יום ראשון, 27 בינואר 2013

לנשר יש קול: עם מתן קולנשר על רוקנרול ימני


מתן קולנשר, מנהיג 'קולנשר והיונים', אוהב לסבך לעצמו את החיים. במקום לשיר שירי פופ קליטים על אהבה, הוא שר רוק מחאה על בירוקרטיה וסיאוב. במקום לצאת נגד הממשלה, הוא יוצא נגד בית המשפט העליון ומפרגן להתנחלויות. במקום לגור עם חברה, הוא נשוי לדתייה. אבל מה ששיגע את המורים שלו ב'רימון' היה דווקא הנטייה לכתוב בחרוזים
עטיפת הספר והאלבום 'תל-אבסורד' של מתן-ארז קולנשר, מאחור ומלפנים

מאת צור ארליך. הופיע במוסף 'דיוקן' של 'מקור ראשון' שלשום, י"ד בשבט תשע"ג, 25.1.2013, עמ' 26-22, בכותרת 'רוק בקסבה'.

לנֶשר אין קוֹל. עובדה זואולוגית. לַימין אין זמרי רוק. עובדה תרבותית. בא מתן קוֹלְנֶשֶר ומפריך את שתי הקביעות הללו. הנה זמר-יוצר של רוק מחאה ימני. אבַל ממש. לא ממגירת 'המוזיקה היהודית המתחדשת' ואפילו לא ליַד, לא פופ ולא היפ-הופ ולא מזרחי ולא קאנטרי ולא בָּארְד רוסי ולא פיוט ולא רוק מעליות גלגלצי. רוקר חילוני, במקור מהשרון, עם שיער באורך הנכון, אחרי לימודים בבית ספר רימון. רוקר זועם עם גיטרה עצבנית שחורש עם להקתו 'קולנשר והיונים' את מועדוני השרון ותל-אביב וירושלים ושר נגד אלה ש"המציאו כיבוש והמשׂיגו שקרים", נגד מי שבעיניו הם "מנפחי אשליות, משרתי האויב, אשפי הבטחות" שיומָם "מתקרב", נגד "נסיך בית המשפט העליון" שבשרירותו "משַדך כוונה לחוקים". האיש ששם משפחתו האבסורדי נותן לנשר קול, האיש שנותן קול רועם לָרוב האילם, קרא למוצר הכפול שלו, ספר שירה ואלבום רוק המבוסס עליו, בשם "תל-אבסורד".
- קולנשר, רוק זה תרבות-הנגד של שנות השישים, היפיז, וודסטוק. אתה פולש פה ברגל ימין גסה למתחם שמאלני, לא?
"בתרבות הישראלית של היום, להיות תרבות-נגד זה ליצור רוק ימני".
- איכשהו דווקא יוצרי השמאל בארץ מרגישים חתרנים ואמיצים, עם תודעת מיעוט נרדף מפותחת.
"האמת היא שגם אם הם חושבים שהם מחאתיים, הם לא מביעים את זה בשירה שלהם. לא רק רוק ימני חסר פה, אלא גם רוק שמאלני עם תכנים של ממש. אבל ברור שבתרבות המוזיקלית בארץ עמדות שמאל התקן, זו הנחת היסוד, ואילו יוצרים ימניים הם אלה שמוצָאים מחוץ לגדר. כשעמיר בניון כתב את 'אני אחיך' על ארגוני הקרן החדשה לישראל ופרסם את זה – ואין שם משהו מסעיר מדי, פשוט הוא אמר מה הוא מרגיש – נכנסו בו בצורה חסרת פרופורציות, ולאורך חצי שנה אחרי זה הוא כמעט בלע את הלשון.  אז ברור שימין זו תרבות הנגד".
- הקהל שלכם צמא לזה?
