השנתיים היפות בחיי". עם המחנך הבא הוא פחות הסתדר, ואת השנה האחרונה ללימודים כבר בילה בעבודה במטעים בעפרה ובגולן. עד הצבא. "הגעתי לצבא מבושל ואפוי ושרוף".
האפייה החלה בכיתה ט', בשני מאורעות שאירעו בשנה ההיא, בשלהי 1987, והעבירו אותו הרחק מידידיו הערבים. תחילה לכתו לישיבה בירושלים, ואז האינתיפאדה. היא לקחה אותו אישית כבר בהתחלה. "אבא שלי נתן טרמפ לאישה הרה ולילדה שלה, תושבות עין-יברוד – הכפר הערבי הסמוך לעפרה. כשהוריד אותן ליד המסגד סקלו אותו. שברו את כל החלונות וריסקו לו את הגולגולת. אבא שלי, איש שלום, לקח ערבים טרמפ וזה מה שקיבל. ואז עברתי היפוך. בפשטות של ילד, בלי פילוסופיה, הפכתי ברגע אחד מאוהב לאויב.
"חוויתי את האינתיפאדה כאילו זו בגידה אישית בי. אני, שהייתי הכי חשוף איתם ובא אליהם הביתה. בעפרה היו קוראים לי ערבי, בדווי, והייתי מעין סנגור שלהם. והנה כך הם עושים לי. את המוזיקה שלהם המשכתי לאהוב, כי לא ראיתי את זה כמלחמת תרבות, אבל ברמה האנושית אבד לי האמון".
בהלך הנפש הזה הגיע לצבא. הוא שירת בעזה בחרמ"ש – פלוגות חי"ר ממוכן שהוקמו מחדש בגלל האינתיפאדה. אוסלו אירע באמצע השירות. "הייתי בלחץ של השנאה, של המלחמה, של התסכול מכך שאני מוכשר בעיניי, ודובר ערבית, ויכול להיות יעיל, אבל המערכת רקובה והכול משחקי שלום, עם 'נכון להיום אסור לירות באף אחד'; 'נכון להיום מותר לירות רק במי שמחזיק כוס ברד'. ואז הגוף עשה את שלו. אני לא בנוי להכיל את השנאה שבערה בי. חטפתי מחלה קשה שנגרמת מחיידק, אבל פגיעים לה רק אלו שנמצאים בסטרס.
"אושפזתי, שוחררתי, ויצאתי אדם אחר, חדש. ידעתי שאני רוצה הפסקה מהכול. שאני רוצה לנגן. ולהפסיק לשנוא. עד אז הייתי בטוח שאהיה חקלאי ואסחר בפירות. ובאמת אני עושה את זה היום קצת. יש לי זיתים בעפרה, פה ושם אני עושה עבודות גינון ומתפרנס מהן, ויש לי משתלה בעמק האלה שאני עושה בה ניסויים בזריעה ושתילה. אבל אני רואה את זה בתור פנאי". למפיק האלבום שלו, המוזיקאי ניצן פרי, שילם נירו בצורת עבודת גינון.
"פתאום החשיבה הפכה מיצרנית ליצירתית. לפני הצבא מצאתי בעבודה הפיזית אפיק לווסת את האנרגיה שלי. הייתי עובד 12 שעות במטעים, עובר ממטע למטע, וגם אז לא ישן כמעט בלילות. הייתי אדם כמעט בלי שינה. שֵד. ואז פתאום להפסיק הכול ולשכב. זה היה גם בגלל האנטיביוטיקה וכל הנזק הגופני שהמחלה גרמה – אבל הרבה מעבר לזה. אני זוכר שאמרתי לעצמי לא עוד סטרס, לא עוד שנאה".
הוא הלך להיות דייג בעזה, עם ערבים, "קרוב מאוד למקום שהפלוגה שלי שירתה, כדי להדביק קצוות של עצמי". אחר נסע לסיני. לחוף וקצת להרים. ניגן. פרנס עצמו מיצירת שרשראות צדפים ומכירתן. סחב עצים לבעירה ובישל לעצמו. ובעיקר התאושש. "זו הייתה תקופה של השראה. המון שקט וטבע עם עוצמות וצבעים שאתה לא מכיר בכלל. עם שינויים מטורפים של הים שמכסה וחושף במהירות שטחים גדולים.
