סוף עשור: איך סוכמו עשורים בעיתונות הישראלית, ולמה העשור נגמר רק עכשיו

הכול כידוע טעות. העשור השני של המאה ה-21 יתחיל בעוד שנה, ב-1.1.11. זה פשוט: שנת 2010 היא השנה ה-2010 לספירה, כלומר רק כשהיא תיגמר ימלאו לספירה 2010. באותו אופן, המילניום התחיל בעצם רק שנה אחרי באג 2000 שלא היה: ב-1.1.2001. זה הכלל: עשור לא נגמר עד שספרת האחדות לא הופכת מ-0 ל-1. מדוע פשטה הטעות והעולם חוגג חילופי עשורים ומאות שנה מוקדם מדי? אולי מפני שלכל עשור קוראים על שם ספרת העשרות שלו – שנות השישים, שנות השמונים וכדומה – וקצת קשה לתפוס, למשל, ששנת 80' אינה שייכת לשנות השמונים.

אז שיהיה כך. מה זה משנה? במילא כל הספירה הנוצרית היא טעות. היא מבוססת על כך שישו נולד בשנת 1, אבל כיום ידוע שישו נולד לכל המאוחר בשנת 4 לפני הספירה, שנת מותו של המלך הורדוס. שלא לדבר על הטעות המוסרית והתרבותית שבשימוש שלנו בספירה הזו, המיוסדת על המאורע המכונן של דת אחרת – שימוש שאפשר לתרצו בצורך בתיארוך בינלאומי מוסכם. חגיגות תחילת העשור הן אפוא טעות על גבי טעות על גבי טעות, ואולי טוב שכך: זה מדגיש את השרירותיות שיש בעצם חלוקתה של ההיסטוריה לעשורים. זה מזכיר לנו שחילופי העשור הם לא יותר מאבני מיל מקריות שהעיתון קצר הנשימה יכול לנוח עליהן ולהרגיש לרגע קצת ספר היסטוריה, קצת כדור בדולח, ובעיקר איש העולם הגדול.

יורם בגוב העריות

פתאום שמעתי שיורם כהן נמצא בווילה של התוכנית 'האח הגדול'. את יורם שלנו לא שואלים יותר מדי שאלות. תמיד הוא יצוץ לך היכן שלא חשבת. ירחף במצנח, יבנה יקב יוקרתי בחצר, יאבך מקטרת, יקרא לילדים שלו שמות כגון תניא ואחר כך עוד יקרא על שמם יינות, יזרוק לך משפט שאין לך מושג מאיפה הוא בא לו, יוציא ספר של פרוזה פיוטית, יתלווה אליך בדרך מבית הכנסת בעפרה למדרגות היורדות לבית הוריך ולא ירמוז לך שבעוד שבוע הוא ייכלא מרצון עם מיטב השרלילים של ישראל וכל שמנה וסלתה של גלקסיית ערוץ 2 תדע מי זה יורם כהן. רק יורם כהן יודע איך לשבת בתוך הגועל הזה בלי להקיא, איך לשבת בין כל היפות האלו כשיש לו רשות להשתמש בהן אבל מותר לו לראותן בלבד.

כמחווה לאיש עם הקסקט הנה בית מתוך טור שלי שהופיע לאחר שנמסר שמיליון איש צפו בתוכנית הזו, לפני שנתיים ורבע. הטור במלואו הופיע בעיתון מקור ראשון בכ"ה בתשרי תשס"ט, 24.10.2009.

בְּזוּזִים מֵהַבָּאז וּזְבוּבִים מִזִּמְבּוּר,
מַחֲצִית הָעִתּוֹן וּשְׁבִיעִית הַצִּבּוּר
דָּנִים עַד זֹב תֵּיקוּ
עַל דְּבַר יוֹשְׁבֵי וִילָה,
עַל אֵיךְ הוּא פִּהֵק לוֹ
וּמָה הוּא הֵבִיא לָהּ,
וְאֵיךְ הָאֶחָד מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם,
וְאֵיךְ הַשְּׁנִיָּה אוֹתוֹ זְמַן יְשֵׁנָה עִם,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמוֹת אָכְלוּ שָׁם פַּסְטְרָמָה,
וְאֵיךְ הַפּוּסְטֵמִים אָכְלוּ גַּם, מִסְּתָמָא,
וּמָה מַצָּבָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת בּוּבְּלִיל
(זֶה כָּךְ, בְּמִלְרָע?), וּמָה עוֹד רָץ בַּבְּלִיל,
וּמָה שָׁם הָיָה, וּמָה הָיָה שׁוּם,
וְכַמָּה וְלָמָּה וְכָל מָה שֶׁכְּלוּם,
וּמִי טִפְטֵף טוֹפוּ וּמִי יָצָא פִיטִים
(צָפִיתִי בָּזֶה, וַדַּאי שֶׁצָּפִיתִי,
קָשַׁטְתִּי עַצְמִי, כִּי תָּבְעוּ כָּךְ חֲזָ"ל,
וְהֶחְזַקְתִּי דַּקָּה כִּי הֶחְזַקְתִּי חָזָק).