"יש תחושת חסך בדעות ובביקורת באופן כללי, לאו דווקא מצד ימין. להערכתי רוב האנשים שחיים פה מרגישים אבסורד. אבסורד שמי שבחרת לכנסת לא עושה מה שהבטיח. אבסורד שהממשלה שבחרת לא שולטת בעוד אנשים שלא בחרנו, בתקשורת ובמערכת המשפט ובמשטרה, מחליטים מה נעשה ומה יקרה. אבסורד שהרשות השופטת נעשתה בעקבת המהפכה של אהרן ברק לרשות מחוקקת, ואילו התקשורת והמשטרה הפכו לרשות שופטת שמרשיעה כל חשוד לפני משפט. אבסורד שהמשטרה לא מסוגלת ולא רוצה לעזור לאזרח הקטן. אז אפשר לברוח לשירים של אני-ואַת, ואפשר גם לומר שבסך הכול המצב לא כל כך רע ויש מקומות גרועים יותר. אבל יש אנשים שמחפשים את המחאה".
והמחאה אכן מופנית מפיו, ברבים מהשירים, לרעות חולות כלליות: שרירות לב פקידותית, חומרנות, עולם הפרסום, תרבות הצריכה. באחד השירים היותר מוצלחים באלבום קופץ קולו של קולנשר אוקטבות מעלה ומטה, כסירנה משטרתית: "האזרח, חברים, הוא מִגרַש מִשׂחקים, /  צעצוע חולֵם ונושם. /   כשהוא מסתבך כולם עסוקים: / הרי אם הוא חשוד, הוא אשֵם". האזרח בשיר הזה הוא מין כל-ישראלי ששמו האקלקטי הוא יורי אמסלם. אם תרצו, אפילו בפזמון חוזר בולט אחר באלבום, פזמון של שיר פוליטי מובהק נגד תרבות ההתכנסות והמגננה שקולנשר מבצע בכאסח משכנע, יכול כל צד פוליטי להבין מה שנוח לו: "דור שלם דורש שלום. / אומה מוכה עומדת דום. / בשורה תחתונה, בסופו של יום, / צריך להתעורר כדי להגשים חלום".
"כשעופר אשד, הבסיסט הראשון שהיה לנו, בא לפגישת היכרות, ניגנו חצי משירי האלבום, ובסוף הפגישה אמר לי 'שמע מתן, פשוט כיף לי, אני מרגיש שאני מתחבר לטקסטים שלך'. ואז היה סשן נוסף וניגנו עוד כמה שירים, ושוב הוא ניגש אליי בסוף ושואל בתדהמה 'תגיד, אתה לא שמאלני?'. כך שכל מי שנאמן לעצמו, ימין או שמאל, אם הוא יקשיב הוא יתחבר לחלק מהביקורת שלי, ולחלק לא. אני יודע על אנשים שיש לנו בקהל מימין ומשמאל, ובמידה מסוימת זה גורם לי לכתוב באופן חוצה-השקפות".
- מה שכן, אתה מזהה בשירים את הציניות של התרבות הצרכנית והפוליטיקאים עם השלומָאוּת והנהייה אחר אוניברסליות; זה מעניין, כי בדרך כלל בתרבות הפופולרית יש זיהוי אוטומטי בין ציניות ותאוות בצע לבין מיליטריזם ולאומיות.
"זו שוב אותה נקודה, שלעשות רוק'נרול ימני בארץ זו תרבות הנגד. הדימויים המעוותים, שכלל לא רלבנטיים לישראל, התקבעו פה בכוח. בעיניי הזוי שמי שמדבר על בית מקדש שלישי הוא משיחי, ומי שמדבר על שלום במזרח התיכון, למרות כל מה שקורה פה, הוא אידיאליסט. שני הדברים הללו משיחיים באותה מידה. יש פה תעשייה חזקה של אשליות. האשליה המרכזית היא שיש פה אפשרות לחיים שקטים ושלווים בטווח הנראה לעין. כי לערכים שאנחנו חושבים שהם אוניברסליים, השכנים שלנו לאו דווקא שותפים. בארץ, הניתוק הזה מהמציאות הולך יחד עם עושר. כנראה מפני שכאשר יש לך כסף, ואתה להוט להרוויח עוד בטווח הקצר, יש לך אינטרס לשקט, אפילו שקט מדומה".