"אחרי סיני הכול בארץ נראה לי אפור. כשאתה חוזר מסיני אתה מקבל סחרחורת מהקצב של האנשים. כולם רוטנים ועסוקים ומפסידים את החוויה של החיים עצמם. בא חבר מעפרה, אמר לי 'אתה בא להודו?' ואמרתי לו כן. בלי לדעת למה. אחר כך חשבתי שאני באמת רוצה ללמוד מוסיקה הודית קלאסית. החבר חזר ארצה אחרי חודש ואני נשארתי". אותו חבר נעשה, "אחרי הרבה שנים והרבה גלגולים", נזיר בודהיסטי.
ניר ישב אצל אחד הברהמינים, "סוג של לְוִיִים הודים" כהגדרתו. הוא רצה ללמוד לנגן בטאבלה ובסיטאר, אבל הבין שיצטרך להקדיש לכך את כל הגלגול הנוכחי שלו. "בהודו מי שנולד למשפחת נגני טאבלה יהיה נגן טאבלה. שש שנים ראשונות עושים תרגילי אצבעות על ריק. ילדים יושבים ומשננים על פה ראגות שלמות של תיפוף בלי לגעת בתוף. זה מטורף. רציתי לטעום מהעומק הזה, ולמדתי מעט בנסורי, חליל הודי.
"יש כאלה שאחרי הודו הולכים ללמוד היי-טק ושוכחים את הודו, ויש כאלה כמוני שזה לא עוזב אותם. אחרי הודו הייתי כמה חודשים במיטה, אחרי זה שוב בסיני, ולאט לאט התחלתי להיוולד מחדש. כן, שוב. הבנתי שהמוזיקה היא לא תחביב. שזה חזק ממני. התחלתי לנגן עם אנשים, ללכת לסדנאות, ועם הזמן קיבלתי סגנון נגינה משלי. בגדול אני נגן עוּד. יש עוד כלים, אבל עוּד הוא כלי שאני עושה איתו אהבה. אם כשאמצא את בת זוגי אעניק לה רבע ממה שאני מעניק לעוד, היא תהיה מאושרת".
ואז הוא חשק בפלמנקו. אותה תרבות של נגינה-שירה-ריקוד, צוענית בשורשיה הרחוקים, המסחררת את ספרד. שהות בת כמה חודשים בברצלונה הפכה את זה להתאהבות גמורה. הוא חזר לארץ לכמה עניינים, כגון הקלטת האלבום הקודם, 'דוניה' – "תקליט בכיוון יותר בדווי מ'שוועתנו' ופחות מלוטש ממנו. אנחנו עומדים להקליט אותו מחדש" – ואז שב לברצלונה, לארבע שנים.
"לימדתי שם עוּד וניגנתי בכיכר ליד הקתדרלה הראשית. הקמתי שם הרכב ששר בלדינו, בערבית ובעברית, וזה מאוד ריגש את הספרדים, כי מבחינתם אלו שלוש השפות של אנדלוסיה. זה היה בהתחלה הרכב שמופיע בברים רועשים ומקבל גרושים – ופתאום קיבלנו חסות מגוף מאוד עשיר, בנק של המדינה שכל רווחיו הולכים לתרבות ואמנות. הלוואי עלינו כאן. נעשינו הרכב אקסקלוסיבי עד כדי כך שמצאתי את עצמי ישן במלונות של עשירים והולך בנעליים שחורות, שבחיים לא ידעתי מה זה. בסוף שכנעתי את החבר'ה שאפשר לגור במלונות זולים ולחסוך".
עד כמה הפלמנקו מושרש בחייו של הספרדי המצוי?
"באנדלוסיה זה בכל פינה. אתה יכול לראות ילדים בני ארבע עושים פלמאס, כפיים, בקצב 12 חלקי 12 במהירות של מכונת טראנס, כי בגיל חצי שנה הם כבר נרדמו על ההורים שלהם בהופעות של ענקי פלמנקו, ומפני שהיום גם הפופ של אנדלוסיה בנוי על הפלמנקו. כמו שאצלנו, כשעושים מזרחי-אשפה עם טראנס למשל, עדיין הסולמות מזרחיים. הכול בפלמנקו קשור לתרבות ולהיסטוריה של המקום. השירה שבאה מהעבודה במכרות ומצוענים, הצעדים של הרקדן שהם צעדי לוחם שוורים. יש מקומות באנדלוסיה שזה כמעט דת. במקום הנצרות, שלא מעניינת את הדור הצעיר".