- דווקא מפני שהמחאה שלך היא לא רק נגד השמאל, מקבלים בהופעה שלך הרגשה של נגד נגד נגד, בלי בעד. אֶת הבעד אתה שומר למי שלא עושה רוק?
"אני מרגיש שאין הצדקה לישראלי במדינת ישראל אם הוא רק צרכן מאושָר. צריך לשים את זה על השולחן. וזה התפקיד שלי. כי בעולם שגדלתי בו ברמת-השרון זה כן מספיק. דבר שני, כמו שאתה יודע, בכתיבה תמציתית של שיר יש לפעמים הקצנה. לפעמים אתה נמצא במצב רוח שאתה רוצה להגדיר אותו, שבו הדברים נראים שחור ולבן.
"שים לב למשל שאני לא מטיף לשנוא פוליטיקאים, זו ממש לא הנקודה. אני דמוקרט, ואני לא סוציאליסט, ועל הדמוקרטיה צריך לשמור. כרגע המדינה לא מספיק דמוקרטית, ויש בה גופים אפלים שהתפתחו בתוך תרבות סמי-קומוניסטית שאני לא חושב שצריך לשמור עליה. אז על זה הביקורת שלי. על התופעות, על הריקבון, על החושך. לא על אדם זה או אחר;  אף אדם לא אשם בכול, ואם נעלה על המוקד אדם ספציפי נפספס את הבעיות הרחבות יותר".
אכן, לא הכול נגד. ודאי לא בשירים הלא-מולחנים שבספר. וגם מן הנגד יוצא שָם לפעמים בעד. למשל, "זה מתחיל באורות והרמוניה סוחפת, / עשרות עבדים מול במה מאלפת / תאווה מלטפת שירים חלודים, / גן חיות במסווה רחבת ריקודים. // מתחנן לשפיות, מתפתל, מתפלל – – / רכבת אחרונה לבית-אל".
פה חשדתי. העוף המוזר, הרוקר הימני-חילוני, כנראה בכל זאת בושל קצת בחלב דת אמו. כתובתו שבשכונת רוממה בירושלים, כיום שכונה חרדית, העלתה חשד נוסף בטוהר חילוניותו של האיש, חשש שהתברר כבלתי מוצדק שכן מדובר בדירה שרכש סבו כשהאזור נבנה כשיכון סטודנטים. אבל השלט על הדלת אמר "שובה ומתן קולנשר". תראו לי אוכל שפנים שקורא לבת שלו שובה. אז כן. הימני החילוני האולטימטיבי לא נמצא גם הפעם. זוג מעורב לפנינו, משני צדי קו הגבול הדתי-חילוני המיטשטש והולך.
שובה, דתייה-לייט אפשר לומר, גדלה בלב הסצנה התורנית-לאומית של גבעת-שאול בירושלים, והיא בתו של הרב בועז לוי ממרכז הרב ומ'צביה'. גם מתן בעצם חילוני לייט. "מתן חיפש מישהי דתית", היא טוענת. חברה הכירה ביניהם לפני שנתיים. הם התחתנו לפני שנה. לפני חודש, בימים הכי קצרים של השנה, היו בירח דבש בלַפּלנד. טמפרטורות הרבה מתחת לאפס, אור-יום ששואף אליו.
- מתן, חיפשת מישהי דתית?
"לא יודע".
- ידעת שזה יסבך לך את החיים בפרקטיקה היומיומית.
"אני אוהב לסבך לעצמי את החיים. שמרתי כשרות לפני כן, שלא כמו המשפחה שלי. זו אחת המצוות שכבר בגיל צעיר הרגשתי שלא לגיטימי להתעלם מהן. גם גילוח לא בתער, למשל. כשחברים שאלו אותי למה אני נמנע מזה, אמרתי 'שמעו, הרבה שנים זו הייתה הזהות שלנו. כשרצו להשפיל יהודים הכריחו אותם לאכול לא כשר ולגזוז את הזקנים'. אני לא יכול לעבור על הדברים האלה, היותר לאומיים, בלי להתייחס אליהם איכשהו. אז התנהגתי בהם אחרת מהסביבה שגדלתי בה. עד גיל 18 לא הכרתי אפילו דתי אחד, אז לא היו לי התלבטויות לגבי מצוות נוספות.
"בשנים האחרונות טוב לי איפה שאני. שובה היא הנס של חיי, וכל הקשיים של זוג מעורב נעשים שולִיִים כשחשים חיבור כל כך עמוק. לא הרגשתי כך אף פעם בקשרים קודמים". ואלה אגב מתועדים במטושטש, אבל באורח צבעוני ונוקב, בשירי הספר.
מתן-ארז קולנשר בן 28. סבא-רבא שלו היה בעליו של בנק קוֹלֶנְשֶר בברלין, ועלה ארצה ב-1933. הסב, ראובן, עברת את שם המשפחה באמצעות חילופי גברי בין הסגול לשווא: קולֶנְשר היה לקולְנֶשר. הוא הקים את גדוד ההסוואה וההונאה בצה"ל, ובהמשך היה איש תנועת החירות ופרסם מאמרים ב'האומה' שקובצו לספר 'מדינה היא רק ההתחלה'. אשתו הסבתא לוסי עלתה מבולגריה. שנה אחרי שפרסם הנכד את ספר שיריו בהוצאת 'גוונים' שם לב שגם סבתו פרסמה שם בשעתה את שני ספרי שירתה, בשם נעוריה ל' מָנוֹח. אביו של מתן הוא ד"ר אלדד קולנשר, מרצה למנהיגות באוניברסיטת תל-אביב, ואלוף-משנה בקבע בילדותו של מתן. "כילד לא קראתי כמובן את מאמריו של סבא ב'האומה', אבל אבא נתן אווירה לאומית בבית". משפחת אמו עלתה מצרפת.
הוא בוגר שירות קבע ביחידה טכנולוגית גדולה בצה"ל. למד כמה שנים (חלקן תוך כדי שירות) במסלול כתיבה והלחנה בבית הספר למוזיקה 'רימון', נטש קצת לפני הסוף, ובשנים האחרונות הוא לומד באוניברסיטה העברית הנדסת מחשבים לתואר, ומוזיקולוגיה לתענוג. פרנסתו כיום בתכנות. "המוזיקה היא בינתיים בעיקר הוצאות. אבל אני מוצא המון יצירתיות גם בכתיבת תוכנה. יש הרבה משותף בין כתיבת תוכנה לכתיבת שיר. אתה יושב מול דף ריק, השפה ידועה, העולם שאתה רוצה להוציא אל הפועל ידוע לך, והמשימה שלך היא להציב את זה על הדף בצורה שתעשה משהו, ושתהיה שונה מכל מה שכתבו לפניך. גם התמציתית דומה. אני אולי עושה לזה רומנטיקה מוגזמת. התכנות כמובן הרבה יותר תכליתי מהשירה. אבל בעצם גם בשירה יש תכלית".
הלהקה 'קולנשר והיונים' נולדה ברימון, ואילו הופעת הספר 'תל-אבסורד' הורָתה באוניברסיטה העברית, כש-25 משירי הספר זכו לפני שלוש שנים בפרס רחל נגב לשירה שהמוסד מעניק. "הכול כאן מוקצה מחמת תיעושׂ,/ לעוּס / ובטעם לוואי", הוא כותב על מצב התרבות בשיר ששמו 'משורר'. הרגשות בספר עולים על גדותיהם ברומנטיות שהיה נדמה שעברה מן העולם, אך יצוקים במופגן במציאות עכשווית מאוד.