בתקליט החדש שלו יש שני שירי פלמנקו לכל דבר, יש שירים שסגנון נגינת הגיטרה בהם הוא פלמנקו (כלומר גיטרה שקצת נשמעת כמנדולינה), ויש גם ביצוע של מזמור ע"ט בתהלים, "מזמור לאסף, אלוהים באו גויים בנחלתך", במרטינטו, ענף של הפלמנקו שמוצאו במכרות ספרד: שירה הנשמעת כשכלול של טעמי המקרא, בליווי מכות פטיש מדודות. אריה ואסף הרשקוביץ, דודו ובן דודו של נירו, נרצחו בשני פיגועי ירי בתוך חודשים ספורים, והיצירה, כרמוז במילים הפותחות אותה, מוקדשת לזכרו של אסף.
דווקא יצירות הפלמנקו הן הקשות יחסית להאזנה. מכל הרצועות באלבום, השיר שהאוזן המורגלת בפופ תעכל בקלות יתרה הוא 'הנשמה'. תחנת 88 אף-אם משמיעה אותו לעתים. רק אותו; ללמדך על מגבלותיה של התחנה המתוחכמת-בעיני-עצמה. אבקסיס הקדיש את השיר לעצמו. "אבדתי בדרכים אפלות, עזובות", הוא שר שם.
למה אתה אומר שאבדת? הרושם הוא דווקא שכל הדרכים שהלכת בהן – בסיני, בהודו, בספרד – נעשו חלקים ממך.
"אני מתכוון יותר למחשבות, לרצונות. הרבה זמן, אחרי הודו, לא הייתי שלם עם ההוויה שלי, רציתי להיות מישהו אחר, ובעצם הלכתי נגד עצמי. וזה השתחרר בפרץ של הבנה שאני צריך לחזור לעצמי הפשוט, התמים".
כמעט כל הדיסק פונה אל אלוהים.
"שמתי בו את מה שחוויתי ורציתי לתת לעצמי ולעולם. בעולם הפיוט יש טקסטים אינסופיים שאני נחשף לעוד ועוד מהם, לבד ועם אמא שלי. אנשים ישבו בפינות נידחות של העולם וכתבו בעברית מופלאה רעיונות עמוקים. נגיד, אברהם אבן עזרא אומר 'ובחלתי בתורתך ובחרתי בתורתי'. טקסטים חזקים מאוד, שהרבה פעמים מצמידים להם מנגינות כיפיות מדי. מנגינות של מסטיק. בבתי הכנסת הספרדיים כל אחד הוא תרנגול מקאמים, אבל הטקסטים נעלמים. והרי כל מילה פה צריכה להיאמר במשך חצי שעה, כדי שיבינו בכלל. זה כאילו עושים לך ניתוח לב פתוח ורוכסים לך אותו בחוט דיג. מצאתי שהעוצמות שיש בפלמנקו מתאימות לזה – על אף שהטקסטים במקור מדברים בדרך כלל על אהבה וכסף".
ובכל זאת אתה ממליץ לא לשמוע יותר משני שירים שלך ביום.
"זה משום שאפילו אני, שמכיר את השירים בעל פה, מתפרק לחתיכות כשאני מקשיב לאחד. כמה ניתוחים אדם יכול לעבור ביום אחד? בשביל הרבה אנשים פלמנקו הוא עבודה זרה ולא מדבר אליהם בגרוש. וזה טוב לי. אני יכול לעשות אחלה מוזיקה ערבית ולהיות הפייטן סומסום בן יהודה שיסלסל, אבל אין לי עניין בזה. יש לי עניין שמה שמחבק יחבק ומה שצורם יצרום".
כשאתה מצטלם לעטיפת הדיסק הזה בלי כיפה, כמו שאתה בחיים, אתה בעצם מעמיד מסננת-קהל נוספת?
"כן. האמת היא שכאשר הקלטתי את הדיסק הייתי חובש כיפה ושומר מצוות. הייתה לי תקופה של שנה וחצי שקיבלתי פליק כזה ואמרתי, וואלה, אם אני שואב כל כך הרבה מהמעיין הזה, למה שלא אשאב ממנו כפי שהוא. כך שהתמונות שלי עם כיפה בתוך החוברת אינן שקר. אבל כשהדיסק יצא כבר לא הייתי שם. ראיתי שזו מלחמה בשבילי, שבת, עישון, והבנתי שהדתיות הגיעה אצלי למקום שלא רציתי, של אשמה.
"חבר שלי אמר לי, יש לך בעיה, אתה גם דתי וגם לא. אבל בשביל מה לקרוא לזה בשמות. זה הכול סימפטומים, זה לא העניין עצמו. אלוהים זה הדבר שאני הכי מרגיש. גם המוזיקה עצמה היא סימפטום. אני לא קורא לעצמי מוזיקאי. המוזיקה היא דרך שלי לשרוד. פילטר שדרכו אני מרגיש את כל מה שיש. יכול להיות שאם הייתי נשאר בהרים, בשקט, לא היה לי צורך לנגן".