הוא מעריך שלזכייה המפתיעה אחראי חבר ועדת הפרס המשורר מנפרד וינקלר, המתקרב לגיל תשעים, שלאחר הזכייה זימן אליו את קולנשר להביע את התלהבותו מלשון השירים ומהמוזיקליות שלהם. "היו לנו שיחות מרתקות על פוליטיקה ועל אמונה", מספר קולנשר. בהגישו את השירים לתחרות נזהר שלא לכלול ביניהם שירים פוליטיים בוטים מדי.
- השירים שלך שונים מאלה שמקבלים בדרך כלל פרסים לשירה. הכיוון הרעיוני, כמובן, אבל גם הצורה השקולה והמחורזת פחות או יותר, והנטייה להיות מובנים בקלות, שני מאפיינים המקרבים אותם אל הפזמונאות.
"אני כופר בהבחנה הזו בין שירה ופזמונאות. צורת הכתיבה שלי היא מחאה בפני עצמה – על כך שהשירה ה'חופשית' בצורתה והיומנית בתכניה הפכה לחזות הכול. זו אחת הסיבות שהשירה איבדה את הקהל. זה הולך ומחריף, כי ככל שעוברות השנים אנשים קצרי רוח יותר, ומה שלא שובה את העין והלב של הקורא בזמן קצר – הקורא פשוט עובר הלאה.
"זה ההסבר הרציונלי לצורת הכתיבה שלי. אבל ההסבר העיקרי הוא אלתרמן, שברגע שפגשתי את שירתו ידעתי שכך אני רוצה לכתוב. היום מעודדים לא לכתוב ככה, וחבל. גם ברימון; יש שם פתיחות מופלאה, ואפילו את הנטייה הפוליטית שלי קיבלו שם יפה להפתיע, אבל לא מעודדים שם לכתוב תמלילים בצורה המסורתית. חוץ ממעט מורים, כמו שמרית אור; בכל זאת היא הבת של יעקב אורלנד.  כיום, בגלל מקומה הנידח של השירה הכתובה, המקום העיקרי שאנשים מקשיבים בו לטקסטים שירִיים הוא כשהשיר בא עם מוזיקה. לכן אני לא מוכר את הדיסק בלי הספר. שישמעו את המוזיקה, אבל אחר כך גם  יקראו את השיר בלעדיה, בספר, ואולי יבינו משהו אחר, יחוו חוויה אחרת".
על העטיפה מגדלי עזריאלי פורחים באוויר, חלונותיהם מוארים באופן היוצר את דגל ישראל, והמון חוגג על גגותיהם. הופכים את הספר על גבו, הופכים גם מלמעלה למטה, ומגלים שהמגדלים מצוירים עתה על טיח קיר נקלף, ועל גגם החוגגים נראים לפתע כמנופפים לפרידה מאלה מהם הקופצים למטה. "עיצב אותה איתַי גיני, חבר ילדות. הציורים ממחישים את האבסורד של הבועה שגדלתי בה, שירושלים היא מבחינתה בחוץ לארץ. הניתוק מהקרקע, המלאכותיות של המגן דוד, האושר המדומה הזה כאילו אנחנו חיים במסיבה בקליפורניה. ואז הצד השני. שם גדלתי; הסמלים של תל-אביב הם העולם שלי. זו לא תחושת ניכור, אלא תחושת תסכול. הכי מצחיק לראות אנשים שמרימים את הספר בחנות, הופכים אותו, הופכים שוב, לא יודעים איך לאכול את זה".
- בשיר 'דירה להשכיר' אתה מבלבל את הקורא המתקשה להחליט אם אתה אוהב את השומרון או את תל-אביב.
"זו הייתה המטרה, שהוא ייקרֵא באופן דו-משמעי. אני אוהב את תל-אביב ואת בית-אל ואת שילה. הכרתי אותן בגיל מאוחר יחסית. טיולי שבת שלי עם אבי היו לגליל וכדומה, לא לשומרון, אבל מאז שהוא השתחרר מהצבא התחיל איזה מהלך הדדי של שנינו שגלגל אותנו ליהודה ושומרון, משך אותנו לסיורים של בית ספר שדה גוש עציון. אבא ואני משדרים על אותו גל. כשהייתי בן 22 בערך טיילנו בהרודיון; אתה שומע את הסיפור ההיסטורי על אנשים שהתחבאו בהרודיון וראו מרחוק את ירושלים עולה באש – לשמוע את זה ולא להרגיש שם כלום זו קהות חושים. הרגשתי שם חיבור עמוק שקשה להסביר אותו מבחינה רציונלית".
לפרשנות גראפית הרת אבסורד זכו גם כמה מהשירים בביצוע קולנשר והיונים, בדמות קליפי קומיקס של אלון אסקרוב ונדב נחמני שאפשר למצוא באינטרנט. המפיק המוזיקלי של האלבום ושל הלהקה הוא ד"ר ארי קטורזה, מורהו של קולנשר ב'רימון', שם לימד אותו בין היתר ניתוח סוציולוגי ומוזיקולוגי של יצירות רוק ובלוז, וכתיבה והלחנה של מוזיקת רוק. קטורזה פועל כמפיק ומוזיקאי, והפיק שירים של יוצרים כגון אייל שכטר ושרון הולצמן מ'אבטיפוס' וגם את עצמו, וחוץ מזה הוא היסטוריון של הרוק. לאחרונה הופיע בהוצאת בית הספר רימון ספרו המקיף 'המחר לעולם אינו יודע: רוק במאה ה-20'.
"ברימון יש שיעורים שאתה צריך לכתוב בהם שלושה-ארבעה שירים בשבוע. טקסט, לחן וביצוע. זו הדרישה. זה מטורף. אתה צריך שיהיה לך המון מה להגיד. אחד הקורסים הללו היה של ארי קטורזה.  קורס שנתי. בסופו באתי ואמרתי לו שאני רוצה שיפיק לי אלבום. להפתעתי הוא הסכים. אני חושב שזה מפני שהוא נהנה ליצור רוק שיש בו ביקורת ומחאה, למרות שזה לא הכיוון הפוליטי שלו. הרי הרוק בארץ הוא קצת בלוף. איפה האנטי? איפה תרבות הנגד? איפה המחאה?
"ארי עזר לי לאסוף אנשים אחרים ברימון ללהקה. השניים הכי משמעותיים הם עמרי שְׁפָּגָט, הגיטריסט, שגדל כמוני בהרצליה וגר בפלורנטין ולא נשוי לשובה ובכל זאת הוא מזדהה עם התכנים – ובוריס רסינסקי-לוין שהוא לדעתי המתופף הכי טוב בארץ, תופעת טבע. יחד עם ארי, ועם בסיסט שהיה עופר אשד ועכשיו הוא איתי סימון, ניסינו ליצור להקה אורגנית, שכולה יוצרת ביחד; לא זמר ולהקת מלווים. ביחד אנחנו חותרים לכיוון שהוא רוקיסטי מובהק אבל לא רוקיסטי מדי; כן להשמיע לאנשים משהו קצת אחר, אבל לא לאבד את הקהל. והעיקר, ליצור מוזיקה פופולרית שיש בה גם תוכן".
- מה עם כיוונים יותר מעניינים מוזיקלית, כמו רוק מתקדם או רק קצת יותר כבד?
"אין לנו כל כך סצנה של רוק כבד בעברית. יש סצנה שעל הגבול, למשל להקת אלג'יר ויוצאיה, או 'איפה הילד' ו'כנסיית השכל' בתחילת דרכן. רוק כבד באנגלית דווקא יש בארץ, אבל בעברית כמעט לא, וזה לא מקרה: יש בשפה העברית משהו מחייב, וברוק כבד המילים הן מוזיקת רקע, הן עוד כלי, הן לא העיקר. אני אוהב מוזיקה שבה הטקסט הוא הסיפור. יש כיוונים מעניינים שהרוק האוונגרדי בישראל הולך אליהם ואני כן משתעשע איתם. למשל הכנסת כלים קלאסיים. באלבום שלנו יש ויולה וכינור והרבה סוגי קלידים. אנחנו מנסים לעניין אותך באוזן, לא להיות פופ".