אתה כל כך אוהב את אלוהים – ואין לך פחד מקיום מצוות חלקי בלבד?
"מה פתאום. לא סתם אני שר בערגה גדולה כל כך את 'ידיד נפש'. זה לא 'כן המפקד'. זה ידיד נפש. הכי קרוב לזה כתב דוד המלך, שמדבר אל אלוהים מקרוב: מעריץ שלו, אבל לא מעמדה נחותה. מתייחס אליו כמו לאבא, ואבא נשאר אבא גם אם הוא לא טוב אליך או אתה לא טוב אליו. ועדיין, ברור שיש חוקיות בעולם. בתקופה שאחרי הודו הלכתי בכוונה לתוך האש, לעשות דברים שהם לאו מוחלט, כדי להרגיש את זה – והבנתי שזה פשוט לא זה: שיש חוקים שהעולם ברוא לפיהם. זה מקסים בעיניי".
הוא חזר מספרד ב-2005. "רוויתי גלות, והבנתי בעומק הנשמה למה מתכוון רבי יהודה הלוי כשהוא משתוקק 'לאכול פת חרבה בציון'. כאן מקבלים על הופעה עשירית ממה שמקבלים שם, והתרבות כמעט לא זוכה לתמיכה, אבל אני רוצה להיות בארץ שלי ולשאוב ממה שיש בה. היום אני, למשל, תלמיד של הרב חיים לוק, שהוא פייטן ענק".
מה מיוחד בעיניך בספרד?
"הרגשתי שם משהו עצום: אדמה שקיבלה יהדות, נצרות, איסלאם, עמים אחרים שבאו כזרים, ואת כולם היא הכילה. לחשוב שהאיסלאם היה שם התרבות הכי סלחנית זה כבר נשמע כמו בדיחה של שיכור. כשאני רואה את האלימות של האיסלאם, ומצד שני את העדינות באמנות שלו, את הירידה שלה לפרטים, אני מבין שדווקא במקומות שיש בהם גסות גדולה האמנות היא המקום האציל, אפילו המקום המציל.
"דווקא בירושלים פתאום הכול מתחבר לי. בברצלונה הכול אציל ועדִין, והיחידים שעושים רעש הם ערבים מאלג'יר ומרוקו שבאים לגנוב תיקים של אנגליות או לצעוק. ואילו פה, בהמולה הזו של המזרח הקרוב, אני חש שאצל אנשים שחיים מהבטן – גם הרגישות עמוקה כמו בטן והדברים נעשים מהבטן. בניגוד לכל היגיון, העומק בא עם האימפולסיביות".
בפסח, אחרי שנים שלא התראינו, מצאתי אותך מנגן ומוכר כלי נגינה במדרחוב בן-יהודה בירושלים. הפרנסה שלך לא באה משם, אז בשביל מה זה?
"זו הדרך הכי טובה שיש לי עכשיו לתת. זו נתינה שאני גם מקבל ממנה. דווקא מפני שבארץ הנגינה ברחוב לא נתפסת כתרבות, לא מכניסה כסף, ומעוררת רחמים מצד עוברים ושבים. בספרד זה לגמרי אחרת; יכולה לעצור קבוצה עם מדריך ולהקשיב לך שעה. רואים בך אטרקציה תרבותית, לא קבצן. פה אנשים מעירים לך, אומרים 'תעשה אום-כולתום, לא ככה'. אני מצליח לקבל את זה בשלווה, וככה זה הופך למעניין".
אתה מנגן גם ברחובות של ערים אחרות?
"לפני ספרד היה לי דוכן במדרחוב נחלת בנימין בתל-אביב. מכרתי חלילים, ניגנתי. גרתי אז בתל-אביב ואני לא מתגעגע אליה. זה היה יפה בשביל לבדוק 'דרכים אפלות עזובות' ולהבין מה לא. היום כשאני מגיע לשם אני ישר מחפש את האוטובוס הביתה. יש הרבה ירושלמים עם הבעיה הזו. מאז שחזרתי אני גר בכפר הפיני במעלה-החמישה. ירוק לי, טוב לי, קרוב לי לעיר הקודש שאני כל כך אוהב, אבל לא קרוב מדי – וכך אני יכול להתרגש ממנה בכל פעם מחדש".