כשד"ר קטורזה מתבקש לאבחן את מיקומם של קולנשר והיונים במפת המוזיקה, הוא מדבר על "מוזיקת רוק בגוון מחאתי; תקליט שמבוסס על תופים, בס, גיטרות וקולות וקצת סינתיסייזרים, ומכיל הרבה אלמנטים סגנוניים ממה שמכנים רוקַבּילי (רוק'נרול שנות החמישים), קצת שַנסון, בוסה נובה, אפילו קצת השפעה צוענית. הרבה דברים שבעיניי מתחברים לעולם של מתן. היה מעניין לעשות את זה".
- איך קרה שנענית דווקא לבקשה של מתן להפיק לו אלבום?
"חיבבתי אותו במהלך הקורס, והא גם הגיע אליי לכמה שיעורי גיטרה, ונוצר קשר מעניין. עבדתי איתו על השירים למרות שאנחנו הפוכים לגמרי מבחינה אידיאולוגית".
- נרתמת לעזור לו מתוך רצון להרחיב את זירת הרוק לאזור שהיא לא כל כך קיימת בו?
"אכן לא כל כך קיימת. אבל לא חשבתי במובנים פוליטיים או חברתיים. עמד מולי יוצר צעיר, מקסים בעיניי, עם הדעות שלו, העולם שלו, כותב את זה בשפה עמוקה וכנה, יוצר מעניין גם מבחינה מוזיקלית –  אז תפקידי לעזור, לקחת את השירים שהיו על גיטרה אקוסטית ולהפוך אותם לתקליט, שכולל כל מה שתקליט כולל".
- האם בארץ רוק ימני הוא 'תרבות הנגד' האמיתית, כמו שקולנשר אומר?
"השיח של המוזיקה בארץ אכן נשלט על ידי אמנים שמגדירים את עצמם כשמאלנים. כך שמבחינה זו אפשר לומר שמתן צודק. אבל במונח האמריקני 'תרבות הנגד', שהרוק היה חלק ממנו, יש חיבור מובנה לשמאל. בשנות השישים זה היה, בגוונים מסוימים של המוזיקה, חיבור פוליטי; אבל גם באופן כללי יותר, רוק מחובר לליברליזם אולי אפילו ליברליזם מוקצן. עיין כל הקלישאות שסביב אהבה חופשית, סקס סמים ורוק'נרול. יש ברוק משהו שכביכול מתנגד לשמרנות, לאו דווקא במודע. גם בארץ, הרוק אמנם צמח במידה רבה מתוך הממסד, מתוך האליטה, אבל ההקשר הבינלאומי של הרוק בתקופה ההיא יצר גם פה את החיבור בין רוק לשמאל פוליטי".
והוא מדגים את ההשפעה הבינלאומית בעזרת בוב דילן. קולנשר עצמו תיאר קודם לכן את דילן כיוצר המשפיע ביותר עליו, "בהפרש גדול מאחרים" – "במעורבות החברתית של המוזיקה שלו, וגם במעבר הפתאומי שלו לשירים אישיים לגמרי, שלא גרם להם להפסיק להיות מעניינים. הדמות שלו, הכתיבה שלו שהיא הרבה מעבר לתמלילנות, התפיסה העצמית שלו הרצינית וההומוריסטית גם יחד – כל זה, אין דומה לו. ובעיקר מבחינה מוזיקלית. הדיסוננסים הצורמים שלו בקול או במפוחית חודרים לנשמה. באלבום שלי יש הרבה משחקים עם דילן, במוזיקה וגם בטקסטים. למשל 'אדוני השלום' על משקל 'אדוני המלחמה'. מצחיק לראות איך מאיר אריאל, אהוד בנאי, יובל בנאי, חמי רודנר, אפילו אביב גפן, כל כך הרבה יוצרים ישראלים שונים זה מזה, יגידו לך שאחת ההשפעות העיקריות עליהם היא דילן".
"דילן", ממשיך קטורזה, "בא מהסצנה של הפולק, שראתה את אמריקה חולה והאמינה בפציפיזם, שוויון, מלחמה בעוני, עזרה לחלש; הערכים האלה הם חלק ממה שמסמל רוק'נרול בעבורנו, והם מתנגשים עם חלק מהדברים שהימין מאמין בהם בארץ; גם כלכלית, וגם בקשר לסכסוך הלאומי. זה מה שעושה את מתן למקורי. רוקרים ימנים אחרים בארץ, אם כבר יש, זה מגיע אצלם מהצד הדתי-רוחני, והמוזיקה שלהם עוסקת יותר בישועה נפשית ופחות בתחום הפוליטי פרופר.
"מצד שני, זה לא שתרבות הרוק בישראל היא תרבות שמאל. מוזיקה, גם כשהיא בעלת אידיאולוגיה, כל קהל מבין אותה אחרת ומתחבר למשהו שונה בה. אני זוכר שהלכתי למועדון בירושלים לפני עשרים ומשהו שנה, לאופרת הרוק 'מאמי'. אופרה שמאלנית, נגד 'הכיבוש'. ראיתי שם חבר'ה דתיים שרים את השירים בהתרגשות. היה קצת מוזר. תהיתי איך זה מתחבר אצלם. צריך גם לזכור שאצל מתן הרבה מהמחאה היא כללית, על בירוקרטיה וסיאוב. לשיר שלו על בית המשפט העליון, למשל, יסכימו גם כמה משפטנים אנשי שמאל קיצוני שאני מכיר".
- מתן מתאונן שבארץ כמעט אין מוזיקת מחאה משום צד. הוא לא מגזים?
"יש מוזיקת מחאה, השאלה איפה. שיר מחאה של להקת שוליים שאיש לא שמע עליה, את מי הוא יעניין? זה מעניין כשזה בא מהמיינסטרים, או כמהלך של כמה להקות, ואז זה משפיע על השיח. כמו שקרה לא מזמן בשיר של יזהר אשדות. כולם קפצו והתחילו לדון; אמנם זה נעצר אחרי דקה וחצי. וכמובן יש שירי מחאה בסצנת ההיפ-הופ. הצרה של הרוק בארץ היא שאם אתה לא מיינסטרים שבמיינסטרים, לא תושמע ברדיו ולא יכירו אותך. קמו תחנות רדיו אזוריות, וזו הייתה אמורה להיות בשורה גדולה לגיוון המוזיקה שהציבור נחשף אליה, אבל למעשה הגבולות רק הוצרו כי כולן משדרות אותם להיטים עצמם. לפני שלושים שנה, כשהיו רק רשת ג' וגלי צה"ל, היה קל יותר ליוצר מקורי להיכנס לרדיו מאשר כיום, כשיש תחנות על גבי תחנות.
"אבל התופעה הזו, של מיעוט המחאה במיינסטרים של הרוק, ניכרת עכשיו בכל העולם. למשל, למשבר הכלכלי בארצות הברית היו מן הסתם תגובות מוזיקליות בשוליים, סביב תנועת 'לכבוש את וולסטריט', אבל לשיח המרכזי זה לא נכנס. היו כל מיני קונצרטים של מחווה ועזרה ותרומות, אבל לא זכורים לי להיטי ענק שהציגו את וול סטריט על הצדדים הרעים שלה בסיפור".
הפרויקט הבא של קולנשר והיונים, מספר קולנשר, הוא "ניסיון לתרגם לעברית ולעבד מחדש יצירות מופת של רוק'נרול ומוסיקה פופולרית מהדור האחרון. הפעם אנחנו משתפים את הקהל. פרסמנו בפייסבוק רשימה של שירים, ואנחנו מבקשים מכל גולש לבחור שם את השיר שהכי מעניין אותו לשמוע בשפת הקודש".


אין תגובות: